בתשובה לשוקי שמאל, 08/08/03 18:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דומני שמשהו בדברי התפספס. כאשר מדברים על שפה השאלה הבסיסית בה דן המאמר היא אם השפה מייצגת "אמת" חיצונית או שאת "האמת" ניתן לחפש רק בלוגיקה של השפה. האם "חושפים" אמת או "ממציאים" אותה. הגישה אותה מיצג רורטי טוענת שאין אמת טרנסצנדנטית המחכה לגילוי. האמת היחידה הקיימת היא הלוגיקה של מבנה השפה. סתירה של טיעון באיזו שפה שלא תהיה אינה סותרת אלא את הנאמר בשפה. הטבע אינו משתנה ואינו תלוי בשפה בה נתאר אותו. זה בדיוק גם מה שטען אינשטיין במובאה המצוטטת. אויקלידס ובני תקופתו האמינו שקיימת אמת חיצונית (ראה משל המערה המפורסם של אפלטון). קאנט המציא את ההמצאה שהופרכה "הדבר כשהוא לעצמו" משום שהאמין בקיום מקור סמכות חיצוני (אלוהים). ההשכלה בס"ה החליפה מקור סמכות אחד "האלוהים" במקור סמכות חיצוני באותה מידה – הרציונליות. הראשון שחולל את המהפכה וטען שיתכן והאמת קיימת אך לעולם לא נדע שהיא בידינו – היה קרל פופר. שיטתו להגדרת המדע כהעמדת תיאוריה במבחני הפרכה ולא במבחני אישוש פתחו את הדרך לגישה הרלטיבסטית כפי שהוצגה: אין אמת חיצונית אלא סתירה של משפטים לוגיים בתוך השפה עצמה, כאשר היא עצמה אינה מייצגת! השאלה שלך מתייחסת לאפליקציה. כל הגיאומטריה האויקלידית התחילה מכאן, או לפי בעיות התקופה: איך ניתן לחלק נכון חלקות אדמה. מתמטיקה זו התבסס על מספרים שלמים. לכן משפט פיתגורס המפורסם אינו מדבר על שורשים אלא על סדרה של מספרים שלמים של הניצבים היוצרים את הריבוע שעל היתר. במילים אחרות אנחנו מדברים על חיזוי של תופעות ברמת דיוק בעונה לצרכים המעשיים שלנו. במקרה של ההלנים – חלוקה מתאימה של קרקעותיהם בצורה שתניח את דעתם. התיאוריה של ניוטון היטיבה לחזות תופעות ברמה שהייתה מקובלת על מי שהשתמש בה. היא נתקלה בבעיות חיזוי שלא עמדה בהם ובסופו של דבר הופיעה תורת הקוונטים, שלמרות הסתירות המובנות בתוכה והעמדת כל התיאוריה המדעית על ראשה, השימושים הטכנולוגיים של אותן סתירות פנימיות הביאו את ההנדסה לדבר על מחשבים קוונטיים. האם התיאוריה הקוונטית מתארת את "האמת", או אולי אינשטיין או אולי ניוטון? רורטי שולל אפשרות כזאת משום ששפה אינה נמדדת במידת תאימותה לתופעות הטבע אלא אך ורק בלוגיקה הפנימית שלה. סתירת תיאוריה אינה אלא מציאת פרכה לוגית פנימית שאין לה ולא כלום עם איזו אמת שנפלה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנצל מראש על ההדיוטות הפילוסופית שלי, אבל ברצוני להמשיך ולהקשות מנקודת המבט של הפיזיקאי. תאוריית היחסות הפרטית של איינשטיין עוצבה ונבנתה כך שתענה על תוצאות מסויימות של ניסויים בעולם הממשי (ניסוי מייכלסון-מורלי. העולם הממשי של החושים והמדידים שלנו או איך שלא תגדיר אותו). הניצחון הגדול של התורה היה כאשר ניסויים ומדידות אחרות התאימו לתחזיות התורה. טעון נוסף, דוקא איינשטיין השתמש או חידש את עיקרון התער של אוקם (כאשר 2 תורות נותנות תחזיות שוות ונכונות לכל המדידות הידועות, נבחרת התורה הפשוטה ו/או היפה). עקרון זה יפה למקרים חריגים ונדירים, אבל ממנו ברור איך בוחנים תאוריות רגילות? ע"פ התאמתן ל"מדידות". איך אתה משלב עובדות חיים אלו של המדע בתאוריה הפילוסופית שאתה מציג, שלפי הבנתי מתיחסת רק לפירכות פנימיות במבנה הלוגי של התאוריה. אתה חייב בדרך כלשהי לנסח ולהגדיר מונחים שיתיחסו ל"אמת" ניסויית סובייקטיבית ככל שתהיה, שהרי התיחסות כזו היא עמוד תווך של המדעים המעשיים. במערה של אפלטון, כולנו עוורים ואין לנו אלא מה שהחושים והמכשירים שלנו מספרים לנו. האם אתה זורק את כל המידע הזה מחוץ לתחום הפילוסופיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה לך פותחת את שאלת השאלות עליה מתבססת הפילוסופיה של המדע. אנסה לתמצת עד כמה שאפשר בלי לפגוע בתכנים. הבעיה שההשכלה היציגה לעצמה הייתה בעיית מקור הסמכות. ביקון טען שמקור הסמכות למדע מודרני אינו אלוהים אלא הניסוי חסר הפניות המבוסס על אינדוקציה והרחבתה לדדוקציה. דקארט הוציא את האלוהים מהמדע אך הכניס אותו בדלת האחורית. ניוטון עם כל גדולתו, עיקר תורתו מתבססת על אינדוקציה ואמונה אינסופית בבורא עולם. לסיכום, ככלל ההשכלה התבססה לכאורה על הרציונליות אך ברקע לא פסלה את הנוכחות הטרנסצנדטית של בורא העולם. קיימת אמת נצחית, החל מאפלטון דרך קאנט וגמור באינשטיין, אמת שהיא מעל לחוכמה האנושית. ותפקיד המדע הוא לגלותה. המדע מ ו כ י ח את התיאוריות שלו. ממש כפי שאתה ניסחת את הלוגיקה שעמדה מאחורי הניסוי של אדינגטון שהראה שהאור ''מושפע'' מגרביטציה, או לפי התיאוריה של אינשטיין, האור נע לפי המתווה של החלל שאינו קווים ישרים, כמפורט בתורת היחסות שלו. כאשר נשאל מה היה קורה לו אדינגטון היה מוכיח את ההפך, השיב אינשטיין שהוא היה מטיל ספק בפוטנציאל של כלי המדידה בהם השתמש אדינגטון. פופר חולל מהפכה בכל הקשור להגדרת המדע. הוא הפקיע את האמת מרשות המדע וטען שהמדע אינו עוסק באמת משום שלא קיימת כל דרך להוכיח את קיומה של האמת. הדבר היחידי שיש ביכולתנו לעשות הוא להציב לפני התיאוריה (ואין זה משנה אם נמצצה מהאצבע) את המבחנים הקשים ביותר לתחזיות שתיאוריה זו תנבא. התיאוריה לא תוכרז כשקרית כל עוד יתאמתו תחזיותיה. והיה וכשלה במסחן המכריע ולא חזתה את התוצאות בדיוק הנדרש, תיפסל התיאוריה ותוכרז כשקרית. בתחילת שנות השישים הופיע ספרו של קון ''התפתחות מהפכות מדעיות'' בו הוא טען שהמדע אינו מתפתח בצורה ליניארית אלא כתופעה סוציולוגית. בהכרזתו הוא פתח את הפתח להכרזה שאין אמת וסלל את הדרך לפוסטמודרניזם. זהו תקציר היסטורית הרעיונות של המדע. נכון להיום העולם המדעי קיבל בעיקרון את הגדרת פופר מה יכלל במסגרת ''המדע'' התקני ומה לא, בניואנסים כאלה או אחרים. אין חולק על כך שתיאוריה לעולם לא תתבסס על אינדוקציה, שלא ניתן להוכיח את אמיתותה והיא תמיד עומדת במבחן תחזיותיה. השאלה היחידה העומדת על הפרק אם לפסול אותה כליל בעקבות כישלון או לקבל את הכישלון כחריג. אחזור למה שניסחתי בתשובתי הקודמת. תקפותה של התיאוריה נסמכת על הדיוק של תחסיותיה. כמהנדס די לך להשתמש ברמת הדיוק של תחזיותיו של ניוטון לרוב קירובים ההנדסיים הפרקטיים. אתה תתיקל בבעיה כאשר תחקור את הכאוס או כאשר תנסה ליישם את חוקי מכסוול לשדות אלקטרו מגנטיים בתנאים בהם אלקטרונים מואצים במהיריות גבוהות. פה תיאלץ לתכנן בעזרת ההסתברויות של תורת הקוונטים שיחזו את התוצאות בקירוב רב יותר מכל תיאוריה מוכרת אחרת. מה שאני מנסה להגיד לך שכמהנדס פרקטי אתה חייב להתאים את הכלים בהם אתה משתמש לתוצאות אותן אתה רוצה להשיג. אינך זורק שום מידע. המשמעות לאותו מידע שונה בהתאם לתיאוריה. מצטער על שהייתי קצר מדי אך לפחות אני מקווה שהעקרונות הובהרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמפריע לי בכל התחנות בתולדות המטא-פזיקה המקוצרות שהבאת כאן יפה, הוא המשחק הכפול שהם משחקים עם פרגמנטיקה בפילוסופיה. הנחת היסוד שלהם היא פרגמטית משום שהם מדברים על אמת פילוסופית לגבי אנשים\\העולם (בהתאם להוגה המדובר), ולפיכך בוחלים בסוליפסיזם ובאגנוסטיקה, שהן שתי העמדות הרציונאליות ביותר על בסיס אוקהמיסטי טהור, וכל דחייה שלהן היא על בסיס פרגמטי, של רצון ליצור ראיית עולם שימושית\\ מעניינת\\ מסונכרנת עם העולם הנראה. אי אפשר לומר שלא: אידאליסטים מניחים בני אדם אחרים, פופר (שאני לא בטוח אם לא הצגת אותו כאן באופן מעט פוסטי מכוונתו, אבל זה נאמר על בסיס אינטואיטיבי בלבד, איני מתמצא בפופר) מניח את ההיסטוריה של המדע, וכדומה. אבל אותה פרגמטיקה שמונעת מהם להיות סוליפסיסטים ולגמור עם זה , היא היא אותה פרגמטיקה שמניעה את המדע להניח שהתיאוריות העובדות והלא עובדות הן כאלו בגלל יחסן לחלקים מתוך העקרונות הבסיסיים שעל פיהם פועל הטבע, ושניתן לפתח תהליך חלקי אך משמעותי של גילוי האופן בו פועל הטבע הזה תוך דרישה לתיקונים מתמידים ובנתיב קשה ועמוס שגיאות. מדוע? בגלל שעד עכשיו זה נראה ככה,ובגלל שהדבר מאפשר פרודוקטיביות רעיונית וממשית והמדע היא תורה פילוסופית פגרמטית במיוחד. כלומר, כן, מצד אחד זה מצדיק את רעיון הכלים, מצד שני, כל הפילוסופים המדברים על כך גם הם מבצעים מהלך זהה לזה שמבצע המדע, ופשוט בוחרים עצרו בנקודה שונה, באופן שירורתי, את "מתג" הפרגמטיזם. מעבר לזה, נדמה לי שאתה חוטא בדמגוגיה כשאתה מקשר בין אמת ניצחית לדת דווקא. זה שבמדע יש אמת ונצחית ובדת יש אמת נצחית אומר רק.. שבשניהם יש אמת נצחית, לא יותר. בטח גלעד ברזילאי יוכל לומר מה השם של הכשל הלוגי הרלוונטי. סקירה יפה, בכל מיקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוד, רוב תודות על התגובות המאלפות. לסקירה שלך על "אמת חיצונית" ו"אמת פנימית", או בכלל "אמת", אני רוצה להוסיף את מה שבואוסמה כתב. עבורו, פילוסופיה איננה "גוף של ידע" שאנחנו מוסיפים, מורידים או מתקנים דברים חדשים במהלך הזמן. עבורו פילוסופיה היא "משימה", "פעילות" הבאה דרך קריאה, חינוך ולמידה. נראה לי שהמובאה הבאה, שפרופ' הוסטוויט מביא מתוך הרשימות הפרטיות של בואוסמה, מרתקת בתובנה שלה (אני אצטט רק חלק ממנה): "פילוסופיה היא אמנות ההתנגדות לידע, השאיפה להשאר חסר-ידע (הדיוט) או להתנגד לקסם הטמון בידע, לשמר ברעננותה את ההכרה שידע הוא בזבוז, שבכלל לא משנה מה אתה יודע". נראה כמו סתירה לכל מה שחשבנו על פילו(-אהבת) סופיה(=החכמה), השאיפה לחפור ולמצוא את האמת הנסתרת ושלכאורה קיימת מעבר למופעים אותם אנו חווים בעולם. לצאת מהחשכה של "חוסר הידע" כי בחושך אנחנו נתקלים ונופלים, ולנסות "להאיר" ולדעת את "האמת". אנחנו רוצים להשתחרר מהשרשראות שכובלות אותנו למערה של אפלטון ולצאת "לחופשי". אבל, משמעות הדבר היא שברגע שהידע ישחרר אותנו, לא נזדקק לו ונהייה "נטולי ידע", הוא בכלל לא ישנה ולא ישפיע על חיינו. אפשר להסתכל על *התהליך* של רכישת הידע כעל מהותה של *תרבות*, או לפחות כמרכיב חיוני לתפתחות של "תרבות". לכן, כותב הוסטוויט "לפילוסופיה יש תפקיד חיוני כמחנכת, בתהליך הלימוד, הנסיון המכוון לטפח הבנה עצמית". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטער, אבל האמירה הזאת נשמעת לי חסרת משמעות, מקוממת אפילו בחוסר המשמעות שלה. הבנה עצמית אינה ידע? מה בדוק התהליך של פילוסופיה שמהווה תהנגדות לידע? כיצד המאמר שהובא באייל מדגים אותו, או לא סותר אותו? כיצד נהיה נטולי ידע ברגע שנשתחרר מהמערה? מכיוון שכבר נדע הכללא נצטרך לצבור ידע? יופי, זה לא אומר שהידע לא לרוונטי , פשוט שתהליך העיסוק בו הסתיים מכיוון שהוא בחזקת נתון. אני מצטער על התוקפנות, אבל אהיה המום אם אפילו אחת מהאמירות הללו תוכל ללבוש גוף לא-מניפסטי כלשהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה וולגרי. אם באמת היית מצטער, לא היית ממהר ללחוץ על ''שגר'', אלא מוחק את מה שכתבת ומנסה להתנסח אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטער שראית בה וולגריות, אבל אני לא חושב שדיברתי שלא לעניין, ובעיני ההודעה שלך לא הוגנת. אני חושב שהגבול בין כתיבה אגרסיבית, שהיא צורת ניסוח לגיטימית במקרה של יחס חריף כלפי רעיון כלשהו ("מצטער על התוקפנות", אגב, בא בדיוק להבהיר שהתוקפנות היא כלפי הרעיון ולא כלפי האדם. האמנתי שזה שימוש שגור באופן יחסי ויהיה ברור מן ההקשר) לבין כתיבה פוגענית הוא גבול ברור יחסית מבחינת אטיקט של דיונים - לא רק שלא אמרתי דבר אישי לגביך (בניגוד להודעה שלך לגבי), אלא גם לא רמזתי על כך בדברי על ההודעה : "רעיון מטומטם" רומז על מטומטם מאחורי ההודעה, " רעיון מקומם" רומז רק שהרעיון מקומם. אין ספק שהייתה נימה תוקפנית בהודעה שלי, אבל אני מתקשה לראות את הרע בנימה כזו כשהיא לא מובילה להתקוטטות אישית - מצאתי את הרעיון מעורר כעס, כך שאני כותב לגביו בכעס, ותו לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי את התגובה שלך עוד לפני שרון אמר לך שהיא וולגרית, וגם אותי היא הרגיזה. יש פה דיון מעניין ותרבותי, ושום תוקפנות לא עוזרת, דפיקה על שולחנות לא מחזקת שום טענה שלך. זה שרעיון מעורר בכך כעס, זה בעיה שלך, פה הויכוח לשם שמים. תירגע, תתנצל, וזהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי דבר מעליב כלפי איש, הבעתי דיעה חריפה כלפי רעיון, על מה עלי להתנצל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני לא ראיתי בה שום דבר וולגרי, ותגובתו של רון היא שקוממה אותי. שירגע קצת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. תמיהתו מוצדקת, וחבל שאתה לא מתייחס אליה. ברור שהתורה שציטטת היא פרובוקטיבית ומגרה - נכונה או לאו, אין זה משנה - ומזמינה תגובות מסוג זה. ההתמודדות איתן היא שתקבע אם האמירה מחזיקה יותר מאשר את הפרובוקציה. ב. כמובן שיש באמירה קסם נחמד, ומשהו מהמופשטות שבה מושך את הלב, אבל האסתטיות לכשלעצמה לא מספיקה כאן. מובאות באופי זה (כלומר, פראזות אסתטיות כל כך, שאפילו אין הכותב מרגיש מחוייב להן אלא נהנה משעשוע בהן) אפשר, אני חושב, למצוא בכל הפנקסים של כל ההוגים - נראה שכוחה של אמירה גלום בכך שאיחוד קבוצה עם המשלימה לה הוא הכל. תחת מאמר שמדבר על השפה היה רק צריך לחכות לפרדוקסים מעין זה. ג. (בדחילו ורחימו) תגובתו לא היתה וולגרית במיוחד. ד. האם אפשר לקבל לינק למאמרם של פייגל ומקסוול? תודה סליחה ושלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה ,לא הייתי יכול לומר זאת טוב יותר (ואמרתי בכל זאת, אך טוב פחות). אתה יכול להבהיר מעט את סעיף ב', אגב? אולי כוונתך הייתה "כוחה של האמירה" ולא"כוחה של אמירה", וכך ב"איחדו קבוצה עם המשלימה לה" אתה מתכוון להתכה בין הידע לחוסר הידע ובין הפילוסופיה לפסילתה שלה שמבצע בוסאמה באמירה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן חסרה שם ה' הידיעה ואכן הבנת את כוונתי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |