באוגוסט השנה הואשם הנסיך הבריטי הארי בחיקוי דוגמאות עיצוב של ילידי אוסטרליה (אבוריג'ינים) בציוריו. המקרה העסיסי הזה אינו הראשון שבו נחמסת צורת אמנות זו, אבל הוא מוכיח שוב כי אמנותם של ילידי אוסטרליה זקוקה למעמד משפטי ייחודי בכל הקשור לנושא זכויות היוצרים והקניין התרבותי. ההגנה על זכויות היוצרים שלהם שונה מן התבנית המוכרת, ומצריכה חקיקה מיוחדת. זאת, בגלל העובדה שהתפיסה של מעשה האמנות בעיני השבטים האוסטרליים שונה מזו שאימצה החברה המערבית.
ילידי אוסטרליה הם התושבים המופלים ביותר לרעה בארצם שלהם, ולכן להגנה על מורשתם התרבותית יש חשיבות מעשית וסמלית: היות שהאמנות האבוריג'ינית היא כלי בפולחן הדתי, היא הרבה יותר מקישוט ויזואלי, היא מרכיב מרכזי בשימור תרבותם של הילידים. היכולת להגן כראוי על יצירותיהם עשויה להקנות לילידים תחושה של אוטונומיה, של האפשרות לייצג את עצמם ולהגן על האינטרסים שלהם בנושא זה, כפי שעשו בשנים האחרונות בנושא הזכויות על הקרקע.
הנסיך הארי על רקע ציוריו
מעבר לזאת, עצם הדיון בטבען של היצירות האבוריג'יניות ובחקיקה המתחייבת מטבען זה בנושא זכויות היוצרים, מעלה את המסורת האבוריג'ינית על סדר היום הציבורי באוסטרליה. העובדה שבית המשפט הפדרלי האוסטרלי מקדיש את דיוניו לסוגייה זו עשויה לסייע ליתר פתיחות מצד האוכלוסייה הלבנה ולשינוי הדרגתי של המדיניות הממשלתית.
הקשר לאדמה
האבוריג'ינים ממקמים כרונולוגית את מוצאם ב"זמן החלום", ובמספרים מדויקים - בתקופה שלפני 40,000 שנה, אז חצו את הים מדרום־מזרח אסיה לאוסטרליה והשתקעו שם. בצפון אוסטרליה השתמרו שרידים ארכיאולוגיים המוכיחים כי האבוריג'ינים נכחו באזור זה כבר לפני 20 אלף שנה: קירות הסלע במקומות רבים באיזור מכוסים בציורי חלום, מהסוג שהילידים מציירים גם היום.
בשנת 1606 גילו ההולנדים את דבר קיומה של היבשת, אך היישוב הלבן באוסטרליה החל להתקיים שם רק מ-1860, עת כבשו הבריטים את אוסטרליה כולה. היבשת שימשה כאתר הגליה וכמקור לתעשיית הצמר, בעוד שהילידים נדחקו לשוליים וסבלו מאלימות האדם הלבן.
כיום, בכל מדד מחיה אפשרי, האבוריג'ינים הם הקבוצה מעוטת היכולת ביותר באוסטרליה. הם שוכנים בפאתי הערים, חסרי זכויות על אדמותיהם, מובטלים או עוסקים בעבודות דחק ומתמודדים עם אלכוהוליזם. אוסטרליה המודרנית התפתחה על חשבון ילידיה. האדמה שישבו בה נלקחה ללא פיצוי, מה שהביא להרס תרבותם, המבוססת על האדמה. הילידים סבלו ממדיניות ממשלתית מתנשאת, שניסתה, בין השאר, להעבירם ממקומם, לנצר אותם, להפריד ילדים מהוריהם ולהביא להיטמעותם. באיזורים מרוחקים של אוסטרליה נשארו עדיין קבוצות ילידים הקשורות לאדמתן, אך אלה חיות בעוני ואינן זוכות לשירותים שהאוסטרלים מקבלים כמובנים מאליהם.
בשנות ה-60, כשמדיניות ההיטמעות נחלה כישלון, החלה הממשלה להתרכך מעט, ובמקביל הוקם הארגון הלאומי הראשון של אוסטרלים ילידים, שהחל להיאבק בעיקר למען זכויות קרקע. ב-1967 נערכו שינויים בחוקה, והילידים הוכרו כאזרחים בעלי זכות הצבעה. תשע שנים לאחר מכן עבר חוק זכויות הקרקע, ותקדימים משפטיים עדיין נקבעים בכל הקשור לזכות הילידים על אדמתם, לרוב זכות המעוגנת בתרבות ובדת ולא במקום המגורים.
אך השינויים בחקיקה ובחינוך היו מהירים מדי, והאבוריגי'נים התקשו לפעול למען עצמם. למעשה, הילידים האוסטרליים לא נהנים עדיין מזכויות מלאות ומשוויון, למרות שכאזרחים הם זכאים לכל השירותים שהממשלה מספקת.
האמונה: זמן החלום
מושג המפתח באמונה האבוריג'ינית הוא "זמן החלום", זמן יצירת העולם כפי שהוא כיום. אך זמן החלום אינו היסטוריה אלא ממשיך להתקיים כל הזמן. טקסים דתיים, הכוללים ריקוד, נגינה, פנטומימה ושימוש בחפצים מקודשים, משמשים כאמצעי ל"כניסה" ול"יציאה" מזמן החלום, ודרכם משתמר קיומם של האבות הקדמונים (Ancestors), הפעילים בזמן החלום. אלו הם בדרך כלל אספקטים מואנשים של הסביבה, כמו גשם, אש, חיות שונות או צמחים, והם מופיעים, בדמות אדם, בציורים וברישומים האבוריג'יניים. לכל שבט, משפחה ואדם אב קדמון משלהם, שדרכו נוצרו, ואת הקשר עמו הם משמרים באמצעות הטקסים.
המילה "חלום" משמשת לציון כמה מושגים שונים: היצורים ש"נולדו מן האדמה" והחלו ללכת, ובתוך כך יצרו את העולם; התקופה שבה התרחשו אירועים אלה; וגם היחסים שבין בני האדם והחיות.
זמן החלום מתפקד כמושג מיתי, כבסיס הקיום האנושי וגם כתבנית המעניקה משמעות ליחסים חברתיים. הוא האירוע המיתולוגי שהתווה לאבוריג'ינים את "תוכנית החיים" שלהם. חשוב לציין כי זמן החלום אינו היסטוריה אלא מיתוס, כלומר דבר הממשיך להתקיים ומשפיע על חיי ההווה. הפעולות הדתיות באות לקיים ולשמר אותו, והן מקבלות משמעות שאינה סמלית בלבד אלא גם מעשית ממש - על ידי הכניסה המחודשת לזמן החלום.
הפעילות הדתית לובשת צורות שונות, וביניהן walkabout (הליכה במסלולים שהלכו בהם האבות הקדמונים), ציורים ורישומים (על סלעים או על האדמה), chanting (שירה ריטואלית רפטטיבית) בליווי דיג'רידו, ריקודים טקסיים וסיפורים שבעל פה. כל אחת מפעילויות אלו מקיימת ומשמרת את זמן החלום.
נגן דיג'רידו
ריטואלים בצבעים
הצורות העתיקות ביותר של אמנות באוסטרליה הן כנראה הטקסים הטוטמיים שעדיין מתקיימים במרכז היבשת - טקסים שבהם הגברים מקשטים וצובעים את גופם בפיגמנטים, כייצוג של האבות הקדמונים. ישנם גם ציורי מערות שהתגלו בכל רחבי אוסטרליה, הממלאים פונקציות שונות: הם צוירו על גבי אובייקט ששימש לטקסים, או על "אדמה קדושה", שאליה הותר להגיע רק לגברים בוגרים בני השבט שעברו חניכה מיוחדת. ציורים כאלה עדיין מתגלים מדי פעם ברחבי אוסטרליה.
האמנות הוויזואלית המסורתית של הילידים היא טוטם - חלק מרכזי בפולחן - ולא כלי לביטוי עצמי. מעשה היצירה הוא פעולה דתית מקודשת, וכמוהו כטקס חניכה. היצירה נוצרת לרוב בידי קבוצת גברים מאותו שבט, ולעתים בידי יחיד, אך אינה רכושו של היחיד - היא מבטאת את כל הקהילה, מציגה דברים המקודשים בעיניה ולכן שייכת לה. לא כל יליד אוסטרלי רשאי לצייר - הציורים הם מתנת שמיים מן האבות הקדמוניים של השבט לקבוצות מסוימות בתוכו, קבוצות שעברו טקס הכנסה בברית, והמתחייבות לשמור על סודיות ולא להפיץ את הדגמים בין זרים. הרשות לצייר קשורה במין, בגיל ובמעמד.
על הצגתה של היצירה מוטלות גם מגבלות דתיות. במקרים מסויימים היצירות אף מושמדות לאחר הריטואל הדתי, כדי למנוע נגישות אליהן מצד גורמים חיצוניים. מצד שני, הקהילות מסכימות שאנשים לבנים יכולים לראות את היצירות, כל עוד אלו אינם יודעים בבירור את משמעותן ואין להם גישה לכוחות הגלומים בהן.
הצורות המופשטות בציורים, היפים להפליא, טעונות בסמלים ובצפנים - הציור הוא אידיאוגרמה, כלומר תמונה שמייצגת רעיונות. כל צורה מייצגת טווח רחב של משמעויות: מעגל יכול לייצג מקווה מים, שביל, פרי, אש, בסיס עץ או פקעת צמחים. קו ישר יכול לסמן דרך, זנב של בעל חיים, חרב, עץ או עמוד שדרה.
ציור אבוריג'ני על סלע
תפיסה זו של יצירת האמנות שונה בתכלית מהתפיסה המערבית של היצירה כביטוי עצמי של היחיד, כרכוש חומרי המעוגן בזכויות יוצרים. אצל ילידי אוסטרליה היצירה היא רעיון, סיפור היסטורי, מסלול הליכה גיאוגרפי ופנייה לאב הקדמון. יצירה כזו שונה גם מן האמנות הדתית המערבית (כמו ציורי קדושים נוצריים), כיוון שאינה אייקון אלא "הדבר עצמו". עד זמננו בכלל לא התקיימו בקרב הילידים המושגים "אמן" או "מוכשר".
עם זאת, קיימות זכויות יוצרים מוגבלות בקרב האבוריג'ינים, כחלק מן החוקים החברתיים: רק לבעלי זכות מיוחדת מותר להעתיק את המוטיבים מציורים מסורתיים, או לאפשר לאחרים לעשות זאת. יש גם ציורים שהם כה סודיים, עד שבעליהם אינם מוכנים להציגם או לפרשם. שאלות הנוגעות לזכויות על יצירה יושבו היסטורית ללא התערבות החוק הרשמי, אלא מתוקף החוק החברתי של השבטים.
הציור האבוריג'יני המסורתי קשור לאדמה: הוא מתאר את תחום הטריטוריה השבטית, את צורת האב הקדמון שלה ואת המסלולים הגיאוגרפיים והחברתיים בהם מתנהלים חייהם של בני השבט. לכן, הציורים מהווים גם כלי סמלי במאבקם של הילידים על זכויות הקרקע שלהם. עדות ראשונה לכך ניתנה בשנת 1971, כאשר שני לוחות ציור גדולים הוכנו במיוחד בידי שני אמנים אבוריג'ינים מוכרים, לקראת הדיון בנושא זכויות הקרקע, שנערך בתוך כנסייה בצפון ארנהם. הציורים הוצגו ופורשו בידי הציירים עצמם, ובעזרת מומחים נוספים. הצגה חגיגית זו נעלה את כינוסה של הוועדה הפרלמנטרית הנבחרת לענייני היסטוריה, שהתכנסה לשימוע של אנשי שבט ייריקאלה בנושא זכויות הקרקע שלהם.
יותר מעשרים שנה לאחר מכן, ב"וועידת הפיוס האוסטרלית" שנערכה במלבורן ב-1997, ניתנה זכות הדיבור לטומי מאי, ראש האגודה של אמנים אבוריג'יניים בארנהם־לנד ובצפון קימברלי. בין השאר אמר: "יש לנו שיר, סיפור, ריקוד וציור למקום הזה. זה שלנו, איש לא יכול להעתיק את זה, זה הקניין הרוחני (של השבט)... אינך יכול לגנוב את הסיפור או השיר או הריקוד ממקום אחר". אבל הדרך למעמד זה, בו ישבו הלבנים והקשיבו לסיפורם של הילידים, היתה ארוכה מאוד.
טומי מאי
הגילוי המאוחר
עד תחילת המאה העשרים התעלם המערב מן האמנות האבוריג'ינית, למרות שכבר במאה ה-19 היה ברור כי היא מרכיב מרכזי בתרבות הילידים ובטקסים הדתיים שלהם. האנתרופולוגים ספנסר וגילן (Spencer and Gillen) תיארו את העיצובים המיוחדים של האמנות האוסטרלית ועמדו על חשיבותם הדתית, אך לא הצליחו לספק הסבר למשמעות הקווים והצורות.
בשנות השלושים של המאה הנוכחית חקרו אנתרופולוגים נוספים את האמנות האבוריג'ינית, אך רק כעשר שנים לאחר מכן החלו להתפרסם מחקרים משמעותיים בנושא. גילופי עץ וציורי מערות אבוריג'יניים תוארו במחקרים בפירוט, אך קושרו לחיים האבוריג'יניים באופן שטחי ביותר.
התעוררותה של האמנות האבוריג'ינית המודרנית התרחשה בשנות השבעים המוקדמות, במושבה פאפוניה, ונקשרה בשינוי שחל ביחס השלטונות כלפי הילידים. ב-1970 הגיע לפאפוניה ג'פרי ברדון (Bardon), מורה לאמנות מסידני, על מנת להקים בית ספר לאמנות. בהשפעתו של ברדון החלו האבוריגי'נים לצייר בצבעי אקריליק. ברדון לא כפה עליהם סגנון ציור אירופי, אלא המריץ אותם לצייר מוטיבים מוכרים ומסורתיים. עד מהרה החלו האמנים למכור את מרכולתם. הפיתוח המואץ של ציורי האקריליק היה קשור בצורך של הילידים להתפרנס - לבד מייצור ומכירת חפצים לתיירים, אין להם פעילות כלכלית עצמאית.
מאז שנות השבעים התפתח הענף של ייצור חפצים וארטיפקטים, והגל השני של הציור האבוריג'יני המודרני היה בראשית שנות השמונים. האמנים המבוגרים יותר דאגו להנחיל את השיטות החדשות לדור הצעיר, ובשלב זה החלו גם נשים לצייר. השבטים אימצו את התפיסה המערבית של היצירה והיוצר, גם אם לא על חשבון המשמעות הדתית של האימאג'ים המקוריים. במקביל, הלכה וגברה ההערכה הרגשית והאמנותית שרחש המערב לאמנות האבוריג'ינית: חלוקת תקציבי ממשלה, כבוד הניתן לאמנים, ומעל לכול - רכישת היצירות בכסף, כמקור או כרפרודוקציה.
היצירות העכשוויות נוצרות בטכניקות חדשות, ללא הציפוי שכיסה את האובייקטים או הציורים ששימשו לצרכי פולחן בעבר. האמן העכשווי אינו משתמש עוד בחומרים ובצבעים טבעיים, אלא בטכניקות כמו באטיק, קרמיקה, ליתוגרפיה, הדפסים וציור על בד. האבוריג'ינים אינם נוהגים לחתום על ציוריהם, אולם מאחורי כל ציור ניצב אמן אינדיבידואלי.
בהדרגה החלה האמנות הזו לזכות להצלחה ולהכרה עולמית, וב-1990 אף נבחרו שני אמנים אבוריג'יניים לייצג את אוסטרליה בבינאלה העולמית בוונציה. עובדה זו היתה נקודת מפנה בהתייחסות לאמנות של ילידי אוסטרליה, שכעת זכתה להכרה כחלק מהיצירה העכשווית הבינלאומית. שלוש אמניות אבוריג'יניות השתתפו בביאנלה בוונציה גם ב-1997. ב-1993 נפתחה בגרמניה התערוכה הגדולה ביותר עד אז של אמנות אבוריג'ינית, ומשם עברה לאנגליה ולדנמרק.
על קו התפר
האמנים האבוריג'יניים המודרניים מוצאים עצמם עובדים בקו התפר שבן שתי התפיסות - המערבית והמסורתית. מצד אחד הם "חוזרים לשורשים", נכנסים מחדש בסוד השבטי ומקיימים את הריטואל, מה שמסייע להם לחזק את הזהות השבטית והאתנית. מצד שני הם מקיימים תערוכות, מוכרים לגלריות ציורים וכלים שונים ורושמים עליהם זכויות יוצרים אינדיבידואליות.
מרכזי האמנות האבוריג'ינית, הפזורים על פני כל אוסטרליה, מתפקדים כסוחרי אמנות. הם פועלים ללא כוונת רווח, ובכך מבטיחים את מלוא התמורה לאמנים ממכירת יצירותיהם. מרכזי האמנות מנהלים גם את נושא זכויות השיעתוק ונושאים אחרים של זכויות יוצרים, ומתווכים בכך בין האמנים וסוכני האמנות או בינם ובין רשויות ממשלתיות והסקטור הפרטי.
אמנית אבוריג'נית בעבודתה
בשנים האחרונות התרבו גם הגלריות המציגות אמנות זו למכירה, ומנהלות את עסקיהם של האמנים. אחת מהגלריות הללו, "שגנאפי", מציגה עצמה במודעת פרסומת כמקום שבו "רוחות העבר פוגשות בדמיונות המחר". הגלריה מציעה למכירה "מסכות המעוררות את הרוחות הקשורות לאם האדמה", לצד "דמויות מסורתיות שיוסיפו חן לביתך ויהפכו לאוצרות המשפחה". נראה כי באותה מידה שהקסם המסתורי של אמנות זו מוצע לקונה, כך הוא מתפורר אצל המוכר, שכדי להתפרנס נאלץ לסחור ב"אוצרות המשפחה" שלו עצמו. המוצרים המוצעים למכירה כוללים, לבד מציורים ודיג'רידו, גם חולצות טריקו, תיקים, שטיחי קיר, מגבות מטבח, כלי בית ואף עיצוב לוגו מסחרי ב"סגנון ילידי".
בפברואר 1999 דיווח עיתון הילידים "קורי מייל" על זיוף חפצי אמנות של אמן אבוריג'יני מצליח, קליפורד פוסום צ'אפאלצ'ארי, שהציג באותה עת תערוכה בגלריה. הזיופים עוררו את זעם הקהילה כולה. מקרה פרטי זה מעיד על העידן החדש שהאמנות האבוריג'ינית המודרנית נכנסה אליו - היא מסתגלת לכללי המשחק הנהוגים בעולם האמנות המערבי – הצלחה מסחרית, יחד עם התופעה של זיוף וחיקוי. למותר לציין שזיוף של ציור אבוריג'יני לא היה עולה על הדעת בעבר, לפני פריחתה המאוחרת של אמנות זו.
נראה, אם כן, כי בקרב הדור החדש של הציירים האבוריג'ינים האמנות גלשה מתחום של פעילות שיש לה בסיס דתי, מיתי וחברתי, ושמורה לקבוצות חברתיות מסוימות בלבד, אל תחום השמור לאלו המוגדרים כמוכשרים, שלמדו אמנות או שרכשו ידע רב בנושא החלומות השבטיים. הם זוכים להכרה אינדיבידואלית בחברה האוסטרלית, ולרוב ידועים בשמם. מציאות זו מקלה על ההכרה החוקית בזכויות היוצרים שלהם, ומצד שני - גם מטשטשת (בעיני האוסטרלים הלבנים) את החיבור שבין האמן היחיד למסורת השבט שאת חלומותיו הוא מצייר. כלומר, מפחיתה בערך הטיעון של "קניין רוחני קולקטיבי".
לצד הביקורת, יש תומכים רבים למגמה שסחפה את האמנות האבוריג'ינית והתאימה את כלליה לאלו של המערב. הגלריות המשווקות אמנות ילידית מצהירות על שאיפה לחילופי תרבות, שירחיבו את הקהלים הנחשפים לאמנות זו. מרכזי האמנות האבוריג'ינית מתארים את מטרתם כ"תמיכה ותיווך בין תרבותי", וטוענים כי היצירה האמנותית המסורתית שסוגלה לעולם המערבי, משמרת את המורשת ומספקת לאמנים כבוד וגאווה.
אך ההתלהבות שבה מקדם המערב את העיצובים השבטיים לא בהכרח מקדמת את ענייניה של התרבות האבוריג'ינית - היא מאלצת אותה להיות מוצר עובר לסוחר ומנכסת אותה לידי האדם הלבן, שאינו מבין את משמעותה המקורית. לאמנות זו, עקב טבעה המיוחד, קשה לספוג השפעות מבחוץ ולהשתנות. אולם, משתנה המנגנון המספק אותה, הוא הופך מערבי ומותאם לדרישות הלקוח.
חלקו השני של המאמר יעסוק בניסיון של מוסדות השלטון האוסטרלי ליצור מצב משפטי שיאפשר להגן על זכויות היוצרים והקניין התרבותי של האבוריג'נים.
|
קישורים
זכות הדיבור לטומי מאי - ננאומו של טומי מאי בוועידת הפיוס
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש