בתשובה לברקת, 17/12/02 15:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בניגוד למאמרים קודמים שלי, במאמר הזה איני מנסה לתת תשובות לסוגיות פוליטיות. ניסיתי להצביע על תופעה תרבותית מסוימת, שעבורי היא מאד מעניינת: במדינה שבה לא אירעו עד כה חורבנות אורבניים גדולים, החורבן האורבני משחק תפקיד כל-כך גדול בתרבות הפופולארית. מאז ה-11 בספטמבר ברור שכל תמונה של מגדלים קןרסים תתקשר בזיכרון הקולקטיבי למגדלי התאומים, אבל לאיזה זיכרון קולקטיבי ניסו לכוון יוצרי "הפאוור-פאף"? ובכלל, אני מעלה כאן את תחושתי ההולכת ומתעצמת - גם אם זו תחושה לא מקורית בעולמנו דהיום - שהמציאות נראית יותר ויותר כמו תעתיק של סרט או סדרת טלוויזיה. מובן שאין בכך לרמוז שהמוות האמיתי כמוהו כמוות הטלוויזיוני. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אפוקליפסות קולנועיות (וספרותיות) אינן דבר חדש - מבנייני התאגידים המתמוטטים ב"מועדון קרב", דרך חורבן העולם המתועש ב"מקס הלוחם בדרכים" ואחורה עד טביעת האונייה אצל אייזנשטיין. אבל המציאות לא נראית כמו סדרת טלוויזיה - היא רק הופכת דרמטית ו"מרוכזת" יותר. ייתכן שהיא מצריכה כלים חדשים כדי להתייחס אליה, ייתכן שאין לנו הכלים הנחוצים. כלי הקולנוע אינם הפתרון לבעיה הזו. אחרי הכל, הקולנוע הוא יצירה אנושית הנתונה לשליטה ב- 100%, עד לפרט האחרון 1 , ואילו ההתרחשויות העולמיות האחרונות נותנות תחושה של איבוד שליטה (כמובן, הטרוריסטים בשליטה - ל"עולם" יש תחושה שהשליטה חמקה מידיו). 1 אלא אם רואים את ה"בום" מבצבץ ברקע. אופס. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |