 |
|
מערכת הבחירות המוניציפליות בירושלים הייתה לא שגרתית בדרכה שלה. רגע לפני התוצאות, סיכום הבחירות בעיר הכי פוליטית בעולם.
|
|
| פוליטיקה • איילת בועזסון • יום ג', 3/6/2003, 11:11 |
|
| |
מספר ימים לאחר יום ירושלים וחגיגות איחוד העיר, שוב עוטה העיר חג. עוטה חג? טוב, לא ממש. נערכת בציפייה לבאות? גם זה אפעס לא משקף את אופן החשיבה הירושלמי. אז מה כן? תמיד אומרים על הירושלמים שיש להם ראייה שונה, השקפת עולם שונה, שפה שונה. מסתבר כעת שגם חוש זמן שונה.
בחיפה, המקבילה המוניציפלית השנה, סערו הרוחות בשל השמצות, פרישות, חבירות, אינטריגות, מיני מיינורים וסמי טריילרים. כל זה משלושה מועמדים בלבד. וכאן? שישה מועמדים שחיים בהרמוניה זה עם זה וכפי הנראה ימשיכו לעשות זאת ללא קשר לתוצאות הבחירות, כמו שעשו זאת עד היום. 30 שנה עם טדי, עברנו? 10 שנים עם אולמרט עברנו? נעבור גם את זה.
הואיל ומילים רבות נכתבו על כל המועמדים ומועמדיהם של המועמדים, אין צורך לסקור שוב את כולם אלא ניתן להתמקד בשלישיה הפותחת: ניר ברקת, איש העסקים המצליח והמועמד העצמאי; אורי לופוליאנסקי, ראש העיר המכהן בפועל לאחר נטישתו (המבורכת) של אהוד אולמרט ונציג מפלגת אגודת ישראל; ויגאל עמדי, סגן ראש העיר בשנים האחרונות ומועמד הליכוד שיהיה זה שיכריע כנראה, האם יהיה סיבוב שני או לא.
הרשימות למועצות העיר מנסות להתחבר לרוח התושבים. חוץ מהרשימה של שינוי, שכנראה לא הפנימה עד הסוף מה זאת אומרת להיכנס לירושלים, רובן ככולן לא מפירות את הסטטוס קוו ולא מעוררות יותר מדי מתים. ההבטחות שניתנות, ניתנות באופן שמוסכם על כולם, כאשר הקו המנחה הוא הירושלמים עצמם כקבוצה מלוכדת ללא פערים. סיסמאות כגון זו של שינוי - "החילונים באים" - לא התקבלה בהבנה אפילו על־ידי רוב החילונים עצמם.
הקו הדק בין העירייה לכנסת, עובר כנראה בנקודת המבט החיצונית. את מלחמות השבת הירושלמיות, תנו לנו לעשות בעצמנו. אנחנו נחליט כמה מלוכלכות הן תהיינה ואנחנו נקבע איזה בתי קפה ובתי קולנוע יהיו מעורבים בהן או לא. רק אל תכריחו אותנו לשנוא את השכנים שממול. לכן, כשמרצ מציינים במצע שלהם כי הם דאגו לבתי העינוגים הפתוחים, הם מחברים את ההפגנות מול בית אגרון לפני 20 שנה ואת ההפגנות בכביש בר אילן לפני 7 שנים ומתענגים על קפה ארומה בשבת שלופוליאנסקי לא סגר.
יחד עם כל זאת, ההפגנות, המהומות, ישיבות המועצה בהן רוני אלוני וחיים מילר מתנגחים זו בזה עד זוב חרצובות לשונם, חיים החילוניים והחרדים בעיר בצוותא. ישנן לא מעט שכונות מעורבות ובכל שכונה ניתן למצוא יותר מבית כנסת אחד, גם אם המתפללים הקבועים בו נוסעים אליו כל שבת מהקצה השני של העיר.
עד כאן, תמונה כמעט אידילית. כמעט, אמרנו. הכל היה נפלא אם העיר הייתה מטופחת יותר, נקייה יותר, השירותים לציבור היו מפותחים יותר ומימדי האבטלה והעוני בעיר הגדולה ביותר בארץ היו מצטמצמים. זהו, זה הכל. לא ביקשנו הרבה ולא ביקשנו דברים שחורגים מגבולות הסביר. לא יותר ממה שתושב של כל עיר נורמלית מבקש מהעיריה שלו.
כאן מתעוררת הבעיה העיקרית של מערכת הבחירות והמועמדים.
"שלום, אנחנו כאן, נשמח אם תבחרו בנו. מה? המסכה? לא, זה לא כדי שלא תזהו אותנו, זה נגד שמש. מה אנחנו מבטיחים לכם? יהיה טוב. ממש טוב. אולי רק טוב. בלי ממש. בסדר, לא יהיה יותר גרוע. אי אפשר יותר גרוע".
המון פרצופים חדשים רוצים לייצג אותנו במועצה. החדשים זה אלה שאנחנו רואים ואין לנו מושג מי הם. יש כאלה שאנחנו אפילו לא רואים. כשהתחילו הקמפיינים של המועמדים נטען כי מר לופוליאנסקי לא שם את תמונתו משום צניעותו כי רבה. מי שרצה לדעת איך נראה ראש העיר יכול היה לצפות בשידורי הערוץ המקומי אליו התראיין מר לופוליאנסקי מספר פעמים. לאחר מכן הועלתה ההשערה שמר לופוליאנסקי לא מצרף את תמונתו לשלטי החוצות כדי שהפלג החילוני התומך בו, לא יזכר שהוא בעצם חרדי. זו עוד השקפה ירושלמית מעניינת. אנחנו אוהבים את המריבות שלנו מוגשות מחוממות, אנחנו לא אוהבים שמתערבים לנו בהן מבחוץ, גאוות היחידה שלנו תביא לידי כך שנתגאה בכל ירושלמי שמצליח ("משי־זהב? זה שהדליק את המשואה ביום העצמאות? גיסתו? אחותה? הבן שלה? גר שני בלוקים מכאן...") אבל אנחנו נורא נהנים לשנוא את כל מי שלא חושב כמונו. זו כנראה הסיבה אגב שניר ברקת מלחשש בחוגי בית שהוא מצביע ליכוד - עדיף ללכת עם הזרם המרכזי כדי לא לטבוע.
מר לופוליאנסקי, איש מאוד נחמד. באמת. מאחוריו שנים של עשייה ציבורית, הקמת ארגון "יד שרה" המבורך, פיוס עם הקרן לירושלים, יום שבתון בשלג השנה (כדי שהילדים וההורים ישתעשעו יחדיו, לדבריו) ועדיין, פוחד להציג את תמונתו ברבים כדי שלא יזכרו שהוא בעצם חרדי. בתוככי השכונות החרדיות, ובהן בלבד, ניתן לקרוא פשקווילים שקוראים להצביע ללופוליאנסקי כי "הוא משלנו". בנקודה הזו בדיוק, גם ירושלמים חילוניים שורשיים ששקלו להצביע לו, חשו אי נוחות אי שם במעמקי הבטן. אם תהיתם מי מתמודד לצידו של לופוליאנסקי, ברשימת אגודת ישראל, אתם מוזמנים להמשיך לתהות. הרשימה לא פורסמה לציבור הירושלמי הרחב (והחילוני).
חוץ מברקת שמציג תוכנית עתידית מפורטת לסעיפים ותתי סעיפים (ויש שיאמרו אוטופית), כל שאר המועמדים לא מציגים תמונה חדשה ומעוררת עניין. כולם באים מתוך המערכת אחרי שנים בעירייה ובמועצת העיר ובסך־הכל מבטיחים שלא יהיה יותר רע. אף אחד לא רוצה להבטיח שיהיה טוב, אולי כי מנקודת המבט הפנימית של המועצה, אי אפשר לראות כל כך רחוק.
דבר אחד צריך לזכור במערכת הבחירות הזו. ראש עיר לא יחלק את ירושלים, המפלגה לא תתערב בהחלטות והאיש האחד והבודד שייבחר, יהיה אמור להתייעץ עם אנשי המועצה שלו ולהגיע להחלטות מקומיות ולא מדיניות מרחיקות לכת.
כל זה משאיר את הירושלמים באותה נקודה שהיו בעשור האחרון. דבר אחד בטוח, הם יכולים לישון בשקט, ההפתעות הטובות לא יפלו עליהם בן לילה. התחלות חדשות מעבר לפינה, לא יהיו בבית ספרנו. אנחנו, באדישות האופיינית, רק מקווים שלא יגרם יותר נזק.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש