בתשובה לרטקסס, 19/05/20 16:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא בטוח שאני מבין את הטיעון שלך. נראה לי שמקור הקושי שלי הוא במילה "לכן" לפני ה"אני חושב שמתישהו צריך לשים גבול". בעיני זה Non sequitur. לאמן עצמו מותר, כמובן, להתלבט, להתחבט ולפעמים להתחרט, בדיוק כמו לכותב צוואה שעוסקת ברכוש פיזי. האינטרס של האנושות, גם אם נעזוב את הבעייתיות של המושג, יכול להפגע מכך שמיליארדר מחליט להוריש את כל הונו לעכבר המחמד שלו וצאצאיו עד אחרית הימים במקום לילדים גוועים ברעב או לחיפוש תרופה לסרטן, אבל דומני שמוסכם על כולנו שיש לכבד את רצונו של אותו בן זונה. אישית אני מרגיש אותו דבר לגבי מי שלא מוכן לתרום את איבריו לאחר מותו, עם אותה מסקנה. מה שכן, כאשר מדובר ביצירת אומנות אולי אפשר לא להחליט מיד, כלומר להשאיר הכל גנוז למשך יובל או שניים, ופעם במאה שנה אפוטרופוס מטעם האנושות יוכל להחליט לפרסם את הגניזה. אני מתאר לעצמי שאם שייקספיר היה משאיר במגירה משהו עם הוראה לא לפרסם אותו הוא היה מתפרסם אחרי כמה דורות, אפילו אם הוא חסר ערך לחלוטין בפני עצמו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינה חוקית: אחרי שבעים שנים זכויות היוצרים של בעלי העזבון פוקעות ונשארת להם רק זכות המותג (כמו שיש, לדוגמה, עם איינשטיין). מי יטרח להחזיק עזבון אם אסור לפרסם ממנו כלום? זה באמת יקרה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חולק אני עליך. אני חושב שגם בצוואות רגילות, ביה''מ לפעמים פוסל אותן מכל מיני נימוקים. גם בצוואתו אדם אינו יכול לעבור על החוק ולעשות ככל העולה על רוחו. אני חושב שהמקרה המפורסם ביותר הוא כתבי קפקא שהסופר הורה להשמידם ויורשו הסופר והמו''ל מקס ברוד החליט לפרסם. כפי הנראה קפקא סבל מספק חמור ביותר בערך יצירתו הספרותית וראה בהשמדת כתביו אקט סימבולי שיסמל שלמות אחת של האדם ויצירתו המתכלים יחדיו. במקרה זה קשה להעלות על הדעת איזו טובה היתה מנחילה ליוצר, השמדת יצירתו. נראות לי העמדות גם של העורך מנחם פרי וגם של הרב שרלו. אם הסופר רוצה באמת בהשמדת יצירתו, יטרח להשמיד אותה בעצמו. ואם לא עשה זאת, מותר בהחלט להפר את צוואתו בכפוף לכמה חוקים רלבנטיים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |