|
||||
|
||||
מעניין לציין, בתגובה לדיון על סינגלים לעומת אלבומים שלמים, שלפחות בשנות הולדתה של המוזיקה הפופולרית של היום (כלומר, שנות החמישים ותחילת השישים), האלבומים היו זניחים לעומת הסינגלים. אם אומן טרח בכלל להוציא אלבום, הוא היה מורכב בדרך כלל מקטעי "מילוי" נחותים, ושימש כאמצעי נוסף לקדם את הסינגל. גם היום, רוב תקליטי הפופ הם "ריפוד" בין הסינגלים. דומה בולטת היא הספייס גירלס (שקט, עידו! כלב טוב), שאלבומן הראשון כלל רצף של שלושה סינגלים טובים ואחריו שבעה שירים עלובים (באלבום השני אפילו הסינגלים היו גרועים). בכלל, לא תמיד ברור אם צריך לקדש את הסידור המסוים של שירים בתקליט, שפעמים רבות הוא שרירותי לגמרי, או מנותק משיקולי מוזיקה --למשל, באלבומי אוסף. מתי בפעם האחרונה השתמשתם באופציית Shuffle ב-CD? ניסוי מעניין, שממחיש את העובדה שלמעט באלבומי קונספט (דוגמת "טומי" המופתי), הסדר חסר כל חשיבות. לסיכום, לדעתי השינויים שעוברים על תעשיית המוזיקה, כפי שעידו הצביע עליהם, רק יתרמו לאיכות המוזיקה, כאשר אומנים יפסיקו לרפד את האלבומים בחומר סתמי. ויש עוד כמה דברים, אבל אני צריך ללכת. |
|
||||
|
||||
אבל טל, אתה מתייחס ללהקות כמו הספייס גירלז, שבין כה וכה לא היו בעלות יומרה איכותית כלשהי. אבל קח יוצרים כמו ברי סחרוף, לדוגמא - נגיד האלבום "חם על הירח", שהסינגל הכי מושמע בו הוא "מפנה מקום". האם יש ספק למי ממאזיניו של סחרוף שמדובר פה בשיר לא-מייצג וממוסחר? האם יש מי שמאמין שכל שאר שירי האלבום הם "מילוי מקום" מיותר, או אולי ההפך הוא הנכון - שהאלבום המלא הוא היצירה, ו"מפנה מקום" הוא ה"מיותר", שנוצר כדי שתהיה דרך לפרסם את הדיסק בתחנות הרדיו? אם אתה מדבר על מוזיקת פופ שמראש מתבססת על להיטונים, אז כן - המעבר לשירים בודדים לא יפגע באיש. אבל מה יהיה על מוזיקת הרוק, על המוזיקה האלטרנטיבית ועל המטאל המתקדם, שמרבית שיריהם, מה לעשות, אינם ממוסחרים מספיק בשביל תחנות הרדיו (לפחות בישראל)? |
|
||||
|
||||
לפי דעתי האישית, לשבעת החטאים שדינם מוות צריך להוסיף שניים נוספים - 1: לשמוע רק את הלהיטים מתוך אלבום, ולטעון שאתה מכיר/אוהב את האלבום. 2: להיות צרפתי (אבל זה לא קשור כרגע). כאשר מוסיקאי רציני (אפילו יותר רציני מהספייס גירלז! יש כאלה!) מוציא דיסק, אתה יכול להיות בטוח שכל שיר שם נכתב, הולחן, עובד, הוקלט ובושל הן כשיר שראוי לשמיעה (לפחות לדעתו של היוצר) והן כחלק מיצירה מוסיקלית כוללת שמהווה את האלבום כולו. שמיעת שירים בודדים מתוך אלבום כזה, כמוהה כלהיות מוזמן לארוחת ערב בביתו של אהרוני ולאכול רק צ'יפס. זה אולי טעים, אבל זה לא עושה את זה פחות טפשי. אני לא אומר שאסור לשמוע רק שיר מתוך אלבום שאתה מכיר, אבל ההגינות מחייבת אותך לשמוע לפחות כמה פעמים את כל מה שהיה ליוצר להגיד ביצירה הכוללת שלו, אם ברצונך לחוות דעה. וחוץ מזה, מי לא חווה את ההרגשה המגעילה כשומעים רדיו ושיר מתוך דיסק אהוב מסתיים, והשיר שאחריו בדיסק לא שם... אני הולך לבכות קצת עכשיו. |
|
||||
|
||||
צחי צודק להיות צרפתי זה פשע ולבכות זה מצוין. צחי, אתה גאון. |
|
||||
|
||||
נזכרתי ככה פתאום, שהסיבה להפצת הסינגלים הרבים (ובכללם הבי-סיידס שהיו שונים בין הגרסה האמריקאית, האנגלית, 12" וה-10"), היא בגלל הבריטים. מערך הדרוג במצעד הבריטי מתבסס על מכירות בלבד, ולכן, גם היום, להקות מוציאות מספר רב של גרסאות לאותו סינגל, כדי שהמעריצים המסכנים, שאוספים כל דיסק וכל בוטלג, יאלצו לקנות שלושה או אפילו שישה (!) סינגלים .שונים, ולהעלות את דרוג הלהקה במצעדים |
|
||||
|
||||
[יו, איזה הרגשה מוזרה..באתי לענות לך, ונראה לי מוזר פתאום שההודעה הקודמת לא מופיעה עם בצד והראשי תיבות שלך] הכי כדאי במקרה הזה, אלא אם כן אתה מעריץ _ממש_ שרוף, זה לחכות שהלהקה תוציא דיסק של בי-סיידס. לאסוף סינגלים רק בשביל שיהיה לך חתיכת פלסטיק עם השם של הלהקה שאתה אוהב [נניח סמאשינג פאמפקינס, במקרה שלך] עם שני שירים שאתה ממילא לא תשמע, זה די אידיוטי. |
|
||||
|
||||
דיסק הלהקה שהשתמשת בה כדוגמא ל"חתיכת פלסטיק עם השם של הלהקה" היא לא ראוייה לכך. אם היית שומעת את_כל_השירים של אותה הלהקה, סמאשינג פאמפקינס, אז לא היית משתמשת בדוגמא שלהם. השירים שבילי קורגן, הסולן, כותב הם מאד טובים ולא מוערכים מספיק. רק תקשיבי למילים של השירים ותביני. אני לא כותבת כמעריצה שרופה אלא כמשהי שיודעת על מה היא מדברת, או במקרה הזה, כותבת. אם את רוצה לקרוא קצת אז את מוזמנת כמו כל אחד אחר להיכנס לאתר שלהם. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |