 |
האם חופש הדיבור כולל בתוכו את זכותו של כל אדם, אם תסלחו לי, לזיין לנו את השכל?
|
|
| טור אישי • דובי קננגיסר • יום ד', 27/12/2000, 21:58 |
|
| |
לפני זמן מה הגיעה לתיבת הדואר שלי הודעת אי־מייל שכללה בתוכה מאמר לפרסום באייל הקורא. בהודעה עצמה, נכתב כי המאמר המצורף הוא בעל "נימה ריאקציונית, אפילו גזענית", אבל, הבטיח הכותב, "הוא באמת מעורר מחשבה". הכותב היה שחר נתניהו, והמאמר היה "הבדלים של יום ולילה". המאמר הזה היה פרובוקציה, ובגלל שהיה פרובוקציה, הוא היה אתגר מכופל מכל מאמר רגיל שמגיע אלי לפרסום. אם לא אפרסם אותו - הרי שיהא זה משום שאינני מסכים, בצורה קיצונית, עם הנאמר בו. אם כן אפרסם אותו, הרי שזרועי כופפה מאחורי גבי על־ידי הפרובוקציה, ואולי אפילו, כפי שאכן נטען, פרסמתי אותו מתוך תקווה שהפרובוקציה תועיל לפרסומו של האייל ותגרור תגובות רבות.
בדיעבד, קיבלנו לא מעט תגובות נזעמות באתר, אני עצמי קיבלתי על הראש בכמה אי־מיילים, ומספר אנשים אפילו טרחו להתקשר אלי בטלפון כדי לחבוט בי מנטלית. התחושה אינה חדשה לי. גם מאמריו של יוסי גורביץ עוררו לא מעט זעקות שבר מחלקים מסויימים מהקוראים. אך עוצמת ההתנגדות לדבריו של נתניהו, אפילו שהייתה צפויה למדי, עדיין הממה אותי. קיוויתי למעט יותר פתיחות. אולי הייתי נאיבי.
אך גם לאחר כל התגובות הללו, שאלת גבולות חופש הביטוי עדיין עומדת פתוחה בפני. אנסה, אם כן, לשחזר את הלך המחשבה שלי לפני פרסום המאמר.
השאלה שעמדה בפני היא, בצורה הפשוטה ביותר - היכן עובר הגבול לחופש הדיבור? אדם קלין טען כי הוא אמנם ילחם על זכותו של כל אדם להביע את דעותיו, אך הוא לא יזמין כל עובר אורח להרצות את משנתו הגזענית אצלו בסלון. אני מסכים, אך אינני רואה באייל הקורא את הסלון הפרטי שלי. ביומרה, אם לא במציאות, האייל הוא מעין הייד־פארק, מקום פתוח לכל להביע את דעותיהם ולדון בהן בצורה חופשית והוגנת. ההגבלה היחידה היא שהאייל דורש מהנואמים להיות דוברים רהוטים וברורים.
קו אחד ניתן למתוח על פי דברי החוק - האיסור על דברי הסתה, איסורי פרסום מסויימים ואיסורים אחרים החלים על כל אדם ואדם, ועל כן חלים, מן הסתם, גם על האייל הקורא. אך האיסורים הללו, כראוי במדינה דמוקרטית, אינם מגדירים על מה מותר לדבר, אלא על מה אסור לדבר - הם מגדירים מובלעות בתוך כלל הידע הקיים (והבדוי) שאותן אסור לחשוף. ככאלה, הם משאירים טווח מאוד רחב שאינו מכוסה על־ידי החוק, האם כל כולו פתוח לדיון? האם אנו כאן באייל נאפשר לפרסם כל מה שאינו אסור במפורש על־ידי החוק?
תופעה נפוצה בעולם כמעט ואינה באה לידי ביטוי בארץ - הטבלואידים, הצהובונים, אינם מופיעים בארץ. שני העיתונים הגדולים בארץ אמנם חולקים אלמנטים ברורים מאוד עם הצהובונים העולמיים (כדוגמת הסאן הבריטי) - כותרות הענק הצבעוניות, ריבוי התמונות, מיעוט הטקסט. אך הנושאים שמכוסים בעיתונות (או יותר נכון, העיתון) האיכותית בישראל אינם שונים מאלו שמכוסים בטבלואידים. הדבר, מן הסתם, נובע מאופי הפוליטיקה הישראלית, הנטועה במרכז חייהם של רבים, גם אם אינם משתייכים לאליטה. אך העיסוק המוגבר בפוליטיקה, לכאורה, אינו אמור להגביל את עיסוק העיתונות היומית הפופולרית בנושאים אחרים שיותר מתאימים לז'אנר - מין ופשע. איה נערת עמוד 3 שלנו? לכל היותר, אנו מקבלים נערה חיננית ש"יצאה לקצור חיטה בשדה", או "נרטבה להנאתה ביום פתיחת עונת הרחצה בים" בעמוד האחורי. מעבר לכך - הנושאים הנידונים בעמודי החדשות, ואפילו במוספים, אינם שונים במהותם מהנושאים הנידונים בעמודים המקבילים בעיתון "הארץ".
למעשה, מדובר כאן במעין צנזורה עצמית חיובית. העיתונים מגבילים עצמם לנושאים "מכובדים" יותר, ולמרות שהחוק אינו אוסר עיסוק בנושאים "נחותים", הנושאים הללו כמעט ולא באים לידי ביטוי בתקשורת הכתובה או האלקטרונית. גם אופן העיסוק בנושאים שכן מגיעים לחדשות הינו פחות סנסציוני מאשר ניתן למצוא מידי יום בתקשורת הצהובה בחו"ל. העיתונות בארץ מסתפקת לרוב ברמיזות, או לחלופין, עוטפת את הסנסציות בעטיפה "מכובדת" יותר (הנושא אינו העובדה שחברי הנבחרת שכבו עם זונות, אלא העובדה שעשו זאת לפני משחק, ועל כן פגעו ב"סיכוינו" לנצח במשחק. הנושא הוא "לאומי", ועל כן אינו בחזקת חדירה לרשות הפרט, יטענו העיתונים).
אם כן, החוק אינו מספק גבול מספיק מוגדר כדי להשתית עליו את כללי הפרסום באייל, לא לגבי הנושאים וגם לא לגבי איך לעסוק בהם. ההחלטה נופלת על העורכים, וכל נושא צריך להשפט לגופו. מה שמחזיר אותנו הישר אל הבעיה הראשונה - הפרובוקציה מציגה אתגר בפני מערך קבלת ההחלטות של העורך. המקל והגזר כרוכים יחדיו. החטא ועונשו גלומים בכל דרך בה אבחר. המאמר אינו נוגד את החוק בכל צורה, והנושא הנדון בו הוא חלק מהדיון הציבורי הלגיטימי. רק הדעה המובעת בו אינו מקובלת, באופן קיצוני.
אני איני שותף לטענה שחזרה ועלתה כאילו המאמר אינו מבוסס ואינו מאורגן בצורה נהירה. נדמה לי כאילו הטענה הזו היא תגובת רפלקס. לדידי, ולדידם של כל אלו החולקים את דעותי, כל טענה שבבסיסה נמצאת גזענות, היא בלתי מבוססת. אך אם אשפוט את הנאמר ללא התייחסות לדעותי שלי, ומבלי לקבל כל ידע קודם על העולם, הרי שהמאמר ברור, ואפילו משכנע עד רמה מסויימת. העובדה כי העובדות שהציג מר נתניהו מוטלות בספק אינה הופכת את המאמר לבלתי לגיטימי. המדע המודרני מושתת רובו ככולו על פסילת תאוריות המועלות חדשות לבקרים. עובדות מוכחות כשגויות, ותאוריות מוצגות כחסרות בסיס, ובכך מחזקות תיאוריות קיימות, אותן באו לנגוד. קריאת דעות נוגדות אינה רק בחזקת "דע את האוייב" אלא, בעיקר, בחזקת "למד את עצמך". הטלת הספק היא הכלי הראשון במעלה של כל אדם ראציונלי.
אז מה אני טוען? האם לכל אחד מותר להגיד כל מה שבא לו כל עוד הוא מציג כמה עובדות מוצאות־מהקשרן עם פרשנות עקלקלה? מאם מותר לכל אחד לברבר לנו את השכל עד דלא נדע? האם חופש הדיבור כולל בחובו את חופש הברבור? דומני כי התשובה היחידה שאני יכול לספק היא - כן. כמי שברשותו כוח (מוגבל עד כמה שיהיה) לחשוף או לגנוז דעות מסויימות, וכל עוד אני מתיימר לאפשר חופש דיבור, אני מחויב לאפשר גם לברברנים לגזול מעט שטח על השרת שלנו, ולו כדי לאפשר להם להוכיח לי את מוצקות דעותי שלי אל מול אי־יציבותן של טענותיהם.
לכם, הקוראים, אני יכול רק להמליץ לקרוא בעיון גם את הדברים שמרגיזים אתכם, ולנצל את המגזין שלנו כדי להוכיח כי הדברים הללו שגויים. הדרך הטובה ביותר לעצב את דעותיכם היא חשיפתם למהלומות חוזרות ונשנות, ולאפשר לברירה הטבעית להותיר עומדות רק את אלו שעמדו בכל העינויים האפשריים. או אז תדעו, בבטחון יחסי, שהאמת עמכם.
|
קישורים
הבדלים של יום ולילה - מאמרו של שחר נתניהו
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש