בתשובה לניסיון ראשון, 13/11/01 15:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מגעיל. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
(כל התגובה) = דגול! אני נפעם! ממש יפה! אתה צריך לדבר יותר ברור, שיבינו גם בלי לדעת גימטריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גימטריה אינה בדיוק עניני ואין לי כל רצון לחשב. זכותך להיות מיסטיקן כרצונך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי ששירך היה מעין פרודיה דידקטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מעניין אותי מה לא בסדר בשיר הזה, ודווקא תשובות של אצולת השירה מהדג יותר חשובות לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תזכיר לי מה הייתה השאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה השיר של ניסיון ראשון לא נחשב לשירה עילית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תהייה חייב להיות מעט יותר מדוייק. איזה נסיון ראשון, נחשב באיזה עניין? על מה מדובר, לעזאזל? - כנראה שמכתב אחד או יותר חמקו ממני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 43311 לי אין שום הבנה, אבל קשה לי לראות הבדלים מהותיים בין הדבר הזה, לבין השיר שבראש הדף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, השיר "פעימות שקופות" פחות-ערך שירי משירה של עיינה לקח (לדעתי האישית, כמובן). ראשית, השיר מחורז וממושקל באופן בלתי-מדוייק, עניין המצביע על חובבנות או לצון-כפוי שאינו עושה חן עם המלים המובאות בו, או המסר. המסר - אף הוא נפלא ממני. האם מדובר בדווח מה של אדם שיכור במקלחת? של הזיות-פטרייה אגב מקלחת? של סמים בחדר המקלחת, בהחבא? בכל מקרה, החריזה המתוקה גורעת מן הנושא הקשה (אלכוהוליזם, סמים, השחתת אדם את עצמו) המובא. אינני טוען כנגד חריזה ונושאי-חיים-קשים, אלא נגד חריזה מאולצת כלכך, הבאה אך ורק לשם חריזה ולצון, ולא לשם אירוניה מסויימת. לדוגמא "אוף, אלכוהול מאדה מחשבות". המשפט מאולץ, שחוק ופתטי. "פעימות שקופות" אינו מהווה אתגר מילולי כלשהו לקורא. הוא מעביר מידע מסויים באופן מטאפורי-מדיי ובניסוח ילדותי ומאולץ (החריזה, קטיעת השורות). חלק מן הדימויים ("סילוני המים חופרים בקירות", "אלכוהול מאדה מחשבות", "אריחי מקלחת נפרמים") עלולים להיות מוצלחים בקונטקסט הנכון, אך שלוותם מופרת באניסתם אלתוך המבנה האינפנטילי, כאמור. * * * שירה של עיינה לקח, "שיר טרומשחרי" הווה אתגר מחשבתי, מילולי, ניסוחי, שירי ואסתטי עבורי. בקריאה בלתי-מדוקדקת אפילו תתקל בשורה הראשונה המאתגרת "זכר השחר פושט במרומי" כאשר צירה ממוקם תחת המ"ם האחרונה של "מרומי". אם מיכאל הזכיר את מושג ההזרה, זוהי הזרה מובהקת. הזרת המלה, הזרת הקונטסט, הזרת הסגנון; יש פה מחסום היפותזי לא מבוטל; הקורא אינו מורגל למשפטים מעין אלו, ואין לו ברירה אלא להמשיך לשורה הבא המורה על תיאור-נוף-תחושה של בוקר מוקדם (וזאת רק על פי שם השיר, "טרומשחרי"). כעת לגבי המלה "זומרי" בשורה השלישית. יאמרו האומרים "הרי זוהי חריזה ממושקלת, האין ה י א גורעת מן השיר?"... אך אאלץ לומר שלא. המלה "זומרי" הרי הזרת המלה חלה עליה כפי שחלה על המלה "מרומי"; המלה כאילו מודגשת, הטיית הפועל הבלתי שגרתית מעוותת את הרצף המשקלי המדוייק, ויוצרת עניינוסף: דברי זמרה? מזמרים? למי מזמרים? מי מ ז מ ר ת ? ושוב, מחסום על מחשבות הקורא, ואילוץ לעבור לשורה הבאה בה מתבררת הדמות הראשית בשיר: הצועדת. * * * לא אנתח את שאר השיר שכן אינני כותב מן החדר החמים, אלא ממחשב לא לי ועלי לסיים כעת, עם זאת, אשמח אם תקרא את שאר השיר בנימת הפירוש הראשוני הזה של הבית הראשון בלבד. כמו כן, נסה להחל את סגנון הקריאה הזה על "פעימות שקופות" ואשמח לשמוע השגות נוספות בעניין. תומר ליכטש נ.ב. במסגרת ההתנצלויות: אין לי אין לי אין לי אין לי זמן כעת לעבור מכתבי בקריאה נוספת, כמו גם חשק להתמודד עם המצאות האכּספלורר לפורמאטים חדשים של האייל הקורא, ולכן אני מתנצל מראש על שגיאות שהיו עלולות ליפול במהלך כתיבת המכתב. ט.ל.ח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא השתכנעתי. במיוחד מציק לי הרעיון שמאחורי השיר של ניסיון ראשון - או בניסוחך הפשוט: שיכור במקלחת. אבל יש אמת מסויימת מאחורי הקונספט של ניסיון ראשון. תיאור דימויי במודגש של מראה עיניים הוא דבר די מאולץ מתוקף הגדרתו. העושר בשירה של לקח מהווה רק תיאור מצועצע של תמונה פשוטה. יכול אתה לבוא ולאמר שהיא מתארת את מה שהיא מרגישה, או את מה שהתמונה מחוללת בתוכה (ואתה אישית יכול לומר את זה עוד יותר מדויק ויפה, ככל הנראה), ועל זה אומר אני - שבעתי. תיאורי תמונה מצועפים נראים לי עניין אינפנטילי. כאן יש ללמד סניגוריה על ניסיון ראשון. לא היתה לו את עזות המצח הנדרשת כדי לנסות ולמניפולץ את קוראיו, ולאנוס את פרשנותו לאשר הוא רואה. הייתה לו בהתחלה, אבל הוא העדיף, ברגע האחרון, לתרץ את הסוראליזם שבתמונה שהוא מתאר, ע"י גורם חיצוני שמשפיע על חושיו. בנוסף, דווקא החריזה בשירו של ניסיון ראשון נראית לי כלי שהוא השתמש בו בתבונה: מתחיל חרוז, לרגע ממריא ומתנתק מהחריזה, ומוותר וגומר חרוז שוב - ומכאן ה"אוף". אני חושב שזה היה יפה מאוד. לא ארצה לקפח את מיכאל, שתגובתו הייתה מעניינת מאוד - גם לו אגיב אי"ה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואתה יודע מה, מר ליכטש? השיר של ניסיון ראשון הוא לא משהו בעיני. יותר ממה שאני הייתי יכול להפיק, אבל זה לא הרבה. אפשר אולי לכופף את חוקי הפיסיקה, להקדים סיבה למסובב ושאר פעולות פוסט מודרניות (שעדיין לא הוסברו לי במלואן...) ולאמר שערכו הוא בעיני המתבונן. וממה שכתבתי למעלה, אותו אדון ניסיון ראשון הוא אותו נער כפרי, אלא שלא אמונתו היא הבוקעת ממשרוקיתו, אלא אמונתי - שתפתח שערי שמיים. אם תעיין במלבני (נו, מי אני?) הקודם, תראה שם כמה התרסות נגד השירה ככללה, או לפחות כפי שהיא באה לידי ביטוי בשירה של לקח, ובשירו של ניסיון ראשון. שירו של ניסיון ראשון בעיני הוא שיר ארספואטי לכל דבר ועניין, ומעבר לכך, הוא מנסה למוטט את השירה המודרנית, מעשה שמשון - אך בכוח דל (ויכול להיות שאין באפשרות אף יוצר בודד להצליח) למרבה הצער. הכלי החשוב ביותר בשיר הוא אכן החריזה, ואני יכול רק להדגיש את הרעיון מתגובתי הקודמת - החריזה היא כבלים, אולי כבלי מוסכמות השירה העבשות (הלעג שהוא מפנה בחריזה מראה באירוניה את נוקשות הכללים הפואטיים החדשים - אלה של לקח, למשל, אם כי שכטר מצליח, בוותרו על הפואטיקה בעצם, להתעלם מהם). לרגע הוא משתחרר, אבל הדימויים הגרפיים הסוראליסטיים שלו בוטים מדי, הוא מתחיל להגזים ולשקר, מה גם שהוא נבוך, כי שירה היא לא עניין גברי במיוחד (בניגוד לסיגריות, אולי), ואז הוא מתפכח ומתרץ את העניין בשכרותו, ותוך כך גם מאשש את גבריותו. ובאופן כללי, נסיונות תיאור תמונה נראים לי כסדק בחומת השירה החדשה. תן לי עוד קצת זמן למחשבה, או מוטב - תן לי חומר למחשבה, ואנסח את מה שיש לי לומר בבירור. האמת שזו תגובה מחורבנת, אתרץ איכותה בכך שנולדה רק כדי לתקן - האייל הפרולטר הפואטי, ולא האייל הפרולטר סתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להבדיל מידידי הפרולטר אני דווקא אוהב את 'פעימות שקופות', גם אם לא אוכל להשתפך בתיאורים ספרותיים מוצלחים כידידיי. עד כדי שגיאת הכתיב, אני סבור כי ''כפותי מעשות את אפי הגושי'' היא שורה מוצלחת המשתלבת היטב בעלילתו הזורמת של השיר. הבחירה ב'כפותי' מצוינת בזאת לשבח. אני ננס רוחני לכל דבר ועניין, ולכן התחברתי לפואמה חביבה זו יותר מאשר לשירה המתוחכם של העלמה לקח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא, נשום עמוק לרגע, והתנער מרעל טרטורו כלפיך של תומר המנפנף כלפיך בשרביט "עורך שירה" - אמנם קטן מאד כרגע. זאת בטכניקה שהשאיל מגדולים ממנו, כלומר השמת עצמו כלא מבין וטרטורך/הטרדתך בשאלות תם, האמורות "להוציא ממך את המיץ". ההיפרעות היא על שהעזת לכנות מאן דהו בכינוי "אצולת שירה", בעוד הוא הוא הנוטל עליו בהקשר הנוכחי (!) את תפקיד המחוקק/הפוסק העליון בשאלות אלה. קליקות ספרותיות, נטירת טינה כדפוס מאפיין/הכרחי, ופריעה קרתנית תוך גינוני אדנות-כביכול שצברו להן וותק, הרי זה נושא בפני עצמו, כולל הגוונים המסויימים, המצטיינים בנקמנות/קטנוניות-יתר גבוהים במיוחד במקומותינו. הדברים ידועים ומוכרים היטב, וכבר טובים ורבים נדרשו להם, אך תמיד יש מקום למחקר אנטרופולוגי/חברתי נוסף. ועכשו להסברה קצרה מה כוונתי: אקט כתיבת שירה מצטיין תכופות במצב של תודעה וקשב אינטנסיביים/מועצמים, בהם הכותב הינו חד ביותר בהבנותיו- בניגוד לעיתים לרושם של כהות וערפיליות הנכתב. הוא מודע באופן חד ובהיר להפליא להשלכתן של רבות מהאסוסיאציות, הדימויים והמטפורות שהוא מעלה בתודעתו. כוונות כאלה ואחרות עליהן מורה הכתוב, אכן מצטיירות ברובן בבהירות גבוהה בתודעתו, הגם שהוא יכול להתנער מהן באלגנטיות מיתממת לאחר מכן. בנקודה זאת אל לו לקורא, במקרים רבים, להשלות את עצמו, חרף הערפיליות, ההזרה וההזחה כלפי תכנים אחרים, ומעטה שריון "אל תיגע בי" בגווניו השונים, בהם הוא עשוי להתקל אצל בעל הדבר. פריבילגיה של יוצר, או כזה הטוען לעמדת יוצר? אכן. פריבילגיה/פרהרוגטיבה כזאת אכן קיימת בתרבויות רבות, גם שבטיות וגם קמאיות, והינה פחות או יותר אוניברסאלית, ורבים שואפים לה, גם במקומותינו. החרזנות שלפנינו הינה מטיפוס ההטפות הקיומיות אליהן התייחסתי בהודעה קודמת המתייחסת ליצירתו של מר שכטר. ללא להכנס כרגע לפרטים, מדובר במצב בו האדם/הסובייקט, חרף שינויים קטלניים עבורו ממשיך באנרציה, מנחם את עצמו ש"יהיה בסדר" ולא קרה כלום, ומתעלם כביכול מהקול הקורא, מהאידיקציות המתריעות, אף במצב קרוב לקריטי. זהו מוטיב ידוע ושחוק, החל מהקנטטות הדתיות של באך, וכלה בשירתו של אנרי מישו (תרגום מצויין לעברית)ועוד רבים אחרים. בשיר מדובר ברחצה באמבטיה, בסיטואציה בה האדם עירום וחשוף במיוחד, וכאן סביבתו מתחילה להשתנות לרעה, בניגוד להנחת האינווריאנטיות (חוסר השתנות) השגורה (ראה דיון על הנחות "אינוואריאנטיות" בספרי אודות חלוקת קשב). זאת בכוון של התמוססות האריחים והסביבה המלוטשת/מגינה בכוון עירומו של המבנה, כשמרומז במגמה זאת התפוגגותו של המבנה המגן כולו ונפילת הסובייקט לתהום. בנוסף, מתואר ב"שיר" סאובו של המתרחץ, עשן הסיגריות הזולג מראשו ועוד. כבר אמרתי שלרוב, געירה בנוורוטיקן, המדגישה את סאובו והמקום הרע אליו הגיע "בדרכו" עושים לו טוב, שכן הוא נוטל על עצמו אשמה קיומית דיפוזית. על כך מבוסס appeal קיומי של שיר מסוג זה, שכן מול עמדה אחת, זאת של "כולנו ילדים של החיים" - זאת של "תמימות מבורכת" - של שלום חנוך ואחרים (למשל ז'אן ז'אק רוסו), קיימת גם העמדה מהסוג הזה, שבמקרה זה הינה מרושעת, בוטש'רית ועויינת לחיים במיוחד. אולי נפשו של כותב השיר הושפעה עמוקות מ"פסיכו" של היצ'קוק בו מתואר רצח מתועב במקלחת. הדבר עלה בדעתי כאשר תהיתי איזה שם ניתן לתת לכותב השיר שהותיר חלל ריק ברובריקת השם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גולגר מנסה להוכיח שאני השטן - הנה כאן נסיונו השקוף להראות שכל זה היה בראשי בהבזק, ולא כאילו פיתחתי בעקבות תחושת גועל ראשונית - מה יש לדבר: כשרון שטני ממש. המודעות הזאת היכתה בגולגר בחטף -הרי הוא כידוע אדון מכובד ועל טהרת האוביקטיביות. גם מיסטיקן וגם צייקן, רק שאיך לאמר, קצת מסריח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בל יעלב גולגר מכינויו החביב ''גולגר המסריח'' -והרי היה פעם איש כזה ב''מוסד'' בעל זכויות רבות וגישה חלוצית, והוא קיבל את הכינוי בחיבה ובהבנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי על דבריו ויש כאן לקח מעניין נוסף: הוא רואה העלאת ריבוי תכנים בתודעה כדבר מהיר ביותר - תופעה אופיינית למחונן -אך גם משקף קורטוב של צרות עין כלפי עניין זה. מה פשר הדבר? אכן מדובר בצעיר מחונן, היכול להקיף ולהשתלט על חומר רב - בלימודי הפיזיקה שלו ובתחומים אחרים - אך מה לעשות - עקר וחסר יצירתיות כצנון. אכן מוכרות העבודות בפסיכולוגיה המראות שהאנשים התורמים ביותר לתחומם מצטיינים דווקא ביצירתיות גבוהה, ומספיק כבר IQ ברמה של 125-135 - ובכן יש להתמקד גם ברמת יצירתיות וכמובן -בחלוקת קשב -עניין שאני מנסה לקדם, לתשומת לב הנוגעים בדבר. אחרת חבל על הסכומים והמאמצים שהושקעו בגולגר ודומיו, התופסים מקום של כאלה העולים עליהם בהרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיכאל היקר, העובדה שלא קלטת את ההומור של מר גולגר ידידי, שכנראה בעקבות התגובה הזו (תגובה 43183) השיג את תוכנת הגימטריה מאתר "חופש" והחל להשתעשע בה, מה שהוביל אותך להוציא (בלי להתכוון כמובן) את תגובתו מההקשר הרחב (הכלל האיילי) שלה ולסווגו כמיסטיקן צנוני רב-תחומי מחונן (אני מוכן לוותר לו על שני הראשונים ולהשאיר את השניים האחרים) רק מעמידה אותך באור משעשע משהו, כסטנדפיסט שהוכה שוק על ירך ממשתתף מקרי בקהל. זה הזמן לכבוש פניך בידיך, וסליחה על המשפט הראשון הארוך-מדי. ניסיון עלוב לחקות את גיורא רייכר. יום טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*גיורא* רייכר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהם.. הרגשתי שמשהו שם לא בסדר. רייכר, גדעון רייכר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סביר שהאינטליגנציה של מאן דהו היא מהסוג שכיניתי בספרי "צרופית" כלומר יכולת על בסיס מצע (Array )או מטריצה של אוביקטים הנתונים בתודעה - לחולל צרופים חדשים. אך לא ליצור מערך חדש לגמרי, תוך שילוב נתונים ואוביקטים נוספים. לדוגמא היפוטתית המסברת את האוזן, הרי מדען בעל חשיבה צירופית שפרוסים בתודעתו אברי גוף האדם (או קצת אנטומיה), יאמר: הטענה המקובלת היא שהאדם חושב דרך המוח. ובכן, כדי לחדש, חייבים לחשוב על דבר אחר בקרב ווקטור או מטריצת האיברים הפרוסה כרגע לפני. מה אני רואה שם? ישבן? אולי ננסה לבדוק את הטענה שהאדם חושב בישבנו? נו, את זה ניפסול על הסף. אולי נבדוק את הצרוף המוחי של האונה הפאריאטלית, בשילוב עם תפקוד ההמיספרות ונכניס גם את בלוטת הפנקראס לתמונה? יש לי הרי צוות ממשומע במעבדה, אפשר להתחיל לעבוד. לא הגענו לכלום (אבל תמיד מוצאים "משהו") -זה טיבו של המדע. אבל לא חבל על הכסף של ממצאים דלים ביחס למאמץ והמשאבים המושקעים? אכן, הכל נעוץ בסוג האינטליגנציה המסויימת של מודל כוח האדם שבחרנו. מודל זה של אדם, במידה שהוא מחדש, הרי זה פרי פלגיאריזם הכרחי, ופרי יכולתו לחדד במאמץ נוסף עוד קצת את הדברים, דבר שהיה נעשה ממילא על ידי היוצר המקורי בפחות משאבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פחות מחצי ממך בגיל, פחות מחצי ממך בהשכלה, וזמני הפנוי כרגע לפחות כפול משלך. אנא, עם כל הכבוד, אל תתחיל. בפרט, לפני שאני פותח את WinGim ומתחיל להתחרע על מדרש שמך, למורת רוחם של כל הקוראים, אבקש התנצלות על הצירוף 'גולגר מסריח'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתנצל בהכנעה על הכינוי השובב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיכאל, זהו מכתבי השני אליך הבוקר. לטובת בריאותך ובריאות הסביבה, אני קורא אותך לסדר: הרגע! אין רודפים אותך. אין המנסים להוכיך כישות שטנית. כל עסקינן ב-thread זה הוא שירה, ושירתה של עיינה לקח בפרט (למרות שעל פניו הדיון נראה רחוק מכך כפי שרק דיון שירי יכול להיות רחוק מדבר מה). האם המודעות הכתה אף בך בחטף? אחוז אותה! אל תתן לה לחמוק הפעם. אינך השטן, אני משוכנע בזאת (אם זו נחמה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיכאל שלום, הפסקה הראשונה כולה במכתבך מבוססת על הנחות דוגמטיות ומוטעות ביסודן; קורטוב הפן הרומנטי שלך (ככל הנראה) מהול בהנחות אלו, פיתח מן גישה של חקר-אדם במקום חקר-שיר, ועלכך סליחתי נתונה לך. באשר לתפישותיך השיריות: נראה שהן מוצקות להפליא, כמו הכושר הסופיסטי שלך, ואתה עלול (וזו אך רק אפשרות) להיות לא-כשיר לדיון פיתוחי-רעיון, להבדין מו ההתנצחות המוכרת לנו היטב מערוץ 1, 2 ו-33. אפרופו שלום חנוך, ז'אן ז'אק רוסו והיצ'קוק: נראה שסגנונו של אשר שכטר החל חודר אל עצמותיך כך או כך, שכן בהעדר אינצקלופדיה, מילון עברי-אנגלי, ידע בסיסי באסטרונומיה פילוסופית ו"די זמן" (כלשונו של ליאור גולגר) מצאתי עצמי אובד-עצות לגבי טיב רעיונך. שהוסתר היטב בין ניסוחיך המדעיים, יש לציין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
'די זמן לאהבה' מומלץ לכל מי ששבלוניותו של היינלין נסבלת עליו. בעוד שמר שכטר כותב בצורה לא מובנת מתוך אידאה ספרותית ולכן חדל מכך ברצותו, מיכאל (וגם אני יש להודות) כותב כך כדרך חיים ומשחר בחרותו. מיכאל, סבלנותי פוקֶעֶת (ותשוקתי להתעלל בשמך גוברת). לכבוד הדיונים שכבר היו בינינו ולטובת אלה שיהיו, התנצל. (מיכאל בתשובה למיכאל = תחת גולמני). (יש עוד). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |