בתשובה לתומר ליכטש, 15/11/01 12:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דווקא השתכנעתי. במיוחד מציק לי הרעיון שמאחורי השיר של ניסיון ראשון - או בניסוחך הפשוט: שיכור במקלחת. אבל יש אמת מסויימת מאחורי הקונספט של ניסיון ראשון. תיאור דימויי במודגש של מראה עיניים הוא דבר די מאולץ מתוקף הגדרתו. העושר בשירה של לקח מהווה רק תיאור מצועצע של תמונה פשוטה. יכול אתה לבוא ולאמר שהיא מתארת את מה שהיא מרגישה, או את מה שהתמונה מחוללת בתוכה (ואתה אישית יכול לומר את זה עוד יותר מדויק ויפה, ככל הנראה), ועל זה אומר אני - שבעתי. תיאורי תמונה מצועפים נראים לי עניין אינפנטילי. כאן יש ללמד סניגוריה על ניסיון ראשון. לא היתה לו את עזות המצח הנדרשת כדי לנסות ולמניפולץ את קוראיו, ולאנוס את פרשנותו לאשר הוא רואה. הייתה לו בהתחלה, אבל הוא העדיף, ברגע האחרון, לתרץ את הסוראליזם שבתמונה שהוא מתאר, ע"י גורם חיצוני שמשפיע על חושיו. בנוסף, דווקא החריזה בשירו של ניסיון ראשון נראית לי כלי שהוא השתמש בו בתבונה: מתחיל חרוז, לרגע ממריא ומתנתק מהחריזה, ומוותר וגומר חרוז שוב - ומכאן ה"אוף". אני חושב שזה היה יפה מאוד. לא ארצה לקפח את מיכאל, שתגובתו הייתה מעניינת מאוד - גם לו אגיב אי"ה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ואתה יודע מה, מר ליכטש? השיר של ניסיון ראשון הוא לא משהו בעיני. יותר ממה שאני הייתי יכול להפיק, אבל זה לא הרבה. אפשר אולי לכופף את חוקי הפיסיקה, להקדים סיבה למסובב ושאר פעולות פוסט מודרניות (שעדיין לא הוסברו לי במלואן...) ולאמר שערכו הוא בעיני המתבונן. וממה שכתבתי למעלה, אותו אדון ניסיון ראשון הוא אותו נער כפרי, אלא שלא אמונתו היא הבוקעת ממשרוקיתו, אלא אמונתי - שתפתח שערי שמיים. אם תעיין במלבני (נו, מי אני?) הקודם, תראה שם כמה התרסות נגד השירה ככללה, או לפחות כפי שהיא באה לידי ביטוי בשירה של לקח, ובשירו של ניסיון ראשון. שירו של ניסיון ראשון בעיני הוא שיר ארספואטי לכל דבר ועניין, ומעבר לכך, הוא מנסה למוטט את השירה המודרנית, מעשה שמשון - אך בכוח דל (ויכול להיות שאין באפשרות אף יוצר בודד להצליח) למרבה הצער. הכלי החשוב ביותר בשיר הוא אכן החריזה, ואני יכול רק להדגיש את הרעיון מתגובתי הקודמת - החריזה היא כבלים, אולי כבלי מוסכמות השירה העבשות (הלעג שהוא מפנה בחריזה מראה באירוניה את נוקשות הכללים הפואטיים החדשים - אלה של לקח, למשל, אם כי שכטר מצליח, בוותרו על הפואטיקה בעצם, להתעלם מהם). לרגע הוא משתחרר, אבל הדימויים הגרפיים הסוראליסטיים שלו בוטים מדי, הוא מתחיל להגזים ולשקר, מה גם שהוא נבוך, כי שירה היא לא עניין גברי במיוחד (בניגוד לסיגריות, אולי), ואז הוא מתפכח ומתרץ את העניין בשכרותו, ותוך כך גם מאשש את גבריותו. ובאופן כללי, נסיונות תיאור תמונה נראים לי כסדק בחומת השירה החדשה. תן לי עוד קצת זמן למחשבה, או מוטב - תן לי חומר למחשבה, ואנסח את מה שיש לי לומר בבירור. האמת שזו תגובה מחורבנת, אתרץ איכותה בכך שנולדה רק כדי לתקן - האייל הפרולטר הפואטי, ולא האייל הפרולטר סתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להבדיל מידידי הפרולטר אני דווקא אוהב את 'פעימות שקופות', גם אם לא אוכל להשתפך בתיאורים ספרותיים מוצלחים כידידיי. עד כדי שגיאת הכתיב, אני סבור כי ''כפותי מעשות את אפי הגושי'' היא שורה מוצלחת המשתלבת היטב בעלילתו הזורמת של השיר. הבחירה ב'כפותי' מצוינת בזאת לשבח. אני ננס רוחני לכל דבר ועניין, ולכן התחברתי לפואמה חביבה זו יותר מאשר לשירה המתוחכם של העלמה לקח. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |