בתשובה לברקת, 27/01/07 21:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
15-20 שנה זה בעייתי מאד למי שרואה ילדים כחלק מהסיפור, לא? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למה? אסור להתגרש עם ילדים בני, נאמר, 18 ו-15? זה לא נראה לי גיל שבו ההורים נשארים יחד בשביל הילדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אף אחד לא אומר שילדים מגיעים רק בחמש השנים הראשונות; שנית, אני לא משוכנע כלל שהורים לא נשארים יחד למען ילדים בני 15. בכל מקרה, האמת היא שהרעיון כולו נראה לי קצת מצחיק; אם אני אוהב את האדם למה לי לטרוח להגביל את זה בזמן? הרי ממילא אופצית היציאה שמורה לי בכל רגע. אם עוד עשרים שנה ארצה להיפרד, אוכל לעשות זאת. לכל היותר יש לי טעם לחתום על הסכמי ממון שיבטיחו שאם וכאשר ארצה להיפרד ההליך יהיה פשוט ולא כואב מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותו היגיון מוביל אותי לשאול - בשביל מה בכלל להתחתן? "נשאר ביחד כל עוד שנינו נמשיך לרצות בכך"? לפני החתונה זה פחות תקף? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים רבים סוברים שיש ערך בכך שהם מקיימים טקס שבו הם מכריזים בפני קהל גדול על מחויבותם ההדדית. עצם עובדת קיום הטקס מחזקת את המחויבות הזו, בכך שהיא מציבה מכשול נוסף על הדרך לפרק אותה: אדם שמקבל החלטה לשנה החדשה בינו לבין עצמו יפר אותה הרבה יותר מהר ממי שמכריז עליה בפני משפחתו וידידיו - וכך גם כאן. גם כשאתה קונה דירה אתה יכול תמיד למכור אותה ולעבור למקום אחר, ובכל זאת אדם שקונה דירה נוטה להיות יציב יותר מאדם שגר בשכירות (והוא גם נוטה לבדוק טוב יותר את הדירה לפני שהוא מחליט לקנות אותה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במונחי תורת המשחקים, זה "מהלך אסטרטגי"; במקרה הזה, הרעה של תנאי המשחק עבור שני השותפים, באופן כזה שישפר לשניהם את הערך הצפוי (כפי שבדילמת האסיר, איום בחיסול הבוגד יגרום לשניהם לשתף פעולה ולהשיג תוצאה טובה יותר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אני אוהבת שמנתחים אהבה במונחים של תורה מתמטית... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טקס הנישואין, כפי שמישהו כבר כתב כאן במילים אחרות, הוא בסך הכל עוד, עוד מחסום שנועד להבטיח לבני הזוג נאמנות. ברגע שהרגש בין בני הזוג מתחיל לדעוך מחליטים להתחתן. זה או פירוק של הקשר או מיסודו. כמו כל תנועה לשינוי חברתי כך גם האהבה, ברגע שממסדים אותה היא קופאת ונעשית למוסד בירוקרטי שמונע על ידי אינטרסים. זהו, התחתנת, אתה כבול, כדי להתיר את הכבלים עליך לפנות לרבנות, לעו"ד והשד יודע למי עוד. המשפחה שלך ושלה מצפים מכם ל: 1. להתרבות 2. להשאר יחד ולהיות נאמנים זה לזה 3. להגיע בשבתות, חגים ואירועים יחד. זו עסקת חבילה לא נוחה במיוחד. אולם יש גם יתרונות: 1. ההוצאות השוטות לא ופלות רק עליך 2. מבחינה חברתית המעמד שלך אחר (כאשר אתה רווק אנשים נוטים להבין עליך באלכסון. בייחוד אם מדובר בבחורה) 3. מותר לך להפיץ את הגנים שלך 4. גם מבחינה פורמלית, חוקים (מיסוי וכו') אתה מתוגמל. הקושי העיקרי, המרכזי, בזוגיות מונוגמית שמתמסדת (להלן חתונה), כמו גם בגידול ילדים, הוא השעמום. אף אחד לא ממש מדבר על זה או כותב על זה אבל זה נורא משעמם לחיות עם אותו בן אדם במשך עשרות שנים, זה נורא משעמם לגדל תינוקות, להסתכל עליהם משחקים בקוביות ולהתפעל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה עשרות שנים עם בן זוג זה משעמם? גם שנים בודדות זה משעמם! לגבי גידול תינוקות, אימצתי את השיטה של לב"פ - לקרוא ספר תוך כדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שטינקרית! ואכן, לא לשוא אחד מהמשפטים הראשונים של הגמד היה "אמא, לא ספר!" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחליטים להתחתן כשהקשר דועך? אולי. יש כאלה, ויש זוגות רבים שמחליטים להתחתן דוקא בשיא האהבה והלהט, מפני שהם בטוחים שככה זה גם יימשך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע איך זה במשך שנים, אבל מהמעט שיצא לי לראות, זה לא משעמם בכלל להסתכל על ילדים משחקים. לעומת זאת, מקשר עם אנשים נמאס לי גם תוך שעה לפעמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה משעמם אם אתה חי עם בן אדם משעמם במיוחד. אחרת מנין השעמום? האם כל ילדותך היית משועמם משום שחיית עם משפחה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה עושה לי אנליזה? זה משעמם בכל מקרה, גם אם אתה חי עם בן אדם מרתק. בסופו של דבר האדם שמולך הוא לא הספרים שהוא קורא, התארים שיש לו או העבודה בה ה וא עובד אלא תכונות האופי שלו, המניירות שלו, הרוטינה בה הוא חי. התכונות בדרך כלל מגלות אדם אחר, כזה שקשה לך לסבול. אתם נעשים צפויים זה לזה ונשארים ביחד מתוך הרגל, מתוך אחריות משותפת על הבית והילדים, וגם מתוך רצון לשמור על הסטטוס. את השאלה השניה שלך לא ממש הבנתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא גדלת לבדך באופן פלאי כלשהו, נראה שחיית עם אנשים נוספים. ועם החיים ביחד הם בהכרח משעממים, האם לא השתעממת אנושות בילדותך זו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא האלמוני, כמובן, אבל:) 1. בתור ילד גם לא השתעממתי מסדרות שכל פרק בהן היה שיחזור של הקודם עם ציור של הר אחר ברקע. 2. בתור ילד עברתי כיתות ובתי ספר מדי פעם, וגם במהלך השנה היו בכיתה לא פחות מארבעים אנשים שונים. 3. רוב הזמן בכלל לא יכולתי לדבר איתם. זו הייתה פריבילגיה של המורה. הייתי משועמם, אבל לא מהאנשים שמסביב (מלבד המורה, זאת אומרת). 4. לחטוף מכות זה בדרך כלל לא נעים, אבל אף פעם זה לא משעמם. 5. בחזרה לסעיף הראשון - בתור ילד, הייתי עסוק בהרבה דברים, והם היו חדשים לי. אני לא זוכר את הילדים שהיו מסביב כמעניינים יותר ופחות, אלא אם לאחד מהם במקרה היה SNES. לבדר אותי לא היה התפקיד שלהם, למרות שבדרך כלל היה הרבה יותר משעמם אם הייתי לבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. לאיזה סדרות הכוונה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מעט הגזמתי, כמובן... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אבל אילו? הכוונה לסדרות "אנימציה יפנית" 1 למיניהן? ----------- 1 היו ימים שבהם זה היה שם קולקטיבי לסדרות אנימציה גרועות. איך שהזמנים משתנים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החתולים הסמוראיים הייתה באמת הסדרה הנוסחתית ביותר שאני זוכר, אבל היא מתקופת הילדות היותר מאוחרת שלי משהתכוונתי בהתחלה. אני לא חושב ששודרו בארץ הרבה סדרות יפניות אחרות באותה תקופה... בעצם, וולטרון. אני זוכר שכילד (מאוד) קטן הייתי גאה בכך שידעתי בעל-פה את שיר הפתיחה, שהיה באנגלית. במבט לאחור, אני בטוח שמה שמלמלתי לא היה קרוב בשום צורה לשיר, אבל לא היה מי שיגיד לי את זה. בכל אופן, וולטרון כן מהתקופה המוקדמת של ילדותי, אבל מוקדם מכדי שאני אזכור אם זה היה נוסחתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במחשבה שלישית, בוולטרון הם תמיד טרחו להכשל כרובוטים נפרדים לפני שהם היו טורחים להתאחד לצורת הרובוט הגדול ולנצח. גם נדמה לי שתמיד היה הקרב מוכרע באבחה בודדת של החרב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ועכשיו לשבועת מועדון המעריצים של החתולים הסמוראים!: החתולים הם סמוראים כן כן זה נכון ההרפתקאות המדהימות שלהם עוצרות נשימה ממש! כמו כדורי צמר בגרון." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אנחנו חתולים מגזע מיוחד לעולם לא ניכנע! בכל פעם שגבון מפיל אותנו ארצה אנחנו נוחתים על ארבע! אז היה שלום חתול סמוראי! צלצל בפעמון הקטן שלך" (לא בטוח לגבי שתי השורות האחרונות, ויש גם המשך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמוח שמחתני לעת ערב. ישר כח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובסיכום - האם היית אומר שהשתעממת מפני שחיית עם אנשים נוספים, לא לבד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה? הנושא היה האמירה (לא שלי) "גם עם אנשים מעניינים, החיים לצידם במשך זמן ארוך משעממים." מישהו לא הסכים, ושאל "מה, כשהיית ילד השתעממת?" הסברתי למה, לדעתי, זה לא סותר את דבריו - החיים כילד שונים מהחיים כמבוגר (מניתי את הדרכים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה מקצין. אולי דווקא המניירות, אופי, רוטינה וכו' הן מה שאתה לומד לאהוב? עוד לא קרה לי שהתגעגעתי לעבודה סמינריונית של מישהו אהוב. למניירות דווקא כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה הפלא שכך את אוהבת? מן המפורסמות הוא שאהבה היא כמו מתמטיקה. תמיד צריך להוכיח אותה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |