הוא שרוף, הוא שרוף, הוא... שרוף? | 207 | ||||||||||
|
הוא שרוף, הוא שרוף, הוא... שרוף? | 207 | ||||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
א- באשר להיותו של ידיעות אחרונות עיתון שלם ומכובד(...),מילא הנני מסכים לרוב טיעוניך באשר להיות תמיחתו של צינוביץ תרגיל פסול אתית ומוסרית, אך מה על השרופים האמיתיים? יאיר לפיד אמר בתכניתו כי מערכת התוכנית קיבלה לידיה מאות ואלפי מכתבים ונפגעי שריפות אמיתיים, אשר בזים וכואבים את המתיחה האכזרית וזאת בשל התקווה הרגעית אשר ניתנה להם ביד רחבה ומיד לאחר מכן התנפצה לרסיסים. גם כמו שש. פוגל כתב במאמר הקודם על השרוף, כי יש בכך אמת אומנותית מסוימת, אם כי בקושי, עדיין אין אמת זו מצדיקה פגיעה שכזו בציבור רחב אשר לו עוול בכפו. |
|
||||
|
||||
זה מה שאמור להרוס להם את התקווה? מה הם קשורים לעניין, בכלל? הם צריכים לשמוח שהתקשורת תפסיק לחפש באנשים (הלוואי) את הגימיק. בפעם הבאה שאדם שרוף בגופו יעשה תקליט, כבר פחות יתייחסו לפן הסנסציוני שבעניין, ויתייחסו למוזיקה עצמה. |
|
||||
|
||||
ראשית כל, בסיפור הקאוור של השרוף לא דובר על תאונת עבודה, אלא על תאונה סתם. שנית, דידי הררי אף פעם לא התימר להיות עיתונאי (למיטב ידיעתי). הוא שדרן, בדרן, פטפטן, מה שלא תרצה. אבל עיתונאי? אף אחד לא מצפה לקבל דיווח חדשותי מדויק ובדוק מדודו טופז, למשל, אז למה מדידי הררי אתה מצפה ליותר? אם צינוביץ' (שאגב, קיבל ביקורות מעולות כשרוף, ומי אנחנו שנפקפק באוביקטיביות של מבקרי המוסיקה) היה מתכנן להמשיך עם העמדת הפנים לנצח, אז אולי (אולי!) היה משהו בטענות שהובאו כנגדו. אבל אין ספק שהסיפור נועד להיות גימיק, טריק קידום מכירות, שיוסר מעליו הלוט ברגע המתאים. לא יכול להיות שמארגני הקנוניה ציפו להמשיך עם הסיפור הזה זמן רב. אתה בעצמך טוען שהם תכננו להסיר את המסיכה בשלב מסוים, בתכנית של דידי הררי. אז איפה האסון הגדול? בכך שהונו את התקשורת? בעיה של הכתבים שנפלו בפח, לא של צינוביץ' ומרעיו. כל הסיפור נופח מעבר לפרופורציה על מנת להציג את הכתבים שהונו (על ידי עצמם או הקולגות שלהם) בתור שיות תמימות, ואת צינוביץ' בתור שטן מרושע ומניפולטיבי. נקודת התורפה היחידה של צינוביץ' בכל הסיפור היא הנקודה שהעלת אך ביטלת - הונאת הציבור, שכנועו שקניית הדיסק היא מעשה צדקה. אך גם היא מתבטלת אם אתה יוצא מנקודת הנחה שהמתיחה היא אכן מתיחה, ולא הונאה. השילוב המוסיקלי בדיסק, לטענת המבקרים ששמעו אותו (בניגוד אלי, ששמעתי רק את הסינגל) הוא מקורי, ועומד כיצירה מוסיקלית בפני עצמה. זה כבר יותר ממה שלהקות מסחריות כמו היי פייב ודומיהן עשו בתור מוסיקאים. |
|
||||
|
||||
האם "השרוף" כבר הוציא את הדיסק? שמעתי איפשהו שהוא התכוון להחשף רגע לפני יציאתו, דבר שהיה מונע "קנייה מתוך רחמים" כפי שתוארה. |
|
||||
|
||||
דווקא נקודת התורפה שאת המציג איננה תקפה, לעניות דעתי, בהקשר זה. בוא נאמר שאכן הדיסק היה יוצא, נמכר בכמה אלפי עותקים, ורק אז היה צ'ינוביץ' חושף את הסיפור האמיתי של "השרוף". האם יש בכך משום הונאת הציבור? כל אדם שהיה מרגיש כאילו "רומה" ע"י צ'ינוביץ' בשלב זה היה חייב לעצור ולהסתכל על עצמו, כיצד בלע כשה תמים את הביקורת החיובית ואת המאמרים הסנסנציוניים של התקשורת, ואיך שוכנע באופן תת-מודע כי עליו לקנות את הדיסק - לא בשל המוזיקה שבו - אלא בשם "הסיפור האנושי הקשה" שמאחוריו. כי הרי אין זה משנה מה הוא שמו או סיפור חייו של האדם העומד מאחורי המוזיקה, משנה מה היא איכותה של המוזיקה (כמובן שאם אדם מצליח לשלב את ניסיון חייו ביצירתו, הרי שישנו סיכוי טוב יותר שיצליח ליצור יצירה אמיתית יותר, איך אין זה הכרחי). אני דווקא רואה את ההחמצה הגדולה של התרגיל הזה של צ'ינוביץ' בכך שהוא נקטע באיבו - לפני פרסום הדיסק, זאת משום שבמצב שנוצר קשה לאנשים לראות את שטיפת-המוח ואת ההזנייה של האמנות שמבצעת התקשורת משום שהם לא "נכוו" על-ידיה באופן ישיר; אם היו מוציאים 70 ויותר ש"ח מכיסם ורק אז היה מתבהר להם כי למעשה קנו תדמית, סיפור חיים, עמוד ראשון ב"ידיעות", ראיון ברפי רשף ואין ספור כתבות, ולא מוזיקה בתור מוזיקה - אולי אז היה איזהשהוא תהליך של מחשבה ביקורתית לגבי תפקיד המתווכים הלא-רצויים הללו בהליך הפצת המוזיקה לקהל. בכל אופן, כל הכבוד לצ'ינוביץ' על הצבת מראה ברורה מול התקשורת והקרנת דמותה האמיתית בפני עצמה (למרות שכרגע נדמה כי המפלצת מזיזה את ראשה ומנסה לנפץ את המראה, במקום להביט לתוך עיניה שלה...באופן מטאפורי, כמובן) גלעד |
|
||||
|
||||
אני חולק עליך קשות בענין הכבוד שיש לחלוק לצינוביץ' על "הצבת מראה" אל מולה של התקשורת. הוא לא נשכר למצוא "פרצה באבטחה", וה"תועלת" הזו לא עמדה לנגד עיניו. כל שעמד למולו בתכננו את המזימה המדוברת היתה תועלתו האישית. כבוד? כבוד לא קונים בשקרים. |
|
||||
|
||||
אינני מכיר אישית את צינוביץ', אבל אני מוכן להמר כי לא טובתו האישית עמדה לנגד עיניו - שכן כמעט בכל תרחיש אפשרי הוא יוצא מפסיד. לו היתה התרמית מצליחה כמתוכנן היה הזעם גדול שבעתיים, וחלק מן המצחקקים לאידה של התקשורת כרגע היו מחפשים מקום להחביא בו את הדיסק שקנו. כך או כך היה צינוביץ' יוצא "שרוף" - שכן אם אתה מוכר מוצר, אין טעם להרגיז את קהל היעד שלך. ולכן יש לומר - כל הכבוד! לא על שהפיל את התקשורת בפח. את זה רבים וטובים עשו לפניו. על זה שהראה *לכם* את פרצופכם האמיתי. לכם - קהל קוראי העיתונים שוחרי הסקופים, מאזיני הרדיו דורשי הגימיקים, צופי הטלויזיה אכולי הרייטינג. התקשורת, יקירי, משקפת אתכם, ולא שום דבר אחר. ולכן אתם כועסים. האיש חשף את ערוותכם בפומבי. כן ירבו. |
|
||||
|
||||
בוא נדייק בעובדות: צינוביץ' בראיון עם יאיר לפיד, טען שחש שרוף, שלא היה לו עוד מה להפסיד, ומכאן, שהיה לו רק מה להרוויח - תועלת אישית, ולא משנה אם אובייקטיבית זה נכון או לא (וזה כן). לתרבות הרייטינג אין כל קשר לנושא. כל נסיון לייחס לאדם הזה, צינוביץ' שנדמה כאיש מונע ע"י אימפולסים, אדם רגשני וחסר כושר שיפוט (כל זאת, כפי שהצטייר בעיני בהופעותיו התקשורתיות, כמו גם כפי שמעשהו והלך מחשבתו מעידים עליו) כל נסיון לייחס לו מידה נעלה של צדק אבסולוטי, של חשיפת התקשורת במערומיה, מועד לכשלון. אולי אתה חש היבריס, מצחוקך לאידם של הנופלים בפח. תעשה חיים, אם מזה אתה מקבל את ה"קיק" שלך. |
|
||||
|
||||
דידי הררי איננו עיתונאי, הוא איש תקשורת, וכך נכתב. מה ציפיותי מאנשי תקשורת? הגינות מינימלית. תביא את צ'יצ'ולינה שתחשוף את חזה אל מול מצלמות הטלוויזיה, תביא את עדן הראל והצע לה להיות אם ילדך - אך כשאצפה (ולא, ממש לא אצפה), אדע כי כוונותיך כנות. |
|
||||
|
||||
שיחק אותה ובגדול זה רק מראה שהתקשורת לא אוביקטיבית ןלא שופטת שירים לפי האיכות אלה לפי יחצנות וסיפור אישי.נימאס לשמוע כל הזמן שלמה ארצי גם שהשיר לא כל כך יפה אז בכח הם מכניסים לך אותו למוח . בא חיים ושיחק להם אותה זה הכל אגב שיר נחמד מאד |
|
||||
|
||||
צינוביץ' הוא אדם חכם מאוד או טיפש מאוד. אם הוא חכם, אז הרי שהחכמה שלו מתבטאת בכך שהוא הבין שהכל בתחום הבידור הישראלי מתבסס על יחסי ציבור. בלעדיהם אין לאמן סיכוי. אני מאמין שאם צינוביץ' היה מקבל יחצ"נות כמו של אמנים אחרים, הוא היה מצליח. יש בארץ כמה להקות שהן פוזה, שהן יחסי ציבור בלבד, והן מצליחות יופי. והשירים? זוועה. אז גם צינוביץ' יכול. במקום לשכור איזה יחצ"ן ביגשוט מדהים שיעלה לו המון כסף, הוא השקיע יחסית מעט ויצר את "השרוף", שהיה צריך רק מעט מאוד לדחוף את העגלה כדי שתתחיל לנסוע.. וראיתם באיזה מהירות היא נסעה! והצורה הזו של ניצול התקשורת היא בדיוק חוכמתו, והאומץ שלו, אם לכך התכוון. לעומת זאת, אם הוא טיפש, אז הרי שטיפשותו מתבטאת בכך שהוא באמת ניסה טריק כזה. לעבוד על כל הארץ ועל כל הכתבים זה קשה, ועובדה שהוא נכשל. הוא טיפש כי הוא ניסה להשתמש בסימפטיה של הציבור וברחמיו כדי להרוויח כסף. אני, אישית, חושב שהוא חכם. הוא "שרוף" בשביל תחום הבידור כבר הרבה זמן, אז מה זה יישנה אם הוא ינסה את הטריק הזה? לא היה לו מה להפסיד, ולכן הוא באמת ניסה. השאלה הנשאלת עכשיו היא אם הוא גם הרוויח מזה משהו. |
|
||||
|
||||
צר לי, אבל אף אחד לא יוכל לשכנעני שצינוביץ' בפעולתו המתוחכמת משהו פעל ממניעים של ''הוכח את התקשורת'' גרידא. לי אישית צורמת התמיכה לה זוכה צינוביץ' מהקהל הישראלי (עפ''י התרשמותי-יותר תומכים ממגנים), שעוטף אותו בהילת אנטי-גיבור שיצא נגד המסחור, הרייטינג, המיינסטרים והעורכים המוזיקלים. את כל הרייטינג והמסחור הוא מנצל בצביעות אין קץ לקידום אלבומו בתקוה שלא תיפח נשמתו באיבו כמו חבריו הקודמים. אני מוצאת בתרגיל המלוכלך הזה נסיון צבוע ופוגע (אמנם לא בי אישית), שמטרותיו הן מסחריות בלבד, שוב גימיק, עוד פרסומת. הוא תופס בכבוד את הדוגמא לחברה ממוסחרת הנושמת רייטינג, אוכלת יחצנ''ות ושותה שעות מסך. חיים תפס טרמפ על התקשורת, והתקשורת תפסה טרמפ עליו. שניהם נהנו, הרוויחו, וכעת הם עתורי רייטינג. לא נשרפתי, אני לא על כסא גלגלים ולא אוכל להגיד שנפגעתי מהניצול הציני להחפיר של הציבור הזה. נעלבתי מהנלוזות שלו והתביישתי ב''הקהל בבית ובאולפן'' שאכל בשמחה את כל מה שצינוביץ' האכיל אותו. אם לכאן הגענו בשביל למכור מוזיקה ו''להגיע לכל הציבור שרוצה לשמוע אותי ולא יכול'', (כן, זה ציטוט המביע זלזול וגיכוך על האמרה) אז באמת כדאי לשוב ולנגן לפרסומות. ועוד משהו-אם הטלוויזיה לא היתה כ''כ ''מתוקשרת'', צבעונית, רודפת סקופים וכותרות, רייטינג ופרסומות, אז היא לא היתה טורחת להעניק לרמאי, לנצלן ולצבוע הזה אף לא דקת מסך בודדת. אבל היא לא כזו. אני לא קראתי את הראיון איתו, ואני לא עונה על קטגוריית ''צופי הטלוויזיה'' ובודאי לא תכניות ארוח. אבל עם יאיר לפיד וצינוביץ'-טרחתי. יכולתי באותו זמן להיות בחדר ולשמוע מוזיקה שקניתי ואהבתי בלי שהמציאו לי שאותו יוצר ניגן עם מדונה, עיצב שער להיי-פייב, שר עם בוב דילן וכתב לביטלס, בעוד שהוא גידם, חרש-אילם, ופליט הירושימה. |
|
||||
|
||||
נו, אז הנה, צפית בתוכנית שבד"כ לא היית צופה בה. שיפרת את הרייטינג. נפלת בפח שהטמינו לך, ותרמת להמולה הכללית. צינוביץ', מסתבר, צדק. היית בכלל שומעת על הדיסק החדש שלו אם לא כל הסיפור הזה? ועוד מתיישבת במיוחד מול הטלוויזיה כדי לשמוע אותו מתראיין? |
|
||||
|
||||
הבהרה: לא קראתי את המאמר המדובר בידיעות אחרונות, ולא ראיתי ושמעתי את הראיונות עם צינוביץ'. קראתי רק את המאמרים שהתפרסמו לאחר חשיפת הנוכל. וצינוביץ' הוא לא יותר מנוכל, ונוכל לא מוצלח במיוחד. כמו רוב הנוכלים, הוא לא השקיע מחשבה באפשרות שיתפס. כל מי שמייחס לו תכנונים ארוכי טווח, מחאה נגד תרבות הרייטינג, וכו', מעניק הערכת יתר לנוכל כושל. הוא לא הצליח לעניין את הציבור במרכולתו, ואז הוא עלה על הרעיון המבריק של סחטנות רגשית המשולבת בגימיק. ועל כן, אני, אישית, לא אקנה שום מוצר ששמו של צינוביץ' מתנוסס עליו. אני לא אוהב אנשים שמנסים לרמות אותי, ואני לא מתכוון להציג אותם כגאונים או כמורדים. אני מקווה שידיעות אחרונות יתבעו אותו ויקחו ממנו את החולצה האחרונה שלו. צינוביץ' רחוק מלהיות מורד. הוא מתפרנס מתרבות הרייטינג. מי שמצפה ממנו לצאת נגדה הוא תמים. |
|
||||
|
||||
דוקא ממך לא ציפיתי לגישה צדקנית ומתחסדת שכזו. שהרי מהכרותי (הקלושה) אתך, אינך נמנה בדיוק על אותו קהל הנופלים בפח שוחרי הגימיקים והרייטינג. הטריק של צינוביץ', מעצם טבעו, אינו מכוון כלפיך וכלפי שכמותך (בלי קשר למניעיו - שאינם ידועים לי או לך). מה לך מלין, אם כן? |
|
||||
|
||||
נמאס לי מתרבות המתיחות הישראלית. נמאס לי מסוג ההומור הזה, שכולו על חשבון האחר. הוא מעורר צחוק, אבל זה צחוק רע לב, שמחה לאיד. צינוביץ' הוא פשוט גירסה מוגדלת של יהודה ברקן ואלי יצפאן, הוא פשוט עבד על אנשי התקשורת ולא על סתם אנשים. די, נמאס. לאנשים מותר לחיות גם מבלי שיכריחו אותם להיות הבדיחה של אחרים. המתיחה השנואה עלי ביותר היא זו שאירגן לפני כמה שנים יצפאן, כאשר כמה זמרים ובדרנים, שיצאו לבדר חיילים בלבנון מצאו את עצמם בבסיס סורי מבויים. כמה מצחיק לראות את הבדרנים מחווירים, לשמוע את גניחות הפחד שלהם, מה אני אגיד לך, אמנות ממש. אילו הייתי אחד מהם הייתי תובע את יצפאן על עוגמת נפש (וסתם מחשבה - מה היה קורה אם אחד מהם היה חוטף התקף לב?), ואת הקצין ששיתף פעולה הייתי זורק לכלא צבאי, לא לפני שהיו תולשים לו את הדרגות. צדקני? אולי. קוראי האייל כבר יודעים בוודאי שאני מכור לחדשות. אני קורא שלשה עיתונים ביום. לרוב אני קורא עתון בדרך לעבודה או לאוניברסיטה, וכשאני מסיים לקרוא אותו - בדרך כלל באוטובוס או בתחנת אוטובוס - אני מציע אותו לאנשים אחרים. רוב האנשים מסרבים; אני רואה את המבטים שלהם מחפשים את המצלמה הנסתרת. תרבות המתיחות שכנעה אותם שלא יכול להיות שמישהו מציע להם משהו ללא תמורה, אלא אם הוא מתכוון למרוח את פרצופם הנדהם בזמן שיא בטלוויזיה, מול פני האומה. נמאס לי מזה. הגיע הזמן להפסיק. |
|
||||
|
||||
את המתיחות *האלה* אני מתעב בדיוק כמוך. אני פשוט לא משייך את מעשהו של צינוביץ' לסוג זה. בניגוד למתיחות שתיארת, שכל מטרתן לעשות חוכא ואיטלולא מאדם *ספציפי*, עניין השרוף לא *נכפה* על אף אחד. מותר לאנשים לחיות בלי להפוך לבדיחה של אחרים - אבל אלו שבחרו להם למקצוע לתחוב אפם לעניני אחרים, אינם יכולים להאשים אלא את עצמם... |
|
||||
|
||||
אתה צודק בגנותך את תרבות המתיחות והשמחה לאיד אבל לא זה העניין. צינוביץ' עשה את מה שעשה כהתבכיינות על כמה זה קשה להיות זמר מצליח. זו מדינה קטנה ומעט מאוד מצליחים, מי שלא, צריך למצוא עבודה אחרת. לצינוביץ' נמאס לעשות ג'ינגלים ולכן תיכנן את המתיחה בתקווה טיפשית שהמערכת תשתנה וגם הוא, ללא גימיקים, יוכל להצליח. אנשים לא רוצים לקבל ממך עיתון מכיוון שהם רואים זאת כנדבה. האם היית מוכן לקבל עודף ממישהו? |
|
||||
|
||||
לא נראה לי שהם רואים זאת כנדבה. ראשית, משום בניגוד לעודף, כלומר כסף, לעיתון שסיימו לקרוא בו אין כבר שימוש. שנית - לאנשים לא מפריע *לבקש* את העיתון מאנשים ("אחי, אפשר תספורט(*)?"). אז אם לא אכפת להם לבקש את העיתון, מה אכפת להם לקבל אותו? (*) כן, תספורט. בלי שום גקש אחרי ה-ת'. חלק ממלחמתי המתחדשת למען צירוף הקיצור ת' (קיצור של "את ה") ליתר אותיות בכל"ם כקיצור קביל והגיוני לחלוטין. הצטרפו גם אתם! |
|
||||
|
||||
אף אם אין לעיתון שימוש זו עדיין מתנה מאדם זר ורוב האנשים אינם ששים לקבלה. אולי אותם מבקשי הספורט יסכימו לקבל את העיתון אבל לא בטוח שיוסי נתקל בהם (אני בקושי נתקל בהם). יש עוד הרבה סיבות למה לא לקבל עיתון או כל מתנה אחרת. אני מציע לתת אותו לידיד. |
|
||||
|
||||
ואכן, רוב האנשים שמוכנים לקבל את העיתון מבקשים את מוסף הספורט (שאותו, לצערי, אינני יכול לתת להם, כי הוא מונח בפח הזבל שליד הקיוסק שבו קניתי את העיתון...) |
|
||||
|
||||
"מניעיו לא ידועים"? נו באמת, ניר. אתה חוזר על הנקודה הזו ("הוא לא ירוויח מזה כלום", טענת בתגובה אחרת). אתה *באמת* מאמין בזה? היו לו שלושה מניעים, בסדר החשיבות הבא: כסף, כסף וכסף. בנוסף, היו לו גם מניעים פיננסיים. מכירות הדיסק יהיו גבוהות בהרבה מאשר אם היה נמכר בתור "החדש של צינוביץ"' - נדמה לי שכבר ציינתי נקודה זו. אפילו לאחר חשיפת התרמית, וה"חרם" שרבים יטילו על ה"אמן" שלך, המכירות תהינה גבוהות מאלו שהיה זוכה להן ללא ה"פן החדש" של האמנות שלו. |
|
||||
|
||||
לא הצלחתי עדיין לגבש עמדה נחרצת בסוגייה הכללית "צינוביץ', פרס ישראל לעיתונות או בית המעצר קישון", אבל אני חושב שהטיעון שלך, בדבר מניעיו הכספיים, לא מפריך שום דבר. יוצאת לי כאן תגובה ארוכה, אבל אני חושב שמדובר בכשל מחשבתי שרלוונטי לא רק למקרה צינוביץ'. נבחן טענה חביבה: "כאשר מוטי גילת חשף את פרשת דרעי מניעיו היו כספיים בלבד. עובדה: אם היה חושף במקום זאת את פרשת 'יענקל מוכר החמוצים בשוק שמרמה במשקל' לא היה מקבל מ"ידיעות" רבע מהמשכורת שהוא מקבל עכשיו". ומשהו עוד יותר טפשי: נניח שהיה מתעורר וויכוח על איכותה של תוכנה שכתב מר טל כהן בימיו בי.ב.מ. (זה לא מידע פנים שעבדת שם, זה כתוב כאן באתר) ואני הייתי אומר: "טל כהן הזה גאון, איזה תוכנה מבריקה ונפלאה", היה משיב לי מישהו "שטויות, הוא כתב את זה רק בשביל הכסף, והוא אכן קיבל מי.ב.מ הרבה כסף בשביל זה". ומשהו הכי טיפשי: "כאשר מתי כספי כתב את הלחן הגאוני של 'כשאלוהים אמר בפעם הראשונה' לא עמדה לנגד עיניו אלא תאוות בצע. הוכחה: אם היה כותב לחן בינוני כמו 'סוניה', הרבה פחות אנשים היו קונים את תקליטיו". ועכשיו תטען בוודאי שגילת וכספי מקבלים הרבה כסף (נגיד) בגלל שמה שהם *עשו* הוא טוב, ולא בגלל גימיק צדדי. והם עשו משהו מבריק. אבל על זה בדיוק הוויכוח. הטוענים בעד צינוביץ' אומרים שהוא עשה משהו מבריק, שיש בו אמירה ואיכות בפני עצמו. מה רע בזה שהוא ירוויח כסף מזה? או אולי זה שהוא מוזיקאי, שאמור למכור דיסקים, פירושה שעליו להתמודד "כמו גבר" עם שאר המוזיקאים במגרש המקובל (כמו מתי כספי, וכמו גילת במגרש העיתונאי) ולא לחפש לעצמו דרכי ביטוי וקידום מתחכמות? טענה אפשרית, אבל שוב בדיוק על זה הוויכוח, ושוב אני לא רואה מה עניין האינטרס הכספי מעלה או מוריד. אולי זה שהוא מרוויח מרמאות? אבל גם על זה בדיוק מתווכחים כאן אנשים, האם היתה זו רמאות לגיטימית או לא. למה זה מוריד מהלגיטימיות אם הוא מרוויח? קו המחשבה שלך, כפי שאני רואה אותו הוא: 1. הוא ירוויח מזה. 2. הוא ידע זאת, וזה עמד לנגד עיניו 3. שום דבר אחר לא עמד לנגד עיניו. אני חושב שאפשר לחתוך בין 2 ל-3. למשל, מה שאולי עבר בראשו של גילת היה: הרצון להצטיין, ולזכות בתהילה, ו(אולי) להועיל לציבור, ו(אולי) להרוויח כסף. לא רק שקשה לדעת, בכלל לא ברור עד כמה אפשר להפריד ביניהם. במידה רבה אלו צדדים שונים של אותו המטבע. ובאופן די דומה, נניח שבראשו של צינוביץ' עבר הרהור כזה: "באסה, יש לי תקליט חדש, לא מעניין את התקשורת השטחית, אף אחד לא ידע עליו, אף אחד לא יקנה. הא! יש לי רעיון! אני אתחזה לאומלל! התקשורת רודפת הסנסציות והדמעות תפרסם אותי, אנשים יקנו, אני אעשה מכה. גאון אני!" ובכן, אני חושב שבהרהור כזה, אגואיסטי לחלוטין, כבר גלומה ביקורת על התקשורת והציבור - בדיוק מה שבגללו אנשים כאן משבחים אותו. זה אפילו לא בהכרח משנה עד כמה הוא היה מודע לזה. ולבסוף (וזה כבר ספציפי למקרה צינוביץ'), האם באמת הוא יעשה כזו מכה, ואם כן האם זה רע? אני מתקשה לראות עדר אנשים נוהר לחנויות הדיסקים ובמוחם "וואו, הדיסק שכולם דיברו עליו, אני חייב לקנות אותו". מי שיקנה את הדיסק, יקנה אותו בוודאי בגלל שהמוזיקה מצאה חן בעיניו. זה שהוא נחשף למוזיקה בזכות רמייה, האם זה הופך את הרמייה לפחות לגיטימית? או אולי דווקא ליותר לגיטימית? ואם יהיו אנשים שדווקא כן יקנו את הדיסק *רק* בגלל כל הטראראם ובלי קשר למוזיקה? גם זה, באופן מוזר, דווקא עושה את הרמייה ליותר לגיטימית. בשביל אנשים כאלה, צינוביץ' הוא לא יוצר של מוזיקה אלא יוצר של טראראמים, שמצא גם דרך למכור אותם. אולי טראראמים הם לא אפיק יצירה לגיטימי - אבל אם כן, לא משנה עניין האינטרס הפיננסי. |
|
||||
|
||||
ירדן, כל הטיעון שלך נפסל על הסף מהסיבה הפשוטה שאין דבר כזה ''רמיה לגיטימית''. לא פחות לגיטימית, לא יותר לגיטמית, ולא בכלל. ''לא תשקר'', אפילו בתנ''ך זה כתוב. |
|
||||
|
||||
ודאי תוכה בתדהמה, אייל, כשאספר לך שאיני חי לפי הכתוב בתנ"ך - ומן הסתם גם ירדן לא. פרט לכך - שתי נקודות: א. לא כתוב "לא תשקר" בתנ"ך. כתוב "לא תענה ברעך עד שקר". אם כבר, אז כבר... ב. הבעייה כאן היא ההגדרה של "רמייה". האם כתיבה תחת שם בדוי היא רמייה? האם כתיבת דברים שאינם אמת הם רמייה? אם כך, הבה נזרוק למדורה את כל סיפורי או הנרי וכתבי מרק טוויין, למשל... בקיצור, כשבאמנות עסקינן, אין דבר כזה "רמייה". הכל הולך. |
|
||||
|
||||
עניין השרוף אינו אומנות אלא יחסי ציבור. באומנות מותר לעשות הכל, ביחסי ציבור מחויבים לאמת, מותר אמנם ליפות את האמת ולטשטש פרטים אבל חייב להיות בסיס לכל. |
|
||||
|
||||
איך דידי הררי הפך ל''שותף פעיל'' . למיטב ידעתי הוא לא הודה בכלום. ניחא אם הוא היה מורשע בדין.... |
|
||||
|
||||
אני מוכרחה לציין שגם אני הגעתי ממקום של בוז וכעס על האיש הציני שמעז להשתמש בנכים למטרותיו המסחריות המובהקות. אבל, מאחורי כל הגימיק עומד אדם אומנם שחצן, ציני לעיתים, עם אגו בגודל של הבית (המופלא אם יורשה לי ) שלו, אבל פשוט גאון מוסיקלי, יודע לקרוא את הקהל, למרות שזה לא הסגנון בו היה בוחר לשיר מיוזמתו, ואם ניתן לו צ'אנס אולי נאהב את מה שיש לחיים צינוביץ לומר, ויש לו. נתקלתי באיש תוך כדי ראיון איתו לעבודה לאוניברסיטה ויצאתי פשוט מוקסמת, ואני לא קלה להשפעה, אם רק היינו נותנים סיכוי לשונה ולאחר, ולא רק למוכר כמו שלמה ארצי , היינו מופתעים לטובה, לצינו יש המון מה לומר או בעצם לשיר, כדאי להקשיב, הוא עוד לא אמר את המילה האחרונה!!! |
|
||||
|
||||
האם לא מגיעה לאדם הזדמנות? תראה אם יש פונטציאל אהדה לשירים שלו שקר החן הבל היופי ומכונת הלהיטים למשל (למרות שאני לא מת עליהם) למה זה פייר שבתור אדם רגיל לא יקבלו אותם ובתור שרוף כן בכל אופן דידי הררי הוא האדם הלא אתי שבעניין |
|
||||
|
||||
מוזר לי מאוד שבכל הדיון הזה העומד במרכזו הוא צ'ינוביץ, האתיקה שלו, המסחריות וכו'. מה לגבי "ידיעות אחרונות" שכשלו כשלון נחרץ? התאווה לסקופ השכיחה את הסטנדרטים של עיתונאות רצינית, לא תחקיר, לא בדיקת רקע, אף לא שיקולי סבירות. כותב תגובה זו מחרים את ידיעות ומעריב מטעמי מצפון, טעם טוב והיגיינה, ובעצת רופאיו. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |