 |
|
 |
||
|
||||
 |
לפני שנגלוש למשמעוית של המאמר שהבאת וההקשרים הויטגנשטיינים של השפה כדאי שננסה לבחון היבטים עקרוניים של השפה שאותם אני מעדיף להציג דרך הפריזמה של Richard Rorty. אנו דורשים משפה שיהיו לה היכולות לארגן את משפטיה בצורה שתהיה להם משמעות גם עבור הזולת. ניתן לתרגם זאת לייצוגיות . מילה או משפט אמורים לייצג א) התאמה בין המשפט למציאות, שהיא גורם חיצוני המזוהה ע"י האחר; ב) כוונה, בצורה שניתן דרכם לעמוד על כוונתו של יוצר המשפט. אך האם דרישות אלה תקפות? א. התאמת המשפט למציאות נושא זה נדון ע"י הפילוסופים של שנות ה-90. Putnam) , Davidson: 1986, Charles Taylor: 1990,Richard Rorty: 1988; 1994). הבעיה שהעסיקה את מובילי הרילטביזם הייתה אם נכונה הגישה שהשפה משמשת אמצעי להתקשרות עם המציאות וככזאת היא מהווה חיץ בין האני לבין המציאות, בטרם דנים בשאלה אם חיץ זה שקוף או אטום. שאלה זו מוליכה לסדרת שאלות נוספות: האם האמצעי (השפה) מקשר בין העצמי לעולם או מפריד ביניהם?; האם השפה מייצגת בראש ובראשונה את העצמי או שהיא מייצגת את העולם? רורטי רואה בשאלות אלו מכשול שהגישה המסורתית לא יכלה לעבור אותו. שאלות אלו גוררות אותנו להגדרת מקור הסמכות בהן נתקלה הרציונליות ("מגבלות הרציונליות" לעיל). אין היא עוצרת במקור הסמכות אלא מטילה ספק בקיומה של סמכות כלשהי ולמעשה שוללת את קיומה של סמכות כזאת. תורת הייצוגים מניחה מציאות אמת טבעית שמשפטים תיאוריים מתייחסים אליה: "תיאורית ההתאמה לאמת (correspondence theory of truth) מצהירה שהעולם מחולק לעובדות ועובדות אלה, ש -Strawson מכנה "פריטים המעוצבים כמשפטים שצורתם כצורת משפטיו של הטבע עצמו" . או בניסוח של רורטי: "... על המאמינים בתורת ההתאמה לטעון שמינוחים מסוימים (לדוגמה: של ניוטון), לא רק שהם מתאימים יותר מאחרים (אריסטו לדוגמה) אלא שהם מייצגים את המציאות בצורה מתאימה יותר" . בהתפלמסות עם טיילור רורטי מוכיח שתורת הייצוגים, בכל צורה שנסתכל עליה, חייבת להניח אחת מהשתיים: קיומו של "הדבר כשהוא לעצמו", או לחילופין, קיומה של תכונה פנימית של העצמים שייצוג אמת של העצם משמעותו זיהויה של תכונה פנימית זו. ההנחה הקנטיאנית הראשונה הופרכה זה מכבר ואילו ההנחה השניה (האפלטונית) מחייבת הצגה בלתי אפשרית של קריטריון חיצוני שבעזרתו ניתן יהיה להבחין בין התכונה הפנימית של העצם לבין התכונות שהתיאור הייצוגי מייחס לו. מאחר ולא ניתן לבנות קריטריון חיצוני שכזה, תורת הייצוגים, כפי שנוסחה לעיל ע"י Strawson, או כל צורה אחרת שלה אינה תקפה. המהפכה הצרפתית הפקיעה מידי המטאפיסיקה והדת את העיסוק באמת. הפילוסופיה החלה לעסוק באמיתות פוליטיות וחברתיות, כאשר הויכוח הוא על גילוי האמת או על יצירת האמת. האסכולה השמרנית, בעקבות ההשכלה, מייחסת למדע גילוי האמת ולדעתם אין לחפש אמת במדעי החברה. אחרים רואים במדע תוצר טכנולוגי שאין לא מענה לבעיות מוסר. בעוד שהקבוצה הראשונה מבחינה בין עובדות מדעיות מוצקות לבין סובייקטיביות או מטפורות של מדעי החברה, הקבוצה השניה רואה במדע חלק מהפעילות החברתית המפגישה את המציאות האנושית עם המציאות שאינה אנושית. לגישה זו, המדענים המציאו תאור עולם העונה על הצורך לחזות את ההתרחשויות ולשלוט בהן, ממש כשם שמשוררים המציאו תיאורים אחרים של המציאות העונים לצרכיהם. אף לא אחד מהתיאורים האלה אינו מייצג את העולם כפי שהוא באמת. היבט פילוסופי זה רואה בעצם הרעיון של הייצוגיות כחסרת טעם. זרם פילוסופי זה קיים רק כמאתיים שנה מאז קאנט. האידיאליזם הגרמני העדיף לראות באמת המדעית כאמת שבני אדם ממציאים אותה ולאו דווקא כאמת נחשפת. הגל ראה בשירה ובפוליטיקה רובד עליון לרובד המדעי שאינו מודע לטבעה של הרוחניות. לדעת קאנט והגל ניתן להגיע למודעות זו רק ע"י מדע העל שאינו אקספרימנטלי - הפילוסופיה. אמת זו תיחשף בעוד שהאמת המדעית היא אמת שנוצרת. הם נכשלו בכך שלא פסלו גם את האפשרות שלמושגים "רוח-חומר" יש אמת פנימית שיש לחושפה. הם בלבלו בין העובדה שאין אמת מוחלטת שיש לחושפה לבין עולם חיצוני שנוצר ע"י מונחים אנושיים של זמן ומרחב. עלינו להבחין בין הטענה שהעולם הוא שם לבין הטענה שהאמת היא שם. משמעותה של הטענה הראשונה היא שכל התופעות הנכללות בזמן ובמרחב הן סיבתיות, למעט מצב נפשי. הטענה שהאמת אינה שם קובעת שבהעדר משפטים – אין אמת ושהמשפטים הם יסודה של השפה האנושית וששפות אנושיות הינן יצירה אנושית. העולם אמנם שם אך תיאורו הוא יצירה אנושית. רק התיאור יכול להיות אמיתי או שקרי; לכן אין ליחס אמת לעולם. כאשר טוענים שהעולם נברא בידי אלוהים מיחסים לאלוהים שפה עליונה שמשפטיה הן עובדות אמיתיות או שקריות. רק אמונה מסוג זה עשויה לטעון שהאמת תנצח. המתמטיקאים, מאז המאה התשע עשרה, אכן הצליחו להבחין בין "אמת הכרחית" ל"אמת קונטינגנטית" לא ע"י הגדרת של "דברים" תואמי מציאות לכאלה שאינם תואמי מציאות אלא ע"י ההבחנה בין משפטים הנשמעים לחוקי הלוגיקה לבין מערכת של הנחות מוקדמות ומשפטים שאינם כאלה. במבוא ל: "Relativity: The Special and General Theory" אינשטיין מסביר: הגיאומטריה מתחילה ממספר קונספציות כ"מישור", "נקודה" ו"קו ישר" שאליהן אנחנו יכולים לקשר אידיאות פחות או יותר מוגדרות ומספר קטן של הנחות יסוד פשוטות (אקסיומות). התהליכים הלוגיים מצדיקים את הרגשתנו שעלינו לקבל את האידיאות האלה כאמת, כאשר כל ההנחות האחרות נובעות מהאקסיומות האלה, כלומר , הן הוכחו. הנחת נכונה ("אמיתית") היא זו הנגזרת מהאקסיומות. שאלת אמיתות הנחות אלה מצטמצמת לשאלת אמיתות האקסיומות. מזה זמן רב ידוע שהשאלה האחרונה לא רק שאינה פתירה בשיטות הגיאומטריות אלא שאין לה כשלעצמה כל משמעות. איננו יכולים לשאול אם רק קו אחד עובר בין שתי נקודות. בדבר היחידי שביכולתנו להגיד שהגיאומטריה האויקלידית עוסקת בדברים הקרויים "קווים ישרים", כאשר לכל אחד מהם מיוחסת התכונה של הגדרה ייחודית הנקבעת ע"י שתי נקודות הנמצאות על הקו הישר. הקונספט של "אמת" אינו מתיישב עם הטענות של הגיאומטריה הטהורה, מאחר ובמילה "אמת" אנו רגילים להשתמש כדי להביע את מידת התאימות לעצם "ממשי"; לעומת זאת, הגיאומטריה אינה מתעניינת ביחס בין המושגים בהם היא משתמשת לבין אובייקטים של הניסיון, אלא רק ביחסים הלוגיים בין המושגים, בינם לבין עצמם. רורטי טוען שאנו נותנים לעולם להחליט לגבי נכונותו של משפט. לדוגמה בין "הרופא עשה זאת" או "המשרת עשה זאת". מקרה זה הוא לתפוס את המקל שני קצותיו. מחד אנו טוענים שהעולם מספק את הסיבתיות לקיומנו ובה במידה לטעון שהאמת מצויה באיזו עובדה, שאינה תאור של שפה, או שעובדה מסוימת מצדיקה את האמונה באמת בהיותה תואמת לתיאור. המצב מסתבך כאשר אנו משווים אוצר מילים אחד לאחר; דוגמת המילון האתונאי מול המילון הדמוקרטי של ג'פרסון, או המילון של ניוטון מול זה של אריסטו. במקרים אלה קשה לקבוע שהעולם יחליט על מילון אחד ויפסול את השני. כאשר תיאור העולם עובר מתוך השפה לשפה אחרת, אותה אין אנו בוחרים לפי קריטריונים, הטיעון שהעולם יקבע מהי האמת שוב איננו ברור דיו. קשה להאמין שיש איזה מלון שם בחוץ המחכה להתגלות. העובדה שקל לצפות תופעות בעזרת המילון הניוטוני אינו הופך אותו לאמיתי יותר מהמילון האריסטוטלי. העולם אינו מדבר. הוא עשוי לגרום לנו להאמין, אך אינו מציע לנו שפת דיבור. רק אנשים אחרים יכולים לעשות זאת. העובדה שהעולם אינו אומר לנו מהו משחק השפה המתאים אינו אומר שבחירתנו בשפה היא שרירותית, או שהיא מבטאת משהו עמוק בתוכנו. המעבר באירופה לשפה הרומנטית או לשפה הפוליטית נעשה מתוך בחירה אנושית. הפרדיגמה המדעית בנויה על כך שהחיזוי והבקרה הם המשתנים לפיהם נבחנת תיאוריה מדעית, אך יכולות להיות גם פרדיגמות אחרות. המעבר מפרדיגמה אחת לאחרת אמנם נעשה מתוך בחירה שאינה שרירותי ממש כשם שאדם אינו הופך מתאיסט לאתאיסט או בדרך שהוא מחליף את חוג ידידו. החיפוש אחרי קריטריונים מפתה לחפש אחר תכונה טבעית מובנית, בעולם או בעצמנו, כתכונה מהותית. משמעותה כהענקת עדיפות לשפה מסוימת על פני שפות אחרות. למעשה המציאות אדישה לתיאור האנושי שלה והתיאור מותאם לאדם ולאו דווקא למציאות. זוהי תמצית הגישה הרומנטית שאמת ממציאים ולא מגלים. האמת היא תכונה של שפה. שפה ממציאים ולא מגלים וכן גם האמת . לטענת רורטי, אין לשלול את תיאורית התאימות או לטעון נגד קיומה של תכונה פנימית של המציאות. טיעוני הנגד ישתמשו באותו מילון עצמה של המחייבים וממילא הטיעונים לא יהיו עקביים במונחים שלהם עצמם. כל טיעון כזה מתיימר בסופו של דבר להגיד שקיים מילון טוב יותר. הפילוסופיה אינה מסכת של טיעונים בעד או נגד אלא ויכוח בין מילון מושרש למילון המתהווה תוך כדי שיחה עם הזולת. לדבריו, תפקיד הפילוסוף אינו לפרק בעיות "לפי המפרקים" אלא להעמיד את המילון שלו לבחינה בדרך של שיחה (תרפיה כלשונו). הטיעונים לא יתבססו על היגיון אלא על הרחבת אוצר המילים בדרך של שיחה או מה שקון מכנה מהפכה מדעית. הפרדיגמה החדשה אינה טוענת שהיא טובה יותר אלא שהיא מציעה לחשוב בצורה שונה. שפה אינה יכולה להתאים או שלא להתאים לעולם או לעצמה (Davidson)). שפה אינה אמצעי לא של ייצוג ולא של ביטוי. הטענה העיקרית של רורטי היא: רק משפטים יכולים להיות אמת והאדם יוצר אמיתות ע"י השפות בהן הוא מנסח את המשפטים. האדם הינו מכלול של אמונות ורצונות, בניגוד למשפט האומר שלאדם יש אמונות ומאוויים. הגישה המסורתית טוענת שקיימת ליבה עצמית שהאמונות המאוויים משמשים לה אמצעי לבטא את עצמה. הצגה זו של הדברים מעמידה את האמונות בביקורת התאימות למציאות ולא ללכידותם הפנימית. התמונה המסורתית רואה את העצמי מול העולם, כאשר השפה מקשרת בין השנים, ע"י ביטוי של העצמי וייצוג העולם. מאווים נבחנים מול תאימותם בתיאור העצמי, בהיותם אירציונליים או לא טבעיים. זוהי העמדה המסורתית של אובייקט-סובייקט, שהאידיאליסטים כשלו בהצגתה וניטצ'שה, היידגר, דרידה, פוטנאם ודוידסון ניסו לבנותה מחדש בלי להיקלע לפרדוקסים של האידיאליסטים. העמדת השפה כאמצעי מחזירה אותנו לסתירות של עולם הסובייקט-אובייקט, מאחר ושיש באפשרותנו להציג לשפה אותן שאלות שאנו מציגם להכרה Davidson אינו רואה בשפה אמצעי, לא לביטוי עצמי ולא לייצוג. בכך הוא פוסל את האפשרות שלעצמי או לעולם יש תכונות עצמיות פנימיות שאותן עלינו לגלות. גישתו אינה גישת Heidegger הרואה בשפה ישות אלוהית ואת האדם כנביעה של השפה. הוא נוטה יותר לאמץ את גישתו של Wittgenstein. שני הפילוסופים רואים במילונים – כלי ולאו דווקא חלקי פאזל. לראות במילונים כמרכיב של פאזל פירושו לראות במילונים משהו שניתן לוותר עליו, או שניתן למזגם עם מילונים אחרים כחלק ממילון על. לכן אין מקום לשאלה כגון "מה היחס בין השפה למחשבה?". השאלות היחידות שעלינו לשאול הן "האם השימוש במילים אלה מפריעות לשימוש במילים אחרות?". שאלה זו היא לגבי היעילות בשימוש שאנו עושים לכלי ולא לגבי ניגוד אפשרי של אמונות. ההתפתחויות המהפכניות בכל תחומי התרבות האנושית נוצרו כתוצאה מגילויי אי התאמה של המילים ככלים, וע"י המצאתם של מילונים אחרים שישמשו כלים יעילים יותר. המילון האריסטוטלי הפריע למילון המתמטי שפותח במאה ה-16 וע"כ פותח המילון של גליליאו ושל ניוטון. פיתוח מילון חדש אינו התאמה של חלקי פאזל ואין בהם גילוי של משהו שהמתין להתגלות. האנלוגיה המתאימה היא של החלפת הכלים הישנים בכלים חדשים יעילים יותר. לאנלוגיה הויטגנשטיינית של כלים יש חיסרון בולט. על המשתמש בכלי להגדיר תחילה את מטרתו לפני שהוא מחליט שהכלי העומד לרשותו אינו מתאים ועליו לפתח כלים חדשים. משורר, רק לאחר שפיתח את שפתו, כותב את השיר. המילון החדש מאפשר לו את השימוש הרצוי לו. רורטי מתעלם מהקושי שבאנלוגיה זו והוא משתמש בה רק כדי להדגיש את ההבדל בין כלי לפאזל שהוא שיקוף הניגוד הניטצ'שאני בין האמת לבין הרצון לשלוט; ניגוד הנובע מהרצון לגלות משהו קיים לבין הרצון ליצור משהו שמעולם לא היה. Davidson מטיל ספק שקיומה של ישות "שפה" האמורה לבצע מטלה מוגדרת בצורה יעילה יותר או פחות. ספק זה נובע מדחיית הנחת קיום עצמי עצמאי ועולם עצמאי שהקשר ביניהם שקוף – לגישת הריאליסטים או אטום, לגישת האידיאליסטים. גישתו של Wittgenstein, כפי שאומצה ע"י Davidson מותירה שאלות של סיבתיות בלבד, בניגוד לשאלות לגבי תאימות או ביטוי. הריאליסטים ישאלו מדוע הסיבתיות אמורה להישמר האם בגלל היות האמת Constant או בגלל השאיפה לשמור על מדע אחוד, שאיפה שתעמוד בסכנה אם הסיבתיות תשתנה כפונקציה של התיאור. שאלה זו מעידה לדעת רורטי על ההנחה המוקדמת של ההבחנה בין סכמה לתוכן. זוהי הצגה נוספת להבחנה בין "לעצמו" ו"עבורנו", המחזיר אותנו לשתי ההנחות הבסיסיות שהופרכו. אם היה הבדל בין משפטים שהם אמת לאמיתה לבין משפטים שאמיתות נגזרת מתאימותם למציאות חייבת להימצא נקודת הבחנה בין "אמונה בגלל התאמתה למטרות יותר מכל חלופה אחרת" לבין "אמונה שעמדה במבחן התבונה". רורטי רואה עצמו כנטורליסט כאשר הגדרתו לנטורליזם היא: כל מה תופס זמן ומרחב לכוד ברשת סיבתית אחת כלפי כל הלכודים האחרים ברשת זו. רדוקציוניזם, להגדרתו, היא ההתעקשות על קיומה של דרך אחת בלבד לתאר את העצמים האלה. קיומה של מערכת הסברים אחת חיונית לדעת הרדוקציוניסטים לשם קישור נומולוגי של הישויות האחת לשניה. לדעת רורטי תוספת זו – גורעת ועל כן לדעתו, קיומה של רשת סיבתית אחת יכולה להיות מתוארת במגוון רב של תיאורים שלכידותם תיבחן בשמירת הקשר הסיבתי בין הישויות המתוארות. אם נקבל את גישת של רורטי, ההנחה לגבי תאימות השפה עם המציאות תתבטא בקוהרנטיות של תיאור הקשר הסיבתי בין הישויות השונות, כאשר אין אנו דורשים שהקשרים המתוארים יהיו "אמת". דרישה זו מהשפה תואמת את התייחסותו של פופר לאמת, לפיה לעולם לא נדע אם התיאוריה (התיאור) הינה "אמת" מאחר ותמיד ננסה להפריכה. לכידותה בקשרי הסיבתיות בין הישויות אותה היא מתארת היא התנאי ההכרחי והמספיק לתקפותה (הרגעית). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בטוח שצריך לגרור את איינשטיין לדיון? לפי הבנתי, מה שהבאת כציטוט ממנו, הוא פשוט המבנה הרגיל של אקסיומות והוכחות בגאומטריה קונסיסטנטית כפי שהבין כבר אאוקלידס. (התוספת המודרנית היא רק שיתכנו גאומטריות קונסיסטנטיות נוספות וכן אלגברות בעלות המבנה הנ"ל שאינן גאומטריות). ויש לי גם שאלה: לצרכי מהנדס-מדען יש לשאלה האם גאומטריה כלשהי היא "אמיתית", משמעות פשוטה למדי (אין מבחינתו משמעות לקיומה כאבסטרקט במרחב המתמטיקה). בשבילו הגאומטריה האויקלידית "נכונה" במישור. אי אפשר ל"ממש" במישור גאומטריה המניחה כי דרך נקודה אפשר להעביר 2 ישרים מקבילים לישר נתון. ע"פ כדור הדברים שונים. שם נכונה גאומטריה אחרת. האם גם בפילוסופיה יש מערכת מושגים דומה המפרידה בין קיום אבסטרקטי וקונסיסטנטי במרחב האידיאות לבין קיום בעולם הממשי שלנו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומני שמשהו בדברי התפספס. כאשר מדברים על שפה השאלה הבסיסית בה דן המאמר היא אם השפה מייצגת "אמת" חיצונית או שאת "האמת" ניתן לחפש רק בלוגיקה של השפה. האם "חושפים" אמת או "ממציאים" אותה. הגישה אותה מיצג רורטי טוענת שאין אמת טרנסצנדנטית המחכה לגילוי. האמת היחידה הקיימת היא הלוגיקה של מבנה השפה. סתירה של טיעון באיזו שפה שלא תהיה אינה סותרת אלא את הנאמר בשפה. הטבע אינו משתנה ואינו תלוי בשפה בה נתאר אותו. זה בדיוק גם מה שטען אינשטיין במובאה המצוטטת. אויקלידס ובני תקופתו האמינו שקיימת אמת חיצונית (ראה משל המערה המפורסם של אפלטון). קאנט המציא את ההמצאה שהופרכה "הדבר כשהוא לעצמו" משום שהאמין בקיום מקור סמכות חיצוני (אלוהים). ההשכלה בס"ה החליפה מקור סמכות אחד "האלוהים" במקור סמכות חיצוני באותה מידה – הרציונליות. הראשון שחולל את המהפכה וטען שיתכן והאמת קיימת אך לעולם לא נדע שהיא בידינו – היה קרל פופר. שיטתו להגדרת המדע כהעמדת תיאוריה במבחני הפרכה ולא במבחני אישוש פתחו את הדרך לגישה הרלטיבסטית כפי שהוצגה: אין אמת חיצונית אלא סתירה של משפטים לוגיים בתוך השפה עצמה, כאשר היא עצמה אינה מייצגת! השאלה שלך מתייחסת לאפליקציה. כל הגיאומטריה האויקלידית התחילה מכאן, או לפי בעיות התקופה: איך ניתן לחלק נכון חלקות אדמה. מתמטיקה זו התבסס על מספרים שלמים. לכן משפט פיתגורס המפורסם אינו מדבר על שורשים אלא על סדרה של מספרים שלמים של הניצבים היוצרים את הריבוע שעל היתר. במילים אחרות אנחנו מדברים על חיזוי של תופעות ברמת דיוק בעונה לצרכים המעשיים שלנו. במקרה של ההלנים – חלוקה מתאימה של קרקעותיהם בצורה שתניח את דעתם. התיאוריה של ניוטון היטיבה לחזות תופעות ברמה שהייתה מקובלת על מי שהשתמש בה. היא נתקלה בבעיות חיזוי שלא עמדה בהם ובסופו של דבר הופיעה תורת הקוונטים, שלמרות הסתירות המובנות בתוכה והעמדת כל התיאוריה המדעית על ראשה, השימושים הטכנולוגיים של אותן סתירות פנימיות הביאו את ההנדסה לדבר על מחשבים קוונטיים. האם התיאוריה הקוונטית מתארת את "האמת", או אולי אינשטיין או אולי ניוטון? רורטי שולל אפשרות כזאת משום ששפה אינה נמדדת במידת תאימותה לתופעות הטבע אלא אך ורק בלוגיקה הפנימית שלה. סתירת תיאוריה אינה אלא מציאת פרכה לוגית פנימית שאין לה ולא כלום עם איזו אמת שנפלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנצל מראש על ההדיוטות הפילוסופית שלי, אבל ברצוני להמשיך ולהקשות מנקודת המבט של הפיזיקאי. תאוריית היחסות הפרטית של איינשטיין עוצבה ונבנתה כך שתענה על תוצאות מסויימות של ניסויים בעולם הממשי (ניסוי מייכלסון-מורלי. העולם הממשי של החושים והמדידים שלנו או איך שלא תגדיר אותו). הניצחון הגדול של התורה היה כאשר ניסויים ומדידות אחרות התאימו לתחזיות התורה. טעון נוסף, דוקא איינשטיין השתמש או חידש את עיקרון התער של אוקם (כאשר 2 תורות נותנות תחזיות שוות ונכונות לכל המדידות הידועות, נבחרת התורה הפשוטה ו/או היפה). עקרון זה יפה למקרים חריגים ונדירים, אבל ממנו ברור איך בוחנים תאוריות רגילות? ע"פ התאמתן ל"מדידות". איך אתה משלב עובדות חיים אלו של המדע בתאוריה הפילוסופית שאתה מציג, שלפי הבנתי מתיחסת רק לפירכות פנימיות במבנה הלוגי של התאוריה. אתה חייב בדרך כלשהי לנסח ולהגדיר מונחים שיתיחסו ל"אמת" ניסויית סובייקטיבית ככל שתהיה, שהרי התיחסות כזו היא עמוד תווך של המדעים המעשיים. במערה של אפלטון, כולנו עוורים ואין לנו אלא מה שהחושים והמכשירים שלנו מספרים לנו. האם אתה זורק את כל המידע הזה מחוץ לתחום הפילוסופיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה לך פותחת את שאלת השאלות עליה מתבססת הפילוסופיה של המדע. אנסה לתמצת עד כמה שאפשר בלי לפגוע בתכנים. הבעיה שההשכלה היציגה לעצמה הייתה בעיית מקור הסמכות. ביקון טען שמקור הסמכות למדע מודרני אינו אלוהים אלא הניסוי חסר הפניות המבוסס על אינדוקציה והרחבתה לדדוקציה. דקארט הוציא את האלוהים מהמדע אך הכניס אותו בדלת האחורית. ניוטון עם כל גדולתו, עיקר תורתו מתבססת על אינדוקציה ואמונה אינסופית בבורא עולם. לסיכום, ככלל ההשכלה התבססה לכאורה על הרציונליות אך ברקע לא פסלה את הנוכחות הטרנסצנדטית של בורא העולם. קיימת אמת נצחית, החל מאפלטון דרך קאנט וגמור באינשטיין, אמת שהיא מעל לחוכמה האנושית. ותפקיד המדע הוא לגלותה. המדע מ ו כ י ח את התיאוריות שלו. ממש כפי שאתה ניסחת את הלוגיקה שעמדה מאחורי הניסוי של אדינגטון שהראה שהאור ''מושפע'' מגרביטציה, או לפי התיאוריה של אינשטיין, האור נע לפי המתווה של החלל שאינו קווים ישרים, כמפורט בתורת היחסות שלו. כאשר נשאל מה היה קורה לו אדינגטון היה מוכיח את ההפך, השיב אינשטיין שהוא היה מטיל ספק בפוטנציאל של כלי המדידה בהם השתמש אדינגטון. פופר חולל מהפכה בכל הקשור להגדרת המדע. הוא הפקיע את האמת מרשות המדע וטען שהמדע אינו עוסק באמת משום שלא קיימת כל דרך להוכיח את קיומה של האמת. הדבר היחידי שיש ביכולתנו לעשות הוא להציב לפני התיאוריה (ואין זה משנה אם נמצצה מהאצבע) את המבחנים הקשים ביותר לתחזיות שתיאוריה זו תנבא. התיאוריה לא תוכרז כשקרית כל עוד יתאמתו תחזיותיה. והיה וכשלה במסחן המכריע ולא חזתה את התוצאות בדיוק הנדרש, תיפסל התיאוריה ותוכרז כשקרית. בתחילת שנות השישים הופיע ספרו של קון ''התפתחות מהפכות מדעיות'' בו הוא טען שהמדע אינו מתפתח בצורה ליניארית אלא כתופעה סוציולוגית. בהכרזתו הוא פתח את הפתח להכרזה שאין אמת וסלל את הדרך לפוסטמודרניזם. זהו תקציר היסטורית הרעיונות של המדע. נכון להיום העולם המדעי קיבל בעיקרון את הגדרת פופר מה יכלל במסגרת ''המדע'' התקני ומה לא, בניואנסים כאלה או אחרים. אין חולק על כך שתיאוריה לעולם לא תתבסס על אינדוקציה, שלא ניתן להוכיח את אמיתותה והיא תמיד עומדת במבחן תחזיותיה. השאלה היחידה העומדת על הפרק אם לפסול אותה כליל בעקבות כישלון או לקבל את הכישלון כחריג. אחזור למה שניסחתי בתשובתי הקודמת. תקפותה של התיאוריה נסמכת על הדיוק של תחסיותיה. כמהנדס די לך להשתמש ברמת הדיוק של תחזיותיו של ניוטון לרוב קירובים ההנדסיים הפרקטיים. אתה תתיקל בבעיה כאשר תחקור את הכאוס או כאשר תנסה ליישם את חוקי מכסוול לשדות אלקטרו מגנטיים בתנאים בהם אלקטרונים מואצים במהיריות גבוהות. פה תיאלץ לתכנן בעזרת ההסתברויות של תורת הקוונטים שיחזו את התוצאות בקירוב רב יותר מכל תיאוריה מוכרת אחרת. מה שאני מנסה להגיד לך שכמהנדס פרקטי אתה חייב להתאים את הכלים בהם אתה משתמש לתוצאות אותן אתה רוצה להשיג. אינך זורק שום מידע. המשמעות לאותו מידע שונה בהתאם לתיאוריה. מצטער על שהייתי קצר מדי אך לפחות אני מקווה שהעקרונות הובהרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמפריע לי בכל התחנות בתולדות המטא-פזיקה המקוצרות שהבאת כאן יפה, הוא המשחק הכפול שהם משחקים עם פרגמנטיקה בפילוסופיה. הנחת היסוד שלהם היא פרגמטית משום שהם מדברים על אמת פילוסופית לגבי אנשים\\העולם (בהתאם להוגה המדובר), ולפיכך בוחלים בסוליפסיזם ובאגנוסטיקה, שהן שתי העמדות הרציונאליות ביותר על בסיס אוקהמיסטי טהור, וכל דחייה שלהן היא על בסיס פרגמטי, של רצון ליצור ראיית עולם שימושית\\ מעניינת\\ מסונכרנת עם העולם הנראה. אי אפשר לומר שלא: אידאליסטים מניחים בני אדם אחרים, פופר (שאני לא בטוח אם לא הצגת אותו כאן באופן מעט פוסטי מכוונתו, אבל זה נאמר על בסיס אינטואיטיבי בלבד, איני מתמצא בפופר) מניח את ההיסטוריה של המדע, וכדומה. אבל אותה פרגמטיקה שמונעת מהם להיות סוליפסיסטים ולגמור עם זה , היא היא אותה פרגמטיקה שמניעה את המדע להניח שהתיאוריות העובדות והלא עובדות הן כאלו בגלל יחסן לחלקים מתוך העקרונות הבסיסיים שעל פיהם פועל הטבע, ושניתן לפתח תהליך חלקי אך משמעותי של גילוי האופן בו פועל הטבע הזה תוך דרישה לתיקונים מתמידים ובנתיב קשה ועמוס שגיאות. מדוע? בגלל שעד עכשיו זה נראה ככה,ובגלל שהדבר מאפשר פרודוקטיביות רעיונית וממשית והמדע היא תורה פילוסופית פגרמטית במיוחד. כלומר, כן, מצד אחד זה מצדיק את רעיון הכלים, מצד שני, כל הפילוסופים המדברים על כך גם הם מבצעים מהלך זהה לזה שמבצע המדע, ופשוט בוחרים עצרו בנקודה שונה, באופן שירורתי, את "מתג" הפרגמטיזם. מעבר לזה, נדמה לי שאתה חוטא בדמגוגיה כשאתה מקשר בין אמת ניצחית לדת דווקא. זה שבמדע יש אמת ונצחית ובדת יש אמת נצחית אומר רק.. שבשניהם יש אמת נצחית, לא יותר. בטח גלעד ברזילאי יוכל לומר מה השם של הכשל הלוגי הרלוונטי. סקירה יפה, בכל מיקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוד, רוב תודות על התגובות המאלפות. לסקירה שלך על "אמת חיצונית" ו"אמת פנימית", או בכלל "אמת", אני רוצה להוסיף את מה שבואוסמה כתב. עבורו, פילוסופיה איננה "גוף של ידע" שאנחנו מוסיפים, מורידים או מתקנים דברים חדשים במהלך הזמן. עבורו פילוסופיה היא "משימה", "פעילות" הבאה דרך קריאה, חינוך ולמידה. נראה לי שהמובאה הבאה, שפרופ' הוסטוויט מביא מתוך הרשימות הפרטיות של בואוסמה, מרתקת בתובנה שלה (אני אצטט רק חלק ממנה): "פילוסופיה היא אמנות ההתנגדות לידע, השאיפה להשאר חסר-ידע (הדיוט) או להתנגד לקסם הטמון בידע, לשמר ברעננותה את ההכרה שידע הוא בזבוז, שבכלל לא משנה מה אתה יודע". נראה כמו סתירה לכל מה שחשבנו על פילו(-אהבת) סופיה(=החכמה), השאיפה לחפור ולמצוא את האמת הנסתרת ושלכאורה קיימת מעבר למופעים אותם אנו חווים בעולם. לצאת מהחשכה של "חוסר הידע" כי בחושך אנחנו נתקלים ונופלים, ולנסות "להאיר" ולדעת את "האמת". אנחנו רוצים להשתחרר מהשרשראות שכובלות אותנו למערה של אפלטון ולצאת "לחופשי". אבל, משמעות הדבר היא שברגע שהידע ישחרר אותנו, לא נזדקק לו ונהייה "נטולי ידע", הוא בכלל לא ישנה ולא ישפיע על חיינו. אפשר להסתכל על *התהליך* של רכישת הידע כעל מהותה של *תרבות*, או לפחות כמרכיב חיוני לתפתחות של "תרבות". לכן, כותב הוסטוויט "לפילוסופיה יש תפקיד חיוני כמחנכת, בתהליך הלימוד, הנסיון המכוון לטפח הבנה עצמית". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטער, אבל האמירה הזאת נשמעת לי חסרת משמעות, מקוממת אפילו בחוסר המשמעות שלה. הבנה עצמית אינה ידע? מה בדוק התהליך של פילוסופיה שמהווה תהנגדות לידע? כיצד המאמר שהובא באייל מדגים אותו, או לא סותר אותו? כיצד נהיה נטולי ידע ברגע שנשתחרר מהמערה? מכיוון שכבר נדע הכללא נצטרך לצבור ידע? יופי, זה לא אומר שהידע לא לרוונטי , פשוט שתהליך העיסוק בו הסתיים מכיוון שהוא בחזקת נתון. אני מצטער על התוקפנות, אבל אהיה המום אם אפילו אחת מהאמירות הללו תוכל ללבוש גוף לא-מניפסטי כלשהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה וולגרי. אם באמת היית מצטער, לא היית ממהר ללחוץ על ''שגר'', אלא מוחק את מה שכתבת ומנסה להתנסח אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטער שראית בה וולגריות, אבל אני לא חושב שדיברתי שלא לעניין, ובעיני ההודעה שלך לא הוגנת. אני חושב שהגבול בין כתיבה אגרסיבית, שהיא צורת ניסוח לגיטימית במקרה של יחס חריף כלפי רעיון כלשהו ("מצטער על התוקפנות", אגב, בא בדיוק להבהיר שהתוקפנות היא כלפי הרעיון ולא כלפי האדם. האמנתי שזה שימוש שגור באופן יחסי ויהיה ברור מן ההקשר) לבין כתיבה פוגענית הוא גבול ברור יחסית מבחינת אטיקט של דיונים - לא רק שלא אמרתי דבר אישי לגביך (בניגוד להודעה שלך לגבי), אלא גם לא רמזתי על כך בדברי על ההודעה : "רעיון מטומטם" רומז על מטומטם מאחורי ההודעה, " רעיון מקומם" רומז רק שהרעיון מקומם. אין ספק שהייתה נימה תוקפנית בהודעה שלי, אבל אני מתקשה לראות את הרע בנימה כזו כשהיא לא מובילה להתקוטטות אישית - מצאתי את הרעיון מעורר כעס, כך שאני כותב לגביו בכעס, ותו לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי את התגובה שלך עוד לפני שרון אמר לך שהיא וולגרית, וגם אותי היא הרגיזה. יש פה דיון מעניין ותרבותי, ושום תוקפנות לא עוזרת, דפיקה על שולחנות לא מחזקת שום טענה שלך. זה שרעיון מעורר בכך כעס, זה בעיה שלך, פה הויכוח לשם שמים. תירגע, תתנצל, וזהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי דבר מעליב כלפי איש, הבעתי דיעה חריפה כלפי רעיון, על מה עלי להתנצל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני לא ראיתי בה שום דבר וולגרי, ותגובתו של רון היא שקוממה אותי. שירגע קצת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. תמיהתו מוצדקת, וחבל שאתה לא מתייחס אליה. ברור שהתורה שציטטת היא פרובוקטיבית ומגרה - נכונה או לאו, אין זה משנה - ומזמינה תגובות מסוג זה. ההתמודדות איתן היא שתקבע אם האמירה מחזיקה יותר מאשר את הפרובוקציה. ב. כמובן שיש באמירה קסם נחמד, ומשהו מהמופשטות שבה מושך את הלב, אבל האסתטיות לכשלעצמה לא מספיקה כאן. מובאות באופי זה (כלומר, פראזות אסתטיות כל כך, שאפילו אין הכותב מרגיש מחוייב להן אלא נהנה משעשוע בהן) אפשר, אני חושב, למצוא בכל הפנקסים של כל ההוגים - נראה שכוחה של אמירה גלום בכך שאיחוד קבוצה עם המשלימה לה הוא הכל. תחת מאמר שמדבר על השפה היה רק צריך לחכות לפרדוקסים מעין זה. ג. (בדחילו ורחימו) תגובתו לא היתה וולגרית במיוחד. ד. האם אפשר לקבל לינק למאמרם של פייגל ומקסוול? תודה סליחה ושלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה ,לא הייתי יכול לומר זאת טוב יותר (ואמרתי בכל זאת, אך טוב פחות). אתה יכול להבהיר מעט את סעיף ב', אגב? אולי כוונתך הייתה "כוחה של האמירה" ולא"כוחה של אמירה", וכך ב"איחדו קבוצה עם המשלימה לה" אתה מתכוון להתכה בין הידע לחוסר הידע ובין הפילוסופיה לפסילתה שלה שמבצע בוסאמה באמירה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן חסרה שם ה' הידיעה ואכן הבנת את כוונתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
well put!
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Its an honor. Thank you
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הנחתו" הראשונית של קאנט - כיצד הופרכה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההנחה איננה קנטיאנית, קאנט הוא המפריך (טוב, בערך. הוא הקאנוניזאטור של ההפרכה) שלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיומו של ''הדבר כשהוא לעצמו'' היה נחוץ לקאנט לצורך חיבור הקטגוריות שלו. בפילוסוף היהודי בן זמנו, מימן, פנה לקאנט במכתב והראה לו את הפרכה הלוגית שיוצר ''הדבר כשהוא לעצמו''. קאנט התעלם מהיהודי הזה ומאוחר יותר (בספרו האחרון אותו הוציא בשנת מותו) קיבל את הפרכה הזאת בלי להזכיר את מימן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, יכוללהיות שלא נבתי אותך כראוי- חשבתי שהתכוונת ל"דבר כשהוא לכשעצמו" בהקשר לנתפסות שלו, לא לאי-נתפסות שלו. אתה יכול להרחיב על המושג כפיש אתה מתייחס אליו ואל ההפרכה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך להיות: סליחה, יכול להיות שלא הבנתי אותך כראוי- חשבתי שהתכוונת ל"דבר כשהוא לכשעצמו" בהקשר לנתפסות שלו, לא לאי-נתפסות שלו. אתה יכול להרחיב על המושג כפי שאתה מתייחס אליו ועל ההפרכה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני מכיר את ההפרכה המדוברת, אבל אולי הכוונה היא לכך שלא ניתן לדבר על ''הדבר כפי שהוא'' גם בתור משהו שלא ניתן להגיע אליו, מכיוון ש''כפי שהוא'' הוא מושג חסר משמעות מכיוון שכל קליטה היא קליטה בתור, על פי מדיום החישה- לדברים כשלעצמם אין ''צורה'' אינהרנטית, עצם מושג הצורה הוא פונקציה של אופן הקליטה. רק ניחוש, כאמור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוד שלום אני עדיין באמצע הקריאה של המאמרים (וזה לא עונש אלא כיף דווקא..:) ). לבינתיים. אני שוברת לעצמי את הראש: אני רואה את השפה כמפרידה בין האדם לבין הרקע (העולם) כלומר כחיץ; חיץ כזה שמאפשר אובייקטיביזציה של המהויות והעצמים (היא המצביעה עליהם, כמופרדים מאיתנו שאיננו "דבוקים לרקע" ולכן-) באופן כזה שלמעשה מקשר בין העולם לבין העצמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תרחיבי את המשפטים שהתחלת את מגיעה לתפיסה הקלאסית של העולם מאז אפלטון, קרי - יש מהויות עצמאיות שאליהן מנסים להתקשר. השפה תהיה מוצלחת יותר אם תתאר את הקשרים האלה טוב יותר, לפי מודל של שפת על שגם היא מהות בפני עצמה. הפוסטמודרנים הרלטביסטים דוחים כל אפשרות לקיום אמת שאינה מובנית בתוך השפה. טענתם העיקרית היא שהפרכה אינה הפרכת עובדה אלא הצבת משפט שלישי הסותר את שני המשפטים שקדמו לו. האמת, אינה אלא אמת לוגית וככזאת מתייחסת למשפטי אמת או למשפים שקריים. טענה זו שוללת כל קשר בין ''נכונותה'' של השפה למידת ''תאימותה'' בתיאור עובדות. הצבת דרישה כזאת טומנת בחובה הכרה של מציאותה של שפה עילית של הטבע או של אלוהים שהיא חיצונית לנו. לגישה זו אין מצב שבו קיים מצד אחד הטבע ומצד שני אנחנו. קיים רק מצב אחד שאנחנו היננו חלק אימננטי של הסובב אותנו וכל מה שינסה להפריד (דוגמת שפה לגישתך ולגישה הקלאסית) אינו אלא ניסיון מלאכותי שיכשל. לי משום מה הטיעונים נשמעים מאד משכנעים ואני מחפש מי שיסתור אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוד קראתי שוב את המאמר שלך ושל בואוסמה. וגם את התגובות המלומדות; וחשוב לי להדגיש מיד שאין לי את הידע הרב שיש לכל המתדיינים כאן וכי התגובה שלי היא צרוף של אינטואציה (ומקווה שלעניין) ושל מעט ידע. אני לחלוטין לא רלטביסטית ואפילו די מתעבת את הפוסט. ויש כאן להרגשתי איזה לופ קטן. הלופ שאני חשה בו נעוץ בדיוק בדבריך שבסוף הפיסקה השניה: "הצבת דרישה כזאת (של הפוסט) טומנת בחובה הכרה של מציאותה של שפה עילית של הטבע או של אלוהים שהיא חיצונית לנו." כלומר: בעיני, מקור הסמכות טמון באמת חיצונית שהשפה ואנו בעצם מתקשרים עמה. השפה היא תוצר של אותה אמת חיצונית, שהיא אה-פריורית ומולדת. אנו שייכים לאותה אמת חיצונית אבל מופרדים ממנה. והנה, גם עמדתו של הפוסט מרמזת על אפשרות כזאת. שהפוסט נולד ויונק מקנאט. אבל עם זאת הפוסט פועל כנגד תורה זאת בדרך התנהלותו, בכך שהיא נותן תוקף לכל משפט שאינו זקוק למקור סמכותי ולאמת כלשהי חיצונית. כלומר. בעייתו הגדולה והמרכזית של הפוסט לדעתי ממוקדת בפן המוסרי שלו. מאחר שכפי שציינת, עצם הצגת מצב העניינים של הפוסט מרמז גם כן על אמת חיצונית, אלא שהוא אינו מחוייב לה. בעניין השפה לעצמה ומאמרו של בואוסמה (שהתרשמתי שהוא קצת אימפרסיוניסטי, כלומר מציג יותר פרספציה מאשר קונספציה ואפשר שזה מפני שאני לא מכירה את תורתו ואותו.) התחושה שלי, מן המאמר, שלמעשה הוא מספר על בדידותו של האדם כמצב קיומי מוחלט הבא לידי ביטוי טרגי בדרך שבה פועלת השפה; כיצד אנו נוכחים בכל פעם מחדש שאין למעשה שפה פרטית; על אף ולמרות העובדה הקיצונית והמוחלטת שאנו פרטיים כל כך לכל אחד מאיתנו אישיות נפרדת בעלת רגש וחושים מאוד פרטיים ומבט משל עצמו על העולם. כל זה קשור בעיני למהות השירה והאמנות יותר מאשר לפילוסופיה פרופר. אבל נדמה לי שהאמנות פילוסופית לא פחות מן "הפילוסופיה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר למשפט הסיום שלך, אני רוצה לצטט מה שכתב רון הוסטוויט, תלמידו של בואוסמה: "הפעילויות והדיסציפלינות האחרות של "מדעי הרוח" humanities, ספרות, מוסיקה, תיאטרון, אמנות, היסטוריה, כפופות לפילוסופיה, הינו ללימוד הדקדוקי של קונספציות. הם כפופות לפילוסופיה דרך מהותם העקיפה והאומנותית". דרכם העקיפה, משום שרק פילוסופיה ניגשת בצורה ישירה לשאלות הגדולות, בעוד שלאומנויות יש מימד (או בלעדיות) של הנאה. לכן הפילוסופיה היא זו שנמצאת במרכזה של "תרבות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קארנאפ כתב בסיום מאמרו ''דחיית המטאפיזיקה'' על הדמיון בין מטאפיזיקה ושירה - לשניהם יש עבורו את אותו המשקל הטענתי, כלומר שניהם ריקים מתוכן טענתי אך ההבדל בין מטאפיזיקה ושירה הוא ששירה לא מתיימרת לעסוק בדבר פרט לאסתטיקה בעוד שמטאפיזיקה כן (בכך היא מטעה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק מתוך סקרנות- למה בעצם אתה מתכוון כשאתה אומר מטא-פיזיקה? תוכל להדגים תזה מטפיזית מוכרת ולהראות מדוע היא ריקה מתוכן? זה אינו אתגר אלא שאלה בלבד, אגב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתכוון למטאפיזיקה במובן המקובל והנפוץ ביותר של המילה. לדוגמא: סיבות ראשוניות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכירה את קארנאפ אבל אני מרשה לעצמי להתנגד לדבריו ולהכריז כי לדעתי, ליתר דיוק לעניות דעתי, השירה אינה ריקה מתוכן טענתי. בלי להביא מובאות או דוגמאות בשלב זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנה, העמדה שאת מביעה נשמעת בדיוק כמו פלטוניזם - קיום של אידאות, למידה כהזכרות, אמת חיצונית וכן הלאה. אבל שימי לב באילו ביטויים חסרי פשר עמדה זו גורמת לך להשתמש: "חיצונית ... מולדת", "שייכים ... אבל מופרדים ממנה". אלו לדעתי סימני היכר לתיאוריה לא קוהרנטית. גם אפלטון לא ידע להסביר באופן מדויק כיצד לוקחים הדברים חלק באידאות. > אבל נדמה לי שהאמנות פילוסופית לא פחות מן 'הפילוסופיה'. זה רק נדמה לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אמנות שברור לי שהיא פילוסופיה ויש אמנות... שרק נדמה לי, שהיא פילוסופיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והטוב הוא פחות או יותר זהה מאשר היפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה שואל אם הטוב זהה ליפה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. אני מצביע על חוסר המשמעות של טענות כמו ''האמנות היא פילוסופית'' ע''י פאראפראזה של משפט חסר משמעות מפורסם. האירוניה, מסתבר, בוזבזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היא לא בוזבזה. סתם החזרתי לך. אבל האמת שהניסוח שלך קצת מרח את האפקט האירוני. כי כתבת: "והטוב הוא פחות או יותר זהה מאשר היפה". והתעוררה שאלה - זהה למה. לכן האירוניה מוסמסה. דווקא לזה מצאת לנכון להגיב? זו הייתה אמירה קצת רגשנית שלי אבל שולית בתוך התגובה שכתבתי.... בכל אופן - תבורך והרבה בריאות לך :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא...[אנחה] לא התעוררה השאלה "זהה למה?". זהו גם לא ניסוח שלי, זהו תרגום די מדויק של ויטגנשטיין אשר הדגש בו הוא על כשל רעיוני בסיסי. "whether the good is more or less identical than the beautiful" חבל שלא קראת את הפסוק המקורי לפני שענית. (האירוניה, מסתבר, רק גוברת.)> "דווקא לזה מצאת לנכון להגיב?" שימי לב שהגבתי בעיקר לחלק הראשון של דבריך. פלטוניזם, זוכרת? ההערה לגבי האמרה המסיימת שלך הייתה בגדר הערת סיום שולית, את זו שהחלטת לדוש בה, לצערי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תעברו לפסים לא נעימים | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחתי את ההתייחסות לפלטוניזם ואני מתנצלת. וזה הכל ברוח טובה אני אומרת גם בתגובה לאייל האלמוני. לא זכרתי את ויטגנשטיין כשקראתי את דבריך. ואני לא זוכרת מאין זה. את הטרקטטוס קראתי. אבל את חקירות עדיין לא. בכל אופן, וזה מצחיק אבל בכל זאת אני מעזה, אני הייתי מתרגמת את המשפט אחרת ויכול מאוד מאוד להיות שאני טועה. (לי יש את התרגום של עדי צמח אגב לטרקטטוס.) אני הייתי מתרגמת את המשפט כך: בין אם הטוב יותר או פחות זהה מאשר היפה. וזה מעורר מיד את השאלה - זהה למה. גם המשפט המקורי באנגלית לדעתי מעורר את השאלה הזאת. הייתי מתרגמת כך בגלל ה-: identical than the beautiful, כלומר בעיקר בגלל ה- than. כלומר ה than עושה התייחסות כלומר נותן רפרנט כלשהו למשהו שנמצא מחוץ למשפט, לפי ההרגשה שלי. אבל בסופו של דבר פתאום אני שמה לב שלא הבנתי מה רצית לומר באותה תגובה ראשונית שממנה השתרשרנו. אבל זאת לא הערה עוקצנית אלא סתם הודאה והודעה על אי ההבנה שלי את דבריך במקור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> את הטרקטטוס קראתי. אבל את חקירות עדיין לא. במקרה זה, אם יורשה לי להעיר, עשית את רוב העבודה השחורה אבל עצרת לפני שהגעת לזהב. מומלץ הרי לקרוא את החקירות רק לאחר שקוראים את הטרקטטוס, אך בעוד שהטרקטט הוא קשה לקריאה (במיוחד ללא עזרת פרשנות) החקירות כתובות בסגנון שונה לחלוטין - סוחף ומשכנע. במילים אחרות את בפוזיציה האידיאלית להנות מאחד הספרים הטובים ביותר בפילוסופיה. בעוד שהטרקטטוס מורכב (לכאורה) מ 7 משפטים והאלבורציות עליהם, כל מי שקורא מבין שהמבנה ההירככי הנוקשה לא ממש תורם להבנה של הרעיונות המובעים בספר. למעשה יש צורך בקריאות רבות או בהיעזרות בטקסט פרשני עד שמצליחים לקלוט בצורה ברורה את התיזה המועברת. בחקירות, לעומת זאת, כבר בקריאה של האפוריזם הראשון יש תובנות מרחיקות לכת והספר מצליח לשמור על רמה גבוהה של עושר רעיוני בצורה די אחידה לאורכו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא למדתי פילוסופיה ואני אקח את דבריך לתשומת ליבי. תודה ניק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגיל 75 עקב סיבוכים מסרטן. מתוך ההספד: היא יצא נגד הדעה המקובלת על סיבותיה ומטרותיה של הפילוסופיה. הדעה שחובתו העיקרית של הפילוסוף היא למצוא מה אפשר ומה לא ניתן לדעת היא קישקוש בביצים. בני אדם צריכים להיתרכז במה שצריך לעשות כדי להמודד בחיי היום יום ולא במה שהם מגלים ומשערים. אין דרך להחליט מה נחשב לידע ואמת, אלא מה שעמיתיך יניחו לך לעשות באמצעות חילופין חופשיים של טענות, טענות נגד והסברים. האמת לא נמצאת היכן שהוא, נפרדת מאמונותינו ומהשפה. האמונות והמילים התפתחו בדיוק כמו בוהנים, כדי לעזור לבני האדם להיתמודד עם הסביבה, להנות יותר ולסבול פחות. למרות שאף תרבות או זמן היסטורי לא יכולים לאמר שהם הבינו את המציאות טוב מהאחרים, החברה ליברלית דמוקרטית היא הטובה מכולם משום שהיא יחידה שמאפשרת קיום של אמונות מיתחרות תוך יצירה של קהיליה ציבורית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |