 |
המציאות כסרט קולנוע: מגדלי התאומים, הצלף הסדרתי וגיבורות־על בנות ארבע.
|
|
| תקשורת • יזהר מזרחי • יום ב', 16/12/2002, 21:59 |
|
 |
|
סרטי המציאות
האם חשתם אי־פעם, בעת צפייה בחדשות, דפדוף בעיתון או אף בעת גלישה באינטרנט, שהמציאות העוברת לנגד עיניכם דומה יותר לסרט הוליוודי מאשר לאירועי יומיום? יש שיגידו שבימינו זוהי תחושה בנאלית, שכן מבקרי תרבות גורסים כבר שנים רבות שהטלוויזיה מעצבת את המציאות יותר מאשר משקפת אותה; ובכל זאת, לדעתי השנים האחרונות מזמנות לנו יותר ויותר התרחשויות שנראות כאילו הן נלקחו מהדיסקים הקשיחים של תסריטאים הוליוודיים (לא בהכרח כושלים), התרחשויות שכאשר אתה מתבונן בהן בשידור ישיר אתה חש תחושה חריפה של הימצאות באתר צילומים של סרט או סדרת טלוויזיה.
תחושה זו היתה חזקה ביותר, כמובן, ב-11 בספטמבר 2001. ההיסטוריה המודרנית ידעה חורבנות אורבניים גדולים, בעיקר במלחמת העולם השנייה. חלקים גדולים של ערי גרמניה הגדולות הוחרבו על־ידי הפצצות אוויריות של בנות־הברית, לונדון ספגה פגיעות קשות ממטוסים וטילים גרמניים, וכמובן - הירושימה ונגסקי היפניות שהופצצו בפצצות אטום. הנקודה היא, שאף אחד ממעשי ההרס הללו לא צולם בעת מעשה, אלא רק אחרי שהעשן התפזר. אירועי ה-11 בספטמבר, כ-60 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, היו הפעם הראשונה שהעולם צופה בשידור ישיר בהתרחשותו של חורבן קולוסאלי מסדר גודל שכזה. לאורך כל השנים הללו צפינו בתמונות מעין אלה רק במסגרת סרטי פעולה או אימה מתוצרת הוליווד, ועל כן אין זה פלא שבראותנו חורבן אמיתי בעת מעשה, האסוציאציה העולה בראשנו היא אסוציאציה תרבותית־קולנועית ולא היסטורית. גם אם מתכנני הפיגועים לא כיוונו את אופי הפעולה להיות קולנועי־טלוויזיוני, אין ספק שבפועל הם יצרו את התמונה המרשימה והמדהימה ביותר מאז המצאת התיעוד המצולם.
שנה אחת מאוחר יותר, הכתה שוב התחושה שהמציאות היא סרט. מהדורות החדשות הבינלאומיות התמלאו בדיווחים על הצלף הסדרתי הפועל באזור וושינגטון.
היו כאן כל המאפיינים של סרט מתח מעולה: המיקום, בפרברי המעמד הבינוני של וושינגטון, וירג'יניה ומרילנד, זירת התרחשות החביבה במיוחד על יוצרים שמעוניינים לגלות לנו ריקבון חברתי או אישי על רקע של פסטורליה ירוקה ושקטה; הקורבנות, אנשים ונשים בני גזעים, צבעים וגילאים שונים, שבעת הרצח היו עסוקים בפעילויות יומיום שגרתיות ופרוזאיות כגון מילוי דלק או הנחת מצרכי קניות בתא המטען של הרכב; הפתאומיות של הקטל הדייקני, ירייה אחת שברוב המקרים הורגת את הקורבן בו במקום, ירייה שמגיעה משום מקום באזור שכולו מישורי ופתוח; הבהלה, הפחד, האימה שאוחזים בתושבי האזור המרגישים שאין מקום בטוח יותר עבורם; המשטרה אובדת העצות, המצויה מול שרשרת מקרי רצח שאין ביניהם שום חוט מקשר בכל האמור בזהות הנרצחים או בנסיבות המעשים; וכמובן, השיא הקולנועי כל־כך של מציאת קלף הטארוט עם דמותו של מלאך המוות, והכתובת המצמררת: "אדון שוטר, אני הוא אלוהים".
וכאילו כדי להשלים את האסוציאציה הקולנועית הפרטית שלי, אין לי ספק שהליהוק של הסרט גם הוא כבר מושלם: החשוד המרכזי, ג'ון אלן מוחמד, נושא דמיון לא קטן לשחקן דנזל וושינגטון, ויריבו העיקרי, השוטר צ'ארלס מוס, יכול בקלות להתחלף עם השחקן סמואל ג'קסון. האם הוליווד צריכה יותר מזה?
הפאוור־פאף ומגדלי התאומים
כיצד כל זה מתקשר לכותרת המאמר ול"בנות הפאוור־פאף"? ובכן, לדעתי דווקא סדרת האנימציה הזו מתארת בצורה הטובה ביותר את המציאות האמריקנית הכאוטית של הזמן האחרון. כדי להסביר זאת עלי להקדים כמה מלים ביחס לסדרה. "בנות הפאוור־פאף" (Power Puff Girls) היא סדרת אנימציה מבית היוצר של אולפני "האנה ברברה" המפורסמים, האולפנים שלפני עשרות שנים היו אחראים, בין היתר, על יצירות כמו "טום וג'רי" ו"הפלינטסטונס" (כיום הם מהווים חלק מתאגיד התקשורת הענק AOL-Time-Warner). הסדרה עלתה לאוויר בשנים 2000-1999 בערוץ הסרטים המצוירים האמריקני (Cartoon Network), אשר משודר היום גם בישראל. כאן משודרת הסדרה בשנה האחרונה גם בערוץ הילדים של הכבלים. היוצר הראשי של "בנות הפאוור־פאף" הוא האנימטור האמריקני קרייג מקראקן.
כמו מרבית סרטי האנימציה, גם "בנות הפאוור־פאף" פונה אל הקהל בשני רבדים: הרובד החיצוני, הפשוט, פונה אל הילדים, שמוצאים בעלילה המצוירת מקום נחמד לבלות בו את זמנם ולהנות; הרובד השני הוא רובד תת־הטקסט של העלילה, שבו המבוגרים יכולים למצוא התייחסויות נסתרות אל יצירות אחרות וגם הרבה מאד אירוניה, ביקורת וסרקזם על המציאות של ימינו. ברובד הזה הסדרה היא למעשה פארודיה על ז'אנר הקומיקס הנודע והפופולארי ביותר באמריקה לאורך כל השנים, ז'אנר גיבורי העל. סופרמן, ספיידרמן, באטמן, וונדר־וומן ועמיתיהם למקצוע, כולם ליוו את התרבות האמריקנית לאורך מרבית המאה העשרים, וכולם גם זכו לצאת מדפי המגזינים ולהפוך לסרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה עתירי הון וקהל.
העלילה הטיפוסית של סיפור גיבור־על מציבה את הגיבור כתושב של עיר גדולה, דמיונית או אמיתית, המותקפת באופן כזה או אחר על־ידי פושע מתוחכם ומרושע במיוחד. הרקע ההיסטורי ששימש את מרבית הכותבים של עלילות אלה היה עידן הפשע המאורגן ששגשג בארה"ב של תחילת המאה העשרים (שיקגו, אל קפון...) והאמונה כי בכוחם של אנשי המאפיה להשתלט על כל המנגנונים המשטרתיים, העירוניים והמשפטיים.
בנות הפאוור־פאף הן גיבורות־על שונות במקצת. מדובר בשלוש ילדות בנות 4, בלוסום, באבלס ובאטרקאפ, שנוצרו שלא במתכוון במעבדתו של פרופסור יוטוניום. במרבית המובנים אלה הן בנות 4 טיפוסיות, למעט כוחות העל בהם הן בורכו, המאפשרים להן להתמודד עם כל איום וצרה אפשריים. אלה, אל דאגה, הם רבים וקשים בהרבה מכל מה שסופרמן וחבריו ידעו אי פעם. העיר טאונסוויל (בתרגום חופשי: "קרית־עיר"), בה מתגוררות הבנות, מתמודדת על בסיס יומיומי עם מפלצות, חיזרים רצחניים, פושעים מכל סוג אפשרי, שודדים, לוחמה כימית, ביולוגית וכיו"ב. בדיוק כפי שהאנימציה מאפשרת ליוצרי "הסימפסונים" להשאיר אותם בני אותו גיל משך כעשור, כך מאפשרת האנימציה ליוצרי "בנות הפאוור־פאף" להחריב את טאונסוויל לחלוטין ולשקמה בהינף אפיזודה אחת. ואכן, סוג החורבן החביב על יוצרי הסדרה הוא מפלצת, רובוט או נבל כלשהו שמשמיד את גורדי השחקים של דאון־טאונ־סוויל והופכם בן רגע לעיי חורבות. בסופו של כל פרק מנצחות הבנות את הצר העומד על העיר לכלותה, והכל נגמר בכי טוב (במציאות היה כל פרק כזה מסתיים ב-10,000 הרוגים ובנזקים בשווי כמה טריליוני דולרים).
הפרקים של "בנות הפאוור־פאף" שעד כה ראיתי בישראל נוצרו כולם לפני ה-11.09.2001. עד לאותו יום, כידוע, לא הותקפה ארה"ב מעולם בתוך שטחה היא (למעט פרל־הרבור), ובוודאי שלא התרחשה בה קטסטרופה אורבנית בסדר הגודל של התמוטטות מגדלי התאומים. בהנחה שיוצרי הסדרה אינם נביאים, וכמו שירותי הביטחון והמודיעין של ארה"ב גם הם לא צפו "מגה פיגוע", האם ההתרכזות שלהם בחורבנות עירוניים מסוג זה נבע מתפיסתם שהדבר הוא ממש בלתי אפשרי, דמיוני לחלוטין, או דווקא מתוך ראייה (אולי בתת־מודע) את ההרס הזה כסיוט הגדול ביותר האפשרי - ואכן הוא אפשרי? האם יש להמשיל אותם לילדים הבונים עיר מלגו ומדי פעם מחריבים אותה לשם המשחק, או שיש לראותם כמי שניבאו - שלא בכוונה - את העתיד האמריקני האפוקליפטי שבא זמן קצר אחר כך?
הפאוור־פאף והצלף
אך הפורענויות המתרגשות על העיר האומללה טאונסוויל אינן מורכבות רק ממגדלים המתרסקים בקול רעש גדול, מה שמביא אותי אל הצלף מוושינגטון. בזמן התרחשותה של פרשה זו שודרה בתוכנית "60 דקות" של רשת CBS האמריקנית כתבה על צלף סדרתי אחר שפעל בארה"ב כעשר שנים לפניו (הכתבה שודרה בישראל בתוכנית "רואים עולם" בערוץ 1). תומס דילון, מהנדס בן כ-40 מאוהיו, רצח 5 בני אדם בין השנים 1992-1989, באמצעות יריות בודדות ברובה צלפים אותו החזיק. בניגוד לחשוד במעשי הרצח האחרונים, היו לדילון המאפיינים הקלאסיים של רוצח סדרתי אמריקני. ג'ון אלן מוחמד, החשוד הנוכחי, הוא גבר שחור שלא הצליח להסתדר בחיים בכל הקשור לעבודה, משפחה ופרנסה, והמסובך מזה כעשר שנים בעבירות אלימות שונות. זהו הפרופיל המצוי של העבריין השחור שמבצע את מעשי האלימות שלו על רקע תסכול כלכלי או משפחתי. יתרה מכך, את מעשי הרצח הנוכחיים הוא ביצע עם אדם נוסף, מה שסותר לחלוטין את הפרופיל של הרוצח הסדרתי כמטורף וכ"זאב בודד". תומס דילון, לעומת זאת, היה גבר לבן, עם משפחה ובית וגינה ועבודה, שברגעי טירוף כאלה ואחרים פשוט רצח בני אדם, ללא כל סיבה. אם יש חור שחור ואפל מאחורי מסך הפרבריות השלווה של אמריקה, דילון הוא ללא ספק אחד ממייצגיו הבולטים.
אחד מפרקי "בנות הפאוור־פאף" נפתח כך: "העיר טאונסוויל, עיר ממוצעת, אנשים ממוצעים, מכוניות ממוצעות, בית ממוצע, משפחה ממוצעת, איש ממוצע, אשה ממוצעת, ילדים ממוצעים... ונבל ממוצע". התמונה עוברת מהעיר במבט־על אל בית פרברים רגיל ובו משפחה - ממוצעת, כאמור - גבר, אשה, ילדה וילד. הגבר, הרולד סמית, נראה כמו פקיד אפור: מקריח, רזה, ממושקף, בעל טון דיבור חלש. מיד מסתבר שהוא עובד במפעל מזון, שם הוא מפעיל מכונה שממלאת צנצנות חרדל. בקיצור, סטריאוטיפ מושלם של שעמום ואפרוריות. יום אחד חוזר לו הרולד סמית מעבודתו, ומתיישב מול הטלוויזיה. במהדורת החדשות מדווחים על ניצחון נוסף של בנות הפאוור־פאף, שהצילו את טאונסוויל ממפלצת כלשהי. סמית מתעצבן ופונה אל העיתון, אך גם שם מככבות הבנות. ואם זה לא מספיק, מודיעה לו אשתו שהיא הזמינה את השכנים, פרופסור יוטוניום ובנותיו, בנות הפאוור־פאף כמובן, לארוחת ערב.
בארוחת הערב יושבות הבנות ומספרות בהתלהבות על מעשיהן ועל כוחות העל שלהן. סמית מרגיש שהוא כבר לא יכול לסבול יותר. הוא מבקש סליחה ונכנס לאחד החדרים. כעבור מספר שניות הוא יוצא משם, לבוש בבגד גוף אדום, גלימה, וכובע עם נצנץ על הראש, ומכריז בפני האורחים כי הוא נבל העל הגדול ביותר שידעה טאונסוויל מעודה. הוא מכוון אקדח לייזר אל ראשו של הפרופסור ומודיע לו כי ברגע שהוא יסיים את הארוחה הוא ימיס את ראשו באמצעות האקדח. לאחר שהפרופסור שומע את ההכרזה הזו, וכשאקדח מכוון לרקתו, הוא אוכל את יתרת מזונו באיטיות, אך לפני שסמית מספיק ללחוץ על ההדק פותחות הבנות בהתקפה של עוגות קצפת אשר מסכלת את מזימתו של הנבל ושולחת אותו, באמצעות המשטרה, אל בית הכלא. אשתו של סמית אינה מתרגשת ממאסרו של בעלה, אך היא רותחת מזעם על כך ש"ארוחת הערב נהרסה".
הפרק הזה הוא מלאכת מחשבת של פארודיה. אך לא פחות מכך יש בו גם התייחסויות יותר רציניות ועמוקות. יש לציין, עם זאת, שזוהי פרשנותי האישית בלבד, ואיני טוען שלכך התכוונו בהכרח יוצרי הסדרה. המסר הראשון של הפרק הוא: חשבתם שהעיר טאונסוויל סובלת רק מרשעותם של גורמים חיצוניים כמו מפלצות או כנופיות פושעים, אבל הרשע מצוי גם בתוכה פנימה, בקרב אזרחים הנראים במבט ראשון כהתגלמות התמימות, היושר וההגינות. בתוככי בית הפרברים התמים עלול להסתתר סיפור שונה לחלוטין. כמובן, זהו אינו מסר חדשני או מקורי במיוחד בתרבות האמריקנית, אך הימצאותו בסרט אנימציה המכוון לכאורה לילדים היא החידוש במקרה זה. עד כמה המסר הזה הוא אמיתי ניתן היה לראות כאשר שכניו של ג'ון אלן מוחמד בעיירה במדינת וושינגטון רואיינו אחרי מעצרו והביעו תדהמה מהעבירות המיוחסות לו. עבורם הוא היה שכן נחמד ותו לא (למרות שהוא לא היה טיפוס פרברים ממוצע).
משפחת סמית מתוארת כסטריאוטיפ מושלם של ריקבון חברתי: האב הוא טיפוס שחיותו נלקחה ממנו אחרי שנים של עבודה מטמטמת. האם היא אשה שתלטנית, צווחנית ודוחה, שהדבר החשוב ביותר עבורה הוא הצורה שבה מצטיירת משפחתה כלפי חוץ, והקנאה מעבירה אותה על דעתה. הילד הוא בן טיפש־עשרה ייצוגי, כאילו "מרדן", שהכל דוחה אותו, והוא נגד כל העולם. הילדה היא סתם ילדה קטנה ומעצבנת. בקיצור, משפחה ממוצעת. הפרק בנוי כך שבתוך המציאות המשפחתית המדכאת הזו קורס מר סמית בסופו של דבר, ומאבד את שפיות דעתו. בניגוד לפיגועי הטרור של ה-11 בספטמבר, שבזמן יצירת הסדרה היו עדיין בגדר עתיד לא ידוע, הרי שסיפורו של הרולד סמית יכול היה להילקח מאין ספור מקרים דומים שאירעו במציאות, אם כי הוא עצמו בנוי במתכונת פארודית. המקרה של תומס דילון הוא דוגמה קלאסית של האיש הממוצע בעל הבית הממוצע והמשפחה הממוצעת שבשעות הפנאי שלו עושה דברים לחלוטין לא ממוצעים.
כמובן, הצלף מוושינגטון יכול היה להשתלב באין ספור עלילות אחרות של "בנות הפאוור־פאף". לפני שנעצר ג'ון אלן מוחמד, והרוצח קיבל שם ופנים, נקל היה לחשוב שהרוצח הוא השטן בכבודו ובעצמו. מי אם לא המייצג של הרוע המוחלט מסוגל לרצוח אנשים חפים מפשע בצורה שכזאת ולא להשאיר אחריו עקבות כלשהן, למעט חפצים מבעיתים כמו קלף הטארוט? ב"בנות הפאוור־פאף" ישנה דמות המייצגת את הרוע המוחלט, ושמה "הוא" (Him). "הוא" נראה כמו השטן, צבעו אדום ורגליו רגלי אשה על עקבים. הוא מדבר בקול דק ומקפיא דם, אך למרות שטניותו המוחשית אין ביכולתו לגבור על הבנות בעלות כוחות העל. למרבה האירוניה, דווקא בסדרה זו, שבה לרוע לא צריכה להיות כל סיבה או הצדקה, היה מוחמד משתלב היטב, כאשר שאר התסריטאים ייאלצו לחכות זמן מה עד שתתברר השאלה המסקרנת ביותר לגביו: מה היה המניע? האם מדובר במטורף ותו לא, או שיש לנו עסק עם אדם בעל מטרה? סרט קולנוע של ממש על הצלף הוושינגטוני - וסרט כזה ללא ספק יצא לאור בעוד זמן לא רב - יהיה חייב להתבסס על המניע של הזוג הרצחני למעשיהם.
ניתן להמשיך באסוציאציות חופשיות מעין אלה עוד כהנה וכהנה, אך אני סבור שהנקודה הובהרה. ולמי ששואל, האם המציאות הישראלית אינה מעוררת בי תחושות דומות של צפייה בסרט קולנוע או טלוויזיה, התשובה חיובית, אבל בכל זאת שונה. יותר מכל מזכירה לי המציאות הישראלית את השידור המחזורי בערוץ 23 של הטלוויזיה החינוכית בסופי שבוע.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש