לאחרונה פרץ ויכוח על דפי "האייל הקורא" בין גולשי האתר לבין גולשים מהאתר "בננות", על אופיים של שני האתרים ורמת הדיונים בהם. "האייל", שרוב גולשיו זכרים, הואשם ביובש ובחוסר פלפל, ואילו אתר הנשים, "בננות", תואר כרדוד וזול.
תחילתו של הויכוח, כמסתבר, הייתה במספר הודעות ביקורתיות שפרסם עורך "האייל", דובי קננגיסר, באתר הנשים, בנוגע לאיכות המאמרים המתפרסמים שם. כשהגיעו מים עד נפש, באה התגובה בדמות הערה שנתפרסמה תחת מאמרו של יוסי גורביץ, שפורסם בסוף השבוע.
סיפרתי לאישתי על הויכוחון בין שני האתרים המקוונים, הנשי והגברי (אף שרשמית האייל אינו מוגדר כאתר גברי), והיא שאלה "איך אתה מסביר את היריבות הזו?"
"מה זה כבר יכול להיות?" אמרתי, "פשוט, קנאת סופרים. עורכי שני האתרים שייכים בעצם לאותה הברנז'ה, ואין דבר שכיח יותר מיריבות מרה ונצחית בין חבריה של אותה ברנז'ה, בין עיתונאים, מבקרים, אנשי אקדמיה וכו"'. אגב, ככל שהברנז'ה שמאלנית ואוונגרדית יותר, ירבו חילוקי הדעות וההתנצחויות. (ולראייה ראו מאמרו של קננגיסר "האדום האדום הזה").
"הזכרת גם שהיה ביניהם ויכוח על 'התוכן' של האתרים", אמרה אישתי.
"כן," עניתי. דבריה הבאים של אשתי הפתיעו אותי.
"לעתים רחוקות ויכוח בין גברים ונשים הוא באמת על תוכן", היא אמרה. כהסבר לטענה המוזרה הזו סיפרה לי על ספרה של דבורה טנאן - "אתה פשוט לא מבין: גברים ונשים משוחחים" שמו.
"מעניין," אמרתי, "אולי תכתבי על הספר הזה לאייל?"
"לא. אין לי שום דחף להפגין ידע כזה או אחר בפני קבוצת אלמונים באינטרנט", השיבה.
אבל לבסוף, ברוח של שיתוף פעולה נשי, ניאותה לכתוב מאמר בעילום שם על ספרה של טנאן והריהו לפניכם:
דבורה טנאן היא פרופסורית לבלשנות באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון הבירה. בספרה "You Just Don't Understand: Women and Men in Conversation" היא טוענת שההבדלים בין סגנונות התקשורת הגבריים והנשיים משקפים הבדלים עמוקים בין שתי תרבויות חברתיות. טנאן אינה מייחסת חשיבות רבה לתוכן של וויכוחים למיניהם אלא להניעה (מוטיבציה) הפסיכולוגית־חברתית המונחת ביסוד התגובות הדיבוריות של נשים וגברים, הן בדברם עם בני מינם והן בדברם עם המין האחר.
טענתה המרכזית של טנאן היא: נשים נוטות לבנות קונצנזוס - גברים נוטים להרוס אותו.
זו הסיבה ששיחת גברים נשמעת לגמרי שונה משיחת נשים (פנים אל פנים או באינטרנט!).
בעבור נשים, מסבירה טנאן, "לשון השיחה היא בראש וראשונה לשון של קירבה: דרך ליצור בה קשרים ולתמרן ביחסים. השיח הנשי שם דגש על מציאת קווי דמיון בין השקפות הדוברים ועל המשותף בין חוויותיהם".
לעומת זאת, בשיח הגברי "הדיבור נועד בראש וראשונה להגן על עצמאותו ואי־תלותו של הדובר ולקדם את מעמדו בסדר חברתי תחרותי והיררכי. הדבר נעשה באמצעות הפגנת ידע וכשרון, ועל ידי תפיסת מרכז הבמה בעזרת יכולות לשוניות שונות: סיפור סיפורים, בדיחות, או מסירת מידע". כולנו מכירים את הטיפוס הגברי, מסמר הערב, שמספר בדיחות בצרורות - נתקלתם פעם באישה שעושה זאת?
טנאן מצטטת בספרה מחקרים מאת פסיכולוגים וסוציולוגים המוכיחים שההבדלים בתקשורת הלשונית בין בנים לבנות מופיעים כבר בגיל הגן. בגילאים 5-2 ילדות קטנות מנסות במשחקיהן לבנות קהילה, ואילו ילדים בגילאים אלה כבר שקועים בתחרות. במחקר שבחן איך משחקים ילדי הגן ב"רופא וחולה" התגלה שהילדים נוטים לומר, "אני אהיה הרופא", ושתכופות הם נכנסים לוויכוחים ארוכים בשאלה מי יהיה הילד שיזכה בתפקיד רם המעלה הזה. הילדות, לעומת זאת, שואלות בדרך כלל זו את זו באיזה תפקיד הן מעוניינות ("את תהיי החולה לכמה דקות?"), או מעלות הצעה לשיתוף פעולה ("אני אהיה האחות ואת תהיי הרופא" או "עכשיו שתינו יכולות להיות רופאות"). הצעות אלה, בנוסף להימנעות מעימות או הניסיון להגיד לאחרים מה לעשות, הן דרכים יצירתיות שמוצאות הילדות לשמור על מעמדן השווה של כל המשתתפות.
טנאן ממעטת לעסוק בשאלה מדוע גברים ונשים מתקשרים באופן שונה (כלומר, האם הסיבות הן ביולוגיות או חיברותיות), ומתרכזת בניסיון לסייע לשני המינים להבין אלה את אלה ולסלק את התמיהות וההאשמות ההדדיות. תמצית הגישה היא: ביקורת על השיח של המין האחר היא לגיטימית ואף מועילה. אבל חשוב יותר להכיר בכך שגברים ונשים משתמשים בדיבור למטרות שונות לגמרי.
הגישה של טנאן יכולה להטיל אור על ההבדלים בין "האייל" ל"בננות". אל תשאל/י את עצמך מה האמירה שבכל אחד מהאתרים (כלומר, האם היא מעניינת או משעממת), אלא מה כל אחד מהם עושה (כלומר, מהו המבנה החברתי שמיוצר בו). המאמרים ב"אייל" נועדו ליצור סמכותיות בדמותו של הכותב - הוא מעלה ומפרט טיעונים בזכות דבריו, והקוראים נקראים להטיל ספק בטיעונים אלו ולהוכיח את הכותב על טעויותיו. המאמרים ב"בננות", לעומת זאת, משתפים את הקוראים (או ברוב המקרים - את הקוראות) בחוויותיהן של הכותבות, וקוראים להן לשתף את שאר הקוראים בחוויותיהן עצמן ולהזדהות עם הכותבת.
כשהתפרסם סיפרה של טנאן בארצות הברית בראשית שנות התשעים הוא הכה גלים וזכה לסיקור תקשורתי נרחב. אחד הרעיונות שהועלו בספר - נשים מספרות את צרותיהן לגברים משום שהן רוצות לשתף אותם בחוויה, ולא משום שהן מבקשות פתרונות - נקלט היטב בחברה האמריקנית והוליד את התפישה של "I feel your pain" (אני מרגיש את כאבך).
התפיסה הזאת זכתה לביטוי סטירי נפלא בקומדיה "White Men Can't Jump" בכיכובו של וודי הרלסון המגלם בסרט שחקן כדורסל נוכל. באחת הסצנות הוא נראה שוכב במיטה עם חברתו הקצת מטומטמת (השחקנית רוזי פרז) שחולמת על עשיית מיליונים בחידון טלוויזיה בנוסח "מי רוצה להיות מיליונר".
"אני צמאה," אומרת רוזי לוודי.
"אני תכף מביא לך כוס מים," עונה וודי ומתחיל לצאת מהמיטה.
רוזי מעכבת בעדו ואומרת, "למה כוס מים? למה אם את מספרת לגבר על בעיה הוא תמיד רוצה לפתור אותה? למה אתה לא מסוגל פשוט להזדהות עם הצמא שלי? למה אתה לא מסוגל להגיד, 'אני יודע איך את מרגישה. גם אני פעם חשתי צמא כזה. גם אני שכבתי פעם במיטה עם פה יבש'?"
כמובן שהשיחה האינטימית הזו מסתיימת בכך שוודי המתוסכל מטיח בה כוס מים.
|
קישורים
האדום האדום הזה - מאמרו של דובי קננגיסר
You Just Don't Understand - לקניית הספר בחנות "אמאזון"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש