בתשובה לסושי, 22/05/11 16:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כן, אבל בהנחה שאתה מתעורר כ"לוח חלק" ומבחין שזרועותיך שעירות, הלא תציין את העובדה הזו בפני עצמך? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם, שאלה נלווית (או עיקרית) היא אם קיימת איזו "תחושה פנימית" לגבי המין/מגדר. ה"תחושה" הנ"ל היא נושא שדוקא טרנסג'נדרים מרבים לציין אותו. עפ"י סיפוריהם, הם "הרגישו תמיד", מאז ילדותם, עוד לפני שעברו טיפולים, ניתוחים וכו', את חוסר ההתאמה בין התפקיד החברתי לבין המין/מגדר שהוא מינם ה"אמיתי", מבחינתם (נדמה לי שהחוויה הזאת מופיעה יותר בסיפורם של המוגדרים חברתית כגברים מאשר אצל המוגדרות חברתית כנשים, אבל זאת רק התרשמות אישית שלי). אם יימצא הסבר לחוויה פנימית זו, ואם אכן ה"תחושה" היא אמיתית, כלומר - מבוססת ביולוגית - הרי היא בודאי קיימת גם אצל הבנויים פיזית ומתפקדים חברתית ומינית בהתאמה לחלוקה המקובלת לגברים ונשים. אם זה כך, אם התחושה הזו היא ברורה ומובנת מאליה גם אצל כל ה"נורמלים" הללו - אזי גיבור הסיפור אינו צריך לציין לעצמו באותם רגעי התעוררות את מינו/מגדרו, כשם שאינו צריך לציין לעצמו שהוא שייך לתת-מין "אדם", Homo sapiens sapiens, ולא "כלב בית", Canis lupus familiaris - פרטי המידע האלה "צרובים בו" באופן טבעי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחושה פנימית כזו מושפעת מאוד משנים רבות של חיים בחברה של גברים ונשים. ההכללה של "המין אדם" ו"המין כלב" היא חלק מהתרבות שלנו, במידה רבה. האם אדם שגודל ע"י זאבים ירגיש אדם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, רק הגיבור מהספר - בינתיים התקדמתי עוד מספר עמודים, הספר הופך מרתק יותר אבל החורים ההגיוניים בעלילה רק גדלים. למשל, הוא עומד בבית שאינו זוכר כלל, פותח את המקרר ומחליט להכין ארוחת בוקר אנגלית. אם נמחק לו כל הזיכרון לגבי עצמו, הלא יימחקו לו גם מתכונים שלמד במשך חייו, או הידיעה מהי ארוחת בוקר אנגלית? או שהוא זוכר את המתכון במנותק מהנסיבות בחייו שבהן למד אותו? או שיש חלק במוח האחראי על המתכונים? (אם כי בספר מצוין שההפרעה שלו נפשית ולא פיזית, כך שאני הולכת לאיבוד שם לגמרי מבחינת אמינות. אבל הוא כתוב היטב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשכחו מהכל. הספר קיבל תפנית סוריאליסטית שמייתרת את האבחנות על הפרעה נפשית (אבל לא את הבעייתיות שהזכרתי קודם). מוזר ומעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את יכולה לשאול אותה שאלה בקשר לשפה עצמה, כלומר איך הוא חושב במלים. ''זכרון הצהרתי'' (ע''ע) הוא מה שנפגע באמנזיה, ''זכרון תפעולי'' הוא משהו אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה כולל הזיכרון התפעולי? האם יכול להיות שהוא יזכור למשל סרט בשם "מועדון קרב", אבל לא יזכור את עצמו הולך לצפות בסרט הזה? כי כל מאבדי הזיכרון למיניהם, בסרטים ובספרים, פועלים בתוך ארטיפקטים של תרבות בלי בעיה. מקסימום לא מעודכנים במה שהעיתונים מספרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין ''לא יזכור'', צריך גם להבדיל בין בעיות איחסון חוויה חדשה לעומת איחזור מהזיכרון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת רציתי לשאול אותך אם הסרט אמור להיות ריאליסטי מבחינה רפואית, כי אני לא בטוחה שבמציאות קיימת אמנזיה רק על בסיס פסיכולוגי, ודאי לא אמנזיה גורפת ובלתי הפיכה שבה אדם שוכח מיהו ולא שב להיזכר. זכרון תפעולי הוא זכרון של מיומנויות שנטבעו בנו על ידי שינון וחזרה. אני לא בטוחה שההגדרה מדויקת, ויקי תדייק יותר, אבל הכוונה לפעולות שאנו עושים בלי לחשוב עליהן באופן מודע, כמו רכיבה על אופניים, דקלום שיר, התלבשות, שפה, ואני חושבת שגם נגינה. אינני יודעת אם נגינה שייכת באופן מובהק לתחום הזכרון התפעולי או שמעורב בה דבר נוסף, כי זו פעולה כה מורכבת שנראה לי שמוקדש לה אזור מיוחד במוח. האדם בעל האמנזיה החמורה ביותר הידוע לרפואה הוא קלייב וויבר, פסנתרן ומנצח לונדוני לשעבר. בשנת 1985 הוא נתקף על ידי וירוס ההרפס, אותו וירוס שתוקף את השפתיים אחרי הצטננות ומוכר לנו, אלא שהווירוס לא תקף את שפתיו אלא את מוחו. אין לו זכרון אפיזודי כלל, הוא לא זוכר דבר מעברו, והזכרון הקצר שלו נשמר למשך 10 שניות ולכל היותר 30. הוא חיי בתוך הרגשה מתמדת שזה עתה הקיץ מתרדמת ארוכה נטולת מחשבות, מראות, או חלומות. הוא אינו זוכר אירועים ואינו זוכר פנים, מלבד את אשתו. בכל פעם שהיא נכנסת לחדר, אחרי שיצאה לרגע למטבח למשל, הוא קם אליה בעיניים זוהרות משמחה, מביט ממושכות בפניה, מחבק אותה ומזמין אותה לרקוד. בקליפ הזה, מתוך סרט דוקומנטרי עליו, אשתו מובילה אותו לתוך הכנסיה לעבר הפסנתר. הוא אומר: ככל הידוע לי אין לי קשר למוסיקה ולא ניגנתי תו אחד בחיי. היא: אתה עדיין מנצח טוב מאד ומבצע טוב מאד ויש לך קול יפה. הוא: אני לא יודע מזה. היא: אני יודעת כי שמעתי אותך. אתה מנגן נהדר. הוא: לא ניגנתי תו אחד בחיי. (מתיישב אל הפסנתר) ___________ הנה עוד קליפים שמצאתי מהסרט לפי הסדר. התובנות וההבחנות של אשתו הן עמוקות ויפות מאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, אצפה. עלילת הספר ''שלי'' כבר מזמן סטתה חדות לכיוון המדע הבידיוני, כך שהסברים רפואיים לא תופסים לגביו כרגע. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |