 |
כמה ספרים קראת בשנת 2021? | 4107 |  |
|||||||||||||||||||||||
 |
|
 |
||||||||||||||||||||||||
 |
 |
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
בסוף השנה שעברה, כאשר בכל מקום אנשים פרסמו את רשימות הקריאה שלהם ואני נוכחתי שאין לי מושג מה בעצם קראתי לאחרונה אם בכלל - החלטתי לתעד את הספרים שאני קורא. נראה לי שאאמץ את ההרגל הזה. פרוזה - * 𝗧𝗵𝗲 𝗣𝗮𝗽𝗲𝗿 𝗠𝗲𝗻𝗮𝗴𝗲𝗿𝗶𝗲 (𝗞𝗲𝗻 𝗟𝗶𝘂) / Speculative fiction (short stories) / A bit gimmicky, but worth reading. Some stories are quite good. לא-פרוזה -* 𝗙𝗶𝗰𝗰𝗶𝗼𝗻𝗲𝘀 (𝗝𝗼𝗿𝗴𝗲 𝗟𝘂𝗶𝘀 𝗕𝗼𝗿𝗴𝗲𝘀) / Speculative fiction (short stories) / Nothing I can add. * 𝗧𝗵𝗲 𝗬𝗲𝗮𝗿'𝘀 𝗧𝗼𝗽 𝗛𝗮𝗿𝗱 𝗦𝗰𝗶𝗲𝗻𝗰𝗲 𝗙𝗶𝗰𝘁𝗶𝗼𝗻 𝗦𝘁𝗼𝗿𝗶𝗲𝘀 𝟯 [𝗔𝗹𝗹𝗮𝗻 𝗞𝗮𝘀𝘁𝗲𝗿 (𝗲𝗱𝗶𝘁𝗼𝗿)] / Science fiction (short stories) / Mostly bad. * 𝗪𝗶𝗹𝗱 𝗖𝗮𝗿𝗱𝘀 𝗜 (𝗚.𝗥.𝗥. 𝗠𝗮𝗿𝘁𝗶𝗻, 𝗘𝗱𝗶𝘁𝗼𝗿) / Superheroes / Surprisingly(?) good. A fun read. * 𝗧𝗲𝗿𝗮𝗻𝗲𝘀𝗶𝗮 (𝗚𝗿𝗲𝗴 𝗘𝗴𝗮𝗻) / Science fiction / Egan is a prophet. His scriptures are ethereal. * 𝗢𝗰𝗲𝗮𝗻𝗶𝗰 (𝗚𝗿𝗲𝗴 𝗘𝗴𝗮𝗻) / Science fiction (short stories) / Egan is a prophet. His scriptures are ethereal. * 𝗚𝗹𝗮𝘀𝘀𝗵𝗼𝘂𝘀𝗲 (𝗖𝗵𝗮𝗿𝗹𝗲𝘀 𝗦𝘁𝗿𝗼𝘀𝘀) / Science fiction / Meh minus, if that. * 𝗔𝗿𝗰𝗮𝗱𝗶𝗮 (𝗜𝗮𝗶𝗻 𝗣𝗲𝗮𝗿𝘀) / Speculative fiction / Thrilling and very original. Highly recommended. * 𝗧𝗵𝗲 𝗟𝘆𝗶𝗻𝗴 𝗟𝗶𝗳𝗲 𝗼𝗳 𝗔𝗱𝘂𝗹𝘁𝘀 (𝗘𝗹𝗲𝗻𝗮 𝗙𝗲𝗿𝗿𝗮𝗻𝘁𝗲) [Hebrew Translation] / Prose / Entertaining. And similarly to the Neapolitan novels - it’s somehow decent literature instead of the lowbrow soap opera it should have morally been (but also, pretty much more of the same). * 𝗧𝗵𝗲 𝗘𝘃𝗲𝗻𝗶𝗻𝗴 𝗮𝗻𝗱 𝘁𝗵𝗲 𝗠𝗼𝗿𝗻𝗶𝗻𝗴 (𝗞𝗲𝗻 𝗙𝗼𝗹𝗹𝗲𝘁𝘁) [Hebrew Translation] / Historical fiction / Literary junk, badly written and borderline pornographic. Yet, here I am, at the fourth book of the sequence. * 𝗤𝘂𝗮𝗻𝘁𝘂𝗺 𝗥𝗲𝗮𝗹𝗶𝘁𝘆 (𝗝𝗶𝗺 𝗕𝗮𝗴𝗴𝗼𝘁𝘁) / Popular science (Physics) / Trite and stuffy. Bah.
* 𝗢𝘂𝗿 𝗠𝗮𝘁𝗵𝗲𝗺𝗮𝘁𝗶𝗰𝗮𝗹 𝗨𝗻𝗶𝘃𝗲𝗿𝘀𝗲 (𝗠𝗮𝘅 𝗧𝗲𝗴𝗺𝗮𝗿𝗸) / Popular science (Physics) / Intriguing. I had better and more challenging debates with this book while reading it, than most of the debates I had with actual people. * 𝗢𝗻 𝘁𝗵𝗲 𝗛𝘆𝗽𝗼𝘁𝗵𝗲𝘀𝗲𝘀 𝗪𝗵𝗶𝗰𝗵 𝗟𝗶𝗲 𝗮𝘁 𝘁𝗵𝗲 𝗕𝗮𝘀𝗲𝘀 𝗼𝗳 𝗚𝗲𝗼𝗺𝗲𝘁𝗿𝘆 (𝗥𝗶𝗲𝗺𝗮𝗻𝗻, 𝗝𝗼𝘀𝘁) / Mathematics and History of Mathematics (I’ve decided not to classify it as a “textbook”) / The original text is a very short transcription, whose groundbreaking originality and depth of far-reaching ideas are impossible to overstate. This is an annotated and expanded edition (by Jost). * 𝗕𝗲𝗵𝗮𝘃𝗲 (𝗥𝗼𝗯𝗲𝗿𝘁 𝗦𝗮𝗽𝗼𝗹𝘀𝗸𝘆) / Popular science (Biopsychology and Neuroscience) / The book has many flaws and problems, but it’s nevertheless an impressive masterpiece. * 𝗛𝗼𝘄 𝗪𝗲 𝗟𝗲𝗮𝗿𝗻 (𝗦𝘁𝗮𝗻𝗶𝘀𝗹𝗮𝘀 𝗗𝗲𝗵𝗮𝗲𝗻𝗲) / Popular science (Neuroscience) / A popular introduction to the neuroscience of learning and brain plasticity (not a "self-help" book). Informative and fairly interesting. * 𝗣𝗿𝗼𝗼𝗳𝘀 𝗮𝗻𝗱 𝗥𝗲𝗳𝘂𝘁𝗮𝘁𝗶𝗼𝗻𝘀 (𝗜𝗺𝗿𝗲 𝗟𝗮𝗸𝗮𝘁𝗼𝘀) / Philosophy and History of Mathematics / Not much as a philosophy text, but remarkable as a history and pedagogy book. I wish I had read it as an undergraduate. * 𝗔𝗴𝗮𝗶𝗻𝘀𝘁 𝗠𝗲𝘁𝗵𝗼𝗱 (𝗣𝗮𝘂𝗹 𝗙𝗲𝘆𝗲𝗿𝗮𝗯𝗲𝗻𝗱) / Philosophy and History of Science / Yeah, well... boring. Somehow. * 𝗧𝗶𝗺𝗲 𝗮𝗻𝗱 𝗖𝗵𝗮𝗻𝗰𝗲 (𝗗𝗮𝘃𝗶𝗱 𝗭 𝗔𝗹𝗯𝗲𝗿𝘁) / Scientific philosophy / Definitely interesting, but could use an editor or two. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי 𝗪𝗶𝗹𝗱 𝗖𝗮𝗿𝗱𝘀, אני מניח שקראת רק אחד מתוך 30 הספרים שבסדרה ולא את כולם (לא ציינת איזה מהם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי רק את הראשון (והיחיד ש-Wild Cards היא הכותרת שלו, לא?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם, אני רואה שאפילו כתבתי "Wild Cards I". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה, הצלחתי לא לשים לב. תמשיך לקרוא גם את הבאים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השני כבר נמצא אצלי, וכנראה אקרא אותו מתישהו השנה. אעצור כשאפסיק להנות (אני מתאר לעצמי שזה יקרה הרבה לפני הספר ה-30). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאי אפשר להדגיש טקסט באנגלית כך שהוא יופיע מיושר לשמאל (אני מניח שהמילה "מודגש" מסמנת את הטקסט ככתוב בעברית). יש אפשרות לעשות משהו בקשר לכך? אני מנחש שלאפשר לכתוב ... ו-<link ...> וכו' בנוסף ל-<מודגש...> ו-<קישור...> עשוי להיות hack קל למימוש שיפתור את הבעיה ברוב (גם אם לא כל) המיקרים. אני גם מנחש, בעצם, שאתם לא זקוקים לניחושים שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מילות הקסם" הן link ו-bold, באותיות קטנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשמחה, וסליחה שנדרשה שנה לתיקון של דקה ומחצה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר, אפשר בבקשה לגלות את זה לכותבים בטקסט שכאן מתחת להודעה? לדוגמה: כדי להדגיש טקסט, למשל האייל הקורא, הקלידו <מודגש האייל הקורא> או <bold moose> |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן תודה על הוספת מילות הסימון באנגלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרשים ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה מרשים? וחוץ מזה, איפה רשימת הקריאה שלך? ושל כולם, בעצם? זו הזדמנות לקבל רשימה מרוכזת של המלצות קריאה. שתפו! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה על השאלה השניה שלך נעוצה בתשובה על הראשונה. מלבד "to explain the world" של ויינברג לא קראתי השנה שום ספר שאת שמו אני מוכן לגלות לציבור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסתכל בהערכה על הרשימות פה ובנוסטלגיה על התקופה בה הייתי קורא הרבה. גם אצל אחרים יש ירידה כזו? מה הגורמים המשפיעים? גיל? קריירה? הורות? קורונה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
* הפקטור עם ההשפעה הגדולה ביותר לחיוב על הרגלי הקריאה שלי: כאשר הפסקתי, כמדיניות, להכניס "מסכים" (סלולרי או טאבלט) לחדר השינה. הם מוטענים בלילה בחדר אחר. * הפקטור עם ההשפעה הגדולה ביותר לשלילה על הרגלי הקריאה שלי: מלטונין. לא הבחנתי בהשפעות משמעותיות לאור שינויים בגיל, קריירה, הורות או קורונה. אבל גם לא חיפשתי במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוץ מספר או שניים, את כל הספרים ברשימה שלי קראתי ממסך. קריאה ממסך היא כל כך הרבה יותר נוחה, שנראה לי שעצם קיומה של האפשרות הזאת גורמת לי לקרוא הרבה יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין את הגישה הזו, וניסיתי לקרוא באמצעות כל מיני אמצעים טכנולוגיים. אין לי הסבר או אידיאולוגיה, ואני אפילו קצת מופתע ממצב העניינים הזה - אבל זה פשוט לא מסתדר לי, ואני קורא (כמעט) רק ספרים מודפסים על נייר. (כנ"ל לגבי אודיו-בוקס.) אפרופו אמצעים טכנולוגיים - שכחתי עוד פקטור שהשפיע מאד לחיוב על הרגלי הקריאה שלי: משקפי קריאה. זו הייתה משוכה פסיכולוגית, אבל היה שווה לעבור אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיקרון גם אני כבר צריך משקפי קריאה, אבל עוד יתרון של קריאה ממסך הוא האפשרות להגדיל את הגופן לפי הצורך, כך שאני עדיין דוחה את הבלתי נמנע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמוני כמוך, ולא סתם מסך אלא מסך הקינדל החביב שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גורמים משפיעים לפי סדר יורד: 1. ילדים. 2. ילדים. 3. ילדים. 4... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזל טוב! (מקווה שלא כל השלושה נולדו השנה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה! יש שתיים :-) התשובה שלי לעיל לא היתה משתנה גם עם ילד אחד... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלי לא חל שינוי של ממש במספר השעות בהן אני קורא, אבל יש שינוי מדכדך למדי בחומר הקריאה. לדעתי הגורם העיקרי שמשפיע על זה אצלי הוא הגיל - וספציפית השפעת הגיל על הזכרון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני זוכר, אני לא זוכר. מאז ומתמיד הזכרון שלי היה גרוע. אבל כשזה נוגע לספרות, זה בעיני פיצ'ר ולא באג: לספרים (מוצלחים) אני חוזר שוב, ונהנה מהם מחדש כמעט כמו בקריאה הראשונה. אמנם עם מספר החזרות לאותו ספר האפקט הולך ודועך, אבל אני לא חושב שאי פעם הגעתי למצב בו אחרי כמה שנים בודדות אני עוד זוכר מספיק פרטים כדי לפגוע באופן משמעותי בחווית הקריאה החוזרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי חזרות לספרים, אצלי חלק מהכיף דוקא נובע מהיתקלות חוזרת בקטעים מוכרים ואהובים . קצת כמו עם תקליטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתיל חביב בנושא: תגובה 558418 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאה ונאה. פעם הייתי נוהג להשתמש ברשימות הקריאה בסימניה כדי לעשות סדר בספרייה בבית ובמחסן. כמו במה חדשה שעשתה לנו סדר בכל מה שכתבנו למגירה,לפח ולדף האחורי 1 ----------- 1 -אבאש'ך ערומקו? -כשתגדל תדע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
𝗧𝗵𝗲 𝗬𝗲𝗮𝗿'𝘀 𝗧𝗼𝗽 𝗛𝗮𝗿𝗱 𝗦𝗰𝗶𝗲𝗻𝗰𝗲 𝗙𝗶𝗰𝘁𝗶𝗼𝗻 𝗦𝘁𝗼𝗿𝗶𝗲𝘀 𝟯 של איזו שנה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזכרת את אלנה פרנטה. קראתי עכשיו בתרגום עברי את הכרך הרביעי של החברה הגאונה (הרומנים הנפוליטנים). התרגום של אלון אלטרס זכה להרבה ביקורת. אני יכול לנחש למה. במקור יש הרבה משחק בדיאלקטים מקומיים, בפרט הנפוליטני. בעברית אין לכך שום סימן. לי זה לא הפריע יותר מדי. התרגום שוטף וקולח ומרגע שלוקחים את הספר לידיים, קשה להניח אותו. אל תניחו לאניני הטעם למנוע מכם את הספרים האלו. זהו רומן כבד וארוך (1800 עמודים) מן הסוג הישן. הרומן מתאר פרשת חברות בין שתי נשים יוצאות דופן המשתרעת על 60 שנים של היסטוריה חברתית ופוליטית איטלקית. הרומן משלב בסיפור אוסף רחב של דמויות משנה מחייהן של הגיבורות ועוסק במגוון רחב של נושאים מחיי החברה האיטלקית ובכלל: פוליטיקה, סוציאליזם, טרור פוליטי, פמיניזם, יחסים בין נשים לגברים, בין הורים לידים, מעמדות חברתיים (פריבילגים לעומת מה שמכנה אחת הדמויות בספר פלבאים), כתיבה, ספרות, אקדמיה, היסטוריה ומיתולוגיה עירונית. בכל הספר שזורות בשולי הסיפור, אמירות חברתיות של סופרת חכמה. לאוהביה ומעריציה של המספרת האיטלקית הגדולה אלזה מורנטה, חובה. מרתק איך מסורת וכישרון ספרותי מעבירים דגל מדור לדור. מאחר ואלנה פרנטה הוא פסבדונים שבחרה הסופרת הנעלמת, אני מניח שהקשר אינו מקרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהקשר זה, הרשו לי להמליץ גם על סדרת הטלביזיה האיטלקית של HBO, ע"פ הספר. עד כה יצאו 3 עונות ע"פ 3 הכרכים הראשונים. לדעתי, הסדרה אפילו טובה יותר מן הספרים בהיבטים מסויימים, למשל פסקול מצויין. הסדרה לא נאמנה לספרים ב-100%, אלא יש בה שינויים קטנים שכנראה מתחייבים מן המדיה, אבל בעיקר היא מדגישה תימות שונות של הסופרת שבמהלך קריאה בספרים קל לפספס. מאחר והסופרת חתומה גם על התסריט, מן הסתם, ההדגשים החדשים אינם מנוגדים לכוונותיה. לפני שקראתי, היה בי חשש מסויים. הרומן מתואר גם כרומן פמיניסטי וחששתי שיהיה מדובר בפמפלט אידאולוגי במסווה של רומן. הרומן בהחלט עוסק בפמיניזם וזוג הגיבורות שלו הן דגמים מנוגדים של נשים פמיניסטיות. דוקא הניגוד בין שתי הגיבורות מדגיש את המורכבות של הפמיניזם בנוסח פרנטה. בעוד שהגיבורה המספרת כותבת ספרים העוסקים בפמיניזם, הגיבורה שמספרים עליה מצטיינת דוקא במחיקה. פרנטה מציגה פמיניזם עמוק ומנומק ולא צדקני או סנסציונלי. הפמיניזם של פרנטה אינו אמזוני אלא רואה בפמיניזם תוצאה והשתקפות של היחסים הבינזוגיים. מה שאני לקחתי מן הרומן של פרנטה הוא שהפמיניזם אינו אידאולוגיה חובקת כל, אלא כמו הסוציאליזם, הספרות והאקדמיה, מבנים אבסטרקטיים שמאחריהם מסתתרים הכוחות האמיתיים של החיים: האלימות, האהבה והשנאה, המעמדות החברתיים, ההשכלה, הזהות והבחירה. הפמיניזם כמו הסוציאליזם, יכול להיות באותה מידה גם אמירה עמוקה על החיים וגם כזב וכישוף המחפים על חוסר אותנטיות. באחרונה התפרסם כאילו נחשפה זהותה של הסופרת כמתרגמת מגרמנית לאיטלקית בשם אניטה ראיה (או בעלה או שניהם ביחד) ממוצא יהודי. הביוגרפיה של המתרגמת אכן מתאימה מאד לפרופיל המשוער של הסופרת. אם מותר להוסיף את נקודת המבט היהודית, הייתי מנחש שהזיהוי שגוי. אם להסתמך על סופרים איטלקים קודמים (אלזה מורנטה, נטליה גינזבורג) ממוצא יהודי, קשה להאמין שסופרת כזו תכתוב רומן מפורט ועב כרס כל כך מבלי שתופיע בו נקודה יהודית ולו ברמז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם באניני-הטעם התכוונת אלי, אבל אם כן אז - (א) תודה :) (ב) לא ניסיתי למנוע מאיש את הספרים האלו: נהניתי מהם, ואני ממליץ עליהם. אני כן מודה שהם אתגרו את האבחנה, אותה בטעות חשבתי שאני מבין, בין "אופרת סבון" ל-"ספרות יפה". בעוד שבזמן הקריאה היה קל לזהות שהספרים שייכים לסוגה השנייה לעומת הראשונה, הגורמים הספציפיים האחראיים לכך נותרו תחומים בתת-ההכרה שלי. לכן אני אמנם ממליץ עליהם, אבל בהסתייגות: הם טובים מאד בעיני, אבל אני לא יודע לנמק זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה חושד בכשרים. לא ראיתי את ההתיחסות שלך. סדרת הספרים זכתה לפופולריות מרובה בין הקוראים ופחות בביקורת. אני מניח שההגדרה של אופרת סבון מתיחסת בין היתר לזמינותה לקהל הרחב ביותר. מבחינה זו, לא הספרים ולא סדרת הטלביזיה מתקרבים אפילו לסוגה זו. אולי כאן המקום להזהיר קוראים שאינם במיוחד בשאלות חברתיות ופוליטיות שאין להם מה להתקרב לספרים. הרומן משתמש בנאראטיב העלילתי כדי לתאר תמונה חברתית ופוליטית מפורטת וארוכת שנים. מי שמחפש רומן רומנטי לא ימצא אותו כאן. חיי הזוגיות של שתי הגיבורות הן מרכיב נכבד של העלילה, אבל קשה לי לראות איך יחסי הזוגיות הקשים והבלתי מספקים המתוארים ברומן הפמיניסטי הזה יתאימו להגדרות של אופרת סבון או רומן למשרתות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בערך ספר לשבוע. אני לא אתן את כל הרשימה זה לא כזה חשוב, רק את אלה שיש לי משהו להגיד עליהם. קראתי את כל הספרים של שני יואבים שאני נהנה לקרוא אותם - יואב בלום ויואב אבני. נתחיל בראשון: מצרפי המקרים - ספר נחמד מאוד ומשעשע עם רעיון מקורי על ישויות על טבעיות (סוג של מלאכים) שצריכים לגרום לדברים לקרות כך שההתערבות שלהם לא תהיה גלויה אלא תראה כצרוף מקרים. המדריך לימים הקרובים - אדם נתקל בספר שמתאר את מה שיקרה לו בימים הקרובים (וזה לא תלך לעבודה, תחזור הביתה, תלך לישון כל יום). האם הכל ידוע מראש? האם אפשר לבחור אחרת? מקורי ומהנה. הקבוע היחידי - טכנולוגיה חדשנית מאפשרת לאנשים להחליף את הגופים שלהם זה עם זה (או אולי הגופים מחליפים את התודעות שלהם זה עם זה) מה שיוצר עולם שלם של חוויות, אפשרויות, סכנות ומקצועות חדשים. רק על אדם אחד הטכנולוגיה הזאת לא עובדת. אחד מהספרים היותר משעשעים ומהנים שקראתי השנה, בין השאר כי בערך סביב אמצע הספר מופיע טוויסט לא צפוי (או לפחות אני לא ראיתי אותו מגיע). מה שאחרים חושבים בי - איך זה להיות מסוגל להרגיש (ולא לקרוא באופן רצוני) את המחשבות והרגשות של כל מי שנמצא קרוב אליך. רמז, זה ממש לא כיף. בניגוד לספרים האחרים של הסופר, הרעיון המוצלח לכשעצמו לא מוביל לעלילה מהנה ומרתקת. משום מה הפעם משהו לא ממש עבד. יואב אבני: לחצות נהר פעמיים - ספר נחמד מאוד, הבעיה שכבר קצת נמאס מספרים שבהם מזג האוויר בישראל גשום וסוער כל הזמן. זה פוגע באמינות של העלילה ונותן תחושה של ניתוק מהסביבה המוכרת מכל בחינה אחרת. החמישית של צ’ונג לוי - שילוב מוצלח בין דמות ראשית מאוד לא שיגרתית - בן לעובדת זרה סינית וישראלי, ובין עלילה מאוד לא שגרתית ולא צפויה של מדע בדיוני ומשימה בלתי אפשרית שרק הגיבור יכול לעשות. הרצל אמר - אח! לו רק היינו הולכים על תוכנית אוגנדה. איזו מדינה מדהימה היתה לנו (לא באמת), אבל למה העלילה מתעסקת בטיול אחרי צבא של הגיבורים במה שלא הפך להיות מדינת ישראל? החלקים בסיפור שמספרים על המדינה היהודית במרכז אפריקה הם החלק היותר טוב של הסיפור. העלילה המפותלת שמתרחשת בארץ הקודש קצת פחות מוצלחת (ובהחלט פחות מקורית). האורות שלך דולקים - אוסף של סיפורים קצרים, למעשה זה הספר בראשון של יואב אבני, ולמרות שכבר אפשר לראות את ההבטחה להמשך, הוא בעיני קצת פחות מוצלח. סופר נוסף שקראתי לא מעט השנה הוא קובי ניב: בסוף כולם נמותו - בניגוד לספרים אפוקליפטיים שמתארים את החורבן (של ישראל או של העולם) הספר הזה מתאר את הימים שאחרי, את חיי שארית הפליטה שהצליחה לברוח מישראל החרבה וחיה בקושי בארה”ב. הספר מדכא ולא משאיר הרבה מקום לתקווה, אבל הוא סוחף, כתוב היטב וקשה להניח אותו ולהפסיק לקרוא. לחובבי הז’אנר. שיתוק ילדים - ספר מוזר שבו פנסיונר נכה בעקבות מחלת שיתוק ילדים יוצא לחקור תעלומה מוזרה. הגיבור דיסלקט וחובב מוזיקה יוונית, מה שהופך את הספר הכתוב בגוף ראשון למלא בשגיאות כתיב (מכוונות) ובפרטים ביוגרפים על טובי הזמר היווני לתולדותיהם. בהתחלה זה משעשע, אחר כך מטריד ובסוף מתיש. העלילה לא מספיק חשובה ומוצלחת כדי להצדיק את הטרחה. אהבה קטלנית 977 - עוד פוסט-אפוקליפסה, הפעם אנחנו לא יודעים מה קרה, איך זה קרה ולמה זה קרה. למעשה גם אחרי שהספר נגמר נשארת ההרגשה שלא באמת הבנו (המספר והקורא) מה לעזאזל קרה כאן. הספר סוחף ומרתק, אבל משאיר בסוף תחושה של בלבול וחוסר הבנה. אם כבר אפוקליפסה, קראתי את השלישי של ישי שריד - ככה אפוקליפסה צריכה להראות. סיוט אמיתי שבו הקמת בית המקדש השלישי ומדינת הלכה מביאות תוך 25 שנה לחורבן המדינה היהודית. מצד אחד מפחיד, מצד שני התסריט לא נראה הגיוני וריאליסטי. בניגוד לספרים של קובי ניב שלא מתארים את החורבן עצמו, כאן הזוועה מוטחת בפרצוף ולא תמיד אפשר להחליט מה יותר נורא - הקרבת הקורבנות לאלוהים או החורבן (שעוצר אותה). קראתי גם את מפלצת הזיכרון - היסטוריון שמתמחה בתקופת השואה (נראה מהספר שאם רוצים מלגה ועבודה בישראל, אין להיסטוריונים שום אפשרות אחרת להתמחות) שעובד כמדריך של קבוצות תלמידים, חיילים ופוליטיקאים במחנות ההשמדה של פולין ועל השתלטות הזכרון של השואה על חייו. מעורר מחשבה. עוד ספר של ישי שריד שקראתי הוא חקירתו של סרן ארז - ספר מאוד אקטואלי על המאבק של קצין מצטיין, מלח הארץ, ומהעדה והמעמד הנכונים, במתלוננת על תקיפה מינית. הסיפור מתרכז בחוקר ובחקירה ופחות בנחקר ובמתלוננת ונוגע בכל הסוגיות ה”נכונות” של פגיועות מיניות, צדק, מעמד הצבא, מעמד שלטון החוק, יחסי העדות, ורק חבל שהסוף חלש ופחדני. ספר מומלץ שאני מניח שאף אחד לא קרא הוא מקרה מענין של נאווה ארד. נאווה מתמודדת עם הפרעה דו-קוטבית ומתארת את החיים שלה ושל משפחתה תוך שימוש בהתכתבויות עם הפסיכיאטר שלה. עבורי הקריאה היתה חוויה מעשירה ומרתקת, אבל אולי זה כי אני מכיר את הכותבת באופן אישי. עוד ספר מומלץ הוא בשר / הרצח המושלם של אוריה שביט שמורכב משתי נובלות. הראשונה היא נפלאה ומתארת את העולם שבו אכילת בשר הוצאה אל מחוץ לחוק, השנייה קצת פחות מוצלחת ומתארת נסיון של אדם “נורמטיבי” לתכנן ולבצע רצח מושלם. שווה בעיקר בשביל הנובלה הראשונה. בקצרה: ניצבת והבת היחידה של א. ב. יהושע, נחמדים, אבל רחוקים מהשיא שלו. מסדר זיהוי, למראית עין, משפט חוזר, משחק הראיות ועד מפתח של ליעד שהם - מעביר את הזמן בכיף בלי להעמיס על המוח יותר מדי. גבר נכנס בפרדס של אשכול נבו - נראה לי שהוא הרבה יותר טוב בסיפורים קצרים מאשר ברומנים. היה ממש נחמד. למאטיס יש את השמש בבטן והנה אני מתחילה של יהודית קציר - בהתחלה נחמד, כתוב היטב מעניין ומעורר הזדהות, אחר כך קצת חוזר על עצמו ונמתח. המינה ליזה ורדיקלים חופשיים של אורלי קסטל בלום - שמעתי דברים טובים ולא הצלחתי להתחבר. משום מה זה לא דיבר אלי. שטוקהולם של נועה ידלין - מצחיק ומהנה, אבל סדרת הטלוויזיה יותר טובה (וצריך לכתוב סטוקהולם). מוכרי החלומות של שאול אולמרט - קראתי וזה נשמע לי כמו “אוי אוי אוי, כמה זה קשה להיות יזם היי-טק” לו של אורי רדלר - האוטופיה הליברטיאנית בהתגלמותה. אפשר את זה בקצת פחות אמין? נוהל ויזתא של אריה אלדד - מצחיק מאוד וכיף לקרוא אבל לא ממש אמין. המתנדבת של נטעלי גבירץ - כבן קיבוץ היה לי קשה לקרוא. באמת היינו כאלה חארות? ספרות מתורגמת: נקמה מתוקה בע”מ של יונס יונסון - כמו כל הספרים הקודמים שלו, מצחיק בטירוף, מהנה ונגמר מהר מדי. באנגלית: קראתי קצת קלאסיקות, מי שאוהב קלאסיקות שיקרא, מי שלא, שיגיד שקרא: The importance of being earnest האחרון מומלץ במיוחד. כמו כן קראתי את The Yiddish Policemen’s Union של מייקל שייבון - היסטוריה אלטרנטיבית בה מדינת ישראל לא קמה ובמקומה הוקמה אוטונומיה יהודית באלסקה. מקורי ומרתק.Heart of Darkness American Gods עוד ספר שקראתי באנגלית (יצא לאחרונה תרגום) הוא Project Hail Mary של אנדי ויר, כתוב היטב, מותח וקשה להפסיק לקרוא גם כשפתאום נהיה לפנות בוקר, אבל הפיזיקה לא משכנעת (מי שלא פיזיקאי יהנה אולי עוד יותר). הספר האחרון הוא ספר שחיכיתי לו למעלה משנה זה הספר התשיעי והאחרון בסדרת The Expanse של ג’יימס ס. א. קורי - Leviathan Falls. הסדרה כולה מומלצת לחובבי מדע בדיוני הארד-קור, אבל כמובן שאין טעם להתחיל מהספר האחרון בסדרה. רק שתדעו - היה כיף לקרוא את כל הסדרה והספר האחרון לא אכזב. כאמור, היו עוד ספרים, חלקם ספרי עיון, אבל או שאין לי מה להגיד עליהם או שהם כל כך לא השאירו עלי רושם שאני פשוט לא זוכר על מה הם היו (למשל, אגדת ברונו ואדל של אמיר גוטפרוינד או ניסויים בחיי משפחה של שי גולדן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משעשע בעיני שאתה רואה ב-American Gods "קלאסיקה". ספר בינוני לכל היותר, שבקושי מלאו לו שני עשורים. בכל מקרה, מסכים איתך לגבי The Expanse, סדרה מצוינת (אבל "הארד-קור"? אפילו הכותבים מחשיבים את הסדרה ל"אופרת חלל"). שמת לב לדמיון בין הספר האחרון לבין The Gods Themselves, אחת היצירות הטובות (והפחות מוכרות, למרבה הצער) של אסימוב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמות הדיבורים על אלים אמריקאים (כולל ואולי בעיקר מצד כאלה שלא קראו אבל, למשל, צפו בסדרה לוציפר) גרמה לי לחשוב שמדובר בקלאסיקה - ספר שיותר מדברים עליו מאשר קוראים אותו. אנ- נהנתי ובעיני הוא טוב. מצד שני בקושי קראתי ספרים של גיימן, אז אולי יש לו ספרים טובים יותר. לא שמתי לב לדמיון, אבל עכשיו כשאתה אומר… בכל מקרה, בעיני הסדרה הזאת (אופרת חלל או לא) היא בהחלט במעמד של ספרי היקום המוכר של ניבן או המוסד של אסימוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שעל רוב הספרים יותר מדברים מאשר קוראים; זו הגדרה מעניינת לקלאסיקה... American Gods הוא ספר לא רע, אבל לא השאיר חותם מיוחד בזכרוני, ולא הייתי קורא לו "קלאסיקה" במובן השגרתי יותר של המונח. לגבי The Expanse, לא הצגתי את "אופרת חלל" כביקורת, אלא כדיוק של הסוגה. במקרה או שלא קראתי שוב את טרילוגיית "המוסד" השנה, ולטעמי סדרת The Expense טובה ממנה, וגם כתובה הרבה יותר טוב. (באופן כללי, לאסימוב היו רעיונות נהדרים, אבל רמת הכתיבה שלו... לקתה בחסר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני התאכזבתי מאלים אמריקאיים. כוא מהנה לקריאה בחלקו, בעיקר בהתחלה, אבל דועך לקראת הסיום עד כדי כך שאני בקושי זוכר מה קרה בסוף. וגם - נדמה לי שהוא קצת גונב מ''שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש'' - הדירק ג'נטלי השני של דאגלס אדאמס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם נתקלתי בהגדרה שאמרה ש״קלאסיקה היא לא יצירה שאתה רוצה לקרוא. היא יצירה שאתה רוצה להיות אדם שקרא אותה״. לצערי, אני לא זוכר מי נתן אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Classic: Something that everyone wants to have read but no one wants to read.
Mark Twain https://en.wikiquote.org/wiki/Classics#T |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן! מי אם לא מארק טווין יכתוב שנינה על קלאסיקות שתהפוך לקלאסיקה בעצמה. תודה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין הספרים הבודדים שקראתי השנה - חקירתו של סרן ארז \ ישי שריד. "חלש ופחדני" נראה לי קצת דרסטי מדי. הייתי מדלל קצת, אבל מחיל על כל הספר. התיאור "אקטואלי" נראה לי בעייתי. יותר בכיוון של סנסציונלי. בסוגה הזו של דוקודרמה יש מעין גבול דק בין מה שיכול לקרות לבין עלילת דברים במסווה של fiction. העובדה, שככל הזכור לי לא התפרסם באחרונה אף מקרה מן הסוג שמתאר שריד, נוגעת לעצם ה"אמינות" של העלילה. אחרי שהאשימו את ישראל הראשונה בחטיפה ואף ברצח של ילדי ישראל השנייה, אני רואה טעם לפגם גם בעלילה דמיונית בה ישראל הראשונה אונסת את בנות ישראל השנייה. אני בטוח שלא זו היתה הכוונה של ישי שריד, אבל התוצאה מעלה על הדעת את התיאור "מתרפס ופחדני". Come to think of it, תיאור המתאים לעלילותיה של מפלגת העבודה בשנים האחרונות. קראתי גם את "אדל" / יוכי ברנדייס. ממליץ לוותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי השנה הרבה סדרות טלויזיה, זה נחשב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא It's about Russia ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנה חלשה יחסית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנה חלשה יחסית אצלך זה יותר מכמה שנים חזקות שלי ביחד. סחתיין עליך. התפלאתי לראות על המדף את "פוליאנה", שהוא כידוע ספר ילדים. רוצה אולי לספר מה הביא אותך אליו? ואפרופו "פוליאנה" - המתרגמת הראשונה של הספר לעברית היא לא אחרת מדודתי האהובה א"כ. היא נתנה לי את הספר כשהייתי ילד, וקראתי אותו אז בהנאה כמה פעמים. לפני כמה שנים הספר התגלגל איכשהו שוב לידיי, ובקריאה חוזרת, לא יכולתי שלא לשים לב לסימבוליקה הנוצרית שבעלילה: פוליאנה היא תמצית מזוקקת של טוב לב ואהבת אדם שמסתובבת ביננו, מפזרת מהחיוביות שלה על סביבתה, סובלת סבל נוראי שלא באשמתה, ונרפאת באופן ניסי. לגמרי ישו. בפגישה הבאה שלי עם הדודה שאלתי אותה איך היא התמודדה, כמתרגמת, עם הסימבוליקה הזאת, ולהפתעתי, התשובה שלה היתה "איזה סימבוליקה נוצרית?". (להגנתה של הדודה, שהיא אישה רחבת אופקים באופן יוצא מהכלל, אני יכול להגיד שהיא תרגמה את הספר כשהיתה צעירה מאד, בתחילת שנות העשרים שלה.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הביא אותי ל"פוליאנה"? ספר הלימוד שלימינו; וזה גם ההסבר לכל הספרים שמשמאלו. (ספר שמאוד אהבתי כילד, תוך עיוורון מוחלט לסימבוליות הנוצרית, כמובן. ממש כמו סדרת "נרניה"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נרניה זה הסיפור עם הילדים שיצאו מהארון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שטרחת לקרוא את האיליאדה גם בעברית וגם באנגלית. היה שווה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בהחלט. האיליאדה עצמה היא יצירה מדהימה שתמיד כיף לקרוא. אנושית, עם המון רגעים נוגעים ללב. זו הפעם השלישית והרביעית שאני קורא אותה; התרגומים הקודמים שקראתי היו של רוברט פייגלס (אנגלית) ושל אברהם ארואטי (עברית). פייגלס מיושן ומגושם; ארואטי הוא תרגום-לפרוזה, מצוין כשלעצמו, אבל יש משהו מוזר בלקרוא את הומרוס בפרוזה. התרגומים שקראתי השנה היו של פיטר גרין (אנגלית) ויעקב שבתאי (עברית). שניהם במשקל שירי, שניהם עם התאמה מדויקת לשורות המקור (לא קיימת אצל פייגלס), שניהם מהנים מאוד וקולחים (במידה; בשניהם יש מקרים מוזרים של מבנה משפט לא-כל-כך סביר, כנראה כדי להתאים יותר למקור, אבל בצורה לא מוצדקת לטעמי האישי). קראתי את שני התרגומים במקביל (אותו פרק בשני הספרים, וחוזר חלילה), מה שאפשר לי לזהות מקומות שונים שבהם התרגומים לא מסכימים אחד עם השני, ואז לפנות למקור ולנסות להבין מה קרה. (אני ממש לא דובר יוונית עתיקה, אבל אתרים מדהימים כמו זה מאפשרים לעשות את זה בקלות יחסית, כשכל מילה מקושרת לכמה וכמה מילונים). ואז אפשר לגלות מי היה מדויק יותר בהבדלים כמו "את נשיהם אחרים יעבידו" לעומת "their wives be had by others". שבתאי לפעמים מילולי מדי, הוא מתרגם למשל את "μεταμάζιον" (מילון) כ"בין הפטמות", תרגום מדויק כנראה, אבל לטעמי לפחות, "mid-breast" נשמע מתאים יותר (כתיאור למקום הפגיעה של חץ או חנית). באופן כללי גרין דיבורי (קצת) יותר, והוא גם מתרגם את שמות האלוהויות היוונית (למשל, "west wind" במקום "זפירוס" אצל שבתאי) בצורה שנראית לי (בדרך-כלל) כעדיפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונת מן הסתם לאהרון שבתאי, ולא ליעקב שבתאי (אחיו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כמובן. אני ושמות אף פעם לא הסתדרנו. תודה על התיקון! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, מעניין, עכשיו אני סקרן לקרוא את האיליאדה - לא קראתי אותה אף פעם בגרסה המקורית (המתורגמת, רק ספרים 'על'). ואם אפשר להמשיך לנדנד לך לאור הbook report המצולם שלך - איך המוסד של אסימוב1 שורד את מבחן הזמן? כנער הייתי חובב אדוק שלו וקראתי את הטרילוגיה אינספור פעמים. 1 הטרילוגיה המקורית כמובן, לא הסיקוולים והפריקוולים שאפילו לאסימוב לא ממש עמדו בציפיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי טרילוגיית המוסד – שורדת "ככה ככה". הרעיון היסודי נהדר ומקורי. העלילה, בחלקים גדולים שלה, טובה. הכתיבה... אסימוב אף פעם לא היה כותב דגול: הוא מעדיף tell על show. סגנון הכתיבה נטול כל מעוף או ברק. דמויות אף פעם לא מתפתחות. הוא חוזר על עצמו המון. למעשה, בחלק מהמקרים דמות אחת מתלוננת על כך שדמות אחרת מסבירה לה דברים שהיא כבר יודעת... הנשים בעלילה הן, ברוב המקרים, דמויות רקע שכתובות גרוע, והיחס אליהן (של הדמויות האחרות, ושל אסימוב) מעליב. יש יוצאים מהכלל (בערך), כמו אישה צעירה שמצילה את המצב באחד הסיפורים, אבל כשמתגלה האופי ה"מרדני" שלה, מישהו אומר לאביה ש"בעלה יסבול קשות" מהאופי הזה, והאבא מסכים. בקיצור, חוויית קריאה מוזרה, טקסטים שלא התיישנו טוב. מבחינת העלילה, הסיפור הראשוני מצוין. יש כמובן כמה "חורים" שאפשר להעביר דרכם Star Destroyer (למשל, סלדון ידע לנבא את העתיד בערך ובקירוב, אבל ידע בדיוק מפתיע מתי יתרחש כל משבר?), אבל לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו עם קצת suspension of disbelief. בסיפורים של "המוסד השני", לעומת זאת... זה כבר מוגזם. [המשך הפסקה הוא ספויילר] אוקיי, לפרד יש יכולת להשפיע על מוחות של אחרים כי הוא מוטנט, אבל המוסד השני פשוט... למדו איך לעשות את זה, מתוך פיתוח התיאוריה של סלדון? נו, באמת. דבר אחד שאפשר לומר לזכותו של אסימוב: מכל כותבי המד"ב שקראתי, רק אצלו יש נסיונות לחזות אמנות עתידית, שאינה פשוט "סוגה חדשה במוזיקה" או "סרטי ניו-נואר ממאדים", אלא ממש סוג חדש של אמנות. יש אחד כזה כאן, ואחד כזה (אם אני זוכר נכון) ב"השמש העירומה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
[ספוילרים למוסד השני למטה] עד כמה שאני זוכר, היו להם מאות שנים לפתח את המתימטיקה אחרי סלדון. לא בלתי סביר שעלו די מהר על תנאים וחריגות שעלולות לפגוע בתכנית הגדולה, ואז למצוא דרכי פעולה שבעזרתן ניתן יהיה לעמוד מול האיומים האלה על התכנית ולהחזיר אותה למסלולה היא אחת המטרות העיקריות של המוסד השני, אם לא העיקרית שבהן. בעולם שבו המתימטיקה מצליחה לנבא פסיכולוגיות (*פסיכו*-היסטוריה, כן?) באופן מאד מתקדם, פיתוח כלים המאפשרים השפעה פסיכולוגית מתקדמת נשמע כמו ענף יישומי מתבקש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השפעה פסיכולוגית - אולי; אבל אנחנו מדברים פה על דברים כמו שתילת זכרונות באנשים, מחיקת זכרונות, שינוי רצונות וכיוצ"ב, תוך שניות וללא מגע יד אדם (או מגע מכונה). הפלגה קצת מוגזמת על כנפי הדמיון, לדעתי, ממשהו שהתחיל כתיאור של מדע לא בלתי-סביר (חיזוי סטטיסטי של העתיד מתוך ניתוח פסיכולוגיית המונים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מותר לי להצטרף אליך ולהסכים שאסימוב שהיה אחד מסופרי המדע הבידיוני המקוריים והמבריקים בחיזוי טכנולוגי, אפפעם לא הצטיין ביכולתו הספרותית. גם כשקראתי את ספרי המוסד לפני עשרות שנים רבות, הבחנתי בדמויות השטוחות ובעלילות המשתבללות. אין זה גנאי גדול במיוחד לאסימוב, מפני שסופרי sci-fi לעתים רחוקות ידועים ביכולותיהם הספרותיות. אפילו סופרים שהשקיעו יותר בתחום זה כמו פרנק הרברט ופיליפ ק. דיק, לעתים קרובות חוטאים בדמויות שטוחות ובהסתבכויות עלילתיות שאינן מובילות לשומקום. הייתי מוציא מכלל זה את ארתור סי קלארק. מצד שני, יתכן שגם תרגומים חובבניים אינם עושים חסד עם ה-sci-fi. אני רואה כאן, שאיני היחיד שסבר כי לארי ניבן מצטיין בהברקות הטכנולוגיות אבל די שטחי בתיאור ובהתפתחות של הדמויות שלו. אבל הספר מגונן (protector) שלו זכור לי לטובה, גם בדמויות (בעלילה פחות). היום אני חושב שזה כנראה לא מעט בזכותו של המתרגם עמנואל לוטם. מצד, שני, לוטם תרגם גם כמה מספרי המוסד של אסימוב, כך שיתכן שהרבה תלוי בתרגום שקראת. מצד שלישי, אתה קראת אותו במקור והתרשמותך די קרובה לשלי. יכול להיות שפשוט התרשמתי מן האמרה הלאטינית של יובאנליס Quis custodiet ipsos custodes המשמשת כמוטו של הספר מגונן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צפיתי בעונה הראשונה של העיבוד הטלוויזיוני של המוסד. במילה אחת אל! פשוט נורא ואיום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעולם לא הופקה סדרת טלוויזיה לפי ''המוסד''. יש סדרה שלכל הדמויות בה יש במקרה שמות מתוך ספרי המוסד, ולא יותר מכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כבר לא זוכר איזה סוג חדש של אמנות מופיע בשמש העירומה, אבל אצל ג'ון וארלי יש אמנות סביבתנית (דהיינו שליטה בסביבה ובמיוחד במזג האויר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימתי השנה כמה עשרות ספרים, אבל גם אני שתמיד קוראת במהירות ואף במקביל, חווה ירידה ביכולת הקריאה בשנה-שנתיים האחרונות. אצל רוב חבריי הירידה קשורה לצפייה בסדרות טלוויזיה, אצלי פחות (כמעט לא צופה), אבל הטלפון החכם ללא ספק אשם בזה. אני פותרת זאת בדילוג בין ז'אנרים, בהתרעננות עם ספרות קלה יותר ואז צלילה חזרה פנימה לטקסטים דחוסים יותר, לפעמים זה עובד. את רוב הספרים קראתי בפורמט דיגיטלי, הכי קל וזמין. ועכשיו אמליץ רק על הטובים: השטן ודניאל וובסטר - תרגום מצוין לקלאסיקה. מומלץ. פליאה - צרויה שלו, אני אוהבת לקרוא אותה כי מדובר בחוויה סוחפת. אחד הטובים שלה. בהמשך קראתי גם את "כאב". איידהו - אמילי רסקוביץ'. מותחן פסיכולוגי שמצליח להתעלות לדרגת ספרות מצוינת. נשאר אתי זמן רב אח"כ. "המפלצות הצוחקות" - דניס ג'ונסון. סופר אהוב, ספר לופת, על מסעות הברחה ורווחים קלים (וקשים) של לבנים באפריקה. נהניתי מאוד, ההרפתקה נכנסה לי לחלומות. אם כי כעת לא זוכרת כמעט דבר מלבד סצינה מצוינת בכפר שנגוע במים מורעלים. "בוגד" - יונתן דה שליט. ריגול אינטליגנטי ומהנה, אשמח לקרוא עוד כאלה (אם יש לכם המלצות על ספרי ריגול ממש טובים, חוץ מספרי לה קארה שעליו שמעתי). "בנותיה של אשת נחושת" - אן קמרון. מיתולוגיה של ילידים קנדיים, סיפורי אגדות יפהפיים. לחובבי הז'אנר. פליישמן בצרות - סבל, קומיות וגירושין בפרברים העשירים. נהניתי, עד החלק השני והמצטדק של הסיפור שהורס הכל. טקסט - דמיטרי גלוכובסקי. ספר (פרוזה) מצוין על רוסיה של היום, מדכדך ושובר לב, אבל מושך את הקורא מדף לדף בלי נשימה. חוסכת לכם את הבינוניים והגרועים ואת אלה שרק דגמתי (כשרציתי לקרוא מתח למשל, קניתי את יונתן דה שליט ואת ליעד שהם. משום מה הכתיבה של דה שליט מצוינת ואת זו של שהם לא שרדתי מעבר לעמוד-שניים. אולי הוא די טוב, לעולם לא אדע). יש עוד המלצות על פרוזה שאהבתי בבלוג שלי. עיון: "היו כאן לפנינו" על ארכיאולוגיה ארץ ישראלית, ספר נהדר המכיל כל טוב, מתמצותי חפירות ועד פיקנטריה והצצה לפוליטיקה של הארכיאולוגיה וקבלת ההחלטות בנושא. "עין הנפש" - אוליבר סאקס (האם זה היה השנה?). מרתק כהרגלו אבל בשלב מסוים תהיתי על ההיפר-פריבילגיות של הכותב. כל פרק מלא באמירות כמו "גם לאחר הטיפול הרגשתי ברע ולא הייתי בטוח שידידי הנוירו כירורג צדק, לכן הרמתי טלפון לחברי הוותיק, קרדיולוג מומחה, שקיבל אותי עוד באותו יום בקליניקה המרווחת שלו..." מה? השיא הוא דיון בתסמונת של מטופלת שאותה סאקס חוקר - כחלק מהשהות עמה הם מצרפים חבר, כמובן גם הוא מומחה בכיר לתחום קרוב, והם יוצאים למסע שכשוך באיזה אתר מעיינות חמים כדי לשחות ולדסקס נוירולוגיה. כל זה נהדר ונותן תחושה של ניו יורק העשירה, הוותיקה והמשכילה בצד הטוב שלה, וגם כתוב יפה ומתואר בצבע מושך, אבל חוסר המודעות למותרות-האלפיון-העליון של כל זה זועק לשמיים. הטופוגרפיה של העריכה - אריק להב-ליבוביץ - עורך סרטים ותיק כתב על עקרונות ופרקטיקה בעריכה קולנועית. כתוב יפה אבל חסר מאוד ברמת ההדגמה והפירוט: הוא מרבה באנקדוטות מסוג "במאי אחד שעבדתי אתו", ובלי לפרט את שם הבמאי והסרט אנחנו נשארים לגשש באפילה ולנחש במי מדובר (העניין שלי לא היה רכילותי אלא קולנועי, רציתי להבין איך עיקרון עריכה שכתב עליו בא לידי ביטוי בסרט מוכר). ומה לאחרונה? למעשה בשבוע האחרון כמעט לא קראתי, חוץ מעיון קדחתני בערימת ספרי שירה ישנים שנמסרה לי (משוררים עבריים משנות השבעים והשמונים) ומספר שמצאתי והתחלתי: "בתו" של יורם קניוק. נקרא בשטף אבל יחד עם זאת מתפתל סביב עצמו. קניוק הוא גם כותב מבריק וגם קצת נודניק, ובאופן מוזר הפיתולים הטקסטואליים מקנים לטקסט את עוצמתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לטעמי ליעד שהם כותב רע, לפחות עפ"י הספר היחיד שלו שקראתי (בשנה שעברה!) - "מסדר זיהוי". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי כמה ספרים של ליעד שוהם גם השנה (למראית עין, מסדר זיהוי, עד מפתח, משחק הראיות, משפט חוזר) וכמו שכתבתי בסיכום השנה שעברה, הם מעבירים את הזמן. בעיני הם לא כאלה גרועים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכתבת על אוליבר סאקס סקרן אותי. חשבתי על הניסוי המחשבתי הבא: קחי את הספר הרווחי ביותר שפרסמת והכפילי את הרווח ממנו פי 60 (פקטור 30 הוא יחס האוכלוסיות ועוד פקטור 2 בגלל האנגלית והתפוצה של הוצ"ל אמריקאיות). החיים בישראל הולכים ומתייקרים כל הזמן ולכן אפשר להניח שעלות החיים בת"א ובקווינס הן פקטור 1. כמה זמן היית יכולה לחיות ברווחה מן הסכום החדש? כתרגיל בית אני מציע לך לצפות בסדרה הבאה: קוקה בע"מ. ההנאה מן הסדרה היא עניין של טעם, אבל היא מעוררת שאלה מאד דומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להוסיף עוד פקטור 2 (לפחות, אולי אף 3) בגלל היחס בין בלטריסטיקה שהיא גם עניין של טעם, לבין טקסט מדע פופולארי המונגש לכל אדם באופן אטרקטיבי. אבל צר לי לומר שגם אחרי כל ההכפלות לא הגעתי להתרועעות יומיומית במגדלי מנהטן עם רופאים מנתחים בכירים המנגנים בכינור בזמנם הפנוי. אשאר בפינתי הצנועה ליד המכולת של ג'קי לשעבר, שהיום יש בה בית קפה שוקק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהה - יש לך בית קפה מתחת לבית? פריבילגית שכמוך! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מוותר על הניסיון לעודד אותך ומזכיר לך שבודאי כמה מקוראינו (כמוני) המתגוררים בפריפריות ה''מוחלשות'' (אין הכוונה לסביון או הרצליה פיתוח), מקנאים בך הפריבילגית, המתגוררת במטרופולין השוקק. בשבילנו ת''א היא במחצית הדרך לניו-יורק או פריז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הלוח העברי הקבוע - תולדות ומבנה. עלי מרצבך וערן רביב. 2021 כל עם זקוק ללוח ---- 2. על הסיבובים של כדורי השמיים.גלגוליה של המהפכה הקופרניקאית. צבי מזא"ה. הוצ' מגנס. 2022. ספר קטן וענק. 'הולדתו של קופרניקוס, בשנת 1473, התרחשה בלב לבה של תקופה המכונה "העת החדשה המוקדמת", תקופה שבה עברה אירופה מהפכה עמוקה,המאופיינת, בין השאר, בארבעה תהליכים אינטנסיביים: 1.פריחת הרנסנס באיטליה 2.התבססותה של מהפכת הדפוס שהחלה בגרמניה 3.גילוי הארצות החדשות 4.הופעת הרפורמציה הפרוטסטנטית הנוצרית' עמ' 43. -------- קריאה נוספת ולא חדשה. הרמב"ם - ביוגרפיה. יואל קרמר. רסלינג. 2019. במקור באנגלית 2008. מתוך פתח הדבר : ' התחלתי ללמוד על הרמב"ם בשנת 1947, כשהייתי בן ארבע עשרה,במחנה קיץ יהודי בוויסקונסין...אני התעניינתי יותר במחשבה יהודית. כשפרופ' פינקלשטיין...הציע שאדבר עם חוקר התלמוד הנודע, שאול ליברמן. הדרך היחידה שבה העזתי לגזול מזמנו של פרופ' ליברמן הייתה לטייל איתו ברגל לאחר שסיים את יום העבודה שלו בשעה 01:00 בלילה. בעודנו עוברים על יד אוניברסיטת קולומביה, סיפרתי לו על העניין הרב שלי בפילוסופיה של הרמב"ם. הוא שאל: "בשביל מי הרמב"ם כתב את מורה הנבוכים"? ואני עניתי:"בשביל הנבוכים". "קרמר", שאל, "אתה רוצה להיות נבוך?","לא, פרופסור". ואז אמר: "אינני מסכים עם שטראוס", והוסיף שבניגוד לדעתו של הפילוסוף ליאו שטראוס, החיבור המאפיין ביותר של הרמב"ם הוא משנה תורה, קובץ ההלכות המבוסס על התלמוד, ושמורה הנבוכים היה מעשה של נדיבות למען הנבוכים האומללים.' |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |