 |
|
 |
||
|
||||
 |
-- אזהרה חמורה (נניח): אני עוסקת בכתיבה כדיסציפלינה, זאת אומרת: הכתיבה עצמה היא נקודת המוצא וזווית הראייה הראשונות בקריאה שלי. תודה. -- I) הסתייגויות - מבחינתי, ציונן הכרחי. Iא) בדרך כלל אני מסתייגת מהפצצות של: כמו-ניאולוגיזמים; שינויים קיצוניים במבנה הצורני של יחידות לשון; שימוש בומבאסטי של מילים; שימוש בומבאסטי של הטקסטורה (או: של ההגשה הגראפית, או: של הסידור - או הפיזור, המשחק - במרחב הדף); וכד'. סיבת ההסתייגות היא כי מעטים מאוד הם הדויד-אבידנים, היונה-וולכים, האבות-ישורונים החדשים, שההליכה היישומית לכדי כתיבת שירה בעקבות (ובדומה לזו של) אלה שציינתי לעיל [*] מעלָה _מתוך הטקסטים שהפיקו_ צידוק פנימי אינהרנטי וקוהרנטי מאוד. זה אומר שממבט ראשון, או: כרפלקס ראשון, נוצרה אצלי הסתייגות סתומה ומיידית למקרא המילה הראשונה - ערוף - ולמראה הטקסט, ורק לאחר מכן באו התמונות שראיתי ועלו בו-זמנית, והשאלות: האם תתקיים זיקה בין כל הרכיבים לבין עצמם, ובינם לתמונה המוצגת כ_ה_תמונה? האם יש צידוק פנימי לשימוש השונה בשורשים מוכרים? לצירוף שתי מילים לאחת? Iב) לגבי הטקסט עצמו, מה שכתבתי לעיל אומר כי לא יצאתי לחיפושים אחר משמעויות, אלא חיפשתי לחדד את ראיית התמונה שלפניי: - אם יעלה מן הטקסט דימוי שהתחייב מן הדקדקנות בהנחת כל תו, כל תג - כי אז, יש צידוק פנימי לכל ביטוי בטקסט כפי-שהוא, והצידוק הפנימי עושה העקוב למישור. לשם כך, הטקסט כפי-שהוא שימש אותי בתור הוראות-קריאה בחיפושיי. -- II) התרשמות ראשונה (אחרי הרתיעה). שתי אסוציאציות עלו אצלי בו-זמנית: ראשונה - הטקסט "אהובתי ערופת אושר" של אלדר אב - כך בדיוק הופיע ב-Ynet בפורום לכתיבה יוצרת בתאריך 30.5.02, בשעה 22:46. להלן הקישור: מילת המפתח היא, כמובן, ערוף - ערופה, ערופת-. את הטקסט הזה פגשתי בלי סוף פעמים, כך נדמה לי. בשל משחק הזיקה בין הצלילים או-שר לחו-פש, היה עליי להזכיר לעצמי שכאן כתוב _חופש_, לא _אושר_. (אגב: חיפוש ב-Google אחרי המילה "ערוף" מעלה קישורים מעניינים רבים. כדאי לכם לנסות.) עניין אותי עניין רב למצוא את תאריך כתיבת הטקסט של עודד בן-דוד. אבל לא מצאתי אותו תחת שם זה ב"במה חדשה", גם לא כיוצר שם. כך שאין לי מושג אם הושפע מן הטקסט של אלדר אב - מן הצירוף "ערופת אושר". האסוציאציה השנייה, ששימשה רקע לראשונה, הייתה - צבע הדף על הצג. ראיתי דבש, כוורת, ועימם עלה השיר הוותיק של יינון נאמן בביצוע הפרוורים, "דבש" - אסתי אזכרה אותו, וקיבלנו גם מילים גם ביצוע. ביקשתי את הטקסט המקורי (של המחבר) כדי לבדוק ולוודא אם יש ממש בהתרשמות שלי ממבט ראשון, שראתה זיקה בין התמונה לתוכן לפי פרטיו, אולי לפי פריטיו. קיבלתי את המקור מעודד בן-אבי ביום שישי בערב. עותק אחד קיבל אצלי רקע בצבע הכי קרוב לדבש, עותק אחד נשאר כמות-שהוא. -- III) חיפושים בעקבות שימוש במילה "ערוף" - או: "קורא אחד בעקבות כותבים רבים". כל אחד ודרכי הקריאה שלו. כאמור, המילה הראשונה של הטקסט, עוד מהכותרת (בסוגריים!), היא מילה רבת רושם, חזקה מאוד ולא בדיוק בשימוש זניח ושכיח _כמילה ראשונה_ לטקסט (שימוש אימפרסיוניסטי-אקספרסיוניסטי משהו). החיפושים בעזרת Google (84 תוצאות) לא העלו דוגמאות שעניינו אותי ממש מלבד אחת: "ערוף שפתיים" אצל עמוס בר, ב"במה חדשה" (מתאריך 16.8.03) - המילה "ערוף" מודגשת: שימוש מעניין, ברשת, מצאתי גם ב"מעריב", כנראה מלפני שנתיים או יותר, תוך כתבה על-אודות דורי מנור, שם מופיעה השורה "הקיא יותז מפי כראש ערוף" - להלן, מודגש בצבע: אסוציאציה שעלתה תוך כדי ההליכה שלי אחר הוראות הקריאה של הטקסט הייתה - ואן גוך ואוזנו הכרותה, הערופה, עטופה "ברטייה דביקה". הדובר בשיר "... יכול להיות לו / קול שני" - לוואן גוך, ובכלל: לכל הערופים, עצמים כמו איברים, מן החי והצומח. או-אז עלתה יהודית עם ראשו של הולופרנס "מתערסל / בשאריות צוואר" - אלא שאחרי העריפה. ואולם האסוציאציה עם ואן גוך (1) הייתה כבר הדומיננטית - הקו לקריאת התמונה עם ועל פרטיה ופריטיה - וגם הרקע: הנה לעיניי מצעד תמונות, אירועים, כולם בליווי צלילים ייחודיים ובעלי זיקה ביניהם, במקצב משתנה מדי פעם. ואילו אני, הקוראת והצופה, מהרהרת: "כאן מדמיין לו הדובר כי יכול הוא להיות לו קול שני, כאן (...), כאן הוא יכול לדעוך (...)." -- IV) ראייה + שמע יחדיו - מבט מצרף: 1) אקורדימיוסרים . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ברטט וריד 2) דםדבש . . . . ניגר . . . . דםדבש דםדל . . . . נבקע . . . . דםדל 3) סטקטו . . . . . . . . . . . . . . . . דם דבש . . . . . . . . . . . . . . . . דם דל טוב עשיתי שהמתנתי לטקסט כפי שהדפיס אותו עודד בן-דוד. אחרת, לא הייתי יכולה לסמוך ולבטוח במה שראיתי. אז כן, נכון: אני רואה עיניים מתוך האוזן הערופה-כרותה, אני שומעת, אני כאילו-טועמת את הדםדבש עד דלדולו והתייבשותו - צליל אחרון, צלול, זקור - ונדם. או: מזדקר ונדם. דם. אולי מצגת-חוץ קיומית, אולי מצגת-פנים קיומית, אולי אלפית השנייה הנדירה שחושפת לפנינו, ברגע של חסד מופלא, את רטט הווריד ופעימתו לקראת סיומה, טרם תעלה פעימה חדשה - או לא: כאשר בעיקר, אין ביטחון כי תעלה פעימה נוספת. וההינתקות הייתה לנתק. -- V) כסיכום: לפי הקריאה שלי, יש צידוק פנימי לטקסט כפי-שהוא, על הרכבו, על מרכיביו, על התפתחותו אצלי [הדימויים שעלו בהתקדם ביצוע הקריאה], על "בכלל" ובכללותו: אישית, אני מרגישה שיצאתי נשכרת. -- VI) תהיות לקראת העלאת שורות אלה למסגרת הדיון: - האם הסברתי את הטקסט? לא נראה לי. הסברתי, כן, את תהליך הקריאה וביסוסה כפי שהיו אצלי. - האם עליי לכתוב כאן איזו שורת-מחץ? לא נראה לי. כאמור, כל אחד קורא ומבצע קריאות כפי התרשמותו והבנתו. ( - האם כתבתי בעברית? אני מקווה שכן... ) -- [*] בין המשוררים שהתחילו ופיתחו את הזרם של השירה הקונקרטית: ארנסט גומרינגר, אממת וויליאמס, פטר האנדקה. (1) "עריפת האוזן" כניסיון להשתחרר (אולי מן המציאות, אולי מן הקולות ששמע) - אל החופש, בכל אופן. -- |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון שהעדת על עצמך שאת עוסקת בכתיבה, אני חש חובה לציין בפנייך משהו שאמרו לך כמדומני כבר אחרים: נורא קשה לי לקרוא את התגובות שלך. זה משהו שמערב את השימוש היתר שאת עושה בסימנים מיוחדים, המשפטים המסובכים, השבורים, המופסקים באמצע כדי להעיר הערות לקורא, ובטח עוד דברים שקשה לי להצביע עליהם. אפילו המשפטים הנפתלים של דב סדן פחות התישו אותי. ומשהו פיצפון: אני חושב שעדיף לכתוב אמט ויליאמס. "אממת" זה די מוזר ומבלבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הערתך. ביקשתי ממערכת האייל שיורידו את תגובה 192739 שלעיל. תודה גם על אמט ויליאמס. הייתה לי טעות בהקלדה. (אגב: אני עוסקת בכתיבה כמו שמישהו אחר עוסק במחשבים, או ברפואה, או בהיסטוריה, או בסנדלרות. הנה, אפילו את זה לא הצלחתי להסביר בעברית. :-) ) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(בבקשה, תורידו את תגובה 192739 שלי.) תודה לכם מראש. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |