מאמר זה מתמקד בחלק הנסתר של הפיוט "לכה דודי". מטרתו להבין לא את המשמעות "העמוקה" במובן המיסטי של המילה, אלא את המשמעות השנייה שיש לפיוט, המשמעות הקבלית־תאוסופית שעוברת כחוט השני בכל הפיוט. ואולי בכך גדולתו של הפיוט הכל כך מוכר הזה - היכולת לכתוב פיוט שיוכל להיקרא בצורה פשוטה על ידי כל אדם מבלי להבין כלל את החלק הנסתר שבו, ובכל זאת להיחשב לגדול הפיוטים היהודיים בכל הזמנים. כאילו כתב המחבר צופן בו כל אות מוחלפת באחרת, ובכל זאת, גם בצורה המוצפנת, וגם עבור אדם שאינו בקיא ברזי הצופן, עדיין מתקבלת יצירה ברמה של יצירה שייקספירית.
מחבר הפיוט, אשר שמו רמוז בראשי הבתים, הינו ר' שלמה אלקבץ. אלקבץ הוא אחד מגדול מקובליה של העיר צפת במאה ה-16, שם ישב בצוותא עם ר' משה קורדובירו (רמ"ק), ר' יוסף קארו והאר"י. אלו היו חברי האליטה של מלמדי הקבלה בארץ ישראל, והאר"י אף היה אחד מפורצי הדרך בתורת הקבלה.
הקבלה הינה תורה מסובכת ומורכבת, וכלל לא הומוגנית כפי שניתן לחשוב וכפי שמנסים להציג אותה. אך ישנם כמה מושגי יסוד ש(כמעט) אין חולק עליהם, והמושגים הללו יספיקו בשביל מאמרנו זה.
1. עשר ספירות. עשר הספירות (מלשון מספר) הן עשרה "שכלים" או כוחות נבראים. אלו הן "מידות" האל, אך לא חלק מעצמותו כשם שאומר ר' יוסף ג'יקטליא (מקובל מהמאה ה-13) בספרו "שערי אורה": "ושמור נפשך מאוד פן תכשל ותאמר שיש לי"י יתברך מידה מוגבלת... שאין הדבר כך... והכלל שיש לך להאמין שאין בין מידות י"י יתברך ובין מדותינו זולתי בדרך הזכרת סימן בשם לבד". עשר הספירות אינן כוחות מיסטיים. יש להן סדר ברור מאוד, הקרוי לעתים "אילן הקבלה".
שמות הספירות המוצגות בתמונה הן השמות הבסיסיים של כל ספירה. אך לכל ספירה יש שמות רבים. ג'יקטליא, בספרו הנ"ל, עורך מעין מילון לשמותיה של כל ספירה, באמצעות עשרת שערי הספר. בכל שער מייחד המחבר את הדיבור על ספירה אחרת בסדר כרונולוגי מלמטה למעלה: מ-10 ועד 1.
כפי שניתן לראות, הספירות בנויות בערך בצורת אדם, בהתאם לפירוש המקובלים לפסוק "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א', כ"ו). במלים אחרות, העולם של מעלה (הלא הוא "הספירות" או "האלוהות", בניגוד לאלוהים שהוא "אין סוף") הוא בצורת האדם של מטה. לפיכך יש שלושה צדדים למערכת הספירות, המסמלות שלוש תכונות: חסד (ימין), דין (שמאל) ורחמים (מרכז). כשצד שמאל פועל לבד, יש רק דינין - וזה הוא ה"סטרא אחרא", כלומר הצד האחר, הצד הרע הגורם לחטא.
לספירות יש גם מוטיבים מגדריים - זכר או נקבה. לנו יספיק לדעת שהספירה האחרונה (מלכות) מוגדרת כנקבה, וספירת יסוד ותפארת מוגדרות כזכר.
2. שפע: השפע הוא "אור" אלוקי שמגיע מאלוהים עצמו הקרוי "אור אין סוף" ועובר דרך הספירות. הדרך לקבל את השפע הזה היא "לייחד" את הספירות, זאת אומרת לגרום לזיווגן ואיחודן בעולם של מעלה, כך שהצינורות שלהן יעבירו את השפע למקובל למטה. הדרך "לייחד" את הספירות היא באמצעות עשיית מצוות בליווי כוונות. לפיכך רואים בסידור פעמים רבות את המשפט "לשם ייחוד קודשה בריך הוא ושכינתיה" לפני כל מיני ברכות, משום שזו כוונה קבלית שאומרת שהמצווה נעשית כדי לזווג את ה"קדוש ברוך הוא" (שימו לב! לא מדובר פה על אלוהים, אלא על הספירה בשם הזה, הלא היא יסוד, או תפארת לפעמים) ואת שכינתיה (הלא היא ספירת מלכות). כך, כאשר מזווגים את הזכר והנקבה בעולם של מעלה, הדבר מושך שפע אלוקי.
3. אילן הספירות מתחלק בהכללה גסה לשלושה חלקים:
א. שלוש הספירות הראשונות, שהן ספירות עליונות ורחוקות, שאליהן לא אתייחס פה.
ב. שש הספירות הבאות, הנקראות "זעיר אנפין" (ז"א). הספירות הללו - אף על פי שחלקן מוגדרות כנקבה וחלקן כזכר- מוגדרות יחד כ"זכר העליון" ש"מזדווג" או "מתייחד" עם הספירה התחתונה, וכך מושך שפע משלוש הספירות העליונות יותר.
ג. ספירת "מלכות" או "שכינה", הנקבה - המקבלת את כל השפע ומורידה אותו לעולם של מטה.
4. סימבוליקה: כל ספירה במערכת הספירות יכולה לסמל כמה וכמה דברים במקביל, מבלי שהדבר ייתפס כסתירה. כך למשל, ספירת "תפארת" מסמלת לעתים את הזכר העליון ומיוחסת כ"זעיר אנפין" ומזדווגת עם מלכות, ולפעמים ספירת "יסוד" עושה זאת והיא מזדווגת עם מלכות.
לאחר ההקדמה הזו, אני יכול לשוב לפרשנות הפיוט "לכה דודי". מי שיש בידו סידור רינת ישראל בנוסח "ספרד", יוכל לראות שלאחר הפיוט הזה (ועוד שני מזמורי תהילים) נמצא קטע מהזוהר פרשת תרומה בשם "כגוונא". לא ידוע לי האם מדובר בצירוף מקרים או בכוונת מכוון, אך הפיוט של אלקבץ מושתת רובו ככולו על אותו קטע בזוהר ועל עוד מספר קטעים קצרים הנמצאים לפני הקטע הנ"ל. אי לכך, אני רוצה לפרש את הפיוט במקביל לפירוש הקטע הזה בזוהר. אינני מתכוון לערוך דיון ביקורתי בזוהר או בפיוט, אלא רק להבין מה הבין כותב (או כותבי) הזוהר, וכיצד הסתמך עליהם אלקבץ.
בית א':
שָׁמור וְזָכור בְּדִבּוּר אֶחָד הִשְׁמִיעָנוּ אל הַמְיֻחָד –
כותב ג'יקטליא ב"שערי אורה" שער ב': "נתן ה' יתברך לישראל יום השבת כנגד שתי מידות הללו- זכור ליום כנגד אל חי (הלא הוא יסוד כפי שמבאר בתחילת הפרק) ושמור ללילה כנגד אדוני (הלא היא מלכות כפי שמבאר בפרק א'). אם כן, הכוונה היא שיסוד ומלכות, הזכר והנקבה, שניהם נאמרו מפי ה' בדיבור "אחד" - זאת אומרת, שניהם נפרדים אבל הם אחד. אימתי הם אחד? כשעושים מצוות ומייחדים את הספירות, וכך מושכים שפע מלמעלה. ולכן הן שמור והן זכור נכללים בסוד "אחד" (שעליו נרחיב את הדיבור מיד).
ה' אֶחָד וּשְׁמו אֶחָד לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּהּ-
יש להקדים קטע מג'יקטליא, שספרו הוא כעין מילון לשמות הספירות (שערי אורה, שער ה'): "השם החמישי משמות הקודש על דרך המעלות הוא השם הנקרא יהו"ה". זאת אומרת שכאשר אומרים "יהוה אחד", משמע: השם החמישי הוא אחד. והשם החמישי, הלא היא ספירת תפארת, מסמלת את כל שש הספירות האמצעיות - "וזהו השם העומד כדמיון גוף האילן וכל שאר שמות הקודש הם כדמיון ענפי האילן וכולם מתאחדים בו".
לפני הקטע "כגוונא" נביא קטע מהזוהר כמה פסקאות קודם לכן, שאומר בדיוק את מה שכתוב ב"כגוונא", רק בצורה יותר ברורה:
(הזוהר פרשת תרומה בתרגום ובאור הסולם ע"מ 48 פיסקה קל"ד) - "כיון דאיהו אתיחד לעילא בשית סטרין, אוף הכי איהי אתיחדת לתתא בשית סטרין אחרנין".
כיון שהוא - הזכר העליון, זעיר אנפין. מתיחד למעלה בו' קצוות - מייחד את כל שש ספירותיו, המגלמות יחד את הזכר העליון כאמור. גם היא - ספירת מלכות, הנקבה. מתייחדת למטה בו' קצוות אחרות - מתייחדת בינה לבין עצמה (אין זה הזמן להיכנס לפירוש מהן ו' הקצוות שלה).
ועל זה חוזר הקטע הראשון של "כגוונא": "כגוונא דאינון מתייחדין לעילא באחד, אוף הכי איהי אתייחדת לתתא ברז דאחד" - כמעט אותן המילים, וביארנו למעלה.
ולכן "ה' אחד ושמו אחד" - משום ש(לשון הזוהר:)"אחד לעילא בשית סטרין.. ושמו אחד לתתא". זאת אומרת, הוא "אחד" באזור של זעיר אנפין הזכר, ו"אחד" באזור של המלכות הנקבה, ולכן "יהוה אחד" - זו בעצם הספירה החמישית, המסמלת כאמור את כל אילן הספירות, והיא אחד כי בה מתאחדות הספירות. "שמו אחד", כי ספירת מלכות נקראת "שם ה"' כפי שמבאר הסולם, ולכן הוא אחד למעלה - בזעיר אנפין, ואחד למטה -במלכות. ולכן מסיים בפסקה הראשונה של "כגוונא": "והא אוקימנא רזה דיי אחד ושמו אחד"-העמדנו הסוד של ה' אחד ושמו אחד, כמוסבר לעיל. וזה "סוד האחד" ששמור וזכור נאמרו בו - הם נאמרו בדיבור "אחד", כי הם כלולים בייחוד הזה של הספירות (אחד־ייחוד), והם מתייחדים בינם לבין עצמם (כפי שהוזכר בסעיף 4 במושגי היסוד).
בקשר לסוף הפסוק (לשם ולתפארת ולתהילה), נראה שזה נאמר בשביל החריזה, והשתמש דווקא בביטויים הללו כי "שם" כאמור זו ספירת מלכות, ותפארת הלא היא תפארת - וזו עוד סימבוליקה המתארת ייחוד מלכות ותפארת (ייחוד קודשה בריך הוא ושכינתיה, בפי המקובלים).
הפזמון:
לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה-
ה"דוֹד", עוד בשיר השירים, הוא כינוי של הקדוש ברוך הוא. ואין הקב"ה אצל המקובלים אלא כינוי ל"זכר העליון"(זעיר אנפין, תפארת או יסוד).
ה"כלה" היא ספירת שכינה, כשם שכותב ג'יקטליא בשער א': "וגם המידה הזו (מלכות- שעלייה השער הראשון־ד.ד.) נקרא בשיר השירים כלה".
אם כן, זהו סמל נוסף לזיווג ביניהם: דודי, הזכר, לך לקראת הנקבה, קבל את פניה והתייחד עמה.
בית ב':
לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקור הַבְּרָכָה-
מדוע נקראת שבת "מקור הברכה"? על זה יענה לנו מיודענו ר' יוסף ג'יקטליא בשער ב':
"והנה השבת הוא כנגד ספירת יסוד שהיא ספירת א"ל חי ולפיכך נקרא יום השבת מקור הברכות והקדושות, כאמרו: ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שב"ת (בראשית ב, ב). נמצא יום השבת מקור כל הברכות והמשכת הקדושה למטה."
כל הספירות מעבירות את השפע שלהן לספירה התשיעית, שבה (על פי הציור) מתרכז הכל. זו מתייחדת עם הנקבה (הספירה העשירית), וכך מעבירה את כל השפע האלוהי שהגיע לספירות מעליה, אל העולם הזה. לכן יסוד הוא "המקור" - הוא מעביר את השפע שמצטבר אצלו.
מֵראשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה סוף מַעֲשֶּׁה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה-
הפירוש לפסוק הזה הוא מילולי - מהו ה"ראש", ה"קדם"? זהו ראש אילן הספירות, הכתר. ולכן, המלכות (או יסוד "שבת" המוסב על שניהם, כפי שהוסבר במונח סימבוליקה בסעיף 4), המקבלת את כל השפע שלה מלמעלה,"נסוכה" מהראש.
סוף המעשה - סוף אילן הספירות, מקורו נובע מראש האילן - מהמחשבה הראשונה.
חמשת הבתים הבאים מתארים את תקומתה של הספירה ה-10 מה"סטרא אחרא", הלא הוא צד הרע ששולט בה במשך כל ימי השבוע, ורק בשבת עוזב אותה.
השבת מקבלת כמה ביטויים בבתים אלו. נראה כמה מהם, ונביא את המשך הקטע מ"כגוונא" המדבר על תקומת השבת, שממנו כאמור, שאב אלקבץ את רעיונותיו.
מהזוהר פרשת תרומה, עמ' 57 פיסקה קס"ה:
כד עייל שבתא, איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא וכל דינין מתעברין ממנה... וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין."
כד עייל שבת - כאשר נכנסת השבת. איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא - היא מתייחדת (בסוד "אחד" כאשר דיברנו לעיל) ומתפרדת מ"סטרא אחרא". כאשר יש ניתוק בין הספירות בגלל מעשים רעים, ספירת מלכות עוברת לצד שמאל, הלא הוא צד הסטרא אחרא, ואז נקראת "לילית". במשך כל ימי השבוע, בגלל שמתעסקים בעסקי חול, דבוקים בספירת מלכות גם דברים רעים. רק בשבת היא נפרדת מהם ומתפרדת מהסטרא אחרא, ואז -וכל דינין מתעברין ממנה - כל הדינים (דין=צד שמאל=סטרא אחרא) מתפרדים ממנה. וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין - כל ממשלות הרוגז ובעלי הדין בורחים כולם. ולית שולטנא אחרינא בכולהו עלמא - אין שלטון אחר בעולם כולו מלבד שלטון המלכות. הסטרא אחרא כביכול מושמד במשך השבת, וכל השלטון עובר לידי הצד הטוב.
במאמר מוסגר: לפי המקובלים, זו הסיבה ששבת נקראת "מעין עולם הבא". כשם שבעולם הבא הסטרא אחרא יתפרד וייעלם, כך גם בשבת הוא מתפרד מספירת מלכות.
לכן קורא אלקבץ לספירת מלכות - צאי מההפכה (הסטרא אחרא), התעוררי כי בא אורך (האור – השפע האלוקי), והיו למשיסה שאסייך ורחקו כל מבלעייך - כי הדינים מתעברין ממנה, כאמור.
כמה דוגמאות של ביטויים המתייחסים לשבת בבתים הללו:
בית ג': "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחֲמול עָלַיִךְ חֶמְלָּהּ"
בית המקדש(מקדש מלך): "ומידת שם אדני (אדוני=ספירת מלכות) נקרא לפעמים בכינוי בית המקדש, לפי שהוא הבית שהשם המיוחד שוכן בתוכו"(ג'יקטליא, שערי אורה שער א').
אם כך, קורא המחבר לספירת מלכות לצאת מ"ההפכה" - ולקחת את השליטה ואת הממלכה, כפי שראינו בקטע "כגוונא".
בית ד': "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאלָּהּ"
בן ישי: ספירת מלכות נקראת "מלכות בית דוד" כמאמר ג'יטליא בשער א': "ולפי שהמידה הזאת היא נוקמת נקם ברי"ת, ולא גמר שאול מצותה, מאסה בו ונמסרה לדוד ונקרא מלכות בית דוד".
ובשער ב' מבאר: "ובהתחבר זכור ושמור, מלכות בית דוד לדוד..." - ומכאן אנו למדים שכשם שזכור ושמור הם ספירת מלכות ויסוד (כאמור לעיל), כך גם נמשיך את ההקבלה ונראה שאם מלכות בית דוד=ספירת מלכות, דוד (הלוא הוא בן ישי)=יסוד.
לכן הוא קורא בבית ד' לספירת מלכות: התנערי מהאפר "על יד בן ישי". זאת אומרת, כיצד תצליחי להשתחרר מהזוהמה של הסטרא אחרא? על ידי ספירת יסוד, שתתיחדי איתה.
בית ה': "הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי כְּבוד ה' עָלַיִךְ נִגְלָּהּ".
שוב, הבית הזה ממשיך לקרוא למלכות לקום ממקומה המושפל בתוככי זוהמת הסטרא אחרא, כי "בא אורך" - בא השפע (הנקרא אור, כאמור) האלוקי.
בית ו': "לא תֵבושִׁי וְלא תִכָּלְמִי מַה תִּשְׁתּוחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי וְנִבְנְתָה עִיר עַל תלָּה"ּ
עיר: כשמדבר אלקבץ על "עיר שנבנת על תילה", כמובן שמדבר על שיבת ציון (ברובד הנגלה), ולכן ה"עיר" היא ירושלים. וכותב ג'יקטליא בשער ב':"בהר המוריה, שהיא ירושלים, הנקרא אדנ"י"-ירושלים, היא ספירה עשירית היא מלכות. ולכן "נבנתה עיר על תילה" הכוונה היא שכשתצא מלכות מזוהמת הרוע, והיא "תבנה על תילה"- תהיה שלמה. ואין שלמות אלא על ידי איחוד- כשם שבואר לעיל.
בית ז': "וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שׁאסָיִךְ וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ יָשִּׁישּׁ עָלַיִךְ אֱלהָיִךְ כִּמְשּׁושּׁ חָתָן עַל כַּלָּה"
כאמור, המלכות נקראת "כלה", ולכן "כמשוש חתן על כלה". כשם שהחתן בא על הכלה, כך מלכות ויסוד יתייחדו לאחר שכל "מבלעי" מלכות, הלא הם הדינין, יתפרדו ממנה.
בית ח':
יָמִין וּשְּׁמאל תִּפְרוצִי וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי-
לאחר חמשת הבתים המדברים על התפרדות מלכות מהסטרא אחרא, מגיעים שני הבתים האחרונים לעידוד ולמעין אקסטזה הנגרמת עם התייחדות מלכות ויסוד. "ימין ושמאל תפרוצי" - כלומר, תעמדי בפרץ - את, המלכות, עומדת באמצע, בין ימין ושמאל, ומאזנת את שניהם.
עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי וְנִשְּׁמְחָה וְנָגִילָה-
בדומה לביאור הקודם על "בן ישי", גם כאן מסביר הפיוט שהמלכות יכולה לשמוח רק על ידי ייחוד עם "איש בן פרצי" - הלא הוא דוד, מזרע פרץ. ודוד, כאמור, זהו יסוד.
(צילום אילוסטרציה: MorgueFile)
בית ט':
בּואִי בְשָׁלום עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ גַּם בְּשִּׁמְחָה וּבְצָהֳלָה-
לביאור הקטע הזה, נביא את הציטוט האחרון מ"כגוונא". לאחר שהמלכות מפרדת מסטרא אחרא, היא "אתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא". והתרגום: היא מתעטרת בעטרות לפני המלך הקדוש. ולפיכך מכנה אותה אלקבץ "עטרת בעלה".
ויסוד=שלום, כשם שאומר ג'יקטליא בשער ב': "והנה המידה הזאת (יסוד) נקראת בכל התורה כולה שלום".
ולכן "בואי בשלום עטרת בעלה" - תבואי לתוך שלום, תתיחדי עם "שלום", עם ספירת יסוד.
תּוךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה בּואִי כַלָּה בּואִי כַלָּה-
כאמור, שני הבתים האחרונים מתארים מעין אקסטזה, רוח שנחה על המשורר, ולכן מרובות בהם מילות השמחה (שמחה, צהלה, נשמחה, נגילה). המחבר מרגיש כחלק מספירת יסוד, מהזכר העליון. ואכן, לפעמים היה על המקובל להזדהות עם הזכר העליון וכך להתייחד הוא עצמו עם מלכות ולהגיע לעולם של מעלה. נראה, אם כן, שבכל השיר רואים הזדהות בין אלקבץ לספירת יסוד, וכאילו הוא עצמו מתייחד עם מלכות. כך מרגיש עצמו אלקבץ כחלק מהזכר העליון, ועם שעולה ספירת מלכות עוד ועוד, כך הוא מתענג עוד ועוד במהלך השיר - עד שהבית האחרון הוא כעין צעקה - "בואי בשלום עטרת בעלה!". כלומר: בואי, התייחדי עם הזכר העליון, התייחדי עמי! ואז, כשמגיעה מלכות לשיאה - וגם, לפי ביאורינו האחרון, כשמגיע אלקבץ (ספירת יסוד) לשיאו, הוא מסיים בצעקה מלאה בעונג, מקבל את שיא השפע העליון, ולפיכך אומר זאת פעמיים - "בואי כלה, בואי כלה!!"
כך מסיים אלקבץ את הפיוט שלו, ובד בבד מסיים את ההזדווגות שלו עצמו, בתור הזכר העליון, עם ספירת יסוד - מסיים את עלייתו לעולם העליון, את התייחדותו עם אילן הספירות ועם השפע העליון שקיבל.
כפי שניסיתי להראות במאמר, הפיוט "לכה דודי" טומן בחובו משעמות קבלית של ספירת מלכות המתעלה לעולם העליון, נפרדת מהסטרא אחרא ומזדווגת עם הזכר העליון.
בד בבד עם התעלות ספירת מלכות, מתעלה אלקבץ, המזהה עצמו עם הזכר העליון, וכל הפיוט הזה הוא מעין חוויה מינית רוחנית, שבסופה מגיע אלקבץ לסיפוק הרוחני שלו ששיאו הייחוד עם ספירת מלכות וקבלת השפע (שמתחלף בזרע הגברי) העליון.
|
קישורים
נעמי הולין, "דעת" על הצד הנגלה של הפיוט "לכה דודי"
יעקב בזק, "דעת" על הצד הנגלה של הפיוט "לכה דודי"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש