 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם לא יותר הגיוני לומר, שהתחילו לקחת ברצינות את הפאואר פאף, בגלל ציורי ההתרסקויות שלהן, רק אחרי נפילת מגדלי התאומים? אתה מצביע על הקשר, רומז שהסדרה "מנבאת" מאורעות, ואז חוזר בך. אבל איפה התזה? מה זה אומר לנו, שהפאואר פאף מציגות מחזות כאלה של חורבן? האם הן מסמלות משהו? מובילות לאנשהו? מהוות חלק ממגמה? ואם כן, מה? אין פה אף תשובה, אבל אשמח לקבל תשובה, אם תהיה לך. אני פשוט מואסת בתזות שמקשרות מציאות וקולנוע בתפרים גסים כאלה, מאז שקראתי את הפוסט-מודרניסט ההוא שאמר שנפילת מגדלי התאומים כמוה כסרט. מן הסתם האמירה הזו נועדה לרכך ולהקהות את הכאב הזה, של התרסקות המציאות: זה לא נכון, זה לא קרה באמת, זה רק סרט. אז לא - זו היתה מציאות ועוד איך. אנשים נהרגו שם, נפצעו, נכנסו לטראומה, מסתובבים המומים, לא מסוגלים לחזור לעבודה (ביניהם חברה טובה שלי). זה לא היה קולנוע. וגם הקולנוע, מה לעשות, אינו מציאות. הקונוונציות של הוליווד באשר להצגת מגדל בוער, בניין מתמוטט, מכונית מתפוצצת, אדם נהרג, הן קונוונציות אמנותיות 1 ולא אירועים אמיתיים. כשאדם מת, אמר מישהו פעם, הוא פשוט צונח כמו בלון שמתרוקן מאוויר בבת אחת - לא מתפתל, מתעוות וקופץ בצורה שבה עושים זאת הגוססים בסרטים הוליוודיים. וכשמגדל נופל בקולנוע, אף אחד לא נפגע, לא באמת. אז עד שבחיים נופל מגדל בצורה דרמטית כזו, אנחנו כנראה מסוגלים להתייחס אליו רק דרך הפריזמה הקולנועית. זה עניין שאני מסוגלת להבין אנושית, אבל לא להתייחס לגיבובים תיאורטיים שעוסקים בו (אין כוונתי למאמר שלך). 1 גם אם בדרך כלל באמת מקריבים מכונית לצורך העניין. אני מדברת על צורת ההצגה של האירוע, על הסינמטוגרפיה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בניגוד למאמרים קודמים שלי, במאמר הזה איני מנסה לתת תשובות לסוגיות פוליטיות. ניסיתי להצביע על תופעה תרבותית מסוימת, שעבורי היא מאד מעניינת: במדינה שבה לא אירעו עד כה חורבנות אורבניים גדולים, החורבן האורבני משחק תפקיד כל-כך גדול בתרבות הפופולארית. מאז ה-11 בספטמבר ברור שכל תמונה של מגדלים קןרסים תתקשר בזיכרון הקולקטיבי למגדלי התאומים, אבל לאיזה זיכרון קולקטיבי ניסו לכוון יוצרי "הפאוור-פאף"? ובכלל, אני מעלה כאן את תחושתי ההולכת ומתעצמת - גם אם זו תחושה לא מקורית בעולמנו דהיום - שהמציאות נראית יותר ויותר כמו תעתיק של סרט או סדרת טלוויזיה. מובן שאין בכך לרמוז שהמוות האמיתי כמוהו כמוות הטלוויזיוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפוקליפסות קולנועיות (וספרותיות) אינן דבר חדש - מבנייני התאגידים המתמוטטים ב"מועדון קרב", דרך חורבן העולם המתועש ב"מקס הלוחם בדרכים" ואחורה עד טביעת האונייה אצל אייזנשטיין. אבל המציאות לא נראית כמו סדרת טלוויזיה - היא רק הופכת דרמטית ו"מרוכזת" יותר. ייתכן שהיא מצריכה כלים חדשים כדי להתייחס אליה, ייתכן שאין לנו הכלים הנחוצים. כלי הקולנוע אינם הפתרון לבעיה הזו. אחרי הכל, הקולנוע הוא יצירה אנושית הנתונה לשליטה ב- 100%, עד לפרט האחרון 1 , ואילו ההתרחשויות העולמיות האחרונות נותנות תחושה של איבוד שליטה (כמובן, הטרוריסטים בשליטה - ל"עולם" יש תחושה שהשליטה חמקה מידיו). 1 אלא אם רואים את ה"בום" מבצבץ ברקע. אופס. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |