במאמר ב"הארץ", דנה גילי איזיקוביץ בשאלה האם יש לפרסם יצירות ספרותיות שנותרו בלתי־גמורות לאחר מות מחבריהן.
היצירה המרכזית שנידונה בכתבה היא הנובלה "שלג" של רונית מטלון, שראתה אור בדצמבר האחרון, כשנתיים לאחר מות המחברת. מטלון החלה לכתוב את הספר ב-2002, ולדברי בעלה לשעבר, פרופ' עמנואל ברמן, "היא מאוד רצתה אבל לא הצליחה לסיים את הספר. עובדה שהשאירה בקפדנות את כל הגרסאות. היא הדפיסה, שמרה על מחשב ובדיסקים לגיבוי. הספר היה יקר ללבה אבל לא היה גמור, לכן גם כותרת המשנה הברורה מאוד 'נובלה לא גמורה' ... חשבנו שמי שמעוניין יקרא, אבל יידע שזה לא גמור". ברמן מציין גם כי "אחרי שמצאנו את הטקסט העברנו אותו לחמישה־שישה אנשים, כולם אנשי ספרות מקצועיים, עם שאלה. אם הם היו אומרים: עזבו, כדאי לגנוז, היינו גונזים. ההרגשה היתה שזה משהו בעל ערך וחבל לוותר עליו".
מנגד, חוקר הספרות ד"ר שי רודין אומר כי "רונית בחייה אמרה מפורשות שכל הרעיון של גנזים [מכון גנזים, שבו מופקדים ארכיוניהם של סופרים עבריים, לשימוש הכלל] מחריד אותה. היו לי שיחות איתה בעניינים האלו, כי מבחינתה היא חוותה חלק מהפרסום של היצירות הגנוזות כאקט ברוטלי."
העורך הספרותי פרופ' מנחם פרי מתייחס לשני צדדי הסוגיה: "הנושא מסובך ותמיד מעורר תגובה אמביוולנטית, כי מצד אחד זה להוציא יצירות שהסופר לא גמר אותן, וככאלו הן אמורות לעניין את החוקרים שלו ולא את הקהל הרחב. מצד שני, סופר גדול מעניין בכל גילוייו, גם הטובים יותר וגם הטובים פחות. הוא מת באמצע חייו ורוצים לתת לו להמשיך עוד קצת. אי אפשר להכליל כללים. יש לנו סופרים אדירים שרוב מה שאנחנו מכירים הוא העיזבון שלהם, ולא רק זה אלא העיזבון שהם ציוו שלא יודפס. מצד שני אפשר לשאול למה הם השאירו את העיזבון ולמי, כלומר למה הם לא השמידו אותו. המשורר יאיר הורביץ למשל דאג שלא יישאר אחריו כלום. הוא השמיד הכל. אפילו שירים שלו שהתפרסמו בחייו אבל הוא לא כלל בספריו אחר כך, הוא ציווה שלא להכניס אותם לכל כתביו, וכשהוצאתי את כל שיריו כיבדתי את זה. מי שלא רוצה – שישמיד. מי שלא משמיד הוא בעצם אמביוולנטי ומשאיר לבאים אחריו להחליט".
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש