בתשובה להאייל האלמוני, 14/11/01 1:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תזכיר לי מה הייתה השאלה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למה השיר של ניסיון ראשון לא נחשב לשירה עילית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תהייה חייב להיות מעט יותר מדוייק. איזה נסיון ראשון, נחשב באיזה עניין? על מה מדובר, לעזאזל? - כנראה שמכתב אחד או יותר חמקו ממני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 43311 לי אין שום הבנה, אבל קשה לי לראות הבדלים מהותיים בין הדבר הזה, לבין השיר שבראש הדף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, השיר "פעימות שקופות" פחות-ערך שירי משירה של עיינה לקח (לדעתי האישית, כמובן). ראשית, השיר מחורז וממושקל באופן בלתי-מדוייק, עניין המצביע על חובבנות או לצון-כפוי שאינו עושה חן עם המלים המובאות בו, או המסר. המסר - אף הוא נפלא ממני. האם מדובר בדווח מה של אדם שיכור במקלחת? של הזיות-פטרייה אגב מקלחת? של סמים בחדר המקלחת, בהחבא? בכל מקרה, החריזה המתוקה גורעת מן הנושא הקשה (אלכוהוליזם, סמים, השחתת אדם את עצמו) המובא. אינני טוען כנגד חריזה ונושאי-חיים-קשים, אלא נגד חריזה מאולצת כלכך, הבאה אך ורק לשם חריזה ולצון, ולא לשם אירוניה מסויימת. לדוגמא "אוף, אלכוהול מאדה מחשבות". המשפט מאולץ, שחוק ופתטי. "פעימות שקופות" אינו מהווה אתגר מילולי כלשהו לקורא. הוא מעביר מידע מסויים באופן מטאפורי-מדיי ובניסוח ילדותי ומאולץ (החריזה, קטיעת השורות). חלק מן הדימויים ("סילוני המים חופרים בקירות", "אלכוהול מאדה מחשבות", "אריחי מקלחת נפרמים") עלולים להיות מוצלחים בקונטקסט הנכון, אך שלוותם מופרת באניסתם אלתוך המבנה האינפנטילי, כאמור. * * * שירה של עיינה לקח, "שיר טרומשחרי" הווה אתגר מחשבתי, מילולי, ניסוחי, שירי ואסתטי עבורי. בקריאה בלתי-מדוקדקת אפילו תתקל בשורה הראשונה המאתגרת "זכר השחר פושט במרומי" כאשר צירה ממוקם תחת המ"ם האחרונה של "מרומי". אם מיכאל הזכיר את מושג ההזרה, זוהי הזרה מובהקת. הזרת המלה, הזרת הקונטסט, הזרת הסגנון; יש פה מחסום היפותזי לא מבוטל; הקורא אינו מורגל למשפטים מעין אלו, ואין לו ברירה אלא להמשיך לשורה הבא המורה על תיאור-נוף-תחושה של בוקר מוקדם (וזאת רק על פי שם השיר, "טרומשחרי"). כעת לגבי המלה "זומרי" בשורה השלישית. יאמרו האומרים "הרי זוהי חריזה ממושקלת, האין ה י א גורעת מן השיר?"... אך אאלץ לומר שלא. המלה "זומרי" הרי הזרת המלה חלה עליה כפי שחלה על המלה "מרומי"; המלה כאילו מודגשת, הטיית הפועל הבלתי שגרתית מעוותת את הרצף המשקלי המדוייק, ויוצרת עניינוסף: דברי זמרה? מזמרים? למי מזמרים? מי מ ז מ ר ת ? ושוב, מחסום על מחשבות הקורא, ואילוץ לעבור לשורה הבאה בה מתבררת הדמות הראשית בשיר: הצועדת. * * * לא אנתח את שאר השיר שכן אינני כותב מן החדר החמים, אלא ממחשב לא לי ועלי לסיים כעת, עם זאת, אשמח אם תקרא את שאר השיר בנימת הפירוש הראשוני הזה של הבית הראשון בלבד. כמו כן, נסה להחל את סגנון הקריאה הזה על "פעימות שקופות" ואשמח לשמוע השגות נוספות בעניין. תומר ליכטש נ.ב. במסגרת ההתנצלויות: אין לי אין לי אין לי אין לי זמן כעת לעבור מכתבי בקריאה נוספת, כמו גם חשק להתמודד עם המצאות האכּספלורר לפורמאטים חדשים של האייל הקורא, ולכן אני מתנצל מראש על שגיאות שהיו עלולות ליפול במהלך כתיבת המכתב. ט.ל.ח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא השתכנעתי. במיוחד מציק לי הרעיון שמאחורי השיר של ניסיון ראשון - או בניסוחך הפשוט: שיכור במקלחת. אבל יש אמת מסויימת מאחורי הקונספט של ניסיון ראשון. תיאור דימויי במודגש של מראה עיניים הוא דבר די מאולץ מתוקף הגדרתו. העושר בשירה של לקח מהווה רק תיאור מצועצע של תמונה פשוטה. יכול אתה לבוא ולאמר שהיא מתארת את מה שהיא מרגישה, או את מה שהתמונה מחוללת בתוכה (ואתה אישית יכול לומר את זה עוד יותר מדויק ויפה, ככל הנראה), ועל זה אומר אני - שבעתי. תיאורי תמונה מצועפים נראים לי עניין אינפנטילי. כאן יש ללמד סניגוריה על ניסיון ראשון. לא היתה לו את עזות המצח הנדרשת כדי לנסות ולמניפולץ את קוראיו, ולאנוס את פרשנותו לאשר הוא רואה. הייתה לו בהתחלה, אבל הוא העדיף, ברגע האחרון, לתרץ את הסוראליזם שבתמונה שהוא מתאר, ע"י גורם חיצוני שמשפיע על חושיו. בנוסף, דווקא החריזה בשירו של ניסיון ראשון נראית לי כלי שהוא השתמש בו בתבונה: מתחיל חרוז, לרגע ממריא ומתנתק מהחריזה, ומוותר וגומר חרוז שוב - ומכאן ה"אוף". אני חושב שזה היה יפה מאוד. לא ארצה לקפח את מיכאל, שתגובתו הייתה מעניינת מאוד - גם לו אגיב אי"ה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואתה יודע מה, מר ליכטש? השיר של ניסיון ראשון הוא לא משהו בעיני. יותר ממה שאני הייתי יכול להפיק, אבל זה לא הרבה. אפשר אולי לכופף את חוקי הפיסיקה, להקדים סיבה למסובב ושאר פעולות פוסט מודרניות (שעדיין לא הוסברו לי במלואן...) ולאמר שערכו הוא בעיני המתבונן. וממה שכתבתי למעלה, אותו אדון ניסיון ראשון הוא אותו נער כפרי, אלא שלא אמונתו היא הבוקעת ממשרוקיתו, אלא אמונתי - שתפתח שערי שמיים. אם תעיין במלבני (נו, מי אני?) הקודם, תראה שם כמה התרסות נגד השירה ככללה, או לפחות כפי שהיא באה לידי ביטוי בשירה של לקח, ובשירו של ניסיון ראשון. שירו של ניסיון ראשון בעיני הוא שיר ארספואטי לכל דבר ועניין, ומעבר לכך, הוא מנסה למוטט את השירה המודרנית, מעשה שמשון - אך בכוח דל (ויכול להיות שאין באפשרות אף יוצר בודד להצליח) למרבה הצער. הכלי החשוב ביותר בשיר הוא אכן החריזה, ואני יכול רק להדגיש את הרעיון מתגובתי הקודמת - החריזה היא כבלים, אולי כבלי מוסכמות השירה העבשות (הלעג שהוא מפנה בחריזה מראה באירוניה את נוקשות הכללים הפואטיים החדשים - אלה של לקח, למשל, אם כי שכטר מצליח, בוותרו על הפואטיקה בעצם, להתעלם מהם). לרגע הוא משתחרר, אבל הדימויים הגרפיים הסוראליסטיים שלו בוטים מדי, הוא מתחיל להגזים ולשקר, מה גם שהוא נבוך, כי שירה היא לא עניין גברי במיוחד (בניגוד לסיגריות, אולי), ואז הוא מתפכח ומתרץ את העניין בשכרותו, ותוך כך גם מאשש את גבריותו. ובאופן כללי, נסיונות תיאור תמונה נראים לי כסדק בחומת השירה החדשה. תן לי עוד קצת זמן למחשבה, או מוטב - תן לי חומר למחשבה, ואנסח את מה שיש לי לומר בבירור. האמת שזו תגובה מחורבנת, אתרץ איכותה בכך שנולדה רק כדי לתקן - האייל הפרולטר הפואטי, ולא האייל הפרולטר סתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להבדיל מידידי הפרולטר אני דווקא אוהב את 'פעימות שקופות', גם אם לא אוכל להשתפך בתיאורים ספרותיים מוצלחים כידידיי. עד כדי שגיאת הכתיב, אני סבור כי ''כפותי מעשות את אפי הגושי'' היא שורה מוצלחת המשתלבת היטב בעלילתו הזורמת של השיר. הבחירה ב'כפותי' מצוינת בזאת לשבח. אני ננס רוחני לכל דבר ועניין, ולכן התחברתי לפואמה חביבה זו יותר מאשר לשירה המתוחכם של העלמה לקח. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |