 |
|
 |
||
|
||||
 |
לטעמי, המאמר נופל על אותה נקודה שהוא מנסה לנגח. המאמר עצמו בנוי כדימוי של דימויים, ומתאר את "צופה הטלויזיה" כאותה דמות פתטית סטריאוטיפית שצריך בכלל לכתוב אותה באות לע"ז גדולה או במרכאות עבריות. מן תאור של צופה שחי במציאות מטאפורית שאמורה לענות על רשימת קריטריונים שבלונית כמו"השלט ביד ימין", והוא ממתין לקצת אסקפיזם טלויזיוני. כאילו שכל הצופים בכל זמן ובכל מקום עונים לסימולקרה הזו שהמאמר כביכול מנסה לתאר - אלא שכאן זהו דימוי מדרגה שניה - הדמיה של דימוי. הטלויזיה כבר מזמן איננה כולה הדמיה אלא היא היא עצמה המציאות. אנשים יושבים לצפות בה גם מפני שהם רוצים לראות קצת חדשות, ספורט, מתכוני בישול, בידור, היסטוריה, דת, מדע, וכמו שהגשש מוסיפים גם קצת לדר. לא הבנתי מדוע הטלויזיה נחותה מהספר? לא ברור לי מדוע הקביעה שצפיה בטלויזיה באה על חשבון קריאה, ולכן ההנחה שקריאה נעלה יותר? אולי זה להיפך? האם ספרים אינם בנוים על פנטזיות - פיקציות בלע"ז? אפילו ספרי עיון אינם תורה כתובה מסיני וגם הם באים עטופים במחלצות שיווקיות, איפור של הטיות, הנחות מוקדמות וכו'. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ספר זה דבר שונה מטלויזיה. בספר אתה ''בוחר'' את הדמויות, אתה מדמיין אותן כרצונך. יש לך חופש בספר. טלויזיה מראה לך מה שאתה רואה. היא מנסה להגיד לך איך אתה צריך לחיות את חייך. דמויות טלויזיוניות מהוות כיום מודל לחיקוי הרבה יותר מאשר דמויות ספרותיות, ואת האשליה שלהן הרבה אנשים מקבלים כמציאות ושואפים אליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא) האם קראת (דוגמא בלבד) את "נשים קטנות"? הרי לך ספר שעם כל ה"חופש" שבו, מנסה גם מנסה (ואפילו בצורה בוטה) לומר לך איך אתה צריך לחיות את חייך. אני גם מניח שהספר הזה סיפק מודלי חיקוי למספר דורות. והוא, כאמור, רק דוגמא. כמה חופש יש לנו לדמיין את ג'ו? אפילו את השיער הקצר שלה כופים עלינו, לא כל שכן את אופיה ודעותיה. ההבדל המהותי היחיד בין טלוויזיה וספר, במובן של "החופש לדמיין", הוא שבטלוויזיה יש מראה עיניים. ספר עם תמונות מגביל בדיוק כמו טלוויזיה. כמובן שההבדלים בין ספרים וטלוויזיה הם מהותיים, ואפשר להקדיש להם דיון שלם (הבדל בסיסי: ספר הרבה פחות מחוייב לתיאור של סיטואציות ממוקדות, והרבה יותר קל לו לגלוש בין זמנים ותודעות, ולספר כל מני דברים בהרחבה גם אם אינם נוגעים מיידית לסיטואציה שמתוארת בו, מאשר טלוויזיה - דוגמא קלאסית היא "מלכוד 22" שאין שום דרך לתרגם אותו למסך כלשהו, והנסיון רק הוכיח זאת), אבל "חופש"? לא, זה לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשה לי לחלוק על דעתך. אחת ההשפעות העיקריות של כל מידע הנקלט על ידך הוא עיצוב העמדות - אותן תחושות שלא ניתן לנסח במילים אלא רק בקירוב (בעד, נגד, יפה, מכוער, טוב, רע) - בקשר למגוון רחב של נושאים הקשורים (במישרין או אסוציאטיבית) לאותו מידע. אבל כרגע הנושא הוא לא "כל מידע" אלא פיסה מגובשת של נתונים אשר נוצרה תחת הכוונה: יצירה אנושית. גם תוכנית טלוויזיה וגם ספר הם כאלה, וצריכה של מידע דרכם תורמת, כפי שתואר לעיל, להתגבשות עמדות אצל הצורך. אלא שהשפעתם, לעומת זו של מידע מיקרי, רבה ומרוכזת בהרבה (רק מיעוט זניח מהפרטים מיקריים) והעמדות והנושאים אליהם הם מתייחסים מאד ספציפיים. כמובן שאין שום דבר רע, מהותית, במכלול שלם של נושאים ועמדות, אלא שעלול להיות דבר רע בהם מפרספקטיבה אישית - כלומר הם עלולים לסתור את מכלול העמדות הנוכחי של הצופה או הקורא. הדבר בד"כ (כי הרי לא סביר שאתה מסונכרן עם כל אותם יוצרים) מוביל לקונפליקטים ודיסוננסים שבוודאי לא הופכים אותך לאדם מאושר יותר. כאן טמון ההבדל העקרוני בין הטלוויזיה לספר. הטלוויזיה פועלת על תת הכרתך באופן כמעט בלתי אמצעי, באמצעות מראות, שפת גוף והבעות פנים, קולות ומוזיקה. בנוסף, דרך הטלוויזיה קל להחשף לכמות גדולה בהרבה של מידע, איתה קשה (ואולי בלתי אפשרי) להתמודד באופן מושכל. לעומתה, טקסט כתוב נאלץ לעבור תהליך של פיענוח מודע לפני שהוא הופך למידע בעל משמעות. ההשפעה שלו מוגבלת למסננים ההכרתיים שלך והוא נתון לביקורת וניתוח בזמן-אמת של הקורא. הבעיה, למעשה, לא מתעוררת, וזאת מבלי שהקורא הפסיד דבר שיכל לקבל באמצעות מדיה אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה כולכם אומרים תמיד את מה שאני רוצה להגיד באופן טוב יותר? ובמילים ארוכות? למה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט אין מקום להשוות בין ספרים וטלויזיה - קראתי פעם שהטלויזה מכניסה את הצופה- ויזואלית ו-וואקלית כך שהמח של הצופה פעיל פחות מאשר בשינה (תוכניות חינוכיות שמעוררות מחשבות כנראה לא נכללות שם) ומה זאת אומרת? פרק של "חברים" לדוגמא שורף לך 23 דקות מהחיים ומתפקד בתור שומר מסך בלבד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכול כתוב פה הטלוויזיה לוכדת את תשומת הלב בגלל שאנחנו מתוכנתים לשים לב לשינויים בשדה הראיה והשמיעה. עריכת תמונה של שינויים תכופים בזווית הצילום של אותה סצנה, ושל קאטים מרובים טובה לתשומת הלב, עד גבול מסויים. תוכניות לימודים ערוכות כך שאינן עוברות את הגבול. פרסומות ווידאו קליפים עוברים בהרבה את הגבול, וזה יוצר overload במוח, שכתוצאה ממנו אנחנו עדיין לא מסוגלים להתנתק מהמסך, אך כבר לא כ"כ קולטים את המסר בתודעה, והוא משפיע יותר באופן סבלימינלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בוכה ברוסית מול הטלוויזיה. אין לי כסף או אהבה, אבל סוניה בחיים עדיין. שמי ברוך גורנישט. תודה שהקשבתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר דנו על זה פה לעייפה, בתגובות למאמר של שמעון גלבץ על בורדייה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הפסקא האחרונה במאמר בעצם אומרת, בתשובה לשאלותיך האחרונות, שמה שהוא מתאר אינו יחודי במהותו לטלוויזיה. לא מפתיע (כן, אפילו סטריאוטיפי וקלישאתי) לשים את הטלוויזיה במרכז, כי בעידן בו המאמר נכתב, הטלוויזיה היא הספק העיקרי והבלתי-נמנע של סיפורים. בעידן אחר, המאמר היה נכתב, אולי, על מספר-הסיפורים סביב מדורת-השבט או על מחברי האופרות. לי יש רק בקשה קטנה, אם אפשר: שיתעטשו לפעמים באמצע משפט, שיתבלבלו במילה, אפילו שימעדו, דווקא כשזה לא יוצר אפקט קומי או דרמטי הכרחי, אלא פשוט כי ככה זה בחיים. אף פעם בחיים לא הייתם מנוזלים למרות שזה לא היה "הפרק שאתם מנוזלים"? לא יתכן שהיחידה שמגמגמת ומועדת היא אלי מקביל, וגם זה רק בשביל הקטע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן המאמר מתאר דבר מה שלמרות שהנושא כבר נלעס ונטחן פה ושם, אין זה אומר שהיא בהכרח תואמת מציאות. אני חושב שעצם המחשבה שהטלויזיה היא דימוי ואנחנו נשבים בו בלה בלה בלה, היא עצמה דימוי שבנינו לעצמנו. בכל אופן, הפסקא השניה שלך מראה מדוע אני לא צופה בסדרות וקומדיות "אמריקאיות" - שמקורן איננו בהכרח ארה"ב, אלא יכול להיות גם ישראל או בעוונותינו אנגליה, במיוחד זו של העשור האחרוון. אם אתה מחפש, למשל, קומדיות שאולי קשורות קצת יותר למציאות, או שמראות טיפוסים שאינם כלילי שלמות, יופי ונעורים, אז לסדרות האנגליות הוותיקות יש כאן יתרון ברור. מופיעים בהן, בתפקידים ראשיים ולא רק כדמויות משנה סטריאוטיפיות ונלעגות, זקנים וזקנות (כך ממש) Waiting for God או One foot in the grave. קומדיות מצבים רומנטיות שהדמויות הראשיות הם זוג בגיל העמידה As time goes by (דיים ג'ודי דנץ' ובעלה ג'ופרי פאלמר), או אהבתם של רואה חשבון מבוגר ומורה גרושה צעירה ממנו Butterflies. אולי הקומדיה המפורסמת ביותר שגיבוריה הם אנשים מקרן הרחוב (לא למשוך את ההשוואה יותר מדי) היא Dad's army או קומדית זקנים משעשעת בשם Last of the summer wine. אחת הקומדיות הכי מצחיקות היא The vickar of Dibley והכוכבת שלה היא שחקנית שמנה מאד -דואון פרנצ') בתפקיד הכומר של כפר קטן. ראה ותהנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואל לנו לשכוח את סרטיו של וודי אלן - שם הם מתבלבלים במילים, מתעטשים, מתגרדים וכיו"ב. ואם כבר "אל לנו לשכוח", הרי שאותה שקריות טלוויזיונית והביקורת עליה גרמה להצפת הטלוויזיה האמריקאית ב reality shows. אנשים אמיתיים הם תמיד קצת מכוערים, קצת קטנוניים, מתעטשים ומתבלבלים, ובהתאם זוכות תכניות המציאות לאחוזי צפיה גבוהים, ואף הולכות ומתרבות בקצב מפחיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהישרדות, עד כמה שידיעתי מגעת, קרתה מגמה הפוכה של ליהוק משתתפים חתיכים יותר מעונה לעונה. אחרי שבעונה הראשונה היה זקן, שמן ועוד כמה סתם, בפרק שראיתי מ"הישרדות ארבע-מרקסס (איפה זה?)" יש רק בני עשרים וקצת שכל אחד מהם יכול לפאר פרסומת להלבשה תחתונה. בעיני זה לא בהכרח רע-אם כבר צריך לראות אנשים חצי לבושים עושים שטויות, עדיף שיהיו חתיכים, צעירים ומתוחים. את השאר יש לנו במראה כל יום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחת את "האצילות מחייבת" (לא זוכרת איך הוא נקרא באנגלית). אבל הבעיה עם הקומדיות האנגליות היא, שהן פשוט עשויות בתפרים גסים - הקצב שלהן איטי מדי (טיימינג, טיימינג זה הכל בקומדיה!) והן מלאות בצחוקים מוקלטים, אלמנט שפשוט לא עובר טוב, גם בקומדיות אמריקאיות. אותי לפחות הן לא מצחיקות מספיק, בגלל הסיבות האלה. אולי מצער לומר את זה, אבל סיטקום אמריקאי בינוני עושה את העבודה טוב יותר מאשר סיטקום בריטי משובח. אפילו ב - Are you being served? היו כמה בדיחות נפלאות, וטיפוסים משעשעים, אבל עדיין הקצב לא איפשר להתגלגל על הרצפה מצחוק ולמחות דמעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מתכוונת ל-keeping up appearances עם פטרישה רטלדג' בתפקיד גברת בוקה (באקט)? אני אוהבת את הסדרה הזאת. וגם את "הכמרית מדיבלי", שהזכיר רון. אבל נכון שבשנים האחרונות יש יותר סדרות מצחיקות טובות אמריקאיות, מאשר בריטיות- פרייזר, חברים, מלקולם באמצע... הסיטקומים הבריטים נתקעו מתישהו בסגנון שטאנצי מסויים, שלא מתפתח, והסימן הרע הוא- שאפשר פה-ושם ממש לנחש מה תהיה התשובה המצחיקה (?) שתישמע בעוד רגע... אבל בסאטירה הם טובים- בעיקר החומר של סמית'-אנד-ג'ונס, רואן אטקינסון, וצוות "לא חדשות השעה תשע". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כן. דווקא סדרה משעשעת, אם כי היא לא החליטה בדיוק מה היא רוצה להיות - קומדיה של טעויות, סלפסטיק, סיטקום או כולם יחד. ובנוסף, היא איטית מאוד. לטעמי, הסדרה הבריטית המצחיקה ביותר היתה ונשארת ''המלון של פולטי''. שם העירוב של כמה סוגי הצחקות רק תרם, בגלל הקצב המהיר יחסית ובגלל הרעיונות המבריקים - טירוף זה דבר שאי אפשר להמציא בכוח. או שישנו, או שאיננו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם טרוף, אז אין כמו הקרקס המעופף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין הדור התזזיתי חסר הנשימה ומחפש טרוף מסגנון !hit me !hit me לבין זה המשתרך מה ומחפש את עצם השימוש בשפה. פולטי הוא דוגמא יפה לראשון, אם כי הצחקות וורבליות לא חסרות שם. את השני ייצגו אולי as time goes by שמאופיין באיטיות יומיומית, רמת נשכנות בינונית, שפה עילאית ומשחק מושלם. בצרוף, אולי, ל"כן אדוני השר" שם השפה משחקת בתפקיד הראשי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חייבים לצרף לרשימה את הסרט "ונוס" עם פיטר אוטול המקסים ולסלי פיליפס. מה שארומה ואגינלית יכולה לעשות לבני שיבה וגבורה. (ולא לשכוח את קורינה ביילי ריי ששרה כמה שירים בפסקול). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה טועה בפרשנות המאמר. אני חושב שצריך להפריד כאן בין שתי סוגיות. הראשונה נוגעת לדימוי של הצופה כיצור פסיבי, שמאמץ את דרכי ההתנהגות והערכים כפי שהם מוצגים בטלוויזיה. בזה אני נוטה להסכים אתך שהדימוי לא משקף את המציאות, וההודעה שלך ממחישה את זה. לאנשים יש צרכים שונים, שמובילים לציפיות שונות, שמובילות לסלקטיביות בבחירה של תוכניות טלוויזיה. הדגש כאן הוא על כך שהתוכניות באות למלא את הצרכים של האדם, או, במילים אחרות: באופן בסיסי, אופי האדם קובע באילו תכניות הוא יצפה ולא התכניות שהוא צופה בהן קובעות את אופיו. הסוגיה השנייה נוגעת לתוצאות-הלוואי של הצפייה הזאת. גם אם נניח שהאדם בוחר במה לצפות, התכנים שמועברים באמצעות הטלוויזיה מצטרפים לכלל התכנים שהוא קולט מהסביבה ומעצבים את עולמו. אבל, בניגוד לתכנים שמועברים בתקשורת בין-אישית לסוגיה, קיים פער הכרחי בין תכנים אלה לאלו של הסביבה הטבעית שהוא חי בה. הקושי לעשות אינטגרציה בין תכנים עם פער גדול בניהם הוא הנושא שהמאמר מדבר עליו. הוא לא מתייחס לצופה כאל יצור פסיבי, אלא כיצור פעיל שמנסה לגשר בין עולמות. ----- החוויה האישית שלי שונה לחלוטין מהתיאורים במאמר. הבחורות שאני פוגש הרבה יותר יפות ומושכות מאלו שבטלוויזיה, האושר ואפילו השעמום שלי הרבה יותר מעניינים (אותי בלבד, אז מה?), ובכלל, במפגש עם אנשים אמיתיים יש עוצמה שלפעמים מבריחה אותי אל הטלוויזיה רק בשביל להירגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק בקומדיות בולט ההבדל בין הפקות בריטיות לאמריקאיות, אלא גם בדרמות. אצל הבריטים מככבים בסדרות ובסרטים שחקנים רבים שהם ממוצעי מראה, ואף מכוערים ממש. האמריקאים מפחדים להציב מכוערים בתפקיד כלשהו, ובמיוחד בתפקיד ראשי, ובמיוחד-במיוחד בתפקיד ראשי נשי. דוגמה: "חייה ואהבותיה של אשה-שטן*" לפי הספר של פיי וולדון. בסרט האמריקאי כיכבה בתפקיד רות (האשה המכוערת שנבגדת ומתנקמת) רוזאן באר. היא אכן די שמנה, אבל לא הייתי אומרת שהיא מכוערת. זאת כאשר היצירה קוראת בפירוש לאשה /מכוערת/, ויש לזה משמעות בהתפתחות העלילה. בסדרת הטלוויזיה הבריטית כיכבה בתפקיד רות שחקנית בשם Julie T Wallace, שהיא בהחלט מכוערת, והמאפרים כיערו אותה יותר ע"י הוספת שומות שעירות על פניה. חיפשתי את תמונות שתי השחקניות לצורך התגובה, ובעוד שאת רוזאן קל מאוד למצוא, לא מצאתי במנועים השונים אף תמונה של ג'ולי וואלאס. לכן גם הבאתי את שמה באנגלית, שמא מישהו ירצה לחפש. אם תצליח, מישהו, תביא את התמונה לכאן, טוב? *לדעתי צריך היה לתרגם she-devil כ"שדה", ולא כפי שתורגם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לינק א מראה את וואלאס כפי שהיא בחיים. (ב''חייה ואהבותיה של אשה שטן'' רות שמנה יותר, ומכוערת יותר). לינק ב מראה אותה באחת התחפושות שרות עוטה על עצמה במהלך הנקמה שלה בבעלה ואהובתו, ולכן לא ממש ממחישה את הכיעור שלה. תודה רבה על שני הלינקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל לראות אנשים שמתעטשים לפעמים, מתבלבלים ומועדים אתה לא צריך לראות טלויזיה תסתכל סביבך... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטלויזיה, או בקולנוע, ואפילו בספרות, לא תתקל באנשים מתעטשים, או מועדים, אוכלים או מחרבנים, אם אין לזה קשר ישיר לעלילה או לאפיון הדמות. כל זה אינו נובע מ"חוסר אמינות", או מנסיונות ייפוי המציאות, אלא מחוסר רלוונטיות. בטלויזיה (ובקולנוע וגו'),להבדיל ממחשבים, Real Time אינו מאיץ את מהלך העניינים, אלא מעכב אותם. אני מניח שלא היית רוצה לראות סרט שנמשך שנתיים, כיוון שהגיבורים, פרט לרומן שלהם זה עם זו (או זה עם זה, או זו עם זו) גם ישנים, אוכלים, הולכים לעבודה וגולשים באייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חידת טריוויה - איזה סרט עלילתי נמשך שעתיים ומתיימר להעביר ייצוג זמן אמיתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם בסרט הזה אנשים הולכים לשירותים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא 1. הוא אכן רק מתיימר. 1 אלא אם התאפקו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולה, שעתיים, לא ממש איפוק. אלא אם כן מדובר בשעתיים במטוס אל על. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יוצא מזה שאם אותו סרט מוקרן בזמן טיסת אל-על, יש לנו בעיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסרט Rope של היצ'קוק נמשך 80 דקות וזמן התרחשות העלילה הוא גם כן 80 דקות. (הסרט בנוי מ10 "טייקים" של 8 דקות כל אחד.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע אם לזה התכוונת, אבל Timecode, סרטו הגאוני של מייק פיגיס, הוא סרט של שעה וחצי שצולם בשוט אחד (כפול ארבע). הסרט הוקרן בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים בחיפה, וגרם כאבי ראש כמעט לכל הצופים. בזמנו, רציתי לכתוב עליו לאייל, אבל אחרי 2000 מילה נתקעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זה ולא זה. הולכת להכין קפה, ואגלה כשאסיים לשתות :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא עומד במתח. (ו-Timecode לא התיימר להציג שעה וחצי, הוא באמת הציג שעה וחצי רצופות. ונדמה לי שאפילו הולכים שם לשירותים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי על סרטו של פיגיס. התכוונתי ל''קליאו בין חמש לשבע'' של אנייס ורדה. הגיבורה מתבשרת שנותרו לה שעתיים לחיות, ומבלה אותן במשך כל הסרט . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נא לרשום בכתובים שברקת מעשנת אחת ליום, ולוקח לה 8 דקות להכין קפה ולשתות אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקפה היה שתוי רק בחציו בזמן כתיבת ההודעה, כיוון שהתחשבתי בבקשתו של ג. דנבום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסור לשכוח את ''בצהרי היום'' שזמן העלילה בו הוא זמן הסרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2000 מילה זה לא מספיק? גם על "Run Lola Run" אפשר לומר שהוא בזמן אמת (כפול 3). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא כאילו שיש לי משהו חשוב (או נכון) לומר. _____ העלמה עפרונית, חשבה שמחר יהיה לה סוף סוף יום חופש- אבל אין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שאחרי שברקת הזכירה לי את המאמר הזה, חזרתי אליו ואיך שהוא הצלחתי לסיים אותו - אבל אני לא יודע אם שווה לפרסם מאמר על סרט שלא מוקרן בשום מקום, ושספק רב אם אפשר למצוא אותו בדי.וי.די. בארץ. מה אתה אומר, לשלוח לך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
run Lola run? ז'תומרת, הסרט לא אורך שעתיים, אבל לדעתי הוא אכן בזמן אמיתי. (כמובן, זמן אמיתי שחוזר על עצמו על פעם מחדש, אבל לא חשוב)ואם אני לא טועה, סדרת הטלויזיה האמריקאית 24, מתארת במשך 24 פרקים 24 שעות. _____ העלמה עפרונית, עזבה את הגן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, לא.. א. כבר עניתי. ב. ''לולה'' נקטע ועורך בעצמו קיצורי זמן בכל כך הרבה נקודות. בנוסף, הוא גם אחד הסרטים המעייפים ביותר (פיזית) שראיתי - בסיומו הרגשתי כאילו רצתי מרתון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אז מה, יכולה להיות יותר מתשובה נכונה אחת... ב. טוב, תהיתי באמת כמה זמן ייקח עד שאני שוב אטעה בפרהסיה. זה קורה לי המון לאחרונה. _____ העלמה עפרונית והיום השישי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מן הסתם כמה סרטים שמנסים לעשות את הטריק הזה, אבל אני שאלתי על שעתיים :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר גם סרטים אשר עושים את ההיפך. פעולה שבמציאות לוקחת שניות בודדות, כמו בעילת שיקסה (1), אורכת בסרט כשעתיים. (1) אני, אמר האיש הירוק, אני מסיפור אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסרטים הללו ישנן הרבה בעילות של שיקסות רבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זאת (היתה) התעשיה שלך, לא שלי. אגב, מה עם הכסא? (היומולדת של אשתי מתקרב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שיעבור קצת זמן עד שיתנו לי לגעת בכסאות. בשלב הראשון אני אעשה השתלמות QA בחטיבת המוצרים הנילוים כפי הנראה בתחום הוצאת אמביציה אישית מפועלי פס ייצור. רק אחרי שאלמד את כל נוהלי העבודה אעבור לנהל את מחלקת ה QA של האגף החדש. הכיסאות עדיין בשלבי פיתוח ראשוניים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
LOL . שניות בודדות? ולי אמרו שהצרפתים יודעים את המלאכה.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, הסדרה הגאונית 24 עושה בדיוק את זה, ולא רק, הפסקות הפרסומות תוזמנו לנקודות "ריקות" - זמן נסיעה, מקלחת וכולי. מבריק, פשוט מבריק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי 2 מתוך ה-24 (הערב בערוץ 10), אני תוהה אם יש משהו גאוני בסדרה הזו מעבר לקונספט. בינתיים לא התרשמתי שכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסדרה די ממכרת. החצי הראשון (12 הפרקים הראשונים) החזיקו אותי די חזק, אם כי את החצי השני שרדתי בקושי. ישנן הרבה הפתעות בעלילה - אמנם לא הייתי מרחיקה לכת עד ל"גאוני", אבל מחזיק את הצופה במצב של תהיה תמידית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במחשבה נוספת, אני מאוכזב בעיקר בגלל שכיוון שהזמן בסדרה הוא בגודל טבעי, ציפיתי שגם העלילה תהייה בגודל טבעי, והיא ממש לא. אבל אני אמשיך לצפות, אני אולי לא מכור, אבל בהחלט סקרן לדעת מה יקרה הלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספר "הבוגר" (שכחתי את שם המחבר) חצי מהדיאלוגים כוללים בתוכם אמירות "מה? מה?" של הדמויות, שפשוט לא מדברות ברור אחת עם השנייה. זה מאוד מציאותי (אין כמעט שיחה שאני מנהל עם מישהו בלי שיזרק "מה?" אחד לחלל האוויר) ומאוד מצא חן בעיניי - בהתחלה. אחרי כמה זמן זה ממש נמאס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל בין הטלוויזיה, כמדיום ויזואלי, ובין מדיומים אחרים, נעוץ גם בהשפעה האדירה של הדמות על הצופה... אולי זה לא נורא מקורי, אבל כשקראתי את המאמר, חשבתי על חלקן של תכניות הטלוויזיה ותרבות הסלבריטאים בבניית דימויי הגוף (המעוותים?) שלנו, ובפרט על נשים הסובלות מבטחון עצמי נמוך ומהפרעות אכילה בגלל הדימוי הזה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |