בתשובה לניר יניב, 08/05/00 16:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נמאס לי מתרבות המתיחות הישראלית. נמאס לי מסוג ההומור הזה, שכולו על חשבון האחר. הוא מעורר צחוק, אבל זה צחוק רע לב, שמחה לאיד. צינוביץ' הוא פשוט גירסה מוגדלת של יהודה ברקן ואלי יצפאן, הוא פשוט עבד על אנשי התקשורת ולא על סתם אנשים. די, נמאס. לאנשים מותר לחיות גם מבלי שיכריחו אותם להיות הבדיחה של אחרים. המתיחה השנואה עלי ביותר היא זו שאירגן לפני כמה שנים יצפאן, כאשר כמה זמרים ובדרנים, שיצאו לבדר חיילים בלבנון מצאו את עצמם בבסיס סורי מבויים. כמה מצחיק לראות את הבדרנים מחווירים, לשמוע את גניחות הפחד שלהם, מה אני אגיד לך, אמנות ממש. אילו הייתי אחד מהם הייתי תובע את יצפאן על עוגמת נפש (וסתם מחשבה - מה היה קורה אם אחד מהם היה חוטף התקף לב?), ואת הקצין ששיתף פעולה הייתי זורק לכלא צבאי, לא לפני שהיו תולשים לו את הדרגות. צדקני? אולי. קוראי האייל כבר יודעים בוודאי שאני מכור לחדשות. אני קורא שלשה עיתונים ביום. לרוב אני קורא עתון בדרך לעבודה או לאוניברסיטה, וכשאני מסיים לקרוא אותו - בדרך כלל באוטובוס או בתחנת אוטובוס - אני מציע אותו לאנשים אחרים. רוב האנשים מסרבים; אני רואה את המבטים שלהם מחפשים את המצלמה הנסתרת. תרבות המתיחות שכנעה אותם שלא יכול להיות שמישהו מציע להם משהו ללא תמורה, אלא אם הוא מתכוון למרוח את פרצופם הנדהם בזמן שיא בטלוויזיה, מול פני האומה. נמאס לי מזה. הגיע הזמן להפסיק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
את המתיחות *האלה* אני מתעב בדיוק כמוך. אני פשוט לא משייך את מעשהו של צינוביץ' לסוג זה. בניגוד למתיחות שתיארת, שכל מטרתן לעשות חוכא ואיטלולא מאדם *ספציפי*, עניין השרוף לא *נכפה* על אף אחד. מותר לאנשים לחיות בלי להפוך לבדיחה של אחרים - אבל אלו שבחרו להם למקצוע לתחוב אפם לעניני אחרים, אינם יכולים להאשים אלא את עצמם... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק בגנותך את תרבות המתיחות והשמחה לאיד אבל לא זה העניין. צינוביץ' עשה את מה שעשה כהתבכיינות על כמה זה קשה להיות זמר מצליח. זו מדינה קטנה ומעט מאוד מצליחים, מי שלא, צריך למצוא עבודה אחרת. לצינוביץ' נמאס לעשות ג'ינגלים ולכן תיכנן את המתיחה בתקווה טיפשית שהמערכת תשתנה וגם הוא, ללא גימיקים, יוכל להצליח. אנשים לא רוצים לקבל ממך עיתון מכיוון שהם רואים זאת כנדבה. האם היית מוכן לקבל עודף ממישהו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שהם רואים זאת כנדבה. ראשית, משום בניגוד לעודף, כלומר כסף, לעיתון שסיימו לקרוא בו אין כבר שימוש. שנית - לאנשים לא מפריע *לבקש* את העיתון מאנשים ("אחי, אפשר תספורט(*)?"). אז אם לא אכפת להם לבקש את העיתון, מה אכפת להם לקבל אותו? (*) כן, תספורט. בלי שום גקש אחרי ה-ת'. חלק ממלחמתי המתחדשת למען צירוף הקיצור ת' (קיצור של "את ה") ליתר אותיות בכל"ם כקיצור קביל והגיוני לחלוטין. הצטרפו גם אתם! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אם אין לעיתון שימוש זו עדיין מתנה מאדם זר ורוב האנשים אינם ששים לקבלה. אולי אותם מבקשי הספורט יסכימו לקבל את העיתון אבל לא בטוח שיוסי נתקל בהם (אני בקושי נתקל בהם). יש עוד הרבה סיבות למה לא לקבל עיתון או כל מתנה אחרת. אני מציע לתת אותו לידיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, רוב האנשים שמוכנים לקבל את העיתון מבקשים את מוסף הספורט (שאותו, לצערי, אינני יכול לתת להם, כי הוא מונח בפח הזבל שליד הקיוסק שבו קניתי את העיתון...) | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |