בתשובה לאסף עמית, 28/01/01 11:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אסף, אכן נאה דרשת, ובכל זאת לא השתכנעתי להצביע לברק, וזאת משום שהשאלה העומדת כעת להצבעה אינה מי יביא את השלום אלא מי ינהל את המלחמה, המוגבלת (הלוואי) או הכוללת, שאין מנוס ממנה. במהלך כהונתו של ברק שמעתי אותו מסביר עשרות פעמים (ואני מניח שהוא אמר זאת מאות פעמים) שהאסטרטגיה שלו ביחס לסוגיית הפלסטינים היא בעלת שני ראשים: א. יעשה כל מאמץ להגיע להסדר שלום בגבולות הקווים האדומים שהתווה. ב. אם יתברר, למרות כל הרצון הטוב, שאי אפשר להגיע להסכם שלום סביר מבחינת ישראל, אז נדע שעשינו הכול כדי להיישיר מבט בעיני העם ו"נתלכד ונעמוד ביחד". "נתלכד ונעמוד ביחד" פירושו: אם כשלון השיחות יוביל להתמודדות מזוינת נעשה זאת מתוך ידיעה שהמלחמה היא מלחמת אין ברירה ועל השמאל והימין להתלכד למאבק. "להיישיר מבט", הכוונה בעיקר למבט בעיני האמהות שבניהן ייצאו למלחמה צודקת ולא מלחמת שווא. בפסגת קיימפ דיויד, אף שברק חצה את הקווים האדומים שלו עצמו והיה מוכן ללכת לקראת הפלסטינים עוד כברת דרך (חלוקת ירושלים ומסירת בקעת הירדן), הפך ערפאת את השולחן. ואחרי כן משפתח במלחמת אל אקצה, התברר לחלוטין שאופציה א' של ברק נפלה, ונכנסנו למרבה הצער לאופציה ב'. עד כאן מבחינתי ברק היה בסדר. מכאן ואילך התנהלותו היתה אסונית. הוא הציב אולטימטום להפסקת אש ולא דבק בו. הוא הפעיל את צה"ל מצד אחד בעוצמה שמצטלמת מזעזע בטלוויזיה ומצד שני באופן שלא בלם את המתקפה הפלסטינית. הוא שחק את כוח ההרתעה של צה"ל, ובנוסף לכך איבד תוך ימים ספורים את כל הקלפים בזירה הדיפלומטית הבינלאומית. והוא גם לא פנה בנחישות לאופציה ב' המובטחת, הוא לא הקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד. ובאיזו טענה? שהוא לא מוכן לתת לליכוד וטו על המשך המשא ומתן. *על מה היה עוד לשאת ולתת אחרי שהוא חצה את קוויו האדומים שלו?* ואז הוא הוסיף חטא על פשע: הוא הפר קונצנזוס לאומי שלא מנהלים משא ומתן תחת לחץ והחל לנהל אותו תחת אש וחצה עוד קווים אדומים. ראש הממשלה הזה הוכיח שאין לו כוחות הנפש לנהל מלחמת אין ברירה שאת הפרמטרים שלה הוא עצמו קבע. אבל הפרמטרים כבר נקבעו. הפלסטינים כבר הריחו באוויר את "ריח זכות השיבה" ולא יוותרו (שמענו זאת שוב רק אתמול במסיבת העיתונאים המגוחכת של בן עמי), והם סבורים יותר מאי פעם שהפעלת כוח משתלמת (וגם זאת שמענו בין השיטין במסיבה של בן עמי). לעומת זאת ברור שהעם בישראל לא יוכל להשלים עם הדרישות הפלסטיניות הנוכחיות. ולכן אופציה א' מתה וגם אופציה ב' לא מומשה - ברק נסוג בו גם מהבטחתו להתלכדות ועמידה יחד. נותרה לנו כרגע רק אופציה אחת: אופציית "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. בדיוק על זה אנחנו הולכים לבחירות. אנחנו הולכים להצביע בשאלה מי יקים יותר טוב את קיר הברזל שיבלום את הפלסטינים. ברק, שמובל באף על ידי פרס, ביילין ובן עמי, הוכיח בהתנהלותו עד כה שאינו מסוגל להקים את קיר הברזל הזה, ולכן הוא מנסה להשלות את הציבור ש...או טו טו, ממש עוד שבועיים שלושה אחרי הבחירות, יהיה הסכם. זו אחיזת עיניים. אסף, יהיו מגרעותיהם של שרון והליכוד אשר יהיו (והן רבות מספור), למרבה הצער, הרגע ההיסטורי שברק ניתב אליו זימן לז'בוטינסקאים את תפקידם ההיסטורי - קבלנים לבניית "קיר הברזל". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר אתה דן בשאלה "למי יכולת טובה יותר לנהל את המלחמה" עליך להביא בחשבון פרמטר נוסף – לאריאל שרון לא תינתן לגיטימציה לניהול המלחמה. זוכר את אלי גבע? יהיו המון כאלה. ומקהלת מצדיקי הפלשתינים לא תכלול רק את השמאל ההזוי, אלא את כל המיינסטרים של התקשורת. שווה בנפשך מה היו התגובות, לו נתניהו ניהל את המערכה באופן בו ניהל אותה ברק. לשמחתנו השאלה היפותטית. נתניהו לא היה מגיע למצב כזה. אך עכשיו הוא נתון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, תודה על התשובה המפורטת. ראשית, אני מבין מקריאה בין השורות שאתה מתכוון להצביע לשרון ולא לשים פתק צהוב בקלפי. זו, מבחינתי, עמדה מכובדת בהרבה מאשר עמדת ה"מעניש", עמדתו של ה"אדיש", טיעוניו של ה"מצביע הפוך על הפוך", וכל שאר האידיאולוגיות החכמולוגיות של מצביעי הפתק הפסול. הטענה שלך היא טיעון לוגי בנוי היטב. עם זאת יש בה באג קטן, וכדי להמחישו אני אביא דוגמא שאולי איננה קשורה אבל נזכרתי בה משום מה עם קריאת ההודעה שלך. באחד הגליונות המוקדמים של מגזין Wired, משנת 1995 או 1996, היה ראיון עם נציג בכיר של הבית הלבן בעניין פרשה שאז היתה בכותרות ונודעה בשם "Clipper chip". אותו שבב היה מין מכשיר הצפנות משוכלל שממשלת ארה"ב רצתה להשתילו בכל מרכזיה במדינה, והוא היה אמור לאפשר הצפנות של מסרים פרטיים בין אנשים, עם סייג אחד קטן: הממשלה דרשה שבידה יהיה "מפתח גנבים" שיאפשר לה להאזין לכל שדר מוצפן שהוא (כמובן רק לאחר צו בית-משפט ואישורים חוקיים וכל שאר הפרוצדורות המקובלות). הציבור בארה"ב התקומם כצפוי, ועיתון Wired הליברלי (שעמדתו המוצהרת היתה כמובן זו של החבר'ה הטובים מה-EFF ולא של הממשלה) הביא איזה פוץ מהבית הלבן שיסביר בכל זאת את עמדת האח הגדול. ההוא הסביר לאורך כפולה או שתיים כמה זה טוב שנותנים לממשלה להשגיח עלינו, הבהיר ונשבע שבמפתח הגנבים לא ייעשה שימוש לא נאות, ונקב בדוגמאות של החשודים הרגילים שנגדם יש בכל מקרה קונצנזוס מקיר לקיר, דהיינו סוחרי הסמים והפדופילים. זה היה באמת מאמר מרשים, וגם הוא, כמו ההודעה שלך, היה כתוב כסדרת טיעונים לוגיים בנויים היטב. חודש אחר מכן, במדור המכתבים למערכת, התפרסמה תגובה קצרה של אחד הקוראים. גם הוא שיבח את המיניסטר המסביר, אבל בעדינות הוא הסביר את עמדת הצד שמנגד: "אתה מבין," הוא כתב לאותו שר, "הטיעונים שלכם נכונים, והגיוניים, וממש מצוינים, אבל יש לנו (לעם האמריקני) בעיה קטנה: אנחנו לא מאמינים לאף מלה שלכם." מה אני אגיד? זה היה נוק אאוט בשורה וחצי. ובחזרה אליך. כמובן שאני לא חושד בך שאתה משקר, ממציא טיעונים לצורך תעמולת בחירות או מצייר מצב שאינך מאמין בו. הנקודה היא שעדיין יתכן שאתה טועה, ואני לא מוכן לקחת את הסיכון הזה. השורה התחתונה של טיעוניך, בדיוק כמו אנשי הימין, אומרת לי שהגיע הזמן שאוותר כבר על החלום הזה של "שלום". הכל בעצם חארטה בארטה, כמאמר מוחמד דחלאן היום בבוקר, ועכשיו יותר מתמיד הגיע הזמן לבחור גנרל ולא ראש ממשלה. האתגר עכשיו, לשיטתך, הוא לבנות קירות ולא לחתור להסכמים, וברור לשנינו מי הבולדוזר היעיל יותר מבין שני המועמדים. ואני, מתוך תמימות או טפשות או בורות או שילוב של כולם ביחד, מה שתרצה, פשוט מסרב לוותר. מבחינתי גם אם יש %99 שאתה צודק, אני רק בשביל האחוז האחד שאתה טועה אצביע לאהוד ברק. אני מרגיש שהמלחמה הבאה לא תהיה עוד התכתשות בסגנון המוכר בין חילות רגלים ושריון וכמה מילואימניקים מגבעת חלפון, אלא שהיא תהיה קצרה, קטלנית, ובעלת פוטנציאל אדיר לחסל את מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה. הדבר היחיד שעלינו לעשות עם המלחמה הבאה הוא למנוע אותה, מכיוון שהאפשרות שננצח בה היא פרדוקסלית ואוקסימורונית כאחד. לא יהיו במלחמה הזאת מנצחים. רק שורות ארוכות של גופות. כיצד יגרום טיפוס כמו שרון (ואלה המקיפים אותו) להתלקחות כלל אזורית לא קשה לדמיין. האם זה יקרה גם לטיפוס כמו ברק, שאולי פוגע בכוח ההרתעה של צה"ל אך מתעקש להמשיך לדבר עם האויב בכל מחיר? אולי כן ואולי לא, בכל מקרה המצפון שלי פשוט לא מאפשר לי שלא לתת לו את הצ'אנס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסף ידידי, ובכל זאת - נוק-אאוט בשורה אחת: מדוע בחרת, לעזאזל, להאמין למוצא פיו של ברק? ממתין לתשובה אלכסנדר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלכס שלום, הבחירה שלי בברק, וזה גם מה שהשתמע מכל הודעותי הקודמות שעסקו בנושא, היתה בחירה ברע במיעוטו. לא במקרה מעולם לא שמעת אותי מפליג בשבחיו של אהוד ברק, והמחמאה היחידה שאני יכול לתת לו בלב שלם היא שהוא מנהיג פחות גרוע מאריק שרון. יתכן שבסיטואציה מסוימת היה ברק מפסיד גם את הקרדיט הזה אצלי, אבל מהלכי "זיגזג" טקטיים שהיום מעסיקים את התקשורת ומחר אף אחד כבר לא יזכור שהם קרו אינם מסוג הדברים שיגרמו לי לשנות את דעתי על מועמד באופן דרסטי. מקווה שזה עונה על השאלה. שלך, אסף נ.ב.: ממחר ועד שבת אני בתערוכה שמתקיימת בקאן (דרום צרפת) וסביר שאת מעט הזמן הפנוי שיהיה לי השבוע לא אנצל לכתיבה באייל. אני מבקש סליחה מראש מכל מי שיצפה לתגובתי ולא יקבל אותה במהירות הראויה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הכבוד מר ג. שמעון! אנשים כמו אסף עמית אינם יוצאי דופן, עוד ברכבות הם האמינו שהם נוסעים "להשתחרר בעבודה", אמרו להם שהעבודה משחררת לא? מה זה לא אמת? ברק ביילין, פרס, רבין, שריד וכל יתר אנשי "השלום משחרר" הם הם אילו המביאים את המלחמה הבאה. כעת על מעלליהם, נשלם במלחמה קשה (היא כבר התחילה למי שעדיין לא מבין זאת) אילו היו מחסלים את האיתיפאדה בכוח אפסי לעומת הנדרש היום אז, סכנת המלחמה הייתה מאיתנו ומעלה. מתי כבר יעמידו את פושעי אוסלו לדין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דינם של אנשי אוסלו כדינו של צ'מברליין. הם אינם צריכים לעמוד לשום משפט, פרט לחריצת דינו של הבוחר וחריצת דינה של ההיסטוריה. אני מאמין שרבין, פרס, ביילין וברק רצו את הטוב ביותר למדינתם ולעמם. בדרך להשגת המטרה הם איבדו את עשתונותיהם ואת שפיותם. על החלטות שנעשו בזמן אי שפיות אין סיבה להעניש, מה גם שאי השפיות הזו היתה נחלתו של חלק ניכר בעם. החלק שעדיין לא התפכח מתייחס אל עצמו כאל ''המחנה השפוי''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להודעות כמו זו של שי כהן (מעליך) אין טעם להתייחס. מי שמתעקש לאוורר בכל הזדמנות את הרכבות לאושוויץ, יגלה במוקדם או במאוחר שהרושם שיוצרות אנלוגיות כגון זו הולך ונשחק ואיתן גם הקרדיט של החתום מעליהן. דבריך, לעומת זאת, מדאיגים הרבה יותר, שכן בניגוד להבלים שמשחרר פה שי כהן אחת לכמה שבועות, הם מכילים הסתה בצורתה המזוקקת ביותר, ולכן גם המסוכנת ביותר. בנימוס, בדברי נועם, אתה למעשה שולח פה חצי מהעם לאשפוז כפוי. הטיעון שלך על אי-שפיות דומה לגישתם של החרדים כלפי החילונים כאילו כולנו "תינוקות שנשבו". מה יש לדבר עם אחד כזה? הוא כולה תינוק, או במקרה שלך מטורף, בכל מקרה הוא לא ישות רצינית ובעלת זכות קיום בעולם של מבוגרים אחראיים ושקולים. לקבוע שפרס, רבין וברק אינם שפויים, משול לאמירה שאין לדרכם כל לגיטימציה ושהמקום היחיד הראוי לאנשים כאלה הוא בית חולים לחולי נפש. אני, בניגוד אליך, לא חושב שלימור לבנת או בני אלון, אנשים שלדעתי הם מסוכנים וגורמים בפעולותיהם ובדבריהם נזק מתמשך למדינה, אינם שפויים. הם שפויים בדיוק כמוני וכמוך וכמו ביילין וכמו אחמד טיבי. אני מזהה אלמנטים סהרוריים שגובלים במופרעות אצל כמה מפעילי הימין הקיצוני אבל בשום אופן לא אצל מנהיגיהם. הדרך להתמודד גם עם אנשים כאלה היא בסופו של דבר להוכיח את טעותם ולא לבצע בהם דה-לגיטימציה גורפת מהסוג שביצעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בס''ד ''תינוקות שנשבו'' פירושו של דבר שגדלו בניתוק מחיי דת היהודית כמו תינוק שנשבה לבין הגויים במעשה שמופיע בתלמוד הבבלי. זה כל כוונת הביטוי. לגבי דברי יובל רבינוביץ, המעשה של שליטה ביטחונית לערבים לאחר שאמרו שמשווים את הסכם אוסלו להסכם שמוחמד חתם עליו כדי להפר אותו ואחרי אוסלו א' כשראו שהערבים הפרוהו לחלוטין ורק ניצלו את השליטה הביטחונית להגברת הטרור, המשיכו באוסלו ב' וכמובן שגם וויתורים אלו ניצלו להגברת הטרור, זה ברמה של אי שפיות מתוך ריצת אמוק לעבר השלום וחוסר אחריות ביטחונית ומדינית ממדרגה ראשונה מתוך העיוון והסינוור של השאיפה וכמיהה לשלום, אך לא תהליך אוסלו לא הביא שלום אלא ליותר טרור כי הערבים לא מוכנים לשלום עם יהודים ועם ישראל אלא רק דבר כמו ''הודנה''. ומה גם כפי שהראיתי היטב בתגובות כאן, אין כל סיבה לתת לערבים שטחים מהארץ ובוודאי שלא מדינה מכמה וכמה סיבות שפורטו בתגובות שהתייחסתי בהן לעניין זה כמו שיהודים חיו בארץ הזו כעם בארצו הרבה לפני שחשבו על ערבים ויהודים, כמו שלפני שיהודים החלו לחזור לארצם לא היה אכפת לערבים שחיו כאן מהארץ הזו והזניחו אותה, כמו שגם בקוראן הקדוש למוסלמים כתוב שהארץ שייכת ליהודים, וראה עוד בתגובות האלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני מאמין שפרס ורבין היו טיפשים. אבל ביילין? לא, הוא לא טיפש. אני כמעט בטוח שביילין הבין טוב מאוד לאן הוא מוליך את מדינת ישראל. למעשה, הוא חתר למצב בו אנו נמצאים היום, מתוך כוונה להגביר את הלחץ על המתנחלים כך שלא יוכלו לעמוד בו, וישראל תיסוג באופן חד צדדי לקוי 67'. זאת משום שאיננו טיפש, ומעולם לא הישלה את עצמו שערפאת באמת רוצה שלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיזה קריטריון החלת בדיוק, פלמוני יקר, כדי להכריע בסוגייה מי טיפש ומי לא? על מה אתה מבסס את קביעתך הדיכוטומית? היכרות אישית עם המעורבים? ניתוח פסיכולוגי? תוצאות פסיכומטרי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התרשמות אישית לגבי האישים המדוברים, לא יותר מכך. התרשמותי היא שפרס שוחר טוב, ולפיכך איני מאמין שרצה באסון שהמיט עלינו אוסלו. לפיכך אין לי מנוס אלא להסיק שהוא פשוט טיפש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, הקריטריון שלך הוא סובייקטיבי למדי (התרשמותך האישית) ולא משקף איזו אמירה שבהכרח קשורה למציאות. אה, זה בסדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסכמי אוסלו היו הרי אסון, והאסון הזה היה צריך להיות ברור מלכתחילה לכל מי שעיניו בראשו - קל וחומר, למי שעומד בראש הנהגת המדינה ובידו מידע מקיף וכולל הרבה יותר מאשר יש לאזרחים. רבין, פרס וביילין הוליכו אותנו ישירות למלכודת אוסלו. רבין מת, ולכן לא נדע לעולם באופן ברור אם הבין מה הוא עושה. אשר לפרס ולביילין -- התרשמותי האישית היא שפרס, כאדם שנראה לי הגון ואנושי, לא היה נותן יד, במודע, למעשים נוראים כאלו, לו הבין למה הם מובילים. קשה לדעת מה באמת מתחולל במוחו של אדם. לו היו מועמדים לדין (מה שלא יקרה) היה משקל רב לעדותם האישית באשר לנסיבות האסון אליו הובילו את מדינת ישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב חזרנו ל"התרשמותך האישית" שאינך מביא סימוכין לה. מצטער, ככה לא בונים מדינה. ואגב, רבין לא ידע על השיחות באוסלו עד זמן קצר לפני החתימה (כשבוע-שבועיים), רק שתדע. וחוץ מזה, היסק לוגי פשוט מתגובתך: "האסון היה צריך להיות ברור למי שעיניו בראשו" וגם: "פרס לא היה נותן יד במודע..." ןלכן: עיניו של פרס לא בראשו (אני כמובן לא מסכים לקביעה השניה, לכן ההיסק לא תקף לטענתי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם, לדעתך, פרס עיניו בראשו. ואם, לדעתך, פרס אינו טיפש. ואם פרס הבין לאן הוא מוביל אותנו -- מה *זה* אומר עליו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אומר שלפרס יש פוליטיקה מסויימת, שכנראה מוצאת חן בעיני אנשים מסויימים אבל לא מוצאת חן בעיני אנשים אחרים. אבל להכריע רציונלית בין ערכים? לא בבית ספרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה מתדיין עם איזה טיפוס מפוקפק, אשר אינו מוכן אפילו להזדהות בשמו, או לספק כתובת דואל הגונה? דני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ביטוי לרצון החופשי שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין יש חילוקי דיעות בינך לבין שי כהן, שכן הוא כלל לא טען שהאישים הללו הם טיפשים אלא שהם אינם שפויים. אמנם מצער לראות שהאייל הופך אט-אט לפורום נוסח רוטר-נט בו מירב הדיונים נסבים סביב שאלות ממין אלו (בסגנון "אהוד ברק - בוגד או אידיוט?"), אבל זה כנראה חלק בלתי נפרד מכל פורום אינטרנט מיינסטרימי בישראל של 2001. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתר כלשהו שהוקם על ידי בחור דתי-ימני, הכולל צ'טים ופורומים, ועיקר פרסומו בא לו מכך שהוא מפזר לכל עבר קבצים בלתי חוקיים. בעבק תבעה Ynet את האתר, משום שהוא ניצל פירצה אצלהם כדי להציג את לוח המבזקים שלהם באתר שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתר כלשהו שהוקם על ידי בחור שמאלני - חילוני | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההערה הזו הייתה הכרחית אם לצד כל לינק שני באייל היה מופיע מסר שמאלני-חילוני ביוזמת יוצרו | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגדרה נכונה, אם כי לא מלאה. השאלה שצריכה להשאל כאן היא, כמובן, האם יש רלוונטיות לדעותי שלי (והרי לכל אדם יש דעות) כאשר באים לדבר על האתר שאני עורך. אני חושב שאתה, מכל האנשים, אינך יכול להתלונן בנידון, ולכן הערתך נראית לי תמוהה. נועם רוטר מנצל את עמדתו כמנהל האתר שלו כדי להביע את דעתו בכל הזדמנות, והאתר שלו לוקה בימניות מובהקת ומגמתית. אינני חושב שהאייל לוקה בשמאלנות מובהקת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כוונתי לא הייתה להלין על האייל, שאותו אני מחבב מאוד, אלא להסתייג מהגדרתו של רוטר.נט לפי זהותו הפוליטית של מקימו. רוטר.נט מאוכלסת ברובה בילדים מתלהמים וכבדי לשון, בעלי דעות ימניות, אך אני מניח שאם היו מצטופפים שם יותר שמאלנים, היא הייתה מקבלת גוון אחר, למרות נועם רוטר. בין כך ובין כך, גם בדבריך יש צדק, ועל כן אני חוזר בי מהערתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Ynet לא תבעה את רוטר, אבל איימה בתביעה משפטית. לפני כחצי שנה הכנתי מאמר לאייל הקורא על רוטר.נט והסתבכויותיו. המאמר נדחה על ידי העורך. למעוניינים לקרוא אותו בכל זאת: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יורשה לי להביע את דעתי על שיקולי העריכה, המאמר שלך נדחה בצדק. אני מאמין, ואולי אני טועה, שדובי דחה אותו מחוסר עניין לציבור בסכסוך מסחרי פרטי בין רוטר לנטוויז'ן. בכל מקרה הייתי דוחה מאמר כשלך משום שרוטר לא זכאי אפילו לקמצוץ אחד של פרסומת שהמאמר שלך ייתן לו. מדובר בעבריין, הן בתחום של הפרת זכויות יוצרים, והן בתחום של הפרת כבוד האדם וזכויות פרט. מדובר בעדת חסידים שוטים שנהנים כלכלית מהפרת זכויות היוצרים, ומספקים את היצרים המציצניים הנחותים שלהם מהפרת זכויות פרט של אנשים אחרים. לא איכפת לי שזו אכסניה לימניים, כהניסטים, פשיסטים וברארה אנושית אחרת. זו הבעיה השולית יותר, כי דיבורים נמוכים עוד לא הרגו אף אחד, אבל צדקנות מהסוג של "רודפים אותי כי אני דתי-ימני", כשבחצר האחורית שלו הוא מפיץ תוכנות של מיקרוסופט ושמות של נאנסות - לא מצדיקה שמישהו יעמוד לצד המיקרוב הזה. שיהיה לו רייטינג של 80 אחוז, זה עדיין לא יהפוך את האתר המגעיל הזה לאתר מהוגן יותר מאתר פורנוגרפיה. כי זה בדיוק מה שזה. ולגבי רייטינג, בוא אני אספר לך סיפור. אני מפעיל כמה אתרים, ביניהם אתר "עצומה". יום אחד פתח מישהו עצומה, ולמחרת בסטטיסטיקה ראיתי אלפי כניסות לדף של העצומה שלו. ביום רגיל נכנסים לאתר כמה מאות אנשים. במשך שלושה ימים נכנסו אלפי אנשים. הייתי המום ושאלתי אותו איך הוא עשה את זה. אז הוא נתן לי לינק לאתר שלו - יש לו אתר "ווארז" להורדת משחקים מלאים, שירים ופורנו, והוא שם לינק קטן לעצומה שלו. ביום אחד יש לו 20 אלף מבקרים. אתה מבין? וואלה מביא 60 אלף מבקרים ביום, אחרי שנים של עבודה, פיתוח, מאמרים, חדשות, אלפי שירותים - וההוא מביא 20 אלף איש ביום תוך כמה חודשים של פרסום מפה לאוזן. אותו דבר רוטר - אף אחד לא היה נכנס לאתר הזבל שלו כדי לקרוא את הדיעות הפשיסטיות שלו ושל אבא שלו אם הוא לא היה מוסיף לדיעות גם את הורדת ווינדוז ב-FTP ואת פורום השמועות שפירסם שמות של נאנסות ועוד דברים שמפירים זכויות פרט. יש אתרים מצליחים אחרים של הימין, למשל yesha.org.il שמפעיל בחור נחמד שהכרתי ברשת, שעוסק באידיאולוגיה ימנית נטו, ואף אחד לא רודף אותו או נטפל אליו בגלל "דעתו" או "דתו" או לא יודע מה עוד רוטר מספר לך. אבל ברגע שאתה חוצה קווים אדומים, מפיץ סחורה גנובה, מעודד - כן, מעודד!! - אנשים לספר סקופים שאסורים לפרסום - אז שלא יצפה ממישהו להזיל דמעה כשנטוויז'ן רוצים להוריד לו את האתר. והם פראיירים שלא הורידו אותו בסוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתחיל ואומר שמעולם לא הצצתי אפילו לאתר של רוטר. ממה שקראתי עליו בעתונות, התרשמתי שאם הוא יכול להרוויח משהו מלהוסיף אותי למונה הכניסות שלו - אני מעדיף שזה לא יקרה. דעתי בעניין לא השתנתה, בינתיים. לגבי שיקולי העריכה, עליך לדעת כי עורך ''האייל'' מתנער מכל וכל מהשיקול של ''עניין לציבור'', ומאמץ לעצמו תפקידי שוטרות וחצרנות בלבד. לי אישית אין שום בעיה עם החלטת-העריכה שלו במקרה דנן. עם זאת, לא התרשמתי כי יובל רבינוביץ', בעצם עריכת הראיון, ''עומד לצידו'' של רוטר. גם ''האייל'', לו בחר לפרסם את המאמר, לא היה מביע בכך שום עמדה, ובפרט לא את תמיכתו ברוטר. את הפרסומת שלו ב''אייל'' הוא מקבל, אם בכלל, בזכות הפתיל הזה. כמו כן - לא התרשמתי שנושאו של הראיון היה סכסוך מסחרי בין רוטר לבין נטוויז'ן, גם אם סכסוך זה היה העילה לקיום הראיון. ציער אותי לקרוא שכתבת על רוטר שהוא עבריין. נדמה לי שהתואר הזה שמור למי שהורשעו בעבירה, וחבל שתמצא את עצמך מואשם ע''י רוטר בלשון-הרע או בדיבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהם. דווקא "עניין לציבור" הוא *ה*שיקול שלי בעריכה. עניין לדיון ציבורי, יותר נכון, אבל הרעיון דומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי שרוטר יאשים אותי בהוצאת לשון הרע או בדיבה וגם יצליח לזכות במשפט הוא יצטרך קודם למחוק חצי אתר - לחסום גישת FTP להורדת חלונות מילניום, לסגור 2-3 פורומים ולשכתב את ההיסטוריה. ההגנה שלי תהיה "אמת דיברתי" ובמקרה שלו אין שום בעיה להוכיח את זה. אבל אל תדאג, הוא לא יטרח לתבוע. מההיכרות איתו הקמצן הזה בחיים לא ישלם כסף לעו"ד. אז אני מרשה לעצמי להמשיך להשמיץ אותו בצדק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כואב לי להגיד את זה, כי יוצא לי כל-כך מעט פעמים לשמוע איזו מילה טובה על מדיניות העריכה שלי, אבל הסיבות היו טיפה שונות. סיבה ראשונה, מהותית, הייתה שהאייל לא עוסק בנושאי אינטרנט. סיבה שניה, טכנית, היא שעד שגמרתי להתלבט אם לפרסם או לא, Ynet הסירה את האיום, וכבר לא היה טעם לפרסם. אבל תודה בכל מקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכור לי עוד מהמאמר הראשון שהצהרת כי האייל לא עוסק בנושאי אינטרנט, ולאור התגובה הזו רציתי לחדד ולשאול - באופן אבסולוטי? מה עם מאמר הקשור באינטרנט באופן ישיר אבל יש לו חריגה מבחינת הנושאים שהוא מעלה ואופציות הדיון בו מהרשת גרידא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא באופן אבסולוטי. האתר לא עוסק בכל מה שנקרא ''תרבות האינטרנט'' - אתרים, טרנדים, וכאלה. לעולם לא תמצא באייל מאמר שמספר על חוויית הצ'אט (משום מה אתרים נורא אוהבים לפרסם מאמרים כאלה, עדיין לא ברור לי למה). אבל לעומת זאת, האייל כן עסק בסוגיית זכויות היוצרים ביחס לאינטרנט - מאמרו של אסף עמית על נאפסטר. השאלה היא עד כמה הנושא נוגע לעולם החיצון, והגבול הוא אפור. אולי כדאי להבהיר למה המדיניות הזו קיימת - בזמן הקמת האייל, ובמידה רבה גם כיום, יש ריבוי של אתרים שכל עניינם, או רוב עיסוקם, הוא באינטרנט וב''סייבר-קאלצ'ר''. האייל הקורא מעוניין להיות כתב עת שפונה אל כלל הציבור במדינה (ודוברי עברית בחו''ל), גם אם הוא נגיש רק לגולשי האינטרנט. מכיוון שכך, ומכיוון שהתחום מכוסה היטב על ידי מספיק אתרים אחרים, לא ראינו סיבה לכלול את נושא האינטרנט כאחת הקטגוריות המוצהרות שנעסוק בהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר לכל הדיון אודות המאמר על רוטר (והכל באשמתי...), אנצל את ההזדמנות ואחזק את ידיו של דובי בענין הזה - סייברקלצ'ר יש כמו זבל בת"א בזמן שביתה. תוכן איכותי על אקטואליה ותרבות בעברית, ודיונים ברמה טובה, עדיין חסרים במקומותינו, והאייל זוהר כפנינה באפלה מבחינה זו. לונג ליב דה דובי! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר, אולי, נדחה בצדק, אך לא מהסיבות שפירטת. יתרה מזו, המאמר, למעשה, הוזמן על ידי דובי (בסדר - הרעיון היה שלי, אך התייעצתי איתו לפני שהלכתי לראיין את נעם רוטר). הבנתי שהיתה זו תקופה של יובש יחסי ב''אייל'' (ויסלח לי דובי אם אני טועה בנקודה זו), ותוך כדי העלאת רעיונות עלה עניין רוטר. דובי עודד אותי לכתוב את המאמר, ולבסוף דחה אותו. זה עדיין לגיטימי מבחינתי. אם קראת את המאמר, תוכל להתרשם באם הוא עונה על קריטריונים עיתונאיים סבירים. דובי הסביר בעבר (במאמר הראשון שפורסם ב''אייל'') מדוע הוא נמנע לכתוב על האינטרנט כנושא. זהו גם הנימוק שניתן, בסופו של דבר, לדחיית המאמר על רוטר. לדעתי - הימנעות מכתיבה על אינטרנט ב''אייל'' היא שגויה, אך עדיין שיקול לגיטימי של העורך. לא התרשמתי שהמאמר נדחה בשל עיסוקו השנוי במחלוקת של נעם רוטר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכיר שמאלני שטוען שהפלסטינים אוהבים אותנו עמוק בתוך תוכם, ומרגע שנפריד את מדינתם הזעירה והעניה ממדינת ישראל, יהיה פה שלום אמיתי של אמיצים, אחוות פועלים שכזו, ונצעד יד ביד - אנחנו והם - אל עבר השקיעה. הטענה היותר מקובלת היא שזהו הסדר הכרחי לקיומם הפיסי של שני העמים, ולצלמה המוסרי של מדינת ישראל ואזרחיה. לעומת זאת, טענה ימנית מוכרת היא כי במלחמה נפסיק שפיכות דמים, כי בכוח נלמד שלא הולך כלום בכוח, כי קודשי הלאום חשובים מהלאום, וכל מיני טענות דומות. המחנה השפוי מעולם לא נראה שפוי יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שלא הצטרפת אף-פעם לנסיעה של "שלום עכשיו" לעזה בשנים 96-99 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שנשאר עדיין בתנועת שלום עכשיו, אינו מאמין בידידות אמיצה בין שני העמים, אלא בהסדר מדיני. אלו שכן האמינו ונעלמו, הם הטיפוס מהמערכון של החמישיה הקאמרית, על הבחורה שקמה יום אחד והזדעזעה לגלות שיש פה עם אחר. ברגע שנחשפו לתופעה שקרויה פלסטינים, נבהלו וברחו אל זרועות המרכז והימין. אשמח אם תכיר לי מספיק אנשים שעדיין הוזים באשליות שכאלו, כדי שאוכל באמת לכנותם ''מחנה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משעשע. ואני חשבתי שקודם כל צריך להעמיד לדין אדריכלים של מלחמות מיותרות, אחראים עקיפים לטבח, מבצעי טבח באזרחי מדינה (שלוש שנים מאסר לרוצחי כפר קאסם לא נחשבת בעיני), מאבטחים שהיכו ילדים וגרמו למותם, מנהלי משטר צבאי וכו'. מעניין איך החלפת את ''קשר נגד השלום'' ב''קשר לשלום''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה לדעתך יש לעשות? נניח שלא ננהל מסע ומתן תחת אש. אז? מה נעשה? מה הפתרון היעיל להפסקת שפיכת הדמים? אם לא הסכם שלום, בטח הסכם מלחמה. דרך יעילה ביותר, שלא לומר לוגית, להפסקת מלחמה. יתרה מזאת - לאחר שנכבוש את בית ג'אלה ונממש את טהראן-אסואן, נמצא עצמנו באותו מצב שאנו נמצאים היום, רק עם יותר נערים עם רוגטקות תחת שלטוננו. כמובן שנפתח סימפטיה לבית הכנסת הגדול בדמשק ולא נהיה מוכנים להתפשר, שכן זהו קו אדום חדש, ומכאן והלאה - פירסט, ויי טייק מנהטן, ד'ן ויי טייק ברלין. ומה המטרה של הפסקת המשא ומתן תחת אש? כלומר, נשתמש בכוח הזרוע כדי ללמד שבכוח לא הולך כלום? הטיעון הפרדוקסלי הזה תמיד עניין אותי. ישראל מזדרזת לפתור כל בעיה עם טנקים ורובים, ועדיין טוענת שכוח הוא לא פתרון לשום דבר. ובכלל, למה אתה חושב שהפלסטינים מבינים *רק* כוח? לא אטען כאן שלהנהגה הפלסטינית יש רמה מוסרית גבוהה במיוחד, אבל האם ישראל הייתה מדברת עם מי שאניו מבין רק כוח? אם החיזבללה לא היה פותח במלחמת גרילה, האם אתה באמת מאמין שהיינו יוצאים מלבנון? אם ערביי ישראל לא היו נוקטים בהפגנות אלימות, הם היו ממשיכים לחיות תחת אותם תנאים בהם הם חיו עד היום. למה אתה חושב שהפלסטינים יקבלו מסר אחר, מישראל "הפצפיסטית ושוחרת השלום"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדברים, שאני עומד לכתוב מפתיעים. אתה תוקף את ברק, ואני מנסה להעניק לו ולמעשיו בכל זאת סוג מסוים של הגנה, כי מנקודת ראות מסוימת יש בהם בכל זאת הגיון. כלומר, אני כבעל השקפת עולם ימנית בודאי שולל את חציות הקווים האדומים בזה אחר זה שאותם תיארת, אבל לו הייתי בעל השקפת עולם של איש שמאל הייתי יכול להבין את ההגיון שבהתנהגות הזאת. מדבריך ניכר שאתה מאד מאוכזב מהתנהגות ערפאת והפלשתינים, ומאד כועס עליהם. גם בנקודה זו אולי אפתיע כפי שתראה. אבל למרות ההפתעה, אין, בעצם, בכך כל חדש. את כל מה שאומר כבר אמרתי בעבר בדברים שכתבתי באייל הקורא. בויכוח בין שמאל וימין ישנה טענה אופיינית שמוטחת משמאל לימין מהסוג הזה: "אתם רוצים שלום ? זו סתם צביעות. אינכם מוכנים לשלם את מחיר השלום. אסד לא רוצה לעשות שלום ללא הגולן. לכן שלום ללא ויתור על הגולן אינו אפשרי. לכן האמירה הזאת שלכם שאתם רוצים שלום, חסרת משמעות והיא מן השפה ולחוץ." הבה נבחן את המצב שאליו נקלע, בעצם, ברק. (וכשאני אומר "ברק" אני מתכוון לברק וגם לסובבים אותו. אני מסכים עמך, וכתבתי על כך במאמרי "גנרלים כמדינאים", שבעצם מי שקובע בממשלה את הקו המדיני אינו הוא) במאמרי הראשון באייל הקורא שעסק בהסכמי אוסלו "ערפאת מאיר את טיפשות אוסלו", הבאתי את דברים של ערפאת לפיהם לעולם לא יסכים לשום חלופה לזכות השיבה אלא לשיבת פליטי 48 למקומותיהם , ושלעולם לא יוותר על ירושלים. הדברים האלה הושמעו לא רק לפני חצי שנה, אלא התחילו ממש מתחילת תהליך אוסלו וחזרו על עצמם כל הזמן. הקו של השמאל היה שמדובר בדברים שמן השפה ולחוץ. הנחת השמאל הייתה ש "מחיר השלום" אינו כולל את שני המרכיבים האלה, ומכאן ההבדל הבסיסי בינם ובין הימין: הם מוכנים לשלם את "מחיר השלום", הימין לא מוכן לשלם את המחיר הזה, ודבריו על רצונו בשלום הם, לכן, חסרי משמעות, ובעצם שקריים. איתרע מזלו הרע של ברק להגיע לשלטון בדיוק כאשר התברר שהנחת השמאל בדבר "מחיר השלום" אינה נכונה. מבחינת ברק, התייצבות על שתי הרגליים האחוריות ואמירה: "איני מוכן לעבור את הקווים האדומים שלי", כמוה כאמירה: "איני מוכן לשלם את מחיר השלום", שכן "מחיר השלום" נמצא למרות ההערכות הראשוניות דווקא מאחורי קויו האדומים. ישנו הבדל בסיסי בין השקפת העולם של אדם כמוני, ובין השקפת העולם של איש שמאל בקשר למחיר השלום. "מחיר השלום" בעיני איש שמאל הוא מחיר שננקב ע"י האויב, והוא דבר פחות או יותר קבוע וידוע. "מחיר השלום" בעיני הוא משהו שנקבע תוך כדי מאבק בין היריבים, ושיש לנו יכולת להשפיע עליו אם נתעקש, נפגין נחישות, ונקבע עובדות בשטח. הציונות לא התחילה בכך שהלכנו ושאלנו את מנהיגי הערבים מה הם תנאיהם לשלום. לו עשינו כך הם היו אומרים לנו כבר אז שלא יסכימו לעלייתו של שום יהודי ארצה, ובכך היה מסתיים המעשה הציוני. כל העליות מהעלייה הראשונה דרך העליות האחרות תקופת ההעפלה וכדומה נעשו ללא בקשת רשות, וזה מה שהביא להצלחה. לדעתי נטישת הדרך הזאת, החלטה שהגיע הזמן להתחיל "לעשות חיים", ולהפסיק את המאמץ, תביא בסופו של דבר לאבוד כל ההישגים. החיים אינם משחק כדורסל שבו יש מצבים שבהם צריך לשמור על התוצאה עד שיגיע סוף המשחק, משום שאין כאן סוף, והמאמץ צריך להיעשות כל הזמן, כל עוד חיים. אבל זו היא דעתי. אם נחזור לברק, נראה כמו שאמרתי שאם לא יקבל את תנאי ערפאת הוא יעמיד עצמו בדיוק כמו אותו איש ימין שלפי השקפת השמאל אינו רוצה בשלום משום שאינו מוכן לשלם את "מחיר השלום". הפתרון היחיד במצב בלתי אפשרי זה הוא לנסות ולוותר עוד, והמשמעות היא לעבור את הקווים האדומים של עצמו. אם לא יעשה כך מה ההבדל העקרוני בינו ובין הימין מנקודת ראות של השמאל ? זה גם מה שכתבתי במאמרי "הקונץ לא הצליח". אתה מביא עוד דוגמאות לטעויות כמו האוליטמטום הטפשי וכדומה. אבל באמת לדעתי אלה הם דברים קטנים. לא זה מה שביא למצב הרע. הסיבות הרבה יותר בסיסיות. איני יודע אם הבהרתי את כוונתי כל כך טוב, ואנסה לסכם את דבריי בדרך אולי קצת אחרת. בתגובותיך האחרונות ניכרת אכזבה הן מערפאת והן מברק. מה שאני רוצה לומר הוא שאולי אינך שם את האצבע על מקור הבעיה, ודווקא שני האישים האלה, אי אפשר היה לצפות מהם להתנהגות אחרת בנתונים הקיימים. מה אתה רוצה בעצם מערפאת ? הוא כל הזמן אמר שלא יוותר על ירושלים ולא יוותר על זכות השיבה. הוא לא "עבד" עליך. נכון שבהסכמי אוסלו הוא הבטיח שלא תהיה יותר אלימות. אבל מבחינתו זה כמעט בלתי אפשרי. התהליך נעצר במקום רחוק מהיעד שאותו הציב לעצמו ושאותו הבטיח לעמו. היעד של ערפאת נקבע בישיבות שלו עם אנשיו ולא בישיבות של אנשי השמאל שלנו, בהם הם מחליטים "מה מגיע לו". אי השלמה עם המצב הקיים רק בצורה "הצהרתית", רק ינציח את המצב, והוא היה סבור, וגם כפי שכולנו יודעים הוא צדק, שהוא יכול להשיג יותר. הרי באין הסכמה בסוף תהליך אוסלו אי אפשר לצפות ממנו שיישב בשקט לדורי דורות. אם אין שלום יכולה להיות גם אלימות, אם היא משרתת את אחד הצדדים. אני למשל, לא כועס כלל על ערפאת והפלשתינים בגלל שלא קבלו את הויתורים המפליגים של ברק. אני איני יכול לקבוע בשבילם את גבולות שאיפותיהם. הכעס שלי, וגם רגשי הבוז שלי כלפיהם הם דווקא בגלל הפרטים הקטנים. בגלל צורת מלחמתם. בגלל הלינץ', בגלל אוטובוס הילדים בכפר דרום, בגלל "הפעולה המתוחכמת" באמצעות האינטרנט, שבעזרתה הצליחו לרצוח ילד, וכדומה. (אילו היו מצליחים באמצעות פעולה מתוחכמת כזאת לפתות ולהרוג, נניח את הרמטכ"ל, הייתי יחד עם תחושת העלבון והתבוסה, גם מסיר את הכובע.) במצב הכללי שאליו נקלענו איני מאשים אותו, אלא רק את הדרך שבה הלכנו בשנים האחרונות. לדעתי, דרך של עמידה קשוחה על שלנו ואי מתן דברים בחינם בשום מקרה, הייתה מביאה תוצאות יותר טובות. בשבע השנים שעברו (זה המון זמן) מאז אוסלו ועד היום, עם נכונות לויתורים כפי שהתברר לבסוף שהיינו מוכנים לוותר, היינו להערכתי יכולים להגיע גם לשלום. בדרך כזאת "מחיר השלום" היה יכול להתייצב במקום הרבה יותר טוב, כי לצד השני יש גם שיקולים פרגמטיים. בכך שהגענו למבוא סתום, ברק אינו האשם הראשי, אלא דווקא פרס ביילין ושריד שקבלו את "הרעיונות היצירתיים" של פונדק והירשפילד, והובילונו בדרך שגויה ובלתי הגיונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דב, קראתי את תגובתך בתשומת לב. להערכתי, הטענה ש"איש השמאל מוכן לשלם את המחיר שנוקבים הפלסטינים" אינה ניראית לי תקפה לגבי רוב מי שמכונים שמאל (בלי להכנס לשאלה מהו ומיהו באמת שמאל, מורכב מדי), שכן אפילו יוסי שריד מתנגד לזכות השיבה. נכון שמבחינת הפלסטינים איש הימין ואיש השמאל הם היינו הך, כי לא זה ולא זה מוכנים לתת להם את *כל* תאוותם, ואילו הם, כך מתברר, בקטע של 'הכל או לא כלום'. אבל מנקודת המבט של הישראלי, יש עדיין הבדל גדול בין ימין ושמאל. לא בכדי השתמשתי במונח הז'בוטינסקאי 'קיר הברזל': אחרי שהפלסטינים יטיחו את ראשם בקיר הזה עוד שנה, שנתיים, חמש, עשר, לך תדע כמה, אפשר שהם יתפכחו. אבל אם מדובר ב-%42 של שרון וכו', כלומר, לא תהיה מבחינתם שום קרן אור בקצה המנהרה, בטוח ששלום לא יהיה פה לעולם. היות שלי ברור שהפכחון מצדם לא יבוא במהרה, נראה לי שבשלב ההיסטורי הנוכחי, חשוב להבהיר להם שיש מולם אויב נחוש, שכן את הניצחון במלחמה, קובע לא מספר החללים משני הצדדים, אלא השאלה כוח רצונו של מי נשבר קודם. כדי לגייס כוח עמידה במאבק לאורך זמן צריך להציב מטרות ריאליות. כשם שהמטרה הקודמת של הימין, לכבוש עם שלם לנצח נצחים לא היתה ריאלית - וכיום, למעשה, רוב הכיבוש (של אנשים לא של שטחים) הסתיים - כך גם מטרתם של הפלסטינים כיום לא ריאלית, ויש אפשרות שהם יווכחו בכך אם נפגין נחישות. ההיסטוריה אינה מתנהלת אף פעם באופן לינארי, יש תמיד התקדמות וריאקציה (או תנועת מטוטלת); אז עכשיו אנחנו נמצאים בשלב הריאקציה, אבל גם הריאקציה לא תמשך לעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובתך הקצרה פתחה כמעט, תיבת פנדורה ממש. כמעט כל פרט בדבריך הוא פתח לויכוח אידיאולוגי מסוג אלה שכבר נשפכו עליהם אוקיינוסים של מילים. אני מתכוון למושגים כמו "עם שלם", "מטרה ריאלית" וכדומה. התחלתי בכך שניסיתי להסביר שוב מה הוא בעיני "מחיר השלום", מושג שהיה בו שימוש רב לאחרונה , למרות שאתה לא השתמשת בו. (אבל "מטרה ריאלית" ו "מחיר השלום", הם בערך מאותה משפחה) אבל דווקא בנקודה זו בתיאורית "קיר הברזל" שאותה הסברת, אולי התקרבת לעמדה שלי. במאבקים מסוג אלה שאנו נמצאים בהם, הטחת הראש בקיר (לדעתי של שני הצדדים. לא רק שלהם) כנראה הכרחית כדי שטיב הפתרון (או "מחיר השלום") יצוץ מבעד לאבק, ויקבל צורה. מכל מקום, בסופו של דבר החלטתי לא להשלים את תשובתי. זה עמד להיות משהו מאד ארוך ומיגע, ואולי, לכן, גם חסר תכלית. אבל החלטתי לחזור ולהתרכז בפרט שעליו הרביתי לכתוב: הגיון תהליך אוסלו, משום שנדמה לי שאם בכך לא אצליח לשכנע, לא אצליח לשכנע בשום דבר. להלן אשאל שאלה אחת שעליה הייתי רוצה לקבל תשובה ישירה. לפני השאלה הזאת הקדמה קצרה. פעם כתבת לי שעצם היציאה משטחים מאוכלסים, והפסקת "הכיבוש" הוא יתרון בפני עצמו, וטוב היה לעשותו גם ללא קבלת דבר נוסף בתמורה. אני מסכים עמך ששליטה בתושבים שאין להם זכויות שוות היא דבר רע, ואף מנקודת הראיה שלי צריך להגיע בסופו של דבר לכך שמצב כזה יסתיים. טענתי היא שהגעה לכך בדרך ישירה: פשוט לקחת את הרגליים ולצאת אינה נכונה, כי היא מקרינה על אופן פתרון הבעיות שיצוצו בדורות הקרובים, ובכך מסכנת את עתידנו. אבל כאן חרגתי שוב לנושאים שעליהם החלטתי לא לדבר עכשיו, וכדי לחזור לעניין שעליו אני רוצה לדבר אניח שאכן הפתרון צריך להיות יציאה מהאזורים המאוכלסים. אבל מה שמאפיין את הסכמי אוסלו, והוא השגיאה הבלתי נסלחת שבהם, הוא ההפרדה בין הסכם הקבע והיציאה האזורים הנ"ל. ברגע שעשינו זאת קפץ המחוג שמצביע על "מחיר השלום" קפיצה נחשונית וניצב לו במקום הרבה יותר גרוע מבחינתנו. הפלשתינים פשוט ישבו וחכו להם בסבלנות עד שיקבלו את כל מה שהובטח להם (תוך איתותי פיגועים שלא נחשוב שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה), וכשקיבלוהו פתחו במאבק מהתחלה, ואז גילינו שבמשך שבע שנים לא צעדנו אפילו צעד קטן לקראת השלום. שאלתי היא, האם הדברים שמתרחשים היום לנגד עיננו אינם תוצאה של השגיאה שאותה תיארתי, האם למרות שלדעתך היה טוב "להפסיק את הכיבוש", לא היה מובן מאליו לכרוך זאת בהסכם שלום, והאם לא זה הלקח המרכזי שעלינו ללמוד מהסתכלות על המאורעות האחרונים, ולא שגיאה טקטית כזאת או אחרת של ברק. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |