 |
בעקבות הכנס "להיות אדם – אינטרסקס 2011", שהוקדש לבני אדם שנולדו עם סימני מין מעורבים
|
|
| חברה וכלכלה • המערכת • יום ה', 12/5/2011, 22:43 |
|
ביום ה' בשבוע שעבר התקיים באוניברסיטת חיפה הכנס "להיות אדם – כנס אינטרסקס 2011", שעסק בהיבטים רפואיים, פסיכולוגיים, סוציולוגיים, משפטיים, אתיים ומשפחתיים של אינטרסקסואליות – מושג המתאר בני־אדם שלא ניתן לקבוע את מינם על־פי החלוקה המקובלת, משום שנולדו עם סימני מין שחלקם זכריים וחלקם נקביים.
בבלוג "ראומה" התפרסמו שתי רשימות בעקבות הכנס. בראשונה, "כנס אינטרסקס – כרוניקה של דיכטומיה ידועה מראש" סקר אור שי, ממארגני הכנס, את המושג אינטרסקס, ותיאר את הדיון שהתלהט בכנס – עד כדי צעקות – בין חסידי הגישות השונות לטיפול באינטרסקסואלים: הגישה המסורתית, המזוהה בעיקר עם הממסד הרפואי, דוגלת ב"ניתוח כירורגי המבוצע בתקופת הינקות ומשייך את הרך הנולד לאחד משני המינים"; הגישה האחרת, איתה מזדהה שי, רואה בניתוחים שכאלה אקטיביזם רפואי בלתי רצוי.
שי כותב: "תומכי הניתוח טוענים שמרבית האנשים שעברו את הניתוח מאמצים בבגרותם את הזהות המגדרית שנקבעה להם, ומתנגדי הניתוח מציינים שרבים דווקא דוחים זהות זו; התומכים טוענים שהם מבצעים את הניתוח בהסכמת ההורים, והמתנגדים טוענים שהסכמת ההורים לא מהווה תחליף ראוי להסכמת האדם עצמו; התומכים מציגים את הטכניקות החדשניות אשר אמורות למנוע את הסיכונים שבניתוח, והמתנגדים מציגים מגוון מקרים בהם הניתוח גרם לאובדן היכולת ליהנות ממין או להביא לעולם ילדים; התומכים טוענים כי ילד אינטרסקס שלא עבר ניתוח עשוי להיות מושא ללעג חברתי שיגרום לנזק פסיכולוגי, והמתנגדים טוענים כי האיברים שיוצר הניתוח אינם פחות שונים מהאיברים המקוריים, וכי חוויות חוזרות של ניתוחי המשך ושל טיפולים תרופתיים מסבים יותר נזק פסיכולוגי מחיים ללא ניתוח; התומכים טוענים שלתינוק דרושה זהות מגדרית ברורה לשם התפתחותו התקינה, והמתנגדים קובעים כי אין קשר ישיר בין מין למגדר, וכי ניתן לאמץ זהות מגדרית ללא ניתוחים כירורגיים."
שי מתמקד בשתי טענות של התומכים בניתוח: הראשונה היא שהמדע יאפשר לרופאים לנבא באופן מהימן את הזהות המגדרית (שהיא זהות חברתית, שלא חייבת להתלכד עם הזהות הביולוגית) העתידית של תינוק שנולד אינטרסקסואל; השניה היא שיש לנתח על מנת להקל על הורי התינוק להתחבר אליו רגשית, ולמנוע מהם תחושת דחייה "בכל פעם שהם יחליפו לו חיתול". לדברי שי, טענות אלה משקפות אימפריאליזם רפואי – ניסיון "לתת תשובות רפואיות לשאלות שאינן רפואיות, ובעקבותיהן לנסות 'לתקן' באמצעים רפואיים מצבים שאינם מצריכים תיקון". לקראת סיום הרשימה כותב שי: "ההומוסקסואליות הפסיקה להיות מוגדרת כמחלה נפשית בעקבות מאבק מתמשך של הקהילה הגאה. יש לקוות שבעוד מספר שנים, גם מאבקה של קהילת האינטרסקס ישיג את אותן תוצאות. אף רופא לא יסכים 'לתקן' אנשים אינטרסקס ... אינטרסקסואליות לא תיחשב 'מום' רפואי, אלא חלק מהמגוון, השוני והיופי שבאנושות."
הרשימה השניה, "להיות אינטרסקס", היא סיפורה האישי של אינטרסקס בת 40 המתקראת סמר, אשר הוקרא בכנס. על שנותיה המוקדמות כתבה סמר: "ידעתי שמשהו שונה אצלי, שאני אחרת, אך לא ידעתי מה שונה. היו הרבה סימנים בדרך, אך אף אחד לא דבר איתי ואני גם פחדתי לתת שם לאחרוּת זו." למרות שטענה "אין ברצוני להפנות אצבע מאשימה לרופאים או להורים מכיוון שכולנו אחראים בחברה זו", היא הוסיפה "אני תוהה למה מוקדשים מאמצים רבים ליישר את כולנו בשני מינים או שני מגדרים, ולמה צריך לכרות, להוציא או לעצב את אברי המין לפי שתי תבניות מקובעות." עוד היא כתבה: "18 שנים ביליתי בבתי חולים, היה נראה שהמשכיות קיומי בחיים האלה באופן תקין קשורים בהסדרת התוהו ובוהו שבין רגלי. נפשי הייתה מיוסרת מחוסר הוודאות ומהסוד, אך העיסוק העיקרי היה באברי המין שלי... להפתעתי הגדולה, גיליתי שכדי לחיות את מלוא החיים שלי אני זקוקה לרוך, להבנה לידיים מחבקות ולאהבה. התאהבו בי בלי לדעת מה גודל הדגדגן שלי והתאהבתי באנשים מבלי להתעניין בכרומוזומים שלהם או בגודל הפין שלהם."
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש