|
אני ממליץ לקרוא את סיפרו של מירצ'ה אליאדה the sacred and the profane (אני לא יודע אם הוא תורגם לעברית) בו הוא מסביר את שהקוסמוס המאורגן שהוא המרחב והזמן הקדוש, לעומת מה שנמצא מחוצה לו ונחשב למרחבזמן חסר צורה וטמא (או אולי חולין). כפי שכתבת, הריטואלים הדתיים לא רק שמשמרים את המיתוס אלא שהם ממשים אותו מחדש בכל טכס וטכס. הטכס הדתי מוציא את ההווה מכלל הזמן ההיסטורי הרציף ומקשר את המאמינים ישירות לנקודת ההתחלה שבה היקום קיבל צורה, הופרד מהתוהו הערטילאי והפך ל"מרחב המוכר שלנו", שהוא הזמן והמרחב הקדוש. המיתוס איננו רק סיפור אלא הוא המסגרת שמקיימת את היקום הידוע.
|
|