 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבהרה: לא קראתי את המאמר המדובר בידיעות אחרונות, ולא ראיתי ושמעתי את הראיונות עם צינוביץ'. קראתי רק את המאמרים שהתפרסמו לאחר חשיפת הנוכל. וצינוביץ' הוא לא יותר מנוכל, ונוכל לא מוצלח במיוחד. כמו רוב הנוכלים, הוא לא השקיע מחשבה באפשרות שיתפס. כל מי שמייחס לו תכנונים ארוכי טווח, מחאה נגד תרבות הרייטינג, וכו', מעניק הערכת יתר לנוכל כושל. הוא לא הצליח לעניין את הציבור במרכולתו, ואז הוא עלה על הרעיון המבריק של סחטנות רגשית המשולבת בגימיק. ועל כן, אני, אישית, לא אקנה שום מוצר ששמו של צינוביץ' מתנוסס עליו. אני לא אוהב אנשים שמנסים לרמות אותי, ואני לא מתכוון להציג אותם כגאונים או כמורדים. אני מקווה שידיעות אחרונות יתבעו אותו ויקחו ממנו את החולצה האחרונה שלו. צינוביץ' רחוק מלהיות מורד. הוא מתפרנס מתרבות הרייטינג. מי שמצפה ממנו לצאת נגדה הוא תמים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דוקא ממך לא ציפיתי לגישה צדקנית ומתחסדת שכזו. שהרי מהכרותי (הקלושה) אתך, אינך נמנה בדיוק על אותו קהל הנופלים בפח שוחרי הגימיקים והרייטינג. הטריק של צינוביץ', מעצם טבעו, אינו מכוון כלפיך וכלפי שכמותך (בלי קשר למניעיו - שאינם ידועים לי או לך). מה לך מלין, אם כן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נמאס לי מתרבות המתיחות הישראלית. נמאס לי מסוג ההומור הזה, שכולו על חשבון האחר. הוא מעורר צחוק, אבל זה צחוק רע לב, שמחה לאיד. צינוביץ' הוא פשוט גירסה מוגדלת של יהודה ברקן ואלי יצפאן, הוא פשוט עבד על אנשי התקשורת ולא על סתם אנשים. די, נמאס. לאנשים מותר לחיות גם מבלי שיכריחו אותם להיות הבדיחה של אחרים. המתיחה השנואה עלי ביותר היא זו שאירגן לפני כמה שנים יצפאן, כאשר כמה זמרים ובדרנים, שיצאו לבדר חיילים בלבנון מצאו את עצמם בבסיס סורי מבויים. כמה מצחיק לראות את הבדרנים מחווירים, לשמוע את גניחות הפחד שלהם, מה אני אגיד לך, אמנות ממש. אילו הייתי אחד מהם הייתי תובע את יצפאן על עוגמת נפש (וסתם מחשבה - מה היה קורה אם אחד מהם היה חוטף התקף לב?), ואת הקצין ששיתף פעולה הייתי זורק לכלא צבאי, לא לפני שהיו תולשים לו את הדרגות. צדקני? אולי. קוראי האייל כבר יודעים בוודאי שאני מכור לחדשות. אני קורא שלשה עיתונים ביום. לרוב אני קורא עתון בדרך לעבודה או לאוניברסיטה, וכשאני מסיים לקרוא אותו - בדרך כלל באוטובוס או בתחנת אוטובוס - אני מציע אותו לאנשים אחרים. רוב האנשים מסרבים; אני רואה את המבטים שלהם מחפשים את המצלמה הנסתרת. תרבות המתיחות שכנעה אותם שלא יכול להיות שמישהו מציע להם משהו ללא תמורה, אלא אם הוא מתכוון למרוח את פרצופם הנדהם בזמן שיא בטלוויזיה, מול פני האומה. נמאס לי מזה. הגיע הזמן להפסיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המתיחות *האלה* אני מתעב בדיוק כמוך. אני פשוט לא משייך את מעשהו של צינוביץ' לסוג זה. בניגוד למתיחות שתיארת, שכל מטרתן לעשות חוכא ואיטלולא מאדם *ספציפי*, עניין השרוף לא *נכפה* על אף אחד. מותר לאנשים לחיות בלי להפוך לבדיחה של אחרים - אבל אלו שבחרו להם למקצוע לתחוב אפם לעניני אחרים, אינם יכולים להאשים אלא את עצמם... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק בגנותך את תרבות המתיחות והשמחה לאיד אבל לא זה העניין. צינוביץ' עשה את מה שעשה כהתבכיינות על כמה זה קשה להיות זמר מצליח. זו מדינה קטנה ומעט מאוד מצליחים, מי שלא, צריך למצוא עבודה אחרת. לצינוביץ' נמאס לעשות ג'ינגלים ולכן תיכנן את המתיחה בתקווה טיפשית שהמערכת תשתנה וגם הוא, ללא גימיקים, יוכל להצליח. אנשים לא רוצים לקבל ממך עיתון מכיוון שהם רואים זאת כנדבה. האם היית מוכן לקבל עודף ממישהו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שהם רואים זאת כנדבה. ראשית, משום בניגוד לעודף, כלומר כסף, לעיתון שסיימו לקרוא בו אין כבר שימוש. שנית - לאנשים לא מפריע *לבקש* את העיתון מאנשים ("אחי, אפשר תספורט(*)?"). אז אם לא אכפת להם לבקש את העיתון, מה אכפת להם לקבל אותו? (*) כן, תספורט. בלי שום גקש אחרי ה-ת'. חלק ממלחמתי המתחדשת למען צירוף הקיצור ת' (קיצור של "את ה") ליתר אותיות בכל"ם כקיצור קביל והגיוני לחלוטין. הצטרפו גם אתם! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אם אין לעיתון שימוש זו עדיין מתנה מאדם זר ורוב האנשים אינם ששים לקבלה. אולי אותם מבקשי הספורט יסכימו לקבל את העיתון אבל לא בטוח שיוסי נתקל בהם (אני בקושי נתקל בהם). יש עוד הרבה סיבות למה לא לקבל עיתון או כל מתנה אחרת. אני מציע לתת אותו לידיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, רוב האנשים שמוכנים לקבל את העיתון מבקשים את מוסף הספורט (שאותו, לצערי, אינני יכול לתת להם, כי הוא מונח בפח הזבל שליד הקיוסק שבו קניתי את העיתון...) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מניעיו לא ידועים"? נו באמת, ניר. אתה חוזר על הנקודה הזו ("הוא לא ירוויח מזה כלום", טענת בתגובה אחרת). אתה *באמת* מאמין בזה? היו לו שלושה מניעים, בסדר החשיבות הבא: כסף, כסף וכסף. בנוסף, היו לו גם מניעים פיננסיים. מכירות הדיסק יהיו גבוהות בהרבה מאשר אם היה נמכר בתור "החדש של צינוביץ"' - נדמה לי שכבר ציינתי נקודה זו. אפילו לאחר חשיפת התרמית, וה"חרם" שרבים יטילו על ה"אמן" שלך, המכירות תהינה גבוהות מאלו שהיה זוכה להן ללא ה"פן החדש" של האמנות שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הצלחתי עדיין לגבש עמדה נחרצת בסוגייה הכללית "צינוביץ', פרס ישראל לעיתונות או בית המעצר קישון", אבל אני חושב שהטיעון שלך, בדבר מניעיו הכספיים, לא מפריך שום דבר. יוצאת לי כאן תגובה ארוכה, אבל אני חושב שמדובר בכשל מחשבתי שרלוונטי לא רק למקרה צינוביץ'. נבחן טענה חביבה: "כאשר מוטי גילת חשף את פרשת דרעי מניעיו היו כספיים בלבד. עובדה: אם היה חושף במקום זאת את פרשת 'יענקל מוכר החמוצים בשוק שמרמה במשקל' לא היה מקבל מ"ידיעות" רבע מהמשכורת שהוא מקבל עכשיו". ומשהו עוד יותר טפשי: נניח שהיה מתעורר וויכוח על איכותה של תוכנה שכתב מר טל כהן בימיו בי.ב.מ. (זה לא מידע פנים שעבדת שם, זה כתוב כאן באתר) ואני הייתי אומר: "טל כהן הזה גאון, איזה תוכנה מבריקה ונפלאה", היה משיב לי מישהו "שטויות, הוא כתב את זה רק בשביל הכסף, והוא אכן קיבל מי.ב.מ הרבה כסף בשביל זה". ומשהו הכי טיפשי: "כאשר מתי כספי כתב את הלחן הגאוני של 'כשאלוהים אמר בפעם הראשונה' לא עמדה לנגד עיניו אלא תאוות בצע. הוכחה: אם היה כותב לחן בינוני כמו 'סוניה', הרבה פחות אנשים היו קונים את תקליטיו". ועכשיו תטען בוודאי שגילת וכספי מקבלים הרבה כסף (נגיד) בגלל שמה שהם *עשו* הוא טוב, ולא בגלל גימיק צדדי. והם עשו משהו מבריק. אבל על זה בדיוק הוויכוח. הטוענים בעד צינוביץ' אומרים שהוא עשה משהו מבריק, שיש בו אמירה ואיכות בפני עצמו. מה רע בזה שהוא ירוויח כסף מזה? או אולי זה שהוא מוזיקאי, שאמור למכור דיסקים, פירושה שעליו להתמודד "כמו גבר" עם שאר המוזיקאים במגרש המקובל (כמו מתי כספי, וכמו גילת במגרש העיתונאי) ולא לחפש לעצמו דרכי ביטוי וקידום מתחכמות? טענה אפשרית, אבל שוב בדיוק על זה הוויכוח, ושוב אני לא רואה מה עניין האינטרס הכספי מעלה או מוריד. אולי זה שהוא מרוויח מרמאות? אבל גם על זה בדיוק מתווכחים כאן אנשים, האם היתה זו רמאות לגיטימית או לא. למה זה מוריד מהלגיטימיות אם הוא מרוויח? קו המחשבה שלך, כפי שאני רואה אותו הוא: 1. הוא ירוויח מזה. 2. הוא ידע זאת, וזה עמד לנגד עיניו 3. שום דבר אחר לא עמד לנגד עיניו. אני חושב שאפשר לחתוך בין 2 ל-3. למשל, מה שאולי עבר בראשו של גילת היה: הרצון להצטיין, ולזכות בתהילה, ו(אולי) להועיל לציבור, ו(אולי) להרוויח כסף. לא רק שקשה לדעת, בכלל לא ברור עד כמה אפשר להפריד ביניהם. במידה רבה אלו צדדים שונים של אותו המטבע. ובאופן די דומה, נניח שבראשו של צינוביץ' עבר הרהור כזה: "באסה, יש לי תקליט חדש, לא מעניין את התקשורת השטחית, אף אחד לא ידע עליו, אף אחד לא יקנה. הא! יש לי רעיון! אני אתחזה לאומלל! התקשורת רודפת הסנסציות והדמעות תפרסם אותי, אנשים יקנו, אני אעשה מכה. גאון אני!" ובכן, אני חושב שבהרהור כזה, אגואיסטי לחלוטין, כבר גלומה ביקורת על התקשורת והציבור - בדיוק מה שבגללו אנשים כאן משבחים אותו. זה אפילו לא בהכרח משנה עד כמה הוא היה מודע לזה. ולבסוף (וזה כבר ספציפי למקרה צינוביץ'), האם באמת הוא יעשה כזו מכה, ואם כן האם זה רע? אני מתקשה לראות עדר אנשים נוהר לחנויות הדיסקים ובמוחם "וואו, הדיסק שכולם דיברו עליו, אני חייב לקנות אותו". מי שיקנה את הדיסק, יקנה אותו בוודאי בגלל שהמוזיקה מצאה חן בעיניו. זה שהוא נחשף למוזיקה בזכות רמייה, האם זה הופך את הרמייה לפחות לגיטימית? או אולי דווקא ליותר לגיטימית? ואם יהיו אנשים שדווקא כן יקנו את הדיסק *רק* בגלל כל הטראראם ובלי קשר למוזיקה? גם זה, באופן מוזר, דווקא עושה את הרמייה ליותר לגיטימית. בשביל אנשים כאלה, צינוביץ' הוא לא יוצר של מוזיקה אלא יוצר של טראראמים, שמצא גם דרך למכור אותם. אולי טראראמים הם לא אפיק יצירה לגיטימי - אבל אם כן, לא משנה עניין האינטרס הפיננסי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן, כל הטיעון שלך נפסל על הסף מהסיבה הפשוטה שאין דבר כזה ''רמיה לגיטימית''. לא פחות לגיטימית, לא יותר לגיטמית, ולא בכלל. ''לא תשקר'', אפילו בתנ''ך זה כתוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי תוכה בתדהמה, אייל, כשאספר לך שאיני חי לפי הכתוב בתנ"ך - ומן הסתם גם ירדן לא. פרט לכך - שתי נקודות: א. לא כתוב "לא תשקר" בתנ"ך. כתוב "לא תענה ברעך עד שקר". אם כבר, אז כבר... ב. הבעייה כאן היא ההגדרה של "רמייה". האם כתיבה תחת שם בדוי היא רמייה? האם כתיבת דברים שאינם אמת הם רמייה? אם כך, הבה נזרוק למדורה את כל סיפורי או הנרי וכתבי מרק טוויין, למשל... בקיצור, כשבאמנות עסקינן, אין דבר כזה "רמייה". הכל הולך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניין השרוף אינו אומנות אלא יחסי ציבור. באומנות מותר לעשות הכל, ביחסי ציבור מחויבים לאמת, מותר אמנם ליפות את האמת ולטשטש פרטים אבל חייב להיות בסיס לכל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |