 |
כשהתקליט היה שחור | 29 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
ההשפעות של המעבר מויניל לדיסקים - כמו השבירה לרצועות בודדות - הן חלק משינוי כולל שעובר על המוסיקה המסחרית, שהוא המעבר לצריכה של שירים ורצועות בודדים, במקום של אלבומים שלמים. כמובן ששירים בודדים תמיד היו קיימים - ויעידו על כך מכירות הסינגלים ואלבומי האוסף - אבל הדיסקים הקלו עוד יותר על השבירה של אלבום למרכיביו. פריחת צורבי הדיסקים, שמאפשרים לכל אחת לצרוב את הדיסק האהוב עליו מרצועות בודדות, ומחתרת ה-MP3-ים, שעובדת כמעט תמיד על רצועות בודדות, רק יאיצו את התופעה. בסופו של דבר, יכול להיות שנראה שינוי הדומה לשינוי בין תוכנות קלאסיות לתוכנות המופצות באינטרנט: כמו שהמעבר לאינטרנט גרם להפצה המבוססת על הרבה הוצאות (release-ים) ברווחי זמן קטנים יחסית, כך אמן ממוצע ישחרר סינגלים ברווחי זמן של חודשיים ופחות, במקום לרכז את המאמץ ולהוציא דיסק אחד ויחיד פעם בשנתיים. סביר להניח שהתעשיה תותאם למצב הזה, כך שכדי לקנות סינגל, נביא תקליטור צריב (CD-R) לחנות ונקבל עליו את השיר החדש. התעשיה כמובן תציע לנו לקנות חמישה סינגלים במחיר של ארבעה ושאר תמחורים דומים, כך שאם ממש נרצה דיסק, נוכל לחכות את השנה שהיינו מחכים בכל מקרה ולקנות את כל השירים (שהיו מרכיבים במקור את ה'אלבום') במחיר זול יותר מאשר לקנות את השירים הבודדים. שיטה כזו כמובן תשפיע על השירים הבודדים עצמם. במצב שבו כל שיר חייב לשווק את עצמו, כל שיר חייב בעצם להיות להיט, אחרת לא יחזיר את ההשקעה שלו. כבר לא ניתן יהיה למכור שירים פחות פופולריים כחלק מדיסק כולל. בפופ זה כבר כמעט המצב גם ככה (להקת "אקווה", למשל, הוציאה דיסק שהוא מראש אוסף להיטים, ובמשך יותר משנה סחטה ממנו חמישה סינגלים), אבל זה יכול להגיע לז'אנרים אחרים. אם ניקח דוגמה קצת ישנה, אפשר לצפות שלשיר כמו "Norwegian Wood" של הביטלס לא תהיה זכות קיים במצב החדש, כי אף אחד באותה תקופה חוץ מהמעריצים השרופים לא יקנה שיר כזה. סביר שהרעיון של אלבום בודד לא יעלם לחלוטין, אבל הוא יהיה 'איזוטרי' ושמור לפרויקטים מיוחדים, בערך כמו 'אלבום קונספט' בימינו. כלומר, יהיו אמנים שמתוך השראה או סתם גימיק יוציאו אוסף של שירים הקשורים איכשהו אחד בשני, ויקראו לזה 'אלבום', אבל זה יהיה המיעוט בשוק, ואפילו המיעוט הזה ייאלץ עדיין לתת לציבור להוריד שירים בודדים (ולשבור את מבנה האלבום), כדי שלא ייכשל כלכלית לחלוטין. אני חושב שהדוגמה הטובה ביותר לתהליך הזה היא מייק אולדפילד, שהתחיל עם אלבום בעל שני רצועות (כך שהוא, אגב, לא סובל מהבעיה שירדן דיבר עליה מלכתחילה...) ובמשך הזמן עבר לאלבומי רצועות בודדות, שיחרר סינגלים ואפילו הוציא אלבומי sequel בסגנון הוליווד ("פעמונות צינוריים 4: יום הדין") - ובקיצור, התמסחר. וזה בעצם היה ויהיה לעולם שם המשחק: התמסחרות. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רק זה חסר לנו. גם ככה אני מתקשה לדעת איזה דיסקים כדאי לי לקנות כי מה שמגיע לרדיו זה רק החומר הממוסחר, כאשר מרבית החומר הטוב מתחבא בתוככי הדיסק. זה יהיה הסוף של מוסיקה טובה באמת כשכל השירים יהיו סטנד-אלון. נקווה שאתה טועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבוד על הניבוי הנאה של התחזקות השירים הבודדים והיחלשות האלבום, שנים לפני הסטרימינג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין לציין, בתגובה לדיון על סינגלים לעומת אלבומים שלמים, שלפחות בשנות הולדתה של המוזיקה הפופולרית של היום (כלומר, שנות החמישים ותחילת השישים), האלבומים היו זניחים לעומת הסינגלים. אם אומן טרח בכלל להוציא אלבום, הוא היה מורכב בדרך כלל מקטעי "מילוי" נחותים, ושימש כאמצעי נוסף לקדם את הסינגל. גם היום, רוב תקליטי הפופ הם "ריפוד" בין הסינגלים. דומה בולטת היא הספייס גירלס (שקט, עידו! כלב טוב), שאלבומן הראשון כלל רצף של שלושה סינגלים טובים ואחריו שבעה שירים עלובים (באלבום השני אפילו הסינגלים היו גרועים). בכלל, לא תמיד ברור אם צריך לקדש את הסידור המסוים של שירים בתקליט, שפעמים רבות הוא שרירותי לגמרי, או מנותק משיקולי מוזיקה --למשל, באלבומי אוסף. מתי בפעם האחרונה השתמשתם באופציית Shuffle ב-CD? ניסוי מעניין, שממחיש את העובדה שלמעט באלבומי קונספט (דוגמת "טומי" המופתי), הסדר חסר כל חשיבות. לסיכום, לדעתי השינויים שעוברים על תעשיית המוזיקה, כפי שעידו הצביע עליהם, רק יתרמו לאיכות המוזיקה, כאשר אומנים יפסיקו לרפד את האלבומים בחומר סתמי. ויש עוד כמה דברים, אבל אני צריך ללכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל טל, אתה מתייחס ללהקות כמו הספייס גירלז, שבין כה וכה לא היו בעלות יומרה איכותית כלשהי. אבל קח יוצרים כמו ברי סחרוף, לדוגמא - נגיד האלבום "חם על הירח", שהסינגל הכי מושמע בו הוא "מפנה מקום". האם יש ספק למי ממאזיניו של סחרוף שמדובר פה בשיר לא-מייצג וממוסחר? האם יש מי שמאמין שכל שאר שירי האלבום הם "מילוי מקום" מיותר, או אולי ההפך הוא הנכון - שהאלבום המלא הוא היצירה, ו"מפנה מקום" הוא ה"מיותר", שנוצר כדי שתהיה דרך לפרסם את הדיסק בתחנות הרדיו? אם אתה מדבר על מוזיקת פופ שמראש מתבססת על להיטונים, אז כן - המעבר לשירים בודדים לא יפגע באיש. אבל מה יהיה על מוזיקת הרוק, על המוזיקה האלטרנטיבית ועל המטאל המתקדם, שמרבית שיריהם, מה לעשות, אינם ממוסחרים מספיק בשביל תחנות הרדיו (לפחות בישראל)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי דעתי האישית, לשבעת החטאים שדינם מוות צריך להוסיף שניים נוספים - 1: לשמוע רק את הלהיטים מתוך אלבום, ולטעון שאתה מכיר/אוהב את האלבום. 2: להיות צרפתי (אבל זה לא קשור כרגע). כאשר מוסיקאי רציני (אפילו יותר רציני מהספייס גירלז! יש כאלה!) מוציא דיסק, אתה יכול להיות בטוח שכל שיר שם נכתב, הולחן, עובד, הוקלט ובושל הן כשיר שראוי לשמיעה (לפחות לדעתו של היוצר) והן כחלק מיצירה מוסיקלית כוללת שמהווה את האלבום כולו. שמיעת שירים בודדים מתוך אלבום כזה, כמוהה כלהיות מוזמן לארוחת ערב בביתו של אהרוני ולאכול רק צ'יפס. זה אולי טעים, אבל זה לא עושה את זה פחות טפשי. אני לא אומר שאסור לשמוע רק שיר מתוך אלבום שאתה מכיר, אבל ההגינות מחייבת אותך לשמוע לפחות כמה פעמים את כל מה שהיה ליוצר להגיד ביצירה הכוללת שלו, אם ברצונך לחוות דעה. וחוץ מזה, מי לא חווה את ההרגשה המגעילה כשומעים רדיו ושיר מתוך דיסק אהוב מסתיים, והשיר שאחריו בדיסק לא שם... אני הולך לבכות קצת עכשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צחי צודק להיות צרפתי זה פשע ולבכות זה מצוין. צחי, אתה גאון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזכרתי ככה פתאום, שהסיבה להפצת הסינגלים הרבים (ובכללם הבי-סיידס שהיו שונים בין הגרסה האמריקאית, האנגלית, 12" וה-10"), היא בגלל הבריטים. מערך הדרוג במצעד הבריטי מתבסס על מכירות בלבד, ולכן, גם היום, להקות מוציאות מספר רב של גרסאות לאותו סינגל, כדי שהמעריצים המסכנים, שאוספים כל דיסק וכל בוטלג, יאלצו לקנות שלושה או אפילו שישה (!) סינגלים .שונים, ולהעלות את דרוג הלהקה במצעדים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
[יו, איזה הרגשה מוזרה..באתי לענות לך, ונראה לי מוזר פתאום שההודעה הקודמת לא מופיעה עם בצד והראשי תיבות שלך] הכי כדאי במקרה הזה, אלא אם כן אתה מעריץ _ממש_ שרוף, זה לחכות שהלהקה תוציא דיסק של בי-סיידס. לאסוף סינגלים רק בשביל שיהיה לך חתיכת פלסטיק עם השם של הלהקה שאתה אוהב [נניח סמאשינג פאמפקינס, במקרה שלך] עם שני שירים שאתה ממילא לא תשמע, זה די אידיוטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיסק הלהקה שהשתמשת בה כדוגמא ל"חתיכת פלסטיק עם השם של הלהקה" היא לא ראוייה לכך. אם היית שומעת את_כל_השירים של אותה הלהקה, סמאשינג פאמפקינס, אז לא היית משתמשת בדוגמא שלהם. השירים שבילי קורגן, הסולן, כותב הם מאד טובים ולא מוערכים מספיק. רק תקשיבי למילים של השירים ותביני. אני לא כותבת כמעריצה שרופה אלא כמשהי שיודעת על מה היא מדברת, או במקרה הזה, כותבת. אם את רוצה לקרוא קצת אז את מוזמנת כמו כל אחד אחר להיכנס לאתר שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כחובבת מוסיקה שמבלה הרבה יותר מדי שעות באוטובוסים ורכבות (אין עץ שאני לא מכירה בקו חיפה-תל-אביב...), אני משועבדת לווקמן שלי. אי לכך ובהתאם לזאת, כל הדיסקים שלי מוצאים את עצמם מהר מאוד על קלטות לטייפ, שלהן - הפלא ופלא! - יש שני צדדים... ובחזרה לימי ה"אני מתחילה הפעם לשמוע מצד ב', ושיתפוצצו כולם!" העליזים :) אז ירדן: אם אתה מוכן להתפשר על ירידה קלה ברמת הסאונד (ומהכתבה עולה שאתה מוכן - הרי לתקליטים, כזכור, לא היה דולבי סראונד), אתה מוזמן להעביר את תכולתם של התקליטים-לשעבר שנאנסו לתוך CD לקלטת. זה קל ופשוט - אפילו אחותי הטכנופובית הצליחה לעשות את זה יותר מפעם אחת - ובאותה הזדמנות, אתה יכול גם למלוק מהדיסק את רצועת הבונוס השנואה עליך כל כך, או להעביר אותה להתחלה במקרה הפחות שנוא. וכך גם כל המסכימים עם ירדן... אמנם את המהפכה המסחורית לא נעצור, אבל לתקליט שוב יש שני צדדים! בהצלחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נעמי, אני לא יודע אם עשית את זה אי פעם, אבל חויית ההאזנה לתקליט היא שונה לגמרי מכל חוייה אחרת: בחירת התקליט עצמה, מתוך מגוון גדול של ריבועי קרטון גדולים וצבעוניים; ואחר כך הוצאת התקליט מהניילון, סקירת השריטות, הנחתו על הפטיפון (כולל התאמת החור לפין הקטן באמצע), ואחר כך הנחת המחט, וההשתרעות על הספה, ולשמוע מוסיקה דרך שריטות זמן, וכן, הפיכת הצד באמצע. כך שלגביי לפחות זה לא כזה פתרון. (הא! קסטות!) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
not to mention the sound quality ;vinyl sounds so much better and that is a scientific fact...
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני יודע שהשאלה הצינית שלי לא ממש קשורה לטענות שירדן הציג במאמר שלו אבל בכל זאת (סליחה, אני פשוט חייב לעשות את זה): או, ירדן, בטח היה נפלא לשמוע את החריקות של הויניל, אה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אני שמח שהעלית את הנושא. צירוף מקרים: בדיוק לפני יומיים לקחתי ממעבדת האלקטרוניקה הצנועה את הפטיפון הצנוע שלי, שהתגלה בחפירות הצלה בבית הורי, לאחר כשש שנים של בדידות. הרבה זמן חשבתי שאני אוותר עליו, ואקנה בדיסקים תחליפים למיטב מאוסף תקליטי הוויניל הלא עד-כדי-כך גדול שלי. דא עקא, לא כל כך מצאתי פתרון מה לעשות אז עם התקליטים עצמם, ששכנו תקועים במחנה פליטים, בארגז קרטון בארון. התברר לי שאין באפשרותי הרגשית לזרוק אותם, ואפילו לא למסור לאימוץ בחנות יד שניה. לאחר שקילת אפשרויות שונות (לזרוק את הוויניל, לשמור את העטיפות?) הבנתי שאין מנוס מקניית פטיפון (באינטרנט בטח אפשר להשיג), רק בשביל להפעיל אותו פעם בחודשיים, במקרה הטוב, עם תקליט שיכולתי לקנות בדיסק. נו מילא, אנחנו לא מדברים כאן על תחום שיפוטו של ההגיון. לשמחתי התברר כי הפטיפון הישן דנן עדיין לא אמר את מילתו האחרונה. 170 ש"ח שילמתי בשמחה רבה למעבדה המשתוממת, נטלתי את האפראט מתוח-האיברים, צהרתי אל ביתי, הצבתיו אחר כבוד על השולחן, חיברתי לאוזניות (במקום רמקולים - כך ביקשתי מהמעבדה), ושלפתי מנדנו את Rain Dogs של טום וייטס. ציפיתי להישטף בדמע וקסם. כה מתוקה האשליה, נוסטלגיה. מה שלחלוטין לא הייתי מוכן לו הוא הצליל. ארנון פלטי כתב את זה, שתי תגובות למעלה, אבל צריך לשמוע וויניל אחרי התרגלות לקומפקט דיסק, כדי לתפוס זאת באמת. וזה פטיפון פושטי, שמראשיתו היה חסר כל יומרה. לפחות לחלק מסוגי המוזיקה - בפרט, זו של טום וייטס - הצליל שלו עולה משמעותית על הדיגיטלי, ואפשר לשמוע את ההבדל גם באוזן בלתי מזויינת. צליל "חם" יותר, עשיר יותר, בעל "גוף" יותר - זה מתחיל להישמע כמו ביקורת יין. נכון, אחרי מסכת ההתעללויות שהוא עבר, ולמרות הרמונט, הוא עושה המון קרררככצצצים שלא זכורים לי מקודם. וכאן אני מגיע, סוף סוף, לתשובה לשאלתך - לא נפלא לשמוע את החריקות, אבל הן מחיר ראוי לצליל שכן נפלא לשמוע אותו. בהחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, ב"ריין דוגס", החריקות של הויניל צריכות להוסיף נופח מקסים משהו לשירים. (כמובן, שאני לא יכול לדעת את זה מכיוון שנולדתי בשנת 83' ועד מהרה התרגלתי לרעיון של דיסקים ומינידיסק). דרך אגב, מצאתי אוסף ענקי של תקליטים משובחים אצל ההורים שלי, אני מחפש פטיפון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה חודשים באה אלי אחיניתי הקטנה ושאלה אותי אם אני מכיר את הדיסק מלחמת העולמות אני זוכר את התקליט הכפול הגדול אם החוברת המדהימה שצורפה ולפחוות 13 שנים לא העזנתי לאלבום ביקשתי מאחיניתי שתביא את הדיסק זה היה מאכזב גם עטיפה קטנה חוברת דקה אבל הכי מעצבן זה שהם לא הפרידו בין הצד הראשון לשני אלה הצד הראשון ניגמר בפייד אוט ולתוך הסיום נכנסת המוסיקה של הצד השני זה היה ממש מרגיז מאוד אהבתי את המאמר של ירדן ומאוד הזדהתי הרבה יותר כיף לי לסים תקליט חורק מדיסק אבל מיצד שני את תקליט אני לא יכול לכחת לאטוטובוס בשנה האחרונה חברות הטקליטים באמת מנסים ליצור עטיפות גדולות כמו שפעם עשו עוד טופעה מוזרה זה ששוב התחילו להוציא תקליטים מחדש פיתאום באנגליה ראיתי את כול האלבומים של ניק דריק במהדורה חדשה על תקליטים כול תלקיט כזה עולה כמו דיסק וחצי האמת שעד היום יש לי בחדר פטיפון ובדרך כלל בחורף אני אוהב להאזין לתקליטים ואני לא מיתביש להגיד ששמרתי על כול תקליטי הילדים שלי ומדי פעם כיף פשוט כיף להעלות זכרונות ולחזור לשם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש עוד משהו ייחודי באלבום "מלחמת העולמות". עד כמה שידוע לי - זהו פס קול של סרט, אך הסרט לא יצא מעולם. האם אני טועה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש יודע אבל אני חושב שאתה צודק זה בהחלט אלבום נחמד בכלל מאוד מוזר שבשנים האחרונות סמים אלבום כפול על דיסק אחד דוקא מלחמת העולמות הוא על דיסק כפול למשלLIVING IN THE PAST של גטרו טאלל שיצא בזמנו באלבום כפול יצא כדיסק 1 ובתור אספן כפיתי של כול מה שאיאן אנדרסון אי פעם השטין אני חיב לציין שהויניל המקורי היה פשוט לא יאמן ספר מלא בתמונות מפוערות כריחה קשה ועוד דברים והדיסק כול כך עלוב דיסק 1 בלי חוברת בלי טקסטים ממש חבל או איך זה התפספס |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לפי מה שזכור לי מההסבר של מה-שמו בחוברת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה נתקלתי במאמר הזה (הוא הופיע ב'דיונים נוספים'), ומעבר להזדהות עמוקה עם הנאמר, שעשע (והדהים) אותי שבעצם מאמר כזה היה אמור להיכתב שוב בערך שלוש פעמים מאז, עם כל מעבר דור של טכנולוגית שמיעת שירים1. 1 מ-CD לקבצי אודיו/צרובים, מצרובים ל-USB, ומ-USB לסטרימינג (ובטח יש גם איזה ענן באמצע). אחד היתרונות במעבר הדורות המתקצר אקספוננציאלית הוא כנראה שאף אחד לא מספיק להיקשר בנוסטלגיה כה רבה לאף אחד מהשלבים, כי מערכות היחסים ממילא כה קצרות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי שמחפש בקרה על נוסטלגיה לעומת איכות אמיתית: הנה כתבה ב"גלריה" על נוסטלגיה לקלטות. ציטוט חביב משם (ציטוט של מוזיקאי תומך קלטות): "אם בתהליך מודרני, רוב העבודה מתבצעת במרווח הבינארי־דיגיטלי המת שבין האפס לאחת - סלילים מגנטיים על סוגיהם מכניסים מידה ראויה של כאוס, משהו שאיננו צפוי ומכיל בתוכו עיוות קל כמו גם 'עיגול' קצוות חדים של תדרים וקומפרסיה מגנטית/אנלוגית." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך עניין: אני מניח שהבאת את הציטוט כדוגמה לטיעון הוליסטי מופרך, ולפחות החלק הראשון שלו אכן כזה. באשר לחלק השני, אני יכול לחשוב על סיבות הגיוניות ו/או טכניות למה הוא לא לגמרי חסר משמעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדבר הנחמד הוא ההתייחסות הנוסטלגית לאיכות הנמוכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה איכות אנלוגית היא בהכרח נמוכה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תאורטית שחזור צליל אנלוגי משחזר את הצליל טוב יותר משחזור דיגיטלי שבעצם לוקח דגימות ולא משחזר את הצליל במלואו. קצת כמו ההבדל בין מיץ סחוט טרי למיץ משוחזר מתרכיז. אלא שבפועל השחזור הדיגיטלי משיג לרוב תוצאות טובות יותר. לקלטות השמע היו כמה מגבלות רציניות של שחזור צליל. גם אם היו באיכות מעולה עדיין הציגו רעשי רקע משני סוגים שונים1 וגם איבוד של הצלילים הגבוהים מאוד (האמת קרוב לגבול השמיעה האנושי, אבל כשחסרות ההרמוניות האלו מרגישים את זה בסאונד). לתקליטי הויניל היתה יכולת שחזור צליל ממש מעולה, טובה יותר משל CD, אבל אחרי 100-200 השמעות הם נשחקו ואיבדו חלק מהסאונד, שלא לדבר על התחזוקה הסיזיפית שהיתה נדרשת כדי להשיג את אותה איכות שחזור מופלאה. 1 לאחד קראו hiss ואת שמו של השני שכחתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שחזור דיגיטלי יכול להיות מדויק לא פחות משחזור אנלוגי, כל עוד האות שאתה דוגם אותו מוגבל לתחום תדרים מסוים (מה שנכון לגבי צלילים שהאוזן שלנו מסוגלת לשמוע) והדגימה מתבצעת בתדירות מינימלית מסוימת (כפליים מהתדר המרבי של האות, בהתאם למשפט נייקוויסט) וברזולוציה מספקת. הדגימה של CD היא בתדר 44 קה"צ, שאמור לתת מענה מלא לתחום התדרים שעד 22 קה"צ. האוזן שלנו מסוגלת לשמוע תדרים עד 20 קה"צ (הרבה פחות, אם אתה בגיל שיכול לזכור את התקליטים והקלטות כערוצים העיקריים להפצת מוסיקה) ולכן תאורטית הדגימה הזו אמורה לתת שחזור מלא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי הערות - אם לדקדק, תדירות הדגימה של CD היא אפילו טיפה יותר טובה ממה שאמרת - 44.1 קילוהרץ. עניין שהרבה פעמים שוכחים הוא שבדיגיטציה של צליל יש שני סוגים של קוונטיזציה: הראשון הוא תדירות הדגימה, שמקטעת את רצף הזמן (ציר ה-x) לנקודות בדידות, והשני הוא "עומק הדגימה" - עד כמה מדויקת המדידה של עוצמת האות (ציר ה-y) בכל דגימה. בקומפקט דיסק משתמשים בעומק דגימה של 16 ביט, מה שאומר שיש בו "רק" 2 בחזקת 16 (בערך 65,000) עוצמות אפשריות. כפי שציינת, עם הגיל, הסף העליון של תדירות השמיעה שלנו יורד מתחת ל-20,000 הרץ. אבל אפילו ירידה ל-10,000 הרץ היא בעצם לא משמעותית כמו שאולי נדמה: התפיסה שלנו את גובה הצליל (כתלות בתדירות שלו) היא לוגריתמית, ולא לינארית. בסקאלה לוגריתמית, הטווח של 20-20,000 הרץ הוא של כמעט 10 אוקטבות, והנמכת הגבול העליון שלו ל-10,000 הרץ גורעת ממנו רק אוקטבה אחת, כלומר כ-10%. בדקתי עכשיו בשני מקומות ביוטיוב את סף השמיעה העליון שלי, ובשניהם קיבלתי בערך 16,000 הרץ, כלומר איבדתי קצת פחות משליש אוקטבה. לא רע יחסית לגיל ולפז"מ שלי ליד מגברים ותופים רועמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, ואריק: דיברנו פעם על הצפצוף הגבוה שמפיקות טלוויזיות. עכשיו אני קורא1 שהתדירות שלו היא 15,625 הרץ, כך שכנראה ממש בקרוב אפרד ממנו... __________________ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצבך טוב. גם האזניים וגם הזכרון עובדים עדיין :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה עדיין מצליח לשמוע אותו זה השג מרשים - לא בגלל היכולת השמיעתית שלך אלא בגלל היכולת שלך למצוא מכשיר כזה שעדיין מתפקד. אצלי הצליל הזה כבר מזמן משויך לאותה מחלקה כמו זה של השעון הסופר את השניות עד לשעה תשע בערב ומהדורת מבט עם חיים יבין בשחור-לבן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלי זה קל, אני ניגש לחדר האורחים הביתי שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את זו שהיתה לנו (שממילא כבר לא ממש תפקדה) תרמנו לפועלים שבנו אצלנו את המרפסת לפני שנתיים וחצי. לא טרחנו להחליף אותה באחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אנחנו מסרנו לפני שלוש-ארבע שנים את הטלוויזיה המצפצפת שלנו, ככה שאולי בעצם כבר הפסקתי להיות מסוגל לשמוע את הצפצוף. במיוחד בשבילך: השעון המיתולוגי פלוס הפתיח של "מבט", מינוס חיים יבין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השעון מופיע גם בהמתנה לאופרה לה מרמור מאת פרלש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מצליח לפענח מה מנגן שם את הצלילים הנמוכים (הגבוהים, אני מניח, זה משהו כמו tubular bells?). סתם פסנתר בשני הקלידים הכי נמוכים שלו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי קונטרבס (פיציקטו) בנמוכים, ויברפון בגבוהים, איזשהו אורגן/הרמוניום/אקורדיון באמצע בשביל האקורדים, ומטרונום בשביל הקליקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואפשר לשמוע את המנגינה טוב יותר כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יובל גנור משמיע לפעמים את השעון הזה בתוכנית האייטיז שלו במוצ''ש. נסה ואולי תהנה, כתלות במידת היכולת שלך לצלוח בדרך לשם את סינדי לאופר וקלצ'ר קלאב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ברור שאפשר גם ביוטיוב, אבל איזה מין סיפוק זה שלא בא אחרי סבל?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"איזה מין סיפוק זה שלא בא אחרי סבל"? אני מבין שאם אתה במקרה אוכל ארוחה טובה במסעדה, אתה לא נוהג להזמין קינוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי שכן. בחיים צריך להתפשר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר הרבה שנים שאני תוהה מי הלחין את המנגינה הקצרצרה שליוותה את השעון המתקתק בשחור-לבן מהטלוויזיה של ילדותי (תזכורת: המנגינה הזו). בינואר, בעקבות הפתיל הזה, שלחתי אימייל לכמה נפשות רלוונטיות ברשות השידור עם התהייה. רק ערן ליטוין חזר אלי, אבל גם הוא לא ידע, למרות שניסה לברר בקרב הקולגות שלו. ובכן, נראה שהתעלומה נפתרה. בספר החדש "הג'ז בישראל", מאת יאיר דגן, כתוב בפרק על ישראל גיחון (עמ' 35): "גיחון הלחין לרשות השידור את המוזיקה לחצי הדקה לפני 'מבט לחדשות', בו נשמע צליל מטרונום מלווה ונוקש כל שנייה עם מחוג השניות בשעון". דרך אגב, גם אתר האייל השתחל לספר הזה, ואפילו בזכותי (!). בפרק על אלונה טוראל (עמ' 179) מצוטטות כמה פסקאות מהראיון שערכתי איתה במסגרת המאמר "עוד חוזר הניגון". נחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבוד! ואיזו תגלית מעניינת. אני זוכרת נעימת "חכו רגע" אחרת, ששודרה דווקא ברדיו (רשת א'), לפני החדשות. כבר לא זוכרת מדוע לא שידרו בדקה הזו פרומואים. זו היתה חזרה מורטת עצבים על אותו צלצול, שוב ושוב, עד שהגיעה המהדורה. אין לי כרגע כלים להעלות אותה על הצליל, אבל זה הלך כך: טם, ט-טם - טה-טה-טה-טם! ( X 10). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר היטב את המנגינה הנ״ל והיא היתה מופיעה שוב ושוב ללא מנוח גם בתחנות רדיו נוספות של קול ישראל לקראת תחילת השידורים אחרי שביתות (שהיו נפוצות למדי פעם). אמא שלי היתה מוסיפה למנגינה המעצבנת את המילים ״סבלנות, תכף נתחיל״. המקצב של המנגינה הוא: רבע מנוקד, שמינית, חצי, רבע, רבע, רבע, חצי. התווים הם (עד כדי סולם): לה, דו (למעלה), סול, מי,רה, דו (למטה) סול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק, זו! תודה על המיפוי הטונאלי :-) השלב הבא: אני מנסה להבין איזה כלי או מכשיר השמיע את העינוי הסיני הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי המנגינה לא נשמעת מוכרת, חבל. כנראה שאצלנו בבית הרדיו היה מכוון על תחנות אחרות. זו כמובן לא הפעם הראשונה שאנחנו מדקסקסים באייל מנגינות "פילר" ברדיו או בטלוויזיה. ככה בשלוף, אני זוכר את תגובה 183872, תגובה 183778, ותגובה 566782. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה פילר נוסף, קצת יותר ארוך, שגם כן היה חוזר על עצמו פעמים רבות עד לתחילת השידור. יש סיכוי שאתה מכיר? קטע | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הי לילי הי לו, לזלי קארון ומל פרר בסרט לילי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא דומה בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי גם הקטע הזה לא מצלצל מוכר. אבל תודה על שגילית לי את האפשרות ליצור דרך ויקיפדיה תווים + קובץ שמע של מנגינות. בטח יהיה לי שימושי מדי פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה פעם פתיח ליומן של שבע בערב ברדיו - עד היום, אם אשמע אותו אריח ביצה מקושקשת ואדמיין גבינה לבנה 9% באריזות הישנות השטוחות עם המכסה בגווני ירוק ולבן. הבעיה היחידה היא שכרגע אני לא מצליח להזכר איך הוא נשמע אף שברור לי שבעוד חודש, לאחר שהדיון הזה שוב יירד לאותה תהום-נשיה-זמנית שדיוני האייל תמיד יורדים אליה, פתאום יהיה לי רגע אאוריקה כשאזכר בו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תיזכר, אנא שתף אותנו. כפי שכתבתי פה כבר, לי פעם לקח כמה שנים טובות (יותר מעשר) להיזכר במנגינת הפתיחה של "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", ואז עוד כמה שנים טובות למצוא הקלטה. גם אני זוכר את האריזות הישנות של הגבינה הלבנה. על חצי העיגול ה"תחתון" של המכסה הופיעו עיגולים קטנים עם האות ת' של "תנובה", כמו כאן. הצבע שלהם באריזה של גבינת ה-9% היה באמת ירוק, והיו כמדומני גם בצבע כחול ובצבע אדום, עבור 5% ו-1% (או 0%?), בהתאמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקשיב עכשיו לראיון עם הצ'רצ'ילים יחד עם רוב האקסלי. השמיעו את הקוראל של באך שהם הקליטו עם הפילהרמונית (מסתבר שהאקסלי לא השתתף בהקלטה הזו ואת הקולות הגבוהים ביצע זמר מלהקת האריות). בכל מקרה, אני זוכר שהקטע הזה שימש כרקע לתוכנית בטלויזיה, אולי מזג האוויר? יכול להיות שזה כבר הוזכר פה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על "צ'רצ'יל סבסטיאן באך" באמת כבר דיברנו באייל, אבל לא זכור לי שהקטע היה מנגינה קבועה בטלוויזיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, אולי יום אחד אזכר. ולמי שלא שם לב, כתבה על רוב הקסלי ולהקת "הצ'רצ'ילים", ועל נגנים זרים נוספים של להקות הקצב הישראליות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמתי לב, והכרטיס להופעת האיחוד של הצ'רצ'ילים כבר בכיסי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי צברתם הרבה יותר תוכן איכותי בתחנות האלה, בהשוואה אלינו, שהאזנו למעבירי הזמן האלה כמו שבוהים בצבע מתייבש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי נוסח העדה שלי, המילים הן ”עוד מעט החדשות“. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עם שקט בבייית!! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לאיכות האנלוגית של קלטת השמע הביתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זה קצת כמו להשוות לmp3 מאיכות ירודה, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שהנוסטלגיה לקלטות מעניינת דווקא בהקשר של המאמר המקורי כאן. הקלטות הרי היו הדרך הראשונה של המאזין לבחור לעצמו מתוך אוסף התקליטים (ואח''כ הדיסקים) שברשותו ולבנות לעצמו מקבץ מוסיקלי שמשקף את טעמו-שלו. אם המאמר כאן מתרפק על התקליט כיצירה מוסיקלית שלמה שהיא יחידה אחת שמחשבה רבה הוקדשה לתכנונה, ארגונה וחלוקתה, הקלטות פירקו את כל זה ואיפשרו לכל אחד לבנות יצירה חדשה מתוך הרכבת חלקי יצירות קיימות - סוג של אמירה תרבותית פוסט-מודרנית, אם ממש תרצו. חדי הזכרון יכולים אולי לזכור את השעות הרבות שבילו בחברת הטייפ הכפול במאמץ ליצור את הקלטת המושלמת - בפרט ובמיוחד כאשר זו נועדה לשבות את ליבה (או לפחות לקבל את תשומת ליבה) של מישהי (נדמה לי שהכיוון ההפוך היה הרבה פחות נפוץ). ועוד לא אמרתי כלום על האופן שבו הקלטת שיחררה את המאזינים מכבלי ההאזנה בחדר (שירדן כל-כך מתרפק עליה) ואיפשרה להם לפרוץ אל העולם - בין אם בדרך של הסתגרות מפניו (איש איש והווקמן שלו) ובין אם בדרך של שיתוף העולם במה שאתה מאזין לו (ע''ע שחורים בהארלם עם בום-בוקס ענקי על הכתף). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק כך. הווקמן היה מכשיר פורץ דרך מבחינה חברתית. הרבה יותר מממשיכי דרכו הדיגיטליים. לתאור המדויק שלך אוסיף רק את הווקמן המקליט שהפך כל אחד ליצרן בוטלגים. בטח עדיין יש לי באיזה מקום את הקלטת שהקלטתי בהופעה של ''קולות שלובים''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתעלם מהמהפכות של ממשיכי דרכו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא התעלמתי. אני מכיר במהפכות שלהם ועדיין אומר שזו של הווקמן היתה גדולה בסדר גודל שלם. ללכת ברחוב עם אזניות קטנות על האזניים ולשמוע מוסיקה (שאתה בחרת!) תוך שאתה אוטם עצמך לעולם?? מהפכה אדירה. איכות השמע של הווקמן היתה מצוינת לדורו, וביחס של תמורה למחיר ממש סוף הדרך. ה MP3 לא עשה שום דבר שונה, רק דיגיטלי. האייטיונס עשה לנו חיים יותר קלים, אבל בתשלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפח המוזיקה הזמינה להשמעה גדול כל כך שמדובר על שינוי איכותי ולא סתם כמותי. מבחינתי, לדוגמה, התוכן הדיגיטלי מהאינטרנט הוא גם תחליף חלקי לרדיו. עם קלטות זה הרבה יותר מסובך עד בלתי אפשרי. לשם השוואה, בסוף שנות השבעים הפיצו את משנתו של חומייני לציבור האיראני בקלטות. כדי לעשות את זה נדרש ארגון מסובך. היום כל מי שרוצה יכול להקים ''תחנה'' ולפרסם את קשקושיו בנחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדוגמה שלך עם הקלטות של חומייני דווקא מדגימה לדעתי את גודל המהפכה. נכון שהיום הרבה יותר קל להפיץ את המסרים ומהפכת הזמינות היא אכן מהפכה רצינית, ומבשרה הבולט מבחינתי היא יוטיוב, עם הזנב הארוך ארוך מצד אחד, ומיליארד צפיות מצד שני. אבל ההבדל בגודל המהפכה הוא שאלמלא קלטות השמע לא ניתן היה כלל להפיץ מסרים כאלה. חומייני לא היה יכול להפיץ את מסריו בתקליטים, ולא ברדיו. רק בכתב. ההבדל בין אי אפשר לבין קשה הרבה יותר גדול מבחינתי מאשר בין קשה לבין קל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חומייני היה יכול להפיץ את מסריו בתקליטים. מישהו עם קצת פחות משאבים ממנו כבר לא היה יכול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לותר הפיץ את מסריו בעזרת הדפוס... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, טענה מקובלת היא שהדפוס היה מהפכה גדולה (יותר אפילו מהווקמן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הדפוס אנלוגי להמצאת של הקלטות, מהימים בהם השתמשו בגלילי שעווה. נראה לי שהווקמן, כמכשיר להפצה המונית וזולה של יכולת הקלטה אנלוגי בתחום המלה הכתובה למכונות לינוטייפ. המכונה, שהומצאה בסביבות 1870 ע"י אוטמר מרגנטאלר, אמריקאי ממוצא גרמני(על בסיס נסיונות קודמים לא מוצלחים), איפשרה את הפריצה הגדולה של העיתונות הכתובה, ספרים ודברי דפוס. היא היתה המנוע שאיפשר את מהפכת הדפוס הגדולה, עד לעידן האלקרוני בסביבות שנות ה- 1970. הסרט הדוקומנטרי Linotype מגולל את סיפור המכונה, שכמו הרבה מכונות ומכשירים, נשכחה והושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה האכזרית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נשכחה במשפחתנו. העבודה הראשונה של אבא שלי היתה סדר דפוס במכונת לינוטייפ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ynet: "אחרי 33 שנה: התקליט עומד לעקוף בחזרה את הדיסקים" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה המקום לדבר על מצוקה אחת שהביאה איתה המהפכה הטכנולוגית האחרונה בטכנולוגיית ההאזנה, הסטרימינג. (אקדים ואציין, זו מצוקה זוטרה ואף קטנונית, גם ביחס למצוקה התזרימית שחווים המוזקאים, דיברנו עליה לא מזמן בתגובה 719649; וגם ביחס לברכה האדירה שבגישה המיידית לכמעט כל קצווי היצירה המוזקלית האנושית. אבל אני רוצה להקדיש רגע גם למצוקה הזוטרה הזו.) נסו לשמוע בספוטיפיי או יוטיוב מיוזיק את The Dark Side of the Moon, או את המחרוזת בצד ב' (הא, צד ב', מי ייגול עפר) של Abbey Road. בעיקר במקרה של The Dark Side, בפעם האחת שניסיתי לשמוע אותו בספוטיפיי, זה הקפיץ וזיעזע אותי פעם אחר פעם, שמונה פעמים בסך הכל: פתאום באמצע הרצף המוזיקלי, קטיעה של חצי שנייה. מספיק כדי לרסק את החוויה ולשבור את הטראנס. על מה ולמה? כמובן, החלוקה לרצועות. פינק פלויד והביטלס (ועוד, כמובן) החליטו באותם אלבומים למזג את השירים זה אל זה, באופנים מושכלים שונים - בעיקר פשוט על-ידי חפיפה בין האאוטרו של השיר היוצא לאינטרו של השיר הנכנס. ולפעמים דווקא בהחלפה פתאומית, אבל בלי רווח. כשבאו הקומפקט דיסקים, הפרוטוקול הטכנולוגי דרש לסמן נקודה מסוימת שבה נגמר שיר אחד ומתחיל שיר אחר. הטכנאים שעשו את המאסטר הדיגיטלי בחרו נקודה כלשהי ברצף, ועד כמה שאני יודע זה לא היה עד כדי כך משנה - מי ששמע את האלבום בדיסק שמע את השירים ברצף כפי שהיה בתקליט. מן הסתם יצאה תוצאה מוזרה למי שדילג על שירים או ביקש סדר אקראי, אבל אף אחד הרי לא עשה דברים כאלה ל"צד האפל"1 ולמחרוזת של אבי רוד, ואם עשה, בא בטענות רק אל עצמו. כשבאו ענקיות הסטרימינג, הן קנו ספריות דיגיטליות בסיטונאות, ומן הסתם המירו אותן באופן סיטונאי ועיוור, ובקנה מידה עצום, לפורמט שלהם. הפורמט שלהם הוא של קטעים בודדים (אלבום? How quaint.). הם תומכים גם בהאזנה לאלבום, אבל האלבום הוא לא יותר מאשר רצף נתון של קטעים בודדים; צורה אחת מתוך כל מיני צורות של רצפי שירים בודדים. האלגוריתם שלהם אומר מן הסתם שכשמשמיעים שירים ברצף, עושים הפסקה של חצי שנייה בין שיר לשיר. זה הגיוני ונחוץ, ברוב המקרים - אבל בשירים שנועדו להיות ברצף, זה שוד ושבר. לא בדקתי יישומי סטרימינג אחרים, אני תוהה אם יש כאלו שעשו כאן עבודה יותר טובה. לפי הניחוש המושכל שלי, טכנולוגית זה כמעט טריוויאלי: כמה ימי עבודה של מתכנת בצוות הפיתוח ליצור את התשתית בקוד, שתאפשר לסמן זוגות של שירים עוקבים שהיו במקור רצופים; להורות לאלגוריתם שאם יוצא לו זוג כזה ברצף אז לא לעשות את ההפסקה; ואז לסמן איפה שצריך בקטלוג. החלק האחרון הוא מן הסתם open-ended, אבל קל להתחיל מהדוגמאות המאוד ידועות, ואולי להיעזר במיקור המונים עבור הזנב הארוך של המקרים הלא-ידועים. הבעיה היא שזה כנראה תרחיש שימוש אזוטרי מדי בשביל להצדיק אפילו את אותם כמה ימי עבודה של מתכנת (אלבום? How quaint.). והערה לסיום: במאמר למעלה זעקתי חמס על הטכנולוגיה, על שהעלימה הפסקה ברצף המוזיקלי; ועכשיו אני זועק חמס על הטכנולוגיה, על שהוסיפה הפסקה ברצף המוזיקלי. איך אפשר לקחת אותי ברצינות? 1 אולי כן לדלג על Money; נהדר כשיר בודד, אבל לטעמי לא לחלוטין שייך לצד האפל, וגם מושמע ומוכר יותר מרעיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התופעה הזאת היתה קיימת כבר בנגני ה-MP3 (או לפחות בחלקם) הן במחשבים (winamp, למי שזוכר) והן בנגני פלאש למיניהם (כולל טלפונים סלולריים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה? מזל שדילגתי על הדור הטכנולוגי הזה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא כל כך מתמצא בסטרימינג. האם הוא מגיע דחוס (MP3 וכאלה) או בפורמט מלא? אם דחוס, אז כבר אין הבדל גדול מיוטיוב. והכיף ביו טיוב הוא ההפתעות. כמו זה, שגיליתי לפני כמה ימים. מגיב מלפני חצי שנה כותב שם- I have been a Hendrix fan for more than 50 years now, never heard this recording before so thanks to the person who put this on YouTube,
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מקפיץ ומזעזע. לא פחות מקפיץ ומזעזע זה שלעיתים עוד קופצת לך איזה פרסומת באמצע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, ביוטיוב מיוזיק ובספוטיפיי אם אתה משלם מנוי (ובעקיפין, מעות חנוכה ליוצרים או יורשיהם) אז אין פרסומות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 בעצם למרבה האזוטריות Money דומה מבחינה נושאית ל-Have a cigar מהאלבום העוקב של פינק פלויד, ושניהם גם נמצאים באותו מקום באלבום - תחילת צד ב'. ממש כאילו הפלוידים החליטו שאחרי שהפכת תקליט, זה הזמן לשים שיר שעוסק בנגעי התעשייה החומרנית, ואחריו אפשר לחזור לאלבום הקונספט שהתחיל בצד הראשון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר. בדקתי עכשיו את "הצד האפל" בספוטיפיי, ולא הבחנתי בתופעה שאתה מתאר. הרצועות נשמעות כהמשך ישיר אחת של השנייה - ללא הפסקות, קפיצות או קטיעות. אין שום אינדיקציה אודיטורית שהאחת הסתיימה והשנייה התחילה. ליתר ביטחון וידאתי שלא הפעלתי בטעות את האופציה של Crossfade, והיא אכן לא מופעלת אצלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק! אני מתנצל לפני ספוטיפיי. יש אופציה "ברצף - מאפשר השמעה ברצף" והיא היתה כבויה אצלי. כנראה כיביתי אותה באופן יזום, פעם, כשניסיתי נואשות ללחוץ על כל כפתור אפשרי כדי לגרום לו להפסיק להשמיע לי שירים שהוא בוחר כשנגמרים אלו שאני בוחר (תופעת "רצועות הבונוס" מהקומפקט דיסקים שקיטרתי עליה במאמר, על סטרואידים). (ובזאת אני חוזר בי חלקית מההתנצלות.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו "הפסקה ברצף המוזיקלי", אמליץ כאן על סרט יפני שצפיתי בו לא מזמן - Fish Story, שאחד ממחוללי העלילה המשמעותיים בו הוא הפסקה ודממה של שקט באמצע שיר (על חשבון סולו גיטרה!). עוד נקודה לזכותו: יש בו אנשים שבוחרים לבלות את יומם האחרון עלי אדמות (זה לא ספוילר, זה מתגלה בדקה הראשונה) בחנות מוזיקה. זה סרט חצי מד"בי, שבנוי כלונה פארק סגנוני שובה לב, על אהבת מוזיקה, גורל שנקבע מראש, נבואות אפוקליפטיות וסיכויי התגשמותן. ועל הערך שיש לתהילה ציבורית של יוצרים מול הערך שמפיק מאזין בודד מיצירה. בקיצור, הנאה גדולה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |