בתשובה לג. שמעון, 28/01/01 18:11
מי יבנה את "קיר הברזל"? 15217
הדברים, שאני עומד לכתוב מפתיעים.
אתה תוקף את ברק, ואני מנסה להעניק לו ולמעשיו בכל זאת סוג מסוים של הגנה, כי מנקודת ראות מסוימת יש בהם בכל זאת הגיון. כלומר, אני כבעל השקפת עולם ימנית בודאי שולל את חציות הקווים האדומים בזה אחר זה שאותם תיארת, אבל לו הייתי בעל השקפת עולם של איש שמאל הייתי יכול להבין את ההגיון שבהתנהגות הזאת.
מדבריך ניכר שאתה מאד מאוכזב מהתנהגות ערפאת והפלשתינים, ומאד כועס עליהם. גם בנקודה זו אולי אפתיע כפי שתראה.
אבל למרות ההפתעה, אין, בעצם, בכך כל חדש. את כל מה שאומר כבר אמרתי בעבר בדברים שכתבתי באייל הקורא.

בויכוח בין שמאל וימין ישנה טענה אופיינית שמוטחת משמאל לימין מהסוג הזה:

"אתם רוצים שלום ? זו סתם צביעות. אינכם מוכנים לשלם את מחיר השלום. אסד לא רוצה לעשות שלום ללא הגולן. לכן שלום ללא ויתור על הגולן אינו אפשרי. לכן האמירה הזאת שלכם שאתם רוצים שלום, חסרת משמעות והיא מן השפה ולחוץ."

הבה נבחן את המצב שאליו נקלע, בעצם, ברק. (וכשאני אומר "ברק" אני מתכוון לברק וגם לסובבים אותו. אני מסכים עמך, וכתבתי על כך במאמרי "גנרלים כמדינאים", שבעצם מי שקובע בממשלה את הקו המדיני אינו הוא)
במאמרי הראשון באייל הקורא שעסק בהסכמי אוסלו "ערפאת מאיר את טיפשות אוסלו", הבאתי את דברים של ערפאת לפיהם לעולם לא יסכים לשום חלופה לזכות השיבה אלא לשיבת פליטי 48 למקומותיהם , ושלעולם לא יוותר על ירושלים. הדברים האלה הושמעו לא רק לפני חצי שנה, אלא התחילו ממש מתחילת תהליך אוסלו וחזרו על עצמם כל הזמן. הקו של השמאל היה שמדובר בדברים שמן השפה ולחוץ. הנחת השמאל הייתה ש "מחיר השלום" אינו כולל את שני המרכיבים האלה, ומכאן ההבדל הבסיסי בינם ובין הימין: הם מוכנים לשלם את "מחיר השלום", הימין לא מוכן לשלם את המחיר הזה, ודבריו על רצונו בשלום הם, לכן, חסרי משמעות, ובעצם שקריים.
איתרע מזלו הרע של ברק להגיע לשלטון בדיוק כאשר התברר שהנחת השמאל בדבר "מחיר השלום" אינה נכונה. מבחינת ברק, התייצבות על שתי הרגליים האחוריות ואמירה: "איני מוכן לעבור את הקווים האדומים שלי", כמוה כאמירה: "איני מוכן לשלם את מחיר השלום", שכן "מחיר השלום" נמצא למרות ההערכות הראשוניות דווקא מאחורי קויו האדומים.
ישנו הבדל בסיסי בין השקפת העולם של אדם כמוני, ובין השקפת העולם של איש שמאל בקשר למחיר השלום. "מחיר השלום" בעיני איש שמאל הוא מחיר שננקב ע"י האויב, והוא דבר פחות או יותר קבוע וידוע. "מחיר השלום" בעיני הוא משהו שנקבע תוך כדי מאבק בין היריבים, ושיש לנו יכולת להשפיע עליו אם נתעקש, נפגין נחישות, ונקבע עובדות בשטח.
הציונות לא התחילה בכך שהלכנו ושאלנו את מנהיגי הערבים מה הם תנאיהם לשלום. לו עשינו כך הם היו אומרים לנו כבר אז שלא יסכימו לעלייתו של שום יהודי ארצה, ובכך היה מסתיים המעשה הציוני. כל העליות מהעלייה הראשונה דרך העליות האחרות תקופת ההעפלה וכדומה נעשו ללא בקשת רשות, וזה מה שהביא להצלחה.
לדעתי נטישת הדרך הזאת, החלטה שהגיע הזמן להתחיל "לעשות חיים", ולהפסיק את המאמץ, תביא בסופו של דבר לאבוד כל ההישגים. החיים אינם משחק כדורסל שבו יש מצבים שבהם צריך לשמור על התוצאה עד שיגיע סוף המשחק, משום שאין כאן סוף, והמאמץ צריך להיעשות כל הזמן, כל עוד חיים.
אבל זו היא דעתי. אם נחזור לברק, נראה כמו שאמרתי שאם לא יקבל את תנאי ערפאת הוא יעמיד עצמו בדיוק כמו אותו איש ימין שלפי השקפת השמאל אינו רוצה בשלום משום שאינו מוכן לשלם את "מחיר השלום". הפתרון היחיד במצב בלתי אפשרי זה הוא לנסות ולוותר עוד, והמשמעות היא לעבור את הקווים האדומים של עצמו. אם לא יעשה כך מה ההבדל העקרוני בינו ובין הימין מנקודת ראות של השמאל ?
זה גם מה שכתבתי במאמרי "הקונץ לא הצליח".
אתה מביא עוד דוגמאות לטעויות כמו האוליטמטום הטפשי וכדומה. אבל באמת לדעתי אלה הם דברים קטנים. לא זה מה שביא למצב הרע. הסיבות הרבה יותר בסיסיות.

איני יודע אם הבהרתי את כוונתי כל כך טוב, ואנסה לסכם את דבריי בדרך אולי קצת אחרת.
בתגובותיך האחרונות ניכרת אכזבה הן מערפאת והן מברק. מה שאני רוצה לומר הוא שאולי אינך שם את האצבע על מקור הבעיה, ודווקא שני האישים האלה, אי אפשר היה לצפות מהם להתנהגות אחרת בנתונים הקיימים. מה אתה רוצה בעצם מערפאת ? הוא כל הזמן אמר שלא יוותר על ירושלים ולא יוותר על זכות השיבה. הוא לא "עבד" עליך. נכון שבהסכמי אוסלו הוא הבטיח שלא תהיה יותר אלימות. אבל מבחינתו זה כמעט בלתי אפשרי. התהליך נעצר במקום רחוק מהיעד שאותו הציב לעצמו ושאותו הבטיח לעמו. היעד של ערפאת נקבע בישיבות שלו עם אנשיו ולא בישיבות של אנשי השמאל שלנו, בהם הם מחליטים "מה מגיע לו". אי השלמה עם המצב הקיים רק בצורה "הצהרתית", רק ינציח את המצב, והוא היה סבור, וגם כפי שכולנו יודעים הוא צדק, שהוא יכול להשיג יותר. הרי באין הסכמה בסוף תהליך אוסלו אי אפשר לצפות ממנו שיישב בשקט לדורי דורות. אם אין שלום יכולה להיות גם אלימות, אם היא משרתת את אחד הצדדים. אני למשל, לא כועס כלל על ערפאת והפלשתינים בגלל שלא קבלו את הויתורים המפליגים של ברק. אני איני יכול לקבוע בשבילם את גבולות שאיפותיהם. הכעס שלי, וגם רגשי הבוז שלי כלפיהם הם דווקא בגלל הפרטים הקטנים. בגלל צורת מלחמתם. בגלל הלינץ', בגלל אוטובוס הילדים בכפר דרום, בגלל "הפעולה המתוחכמת" באמצעות האינטרנט, שבעזרתה הצליחו לרצוח ילד, וכדומה. (אילו היו מצליחים באמצעות פעולה מתוחכמת כזאת לפתות ולהרוג, נניח את הרמטכ"ל, הייתי יחד עם תחושת העלבון והתבוסה, גם מסיר את הכובע.)
במצב הכללי שאליו נקלענו איני מאשים אותו, אלא רק את הדרך שבה הלכנו בשנים האחרונות.
לדעתי, דרך של עמידה קשוחה על שלנו ואי מתן דברים בחינם בשום מקרה, הייתה מביאה תוצאות יותר טובות. בשבע השנים שעברו (זה המון זמן) מאז אוסלו ועד היום, עם נכונות לויתורים כפי שהתברר לבסוף שהיינו מוכנים לוותר, היינו להערכתי יכולים להגיע גם לשלום. בדרך כזאת "מחיר השלום" היה יכול להתייצב במקום הרבה יותר טוב, כי לצד השני יש גם שיקולים פרגמטיים.
בכך שהגענו למבוא סתום, ברק אינו האשם הראשי, אלא דווקא פרס ביילין ושריד שקבלו את "הרעיונות היצירתיים" של פונדק והירשפילד, והובילונו בדרך שגויה ובלתי הגיונית.
מי יבנה את "קיר הברזל"? 15488
דב,

קראתי את תגובתך בתשומת לב. להערכתי, הטענה ש"איש השמאל מוכן לשלם את המחיר שנוקבים הפלסטינים" אינה ניראית לי תקפה לגבי רוב מי שמכונים שמאל (בלי להכנס לשאלה מהו ומיהו באמת שמאל, מורכב מדי), שכן אפילו יוסי שריד מתנגד לזכות השיבה.

נכון שמבחינת הפלסטינים איש הימין ואיש השמאל הם היינו הך, כי לא זה ולא זה מוכנים לתת להם את *כל* תאוותם, ואילו הם, כך מתברר, בקטע של 'הכל או לא כלום'. אבל מנקודת המבט של הישראלי, יש עדיין הבדל גדול בין ימין ושמאל. לא בכדי השתמשתי במונח הז'בוטינסקאי 'קיר הברזל': אחרי שהפלסטינים יטיחו את ראשם בקיר הזה עוד שנה, שנתיים, חמש, עשר, לך תדע כמה, אפשר שהם יתפכחו. אבל אם מדובר ב-%42 של שרון וכו', כלומר, לא תהיה מבחינתם שום קרן אור בקצה המנהרה, בטוח ששלום לא יהיה פה לעולם.

היות שלי ברור שהפכחון מצדם לא יבוא במהרה, נראה לי שבשלב ההיסטורי הנוכחי, חשוב להבהיר להם שיש מולם אויב נחוש, שכן את הניצחון במלחמה, קובע לא מספר החללים משני הצדדים, אלא השאלה כוח רצונו של מי נשבר קודם.

כדי לגייס כוח עמידה במאבק לאורך זמן צריך להציב מטרות ריאליות. כשם שהמטרה הקודמת של הימין, לכבוש עם שלם לנצח נצחים לא היתה ריאלית - וכיום, למעשה, רוב הכיבוש (של אנשים לא של שטחים) הסתיים - כך גם מטרתם של הפלסטינים כיום לא ריאלית, ויש אפשרות שהם יווכחו בכך אם נפגין נחישות.

ההיסטוריה אינה מתנהלת אף פעם באופן לינארי, יש תמיד התקדמות וריאקציה (או תנועת מטוטלת); אז עכשיו אנחנו נמצאים בשלב הריאקציה, אבל גם הריאקציה לא תמשך לעולם.
מי יבנה את "קיר הברזל"? 15567
תגובתך הקצרה פתחה כמעט, תיבת פנדורה ממש. כמעט כל פרט בדבריך הוא פתח לויכוח אידיאולוגי מסוג אלה שכבר נשפכו עליהם אוקיינוסים של מילים. אני מתכוון למושגים כמו "עם שלם", "מטרה ריאלית" וכדומה. התחלתי בכך שניסיתי להסביר שוב מה הוא בעיני "מחיר השלום", מושג שהיה בו שימוש רב לאחרונה , למרות שאתה לא השתמשת בו. (אבל "מטרה ריאלית" ו "מחיר השלום", הם בערך מאותה משפחה)
אבל דווקא בנקודה זו בתיאורית "קיר הברזל" שאותה הסברת, אולי התקרבת לעמדה שלי. במאבקים מסוג אלה שאנו נמצאים בהם, הטחת הראש בקיר (לדעתי של שני הצדדים. לא רק שלהם) כנראה הכרחית כדי שטיב הפתרון (או "מחיר השלום") יצוץ מבעד לאבק, ויקבל צורה.
מכל מקום, בסופו של דבר החלטתי לא להשלים את תשובתי. זה עמד להיות משהו מאד ארוך ומיגע, ואולי, לכן, גם חסר תכלית.

אבל החלטתי לחזור ולהתרכז בפרט שעליו הרביתי לכתוב: הגיון תהליך אוסלו, משום שנדמה לי שאם בכך לא אצליח לשכנע, לא אצליח לשכנע בשום דבר. להלן אשאל שאלה אחת שעליה הייתי רוצה לקבל תשובה ישירה. לפני השאלה הזאת הקדמה קצרה.

פעם כתבת לי שעצם היציאה משטחים מאוכלסים, והפסקת "הכיבוש" הוא יתרון בפני עצמו, וטוב היה לעשותו גם ללא קבלת דבר נוסף בתמורה. אני מסכים עמך ששליטה בתושבים שאין להם זכויות שוות היא דבר רע, ואף מנקודת הראיה שלי צריך להגיע בסופו של דבר לכך שמצב כזה יסתיים. טענתי היא שהגעה לכך בדרך ישירה: פשוט לקחת את הרגליים ולצאת אינה נכונה, כי היא מקרינה על אופן פתרון הבעיות שיצוצו בדורות הקרובים, ובכך מסכנת את עתידנו. אבל כאן חרגתי שוב לנושאים שעליהם החלטתי לא לדבר עכשיו, וכדי לחזור לעניין שעליו אני רוצה לדבר אניח שאכן הפתרון צריך להיות יציאה מהאזורים המאוכלסים.
אבל מה שמאפיין את הסכמי אוסלו, והוא השגיאה הבלתי נסלחת שבהם, הוא ההפרדה בין הסכם הקבע והיציאה האזורים הנ"ל. ברגע שעשינו זאת קפץ המחוג שמצביע על "מחיר השלום" קפיצה נחשונית וניצב לו במקום הרבה יותר גרוע מבחינתנו.
הפלשתינים פשוט ישבו וחכו להם בסבלנות עד שיקבלו את כל מה שהובטח להם (תוך איתותי פיגועים שלא נחשוב שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה), וכשקיבלוהו פתחו במאבק מהתחלה, ואז גילינו שבמשך שבע שנים לא צעדנו אפילו צעד קטן לקראת השלום.

שאלתי היא, האם הדברים שמתרחשים היום לנגד עיננו אינם תוצאה של השגיאה שאותה תיארתי, האם למרות שלדעתך היה טוב "להפסיק את הכיבוש", לא היה מובן מאליו לכרוך זאת בהסכם שלום, והאם לא זה הלקח המרכזי שעלינו ללמוד מהסתכלות על המאורעות האחרונים, ולא שגיאה טקטית כזאת או אחרת של ברק.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים