|
מהפך. שוב.
|
|
פוליטיקה • דובי קננגיסר • יום ד', 7/2/2001, 1:53 |
|
| |
אריאל שרון ניצח. בהפרש. עצום. קשה להגיד שמישהו הופתע, אבל אין בכך נחמה כלשהי. נדמה כי מדינת ישראל מטלטלת כיום כמטוטלת מצד לצד - זו לנו מערכת בחירות רביעית ברציפות בה מתרחש מהפך, והמילה כבר מזמן איבדה את יראת הכבוד שהייתה סביבה. אי־אפשר להמנע מההרגשה שמשהו פה לא בסדר.
ללא בחירות לכנסת, בלתי אפשרי להגיד היום מה רצה הבוחר להגיד לנו. האם אכן, כפי שמנסים לטעון כמה, איבד השמאל את תמיכת הציבור, או שמא, כפי שאפשר לטעון, דווקא אהוד ברק הוא זה שאיבד את תמיכת השמאל? כאן אפשר למצוא את גרעין הפורענות, את הגורם לחוסר היציבות המוזר הזה שתוקף כבר מספר שנים את ישראל.
הבחירה הישירה. כן, כן, אותה רעה חולה שיצרה את התפלצת הפוליטית שבה אנו מתקיימים כיום, היא האשמה בעצבנותו של הבוחר הישראלי. כשניסו להוכיח לנו באותות ובמופתים כיצד תועיל לנו הבחירה הישירה, סיפרו תומכיה כיצד נוכל, אנו הבוחרים, לפצל את הצבעתנו, ולתת קול אחד לדעותינו המדיניות, כפי שהן מיוצגות על־ידי מועמד השמאל או מועמד הימין, וקול אחד לשאר דעותינו, כפי שהן מיוצגות על־ידי המפלגה. ומה מסתבר? קול אחד אמנם הולך ליצוג דעותינו בכנסת, אבל הקול השני מזכיר בחירות למועצת הכיתה - מבחן פופולאריות, ותו לא.
אהוד ברק לא הפסיד משום שהדרך שמייצג השמאל נזנחה על־ידי %60 אחוזים מהעם. הוא הפסיד משום שאהוד ברק, האיש, עורר אנטגוניזציה גדולה כל־כך בקרב רבים. לא פלא שגם ברק המשיך במסורת שהתחיל ביבי נתניהו לפני שנה וחצי, ופרש מהנהגת המפלגה עם היוודע תוצאות הבחירות - משפל שכזה, לא ניתן להמשיך בלי לקחת פסק־זמן של כמה חודשים לפחות.
הצרה היא, שאי־אפשר לעשות חביתה בלי לשבור ביצים, ואי־אפשר לקיים ממשלה בלי להרגיז הרבה מאוד אנשים בדרך. הבעיות העומדות בפני ישראל הן בעיות קשות מאוד - כמעט בלתי־פתירות - וכל ראש ממשלה יתנגש בקיר הזה, ויקרוס. הרשו לי ניבוי קטן, מהמקום הזה בו אנו נמצאים - במערכת הבחירות הבאה, אם וכאשר תבוא, ובהנחה שתתרחש תוך פרק זמן סביר (כלומר, לא עוד שלושה חודשים, למרות שגם זה יכול לקרות), ינצח מועמד השמאל. הדרך היחידה למנוע זאת, תהיה על־ידי פרישתו של שרון מבעוד מועד מהנהגת הליכוד, ונתינת המושכות בידיו של מנהיג אחר, שלא הספיק לדחות את הציבור.
אם אריאל שרון באמת דואג לחוזקה של ישראל, הוא ידאג להפטר משיטת הבחירות הקלוקלת הזו. בל ישלה את עצמו במחשבות על בחירה לקדנציה שניה. זה לא יקרה. לא בשיטה הזו. הדרך להחזרת היציבות למערכת הפוליטית לישראל ברורה. ברור גם כי המכשולים שיוצבו בפניו לא יהיו קלים. אבל אם אפילו אריק לא יוכל לו לחוק הנורא הזה, אולי באמת אבדה תקוותנו.
אך כעת אנו עומדים בפני המצב הקיים - אריאל שרון הוא ראש ממשלת ישראל. בנאום הנצחון שלו סיפר שרון על שיחת טלפון שקיבל מנשיא ארה"ב בוש. בוש הזכיר לשרון את הסיור שערכו השניים בשטחים. מי היה מדמיין אז, אמר בוש לשרון, שאני אבחר לנשיא, ואתה תבחר לראש ממשלה? אכן, יש קווים רבים של דמיון בין השניים. בשני המקרים הרוב לו זכו הוא רוב מפוקפק - במקרה של בוש, זהו רוב וירטואלי בלבד, שנבע מספירה שגויה, ככל הנראה. במקרה של שרון - זהו רוב גדול, מתוך מספר מצביעים קטן.
62 אחוזים מבעלי זכות הבחירה מימשו אותה אתמול. כמה מתוכם הטילו לקלפי פתק לבן - זאת עדיין איננו יודעים. 60 האחוזים להם זכה שרון, על־פי מדגמי הטלוויזיה, אינם מתקרבים למחצית האוכלוסיה בישראל. 20 אחוזי ההפרש בין ברק לשרון הם בדיוק 20 אחוזי ההפרש בין 62 האחוזים שהצביעו אתמול, לבין 80 האחוזים שהצביעו במערכות הבחירות בעבר. חשוב ששרון יזכור זאת. חשוב ששרון יזכור כי הוא, בדיוק כמו ברק לפניו, לא נבחר משום שהציבור תמך בו, אלא משום שהציבור התנגד לקודמו בתפקיד.
אני מקווה ששרון אכן יממש את הצהרותיו בדבר יצירת ממשלת אחדות, בעלת אוריינטציה פוליטית מרכזית, ולא ימנית. אך ממבט חטוף על שורת הבכירים שקיבלו את פניו של שרון - ביניהם ח"כ פורוש, ח"כ ישי, חברי כנסת מהמפד"ל, מישראל ביתנו ומהאיחוד הלאומי - קשה להאמין שזהו אכן הכיוון.
אם תסלחו לי על הבעת אי־האמון הזו עוד לפני ששרון הספיק אפילו לחמם את כיסא ראש־הממשלה - אני מפחד.
מר ברק, למרות הכל - תודה, ולהתראות.
|
|
|