 |
|
 |
||
|
||||
 |
העברתי את השיר לעברית ויזואלית, עכשיו, כאשר הוא נוכח על מצע חלבי ונקי, אני יכול לקוראו. קראתיו שוב ושוב, כפי שהמליץ עודד, בקול, והנה, אכן, ישנה "סיבה" להזחות, אבל לא בזה העניין, העיניין הוא במשחק הסמנטי/ויזואלי, לדעתי. כיצד יש, לדעתי, לקרוא את השורות, הברות, המוזחות? את החללים "קראתי" כלקיחת אוויר, תחמתי אותם, ניסיתי לשער כמה עיצורים יכלו להכנס לתוכם. עכשיו, כאשר אני מבין שהשיר הזה, כנראה, הוא שירסיפורי, בדומה, להבדיל, לשירה של יונה וולך, "יונתן. אגב, גם כאן, כמו ב"יונתן", ישנו השימוש בדם/דבש (מתוך יונתן(מתוך הזכרון): רק טיפה, רק טיפה לקינוח הדבש), איני יודע אם הדבש מכוון. ערוף אל נהרת החופש: בד"כ, כאשר עורפים למישהו את הראש, העריפה לא נעשת לקראת משהו, אולי לקראת המוות (אם אתם היידגר),אך כאן היא מבוצעת לקראת החופש, או כך לפחות רואה זאת הדובר. העריפה לא בוצעה כראוי, הדובר תלוי בשאריות צווארו, מצב בלתי נעים, ללא ספק, אך הדובר אינו סובל, הוא "מתערסל". יש לשים לב, אגב, שההזחה הראשונה בוצעה לאחר העריפה, יתכן כי הדובר, שמתירי הקול שלו, ללא ספק, נפגעו אנושות, צריך לשאוף לא מעט אוויר בכדי להמשיך לדבר. אם אני, כקורא, אקח אוויר בכל מקום בו יש הברה, אשמע כגוסס, מה גם שהמשפטים הבלתי מוזחים שוטפים, מהירים. כך, ברגע שישנה הזחה, היא בעצם לקיחת אוויר, שכן הדובר נמצא על ערש דווי. עוד סיבה להזחה הראשונה יכולה להיות: הפער שבין "שאריות צוואר" לבין הראש, הביתוק למעשה. הלאה. כשההנף החד לא נאנק: ההנף החד, הנף הסכין, חותך את האוויר ללא אנקה. הוא, הדובר, רוצה להשלים את קולה המתכתי של המאכלת, לבצע עימה דואט, להפוך את העריפה ליצירה אמנותית. צפוד/ אל מטווחי התמד: המילה צפוד מתייחסת לרוב לעור, עור יבש, מקומט, מצומק, מכווץ בשל יובש, קור וכד' (מתוך "רב מילים. המילון השלם.") כאן שוכב הדובר, גוסס, מיובש, קופא מקור, הוא נמצא בשח אש, כנראה, בתוך המלחמה, "עטוף ברטיה דביקה". אך איך ניתן לעטוף גוף ברטיה דביקה, האם יתכן כי רק ראשו של הערוף הוא הדובר אלינו, היכול להיות כי הדובר מתייחס, מרגע זה והלאה, לראשו כאילו היה הוא גופו? הוא מדמם, הדם שלו הוא דבש, יש לו מוות מתוק, מרובב, פיוטי, רבוב אקורדימיוסרים, חורקים. עדיין מוסיקה. למוד ההתנתקות: הוא כבר למוד התנתקויות, זה לא מה שיבהיל אותו, הוריד רוטט, רועד, הוא מרגיש שהנה זה בא, נדמה לו שהוריד הרוטט צורב את הוריד,הדם שלו כבר אינו דבש, אינו מתוך, אינו ניגר יותר, זהו, עתה, דם דל, נבקע, כמתוך משהו, במאמץ. לאחר שהוא מצליח לבסוף לבקוע מתוך העור, הדם, הוא ניתד. גם המילה "ניתז" ניתזת, מוזחת למטה ושמאלה. סטקטו: באופן מקוטע, בהפסקות קצובות בין תו לתו, בין הקשה להקשה, בין נשיפה לנשיפה וכד', לרוב גם כשכל תו קצר (מתוך אותו מילון, כרך אחר). אם כן, הדובר מתייחס למותו, גסיסתו, כאל יצירה מוסיקלית, משתמש בפרצי הדם שלו כבצלילים. כעת, בבית האחרון והמעורפל מכולם, דומה שמשהו גועש בו, הוא מתחיל להיות מודע למותו כלסוף. הגוסס יודע שהוא הולך ודועך אך רוצה לדעוך אל פרץ.... הזדקרות. האם הכוונה כאן היא הזדקרות של איבר המין? יתכן, יתכן כי הוא יוצא חוצץ כנגד המוות בהראותו לו כי הדעיין יש בו תשוקה. אך יכול להיות שזו הזדקרות שונה, הזדקרות של כל הגוף, התקשות של הגוף, יתכן אף שאלו רגעי הצלילות האחרונים. כאשר הגוסס מחליט לדעוך "אל פרץ... הזדקרות" מבוצעת ההזחה האחרונה. ההזחה האחרונה היא המאמץ האחרון, הנסיון למות בכבוד אפעלפיכן, לצורך זה נדרשו לו, לגוסס, לא מעט כוחות. דם דבש/ דם דל: אלו שתי השורות החותמות את השיר, אך שלא בדומה להופעותיהן הקודמות, הפעם, בהדרן, הן אינן צמודות, אלא מופרדות, הגויות כהלכה. הסיום הזה, יש בו נימה של תוגה מסוימת, כאן הגוסס/מת מסכם את הכל, הדםדבש הפך סופית לדםדל, אך הפעם הוא מפריד בין המילים, כמנסה לחוש במרקמן בפעם אחרונה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אין זה מן הראוי שאגיב לעצמי, ואכן איני מגיב. אני רק תוהה, האם הניתוח שהצעתי לשיר אינו לגיטימי, אינו רציני, הזוי? לא ברורה לי ההתעלמות הגורפת. אל תמהרו ללבוש את כפפות המשי, איני נפגע, רק רציתי להבין. יתכן שאני לא מבין את "דינמיקת הפתיל" באייל הקורא, יתכן שכאשר מפרסמים שיר מסוים נהוג כאן להתווכח על הלגטימיות והחשיבות של השיר והשירה בכלל, ולא לנסות לרדת לעומקו של שיר, יכול להיות, בין השאר, שהשפה שלי, הצורה בה אני שוטח את טיעוני, אינה מספיק מוקפדת, אינה מתאימה לאופיו של האתר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עושה רושם שניתו השיר שלך לוקה בירידה לפרטים. לקחת יישות, פירקת אותה לגורמים והתמקדת בכל גורם וגורם. הדבר דומה לניתוח פומבי של פרה. הפרה נחמדה לעין, לא משהו מזהיר, אך כאשר המנתח מגיע לקישקע ומציג בגאווה את המעי הגס החצי מלא לעיני כל, משתרר שקט. אני לא משוכנע שהצגה זו תגרוף משוב מסוג מסויים. לעומת זאת, קח פיסה משובחת מאותה הצגה ושים אותה על ברביקיו, זה כבר משהו אחר. פה תגרוף הרבה יותר 'פידבאקים'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 190969 - כאן יש סיבה, לא שלי, אבל סיבה שוות ערך לכל סיבה אחרת. הסיבה שלי לא שייכת לדיון, כי היא אישית: מוגבלות מסוימת בראייה. עודד בן דוד יוכל לשלוח אליי את הטקסט שלו על מסמך וורד רק לקראת סוף-שבוע זה. (או יום שישי ה-23.1, או יום שבת ה-24.1.) בינתיים אני רואה באופן גרוע מאוד, אם כי טוב מספיק כדי להבחין בחשיבות של הפיזור המרחבי של הטקסט [הצד הגראפי של הגשתו]. אולי עד אז הדיון כבר לא יהיה אקטואלי, או "נושא בוער". אבל רק אז אוכל להתייחס במלוא כובד הראש לטקסט שנראה לי כמעביר תמונה ראשונית חשובה ממבט ראשון. (הבעיה שלי תהיה שבשבילי יהיה כבר מבט-מי-יודע-איזה-במספר. אבל למדתי להסתדר עם המצב. :-) ) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיבה שוות ערך לכל סיבה אחרת? מזה נובע שכל הסיבות שוות ערך בעינייך (אולי חוץ מאלה שמערבות עיסה ונחתום). האם זה אומר שאת פוסט-מודרנית אדוקה, לפחות ביחסך לשירה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אואו. לאן הגעת. (אם אתה טס במשהו חדיש-חדש-חדיש, אבקשך ליידע אותי בדבר הפרטים לטיסה.) זה אומר שאני מכבדת כל סיבה באשר היא סיבה. מן ההיבט הזה, כל סיבה שוות ערך לסיבה אחרת. :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי זו בדיוק מחשבה פוסט מודרנית, שכן בעולם הלא פוסט מודרני ניתן לדרג סיבות על פי חשיבותן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאו דווקא. לא בכל מקרה היה נהוג לדרג סיבות בעולם שקדם לעידן הפוסט-מודרני. אבל כרגע אין לי חומר נגיש, ומלבד זאת, בשעה הזאת אני כבר עייפה מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתברר שיש גם יתרונות להיעדרות מהאייל, כך שכאשר מגיעים לקרוא, קוראים גם את רצף התגובות. ומהזווית הזו מבחינים שדווקא התגובה שלך היא עניינית יותר מכמה מהתגובות האחרות פה. [כלומר, אם העניין הוא השיר עצמו, מבחינה תכנית, וצורנית, ורק אח"כ כל השאר]. אם אנשים לא הגיבו לך זה אולי כי באייל יש נטיה קבועה כזאת [רק בקטע של השירה], של עיסוק בכל מיני "מסביב-ים" יותר מאשר בשיר עצמו. אז אל תיקח את זה באופן אישי. גם לי השיר הזכיר את יונתן של וולך (יונתן, יונתן הם קוראים, קצת דם, רק קצת דם לקינוח הדבש), שהוא מצידו בא כמובן בעקבות הסיפור התנכי על יונתן בן-שאול, שאכל קצת דבש באמצע קרב חשוב, ושאול כמעט הוציא אותו להורג על זה, אך העם לא נתן לו לעשות זאת. אבל מעבר לכך שהמלים דם ודבש אכן מזכירות את וולך, ודרכה את הסיפור התנכי, אני לא רואה איך זה מתקשר לשיר שלפנינו, ולכן- אילולא זה שאתה העלית את הקונוטציה הזאת, אני כנראה לא הייתי מזכירה אותה, כי- בשביל מה? כלומר, מה לעשות איתה, איך להשתמש בה? ניסיתי לקשר קישורים פה בנקודה הזאת, אך העליתי חרס בידי. עוד משהו שעלה בזכרוני, הוא שיר (זמר) שאת מילותיו אני לא ממש מכירה, אלא רק באופן מקוטע מאוד. הוא מתחיל ב : "דבש ניגר כמי נהר, כמי נהר, הלום נסער..." (מי מכיר, מי יודע?!) נדמה לי שיש בשיר הזה הרבה ביטויים שמתקשרים טוב ל"ערוף אל.." שלפנינו. אנסה למוצאו ברשת. באופן כללי, השיר של עב"ד עשה לי לא טוב על הלב, בגלל הנושא, כלומר עריפה, שזו דרך די מפחידה למות. כלומר, נראה לי בסדר יחסית לגלוש אל תוך המוות באופן הדרגתי, נגיד כמו סוקרטס וכוס התרעלה- הוא הרגיש קור עולה ומשתק את גופו מהרגליים כלפי מעלה, והמשיך לדבר עם ידידיו בינתיים. או כמו סנקה הרומאי שהתאבד בחתיכת ורידיו, והמשיך לדבר עם רעיו בעוד הדם ניגר החוצה לאט. אני חושבת שגם נפילה או קפיצה ממקום גבוה היא פחות חדה (תרתי משמע) מעריפה. אתה עסוק בלראות את הקומות שאתה עובר בדרך, ובכלל... בעריפה יש שבריר שניה שבו אתה עובר בבת אחת מ"יש" ל"אין", ובזמן שצווארך מונח-מתוח על הבלוק, או הסד, אתה מודע-עד-מאוד לכך שכרגע אתה כאן, ובעוד רגע- נדה. מפחיד, כשחושבים על זה. מה שעב"ד עשה זה להתרכז על הרגע הקטן הזה, של המעבר. אם כי לא ברור לי מתי בדיוק הוא מדבר- לפני, באותו שבריר שניה של העריפה, או אחרי. כנראה בעריפה עצמה. כמו שמישהו (אור, נדמה לי) אמר, אולי יש משהו מעט בעייתי בדיבור-נקודת-הזמן הספציפית הזאת. אבל ניחא. הבעיה שלי אישית היא, שקשה לי להזדהות עם הרגשות המובעים כאן, החופש והנהרה וכל זה, כי גם אם אני לא פוחדת מדי מהמוות עצמו באופן כללי, אני חושבת שברגע שלפני עריפה, ובעריפה עצמה, הייתי נמצאת כנראה במצב של פחד-גופני-חייתי אדיר. שהוא, אני די בטוחה, בלתי נמנע ברגע שכזה. (אם מישהו פה ימצא את עצמו במצב הנ"ל, + יש חיים אחרי המוות, + יש אפשרות לשיחות חוץ, נא להודיע אם צדקתי..) זהו בערך (אלא אם אמצא את מילות השיר ההוא, עם הדבש שנגר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ויש גם mp3: http://www.orbina.com/pinat-hay/dvash.mp3) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. [לא פלא שלא ידעתי את המלים! איזו שפה מיוחדת!] טוב, האמת היא שכרגע זה לא עוזר לי הרבה לענייננו, כלומר לשיר של עב"ד, אלא אולי על דרך הניגוד. [רגע אקסטטי של חיים, מול רגע של התפעמות הדם במוות]. אבל אני לא בטוחה שזה קשר מכוון. אז זהו, בינתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני חושבת שיונתן הוא אך ורק יונתן המקראי: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אמרתי "רק"?! [רמז: לא]. אבל אם כבר, אני תמיד הבנתי את השיר הזה (של וולך) כמדבר על כך שהקוראים (או מבקרי השירה, או הוצאות הספרים) רוצים ממנה, יונה, יותר ממה שהיא מוכנה לתת, ונותנת, מעצמה בשיריה. והדיבור על כריתת הראש ועטיפתו בנייר מרשרש, כמו שכורתים ועוטפים פרחים, זו מחאה על הדרך שבה ממסחרים אותה ואת שירתה... [הקדמת חבטה למכה: גם זה לא "רק"!] ותודה על הלינק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסתי, "יונתן" הוא אחד משיריה הראשונים של יונה, ודומני שהיא כתבה אותו ממש בגיל צעיר (משהו כמו גיל 17 אאל"ט), כך שאני מסופק אם כוונתה הייתה למחות על מסחור שירתה - כשהיא כתבה את השיר אף אחד כמעט לא שמע עליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה ממי שלא היתה לה הזכות1, למי שכן. 1 כמובן, אי-היכרות עם משורר אינה הסבר מספק, שכן תמיד אפשר "לקרוא על". אבל אני, (בין שאר חסרונותי), נוטה לקרוא רק את. בכל מקרה, וכאמור- תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
[התגובה הנוכחית היא רק כדי להיפטר כבר מה"משלימה-חומר" שאני שוכחת למחוק כל פעם]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף, בדיוק התכוונתי לכתוב "תודה, אסתי, סוף סוף אני מרגיש שאני מבין את השיר". האם יש בכל זאת בסיס למרכיב בפירוש שמקשר את "יונתן" ל"יונה, תן!"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגידי טלי, יש לך איזה חלק מיוחד לחטוף תביעת ענק מהוצאת הקיבוץ המאוחד על הפרת זכויות יוצרים או שקיבלת מהם אישור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שיש סעיף בחוק שמתיר ציטוט לצורכי מחקר מדעי או משהו כזה. בכל מקרה, הטורים שלי בגליונות הראשונים של הדג? (עם היצירות במלואן וכו') טרם הניבו "תביעות ענק", שלושנים אחרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שמעתי על הסעיף הזה ונקווה שהוא קיים. אם אכן ואם בשלו לא תוגש תביעה, הרי שזו הכשרה חוקית שהמאמרים באוקפי ובדג אנונימי הם מחקר מדעי. גם זה משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניתוח קצת מוזר זה היה. כמו ניתוח שלאחר-המוות: טכני וקליני להחריד. התחושה שלי היא שניתוח כזה אינו מוביל אותנו בשום דרך להבנה או להתייחסות לעוצמתו של שיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שלושת-רבעי מסכים איתך. ניתוחים קליניים-טכניים כאלה, שורה-שורה או מילה-מילה, הופיעו באייל כבר לא מעט, ובהרבה מקרים המרחק בינם לבין איזושהי הבנה של השיר הוא אכן רב. אפשר להתייחס אליהם לפעמים כאל נייר-עבודה אנציקלופדי שיכול לעזור כנקודת-מוצא לניתוח מעמיק, פשוט כדי שהקורא לא יחמיץ את כל האלוזיות והפירושים המילוליים האפשריים. בתור שכאלה, אני חושב שהם בהחלט תורמים משהו (ולפעמים יותר ממשהו) להבנת העוצמה. היו מקרים שלמדתי הרבה מניתוחים מסוג זה, גם באייל (חוששני שאינני יכול לאתר בקלות דוגמה). ורק אנצל את ההזדמנות לציין שהתקליט ''בציר טוב'', דרכו הכרתי את ''יונתן'', הוא תקליט נפלא, ולא אוסיף מחשש ''אין אומרים שבחו המלא''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, יש ערך לניתוח הזה - בתור *בסיס* לניתוח, משהו שממנו ניתן לצאת לאיזו אינטגרציה שתדבר על השיר. בקריאתו, חיכיתי כל הזמן לאינטגרציה המקורית הזו, אך היא לא באה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה שלי עם הקריאה שלך את השיר היא אכן באופן ארגונה. זה לא חכמה לפרק, צריך גם להרכיב ואז לתת את הצורה המורכבת כך שניכרים התפרים. אחרת פשוט קשה להבין את זה. אם אתה לא מצליח להרכיב הכול מחדש - תיתן חלק קטן שמורכב. אולי, וזה סביר יותר מלא סביר, אינך כה בקיא באופני הצגת ניתוח ספרותי. מה שפועל הכי טוב הוא הצגה מלאה של הדברים בתמצית ואז ירידה לפרטים תוך שמירה על השלם. זכור, השיר הוא שלם, ולכן הניתוח חייב להמשיך ולהציג אותו ככזה. אבל בכל זאת אעלה שאלה שמעניינת אותי בדבריך כבר מיום שפורסמו אם כי לא הגבתי. אתה כותב "שההזחה הראשונה בוצעה לאחר העריפה, יתכן כי הדובר, שמתירי הקול שלו, ללא ספק, נפגעו אנושות, צריך לשאוף לא מעט אוויר בכדי להמשיך לדבר. אם אני, כקורא, אקח אוויר בכל מקום בו יש הברה, אשמע כגוסס, מה גם שהמשפטים הבלתי מוזחים שוטפים, מהירים. כך, ברגע שישנה הזחה, היא בעצם לקיחת אוויר, שכן הדובר נמצא על ערש דווי." מדבריך עולה כי הדובר מתאר את הרגשתו בזמן ששוחטים אותו ולכן דבריו מקוטעים. איך זה, אשאל אותך, שהוא נחנק באופן שיוצר הזחות, אבל יש לו כוח וריכוז ועט ונייר כדי לכתוב את השיר ולנקד אותו? זאת לא שאלה מתחכמת ומעצבנת. היא נוגעת עמוק עמוק באחת השאלות המרתקות בתורת הסיפור: שאלת המספר ומהימנותו. מיהו הכותב את השיר? מי הוא השוקל וחורז אותו? מי מבצע את ההזחות? האמנם זהו הדובר השירי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אין כאן כתובת אי.מייל, כך שאין לי אפשרות אחרת.) האם מכיר אתה ספרים על סיפורת בדומה ל-"מזשיר", של שמעון זנדבנק? או אפילו דומים לספרים האנטולוגיים של בנימין הרשב. אולי קצת יותר על סיפורת ממה שיש בספרו של ראובן צור: "טקסט, קורא, עולם". (בעצם, שם הדיון קרוב, אבל לא על הסיפורת.) כיוון שהשאלה שלי אולי נכתבה בסינית, או בלא-עברית, אנסח קצת אחרת את בקשתי: אני מחפשת ספרים על סיפורת ופרוזה שבהם יש ניסיון להסביר לקוראים כיצד לקרוא טקסטים סיפוריים (או בפרוזה, מלבד ספרות עיונית). בהודעה הראשונה שלך כאן בדיון, ציינת שאתה עוסק כיום בסיפורת. לכן הפנייה שלי לעזרתך. אודה לך מאוד אם תיידע אותי במה שידוע לך. כל פירור יתקבל בברכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזכרתי בספרון הדקיק, הישן והטוב ''אספקטים של הרומן'', של א.מ.פורסטר. זהו ספרון רב-ערך, בעיניי. פורסטר מסביר גם לקוראים מה יש ברומן. במובן הזה, יש קרבה בין ''אספקטים...'' לבין ''מזשיר''. ובכן, אני זקוקה בדיוק-בדיוק למשהו שישלים את החסר ביניהם, או שיסגור את הפער שנפער אחרי ''מזשיר''. מקווה שהסברתי את עצמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלות קשות. אני מניח שהוראות איך קוראים סיפור קשורות לגישה של אדם לקריאת הסיפור, מה הוא מחפש בו. הספרים של האוניברסיטה הפתוחה הם די טובים בתחום הזה, אבל את יכולה לנסות לאמץ גישה אחרת. תחת לקבץ תחת גג אחד אוסף של הוראות הבאות מגישות שונות ולכן אולי לא עולות בקנה אחד, את יכולה לנסות ללמד את הגישות השונות עצמן, כל אחת בנפרד ומהן יחלץ הקורא את הוראות הקריאה שלו. ספר סיכומי טוב שאינו מסביר כיצד לקרוא סיפור אולם עוסק באספקטים של ניתוח סיפור הוא "הפואטיקה של הסיפורת בימינו" של שלומית רמון קינן. המאמרים השונים של פרי ושטרנברג בכתב העת "הספרות" מספקים בסיס טוב לצורת הקריאה שלה הם מטיפים. זו גם הגישה שבה אני ניגש לסיפור. אני ממליץ במיוחד על מאמרו של שטרנברג "אור באוגוסט" שהתפרסם בכתב העת הזה באוגוסט 1970 אבל מאמרים אחרים שלהם משלימים את התמונה. מאמרו של פרי "הדינמיקה של הטקסט הספרותי: כיצד קובע הטקסט את משמעויותיו" שהתפרסם ב"הספרות" הוא בסיס מצוין. ספר הסבר שראיתי על המדף ולמעשה יותר מאחד הם ספריו של ראובן קריץ העוסקים בדיוק בהסבר איך לקרוא סיפור. מקווה שעזרתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שכן, עזרת. תודה. אני זקוקה לספרים ולמאמרים האלה בשביל משתתפי הסדנאות שלי1. לי עצמי לא יזיק, זה בטוח. אני נהנית ומפיקה הרבה מחומר טוב. --- 1 שני משתתפים העירו שדרך העבודה שלי דומה לזו של יהודה עמיחי (להבדיל אלף הבדלות): הוא נתן "סדנאות לקריאה נכונה ולכתיבה". שמחתי: קיבלתי תמיכה לגישה שלי, ולא-סתם. :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, באופן אישי, קצת מתקשה להבין כיצד ניתן להסביר איך לקרוא שיר או סיפור. אני לא מבין איך אפשר ללמד ולא איך אפשר ללמוד. תמיד הנחתי שזה מתפתח פשוט תוך כדי עבודה והתנסות. איזה שינוי עוברים התלמידים בסדנאות שלך? מה הם לומדים שלא ידעו קודם או לא יכלו לפתח בעצמם? להבדיל, האם אינך סבורה שלימוד אופני קריאה יוצר למעשה חסימה ומחיקה של אופני קריאה אחרים? איני יכול לענות על השאלה האחרונה בעצמי כיוון שמראש איני מבין מה את מלמדת. אולי תוכלי להבהיר את העניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיצד ניתן להסביר, ללמד, להנחות, וללמוד? באותה הדרך שהמורה לציור עושה את עבודתו עם תלמידיו: לומדים הכרת חומרים, רישום, כללים; לומדים סוגי צבעים ומכחולים; גם לומדים על איזה חומר (בד, נייר, שילובים) מציירים בעזרת עיפרון, פחם, על מה מציירים בצבעי מים, גואש, שמן, מתי כדאי מכחול דק, בינוני, עבה. כך גם מראים איזה שימוש עשו ציירי המופת בכ"א מהחומרים, וכן הלאה. (גם עם פיסול - או עם מוסיקה: צלילים, תווים, קרוא וכתוב, נגינה, הרמוניות, קומפוזיציה.) וכמובן: הרבה התבוננות ולמידה, והרבה תרגול. הרבה-הרבה משלושתם. אלו דרכי התבוננות והתייחסות שונות מדרכים אחרות: מתולדות האמנות, או מוסיקולוגיה, או ספרות, במקרה שלנו. (ומקבלים דפורמציה מקצועית - הקריאה כבר לא תהיה מה שהייתה. גם ההנאה רבה יותר, גם האכזבה והביקורת רבות יותר. ו-כן, מבינים בדיוק "למה ככה?") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אחרי ההערות על הלא-עברית שלי, אנסה להגיב לך בכן-עברית. אם לא הצלחתי - אז לא הצלחתי. אני מנסה כי חבל על הטקסט ועל ההזדמנות שיש לי כאן לדון במשהו שונה.) --- המשותף לגישה שלך ולזו שלי הוא בראיית הטקסט כפי-שהוא. אתה מדבר על משחק סמנטי/ויזואלי, ומתייחס להזחות ולחללים כאל פרטיטורה, בעצם: הוראות קריאה ("את החללים 'קראתי' כלקיחת אוויר, ... ניסיתי לשער כמה עיצורים יכלו להיכנס לתוכם."1). גם מאוחר יותר אתה מציין פעמים מספר את ההיבטים הפלאסטיים והמוסיקליים של הטקסט. כאמור, אף אני כך בגישתי. השונה בגישותינו הוא בציפיות מן הטקסט. אתה מצפה לקבל משמעויות, או משמעות. אני מצפה לקבל משהו שיצדיק את קיום הטקסט כפי-שהוא - צידוק פנימי. גישותינו שונות, נדמה לי, גם בהיבט נוסף: אתה (כנראה) קיבלת את הטקסט שבתמונה ללא עוררין. אני - לא. נרתעתי. אתה היית מוכן למאמץ על מנת להבינו עד תום. אני - לא. חיפשתי אחרי זכות-קיום לו, צידוק פנימי. --- בינתיים קראתי את הטקסט עוד כמה פעמים, קראתי גם מה שכתבו עליו ומה שכתבתי בעצמי, ושמתי לב שלא התייחסתי למשהו בולט. משהו שבולט עוד יותר באפשרות שהציע נושא הארון (תגובה 190518): בתחילת כל בית מופיע פועל בפוּעל (PUAL), גם באמצעיתו. יש כמה פעלים בבניין נפעל ופעם אחת מופיע בניין התפעל - "מתערסל". מלבדם, הפעלים הנותרים (שניים בסך הכול) שאינם סבילים שייכים לדובר, והם פועל אחד: "אני יכול ל- אל-". זה מעניין כי צורת הפעוּל היא גם צורת הבינוני, ז"א, תואר-הפועל. כך מקבל אישוש הרושם הראשוני שקיבלנו מראיית הטקסט: קודם כול, לפנינו _תמונה_. ובשביל המתבונן, _תמונה_ היא פסיבית מעצם הגדרתה ומהותה. גם כאן נפגשות גישותינו, שלך ושלי. מעניין גם עקב הצליל שמופק מן התנועות האלה, ברובן A/E // U (למשל, ע--רוף, הנשמעת A--U; ר--בוב, הנשמעת E--U) - צליל פתוח המסתיים בסגירות, כמו-שריקה, בצרימת מה. עד כאן אנחנו (אתה ואני) עוסקים באותם החומרים של תמונה רב-ממדית. וכאן נפרדנו: אתה בגישתך מחפש אחרי הדובר ומתרגם לעצמך את התמונה, כאשר לדידך הדובר הוא מי שחווה על עצמו את מה שמתואר, מצויר ומושמע בה וממנה. אני בגישתי מחפשת אחרי המרכיבים-הרכיבים של התמונה, כאשר לדידי הדובר הוא מי שצופה באופן ישיר בתמונה, בבחינת כלי ראשון בתור מתבונן, מאזין ומגיב. 2 3 התגובה שלך שאליה אני מגיבה (תגובה 190349) מלמדת על הדרך שעשית ועל מה שקיבלת ממנה. בשונה מאור 3, מה שהבנתי אני עצמי מדבריך הוא כי לא בהכרח רגע-מותו של הדובר הלירי חייב להיות מה שמגלום בטקסט, בתמונה הרב-ממדית. ייתכן גם שהוא מעביר הרהור הזוי, רב-ממדי ומקדים אל הקורא/הצופה: "הנה, כך יהיה ברגעיי האחרונים." כל הבנת-נקרא שונה מזו תביא גם אותי לשאלתו של אור, אם כי בניסוח שונה: אם הדובר מת בסוף הטקסט, מי הדובר? (אני יודעת: זאת שאלה פשוטה, פשטנית, ילדותית.) התגובה הישירה שלי לטקסט (תגובה 192739) זכתה לציון לא-עובר בעברית, ולכן אינני מציעה לך לעיין בה. מה שאני מציעה לך הוא: - אם עד כה הבנת את דבריי; אם יש לך הערות או שאלות לנאמר; אם הגשתי לך נקודת מוצא שונה ואם ברצונך להמשיך בדיון, אמשיך גם אני בו, ברצון. --- 1 זאת פרוסודיה במיטבה, מאז ימי יוון העתיקה. 2 הווה אומר: הדובר הוא מי שמשתף אותי, הקורא/ת, במה שרואות עיניו ושומעות אוזניו, ובהשערותיו ["אני יכול ל-..."]. ז"א: אני מקבלת את מה שהיה מכלי שני. 3 אור, ב-תגובה 191104, שואל אותך שאלה קרדינאלית: "...שאלת המספר ומהימנותו. מיהו הכותב את השיר? מי הוא השוקל וחורז אותו? מי מבצע את ההזחות? האמנם זהו הדובר השירי?" --- |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |