 |
|
במאבק נגד הטרור, כמו במאבק נגד האינפלציה, תורתו של הנגיד לשעבר פרנקל מוכיחה עצמה שוב ושוב, בעוד שמתנגדיו נופלים פעם אחר פעם בפח שהם טומנים לעצמם.
|
|
| טור אישי • דב אנשלוביץ • שבת, 13/7/2002, 23:55 |
|
| |
בעת כהונתו של נגיד בנק ישראל הקודם התבוננתי תמה בהתנהגותו של האיש הזה. כצוק סלע עיקש בתוך זרמי מים אדירים עומד פרנקל ודוחה כל לחץ: ידו האיתנה על כפתור וויסות הריבית, ועיניו מביטות במחוג האינפלציה. והאינפלציה אכן אינה מרימה ראש.
איני חושב שהיה אפשר למצוא אז ולו אזרח אחד מחוץ לבנק ישראל שלא התנגד למדיניות הריבית של פרנקל. משר האוצר, דרך התעשייניפרם ועד אחרון "חכמי הכלכלה" בתקשורת. כמי שאינו מתיימר להיות מבין גדול בכלכלה, כל מה שיכולתי לעשות הוא להקשיב לדברי הביקורת שמגיעים מכל עבר שקבעו כי העדר האינפלציה הוא תוצאה של המיתון, שמדיניותו של הנגיד עוצרת כל תהליך של צמיחה במשק, שאין כל רע בכך שתהיה מעט אינפלציה, ובכלל, מדיניותו של הנגיד היא זו שמרבה את מספר המובטלים המסכנים, ועוד ועוד. במיוחד עדיין מהדהדים באזני דברי הביקורת החריפים של אותם חכמי עיתונות יודעי כל - אלו שכל אימת שאדם מקשיב להם באמצעי התקשורת האלקטרוניים, או קורא את דבריהם בעיתונות הכתובה, אינו יכול שלא לשאול עצמו ללא הרף כיצד לא השכילה המדינה להעמידם בראש המערכות הכלכליות ולהחליף את פקידי האוצר ובנק ישראל חסרי ההבנה הכלכלית במביני העניין הללו, שיזניקו את כלכלת מדינת ישראל קדימה.
וכשם שאני מקשיב לשטף דברי הביקורת, כך אני מקשיב גם לדברי ההסבר של הנגיד, שמשיב למבקרים, וממשיך להתעקש. שום דבר לא מזיז לו. שוב ושוב הוא מסביר לנו שקיים במשק פוטנציאל אינפלציוני שמחייב אותו לנהוג כפי שהוא נוהג. לפעמים הוא אפילו מוריד את הריבית, אך זאת רק כשמחוג האינפלציה, אליו נשואות עיניו כל העת, מורה על מדד שלילי, וגם אז בקמצנות מרובה - עשירית אחוז כאן או שתי עשיריות שם.
כאמור, איני רואה עצמי מבין בתהליכים כלכליים. פעם חשבתי שכלכלה היא עניין די פשוט: כמות הכסף והמשאבים מצד אחד וההוצאות מהצד האחר. אבל נראה שבכלכלה מעורבים עוד הרבה גורמים, וגם מרכיבים כפסיכולוגיה של ציבור ואחרים, שתורמים יותר ממה שניתן לשער מלכתחילה. כבר ראינו מדינה כברית המועצות עתירת המשאבים הטבעיים שאזרחיה חיים בתת רמה וכלכלתה קורסת, ומולה דוגמאות הפוכות.
כהדיוט, אני מקשיב לויכוח הזה בין הנגיד ובין כל השאר, והקולות המרובים גוברים אצלי על הקול הבודד. "אין ספק שהאיש הזה מגזים", אני חושב לעצמי. "יש מדד שלילי. הורדה בריבית של שתי עשיריות? זה מה שאפשר לעשות? מה אכפת לו לעקשן הזה שאינפלציה תעלה מעט, אבל לעומת זה המשק יצמח, המובטלים יעלמו ומדינת ישראל תדהר לעבר העתיד הכלכלי המזהיר?" אך מה שקרה לאחרונה עם התחלפות הנגידים, הורדת הריבית, המהומה הכלכלית שבאה בעקבות כך, וההתייצבות שבאה רק אחרי כמה העלאות ריבית רצופות, גרם לי לאחוז בעניין זה בעמדה די ברורה.
מה בעצם קרה? הנגידים התחלפו. גם הנגיד החדש היה חסיד של שימוש במנגנון הריבית, ואפילו אמרו עליו שהוא עוד קשוח בעניין זה מפרנקל. אך נראה שבעצם אין זה כך, והאיש הזה אינו בנוי מאותם חומרים קשיחים שמהם היה בנוי קודמו, ובשלב מסוים, כך נדמה, הפסיק להאמין בתורות של עצמו והחל להאמין במה שכולם אומרים. במקום לאמץ קשר ברור וחד משמעי בין מחוג האינפלציה ובין הריבית, הסתמך על הבטחות של פוליטיקאים, ועל חשבון העתיד הבלתי ברור החליט להוריד בבת אחת ובהרבה את ריבית בנק ישראל. כולנו היינו עדים למהומה הרבה שהביאה החלטה זו. מסתבר שאפילו אותם בעלי אינטרסים ברורים כתעשיינים ויצואנים, יצאו בסופו של דבר מפסידים, שהרי העלייה בשער הדולר שאולי תחילה היטיבה עמם, גרמה לאינפלציה ולמפולת כללית שסחפה יחד עם כולם גם אותם. כך, כשהריבית היום בשמיים הם בכל זאת שותקים: מסתבר שגם להם עדיפה יציבות על רווחים זמניים.
לאור האירועים הכלכליים האחרונים הגעתי למסקנה שהקשר הזה, בין מחוג האינפלציה ושער הדולר, לקביעת אחוז הריבית, הוא מנגנון מובהק וחד משמעי שאינו משתמע לשני פנים. הורדת שני האחוזים האומללה של הנגיד גרמה למפולת. העלאת הריבית בפעם הראשונה הביאה לתוצאות לא מספיקות. היה צריך לבחון שוב את מחוג שער הדולר והאינפלציה, להגיע למסקנה שדרושה העלאה נוספת למרות שזו מביאה אותנו לרמת שיא, וההחלטה הזאת שהוחלטה (מוטב מאוחר), הרגה בבת אחת את עליית שער הדולר והאינפלציה. יש אומרים שהמפולת הייתה בגלל המצב הביטחוני. אבל זו עובדה: המפולת הסתיימה כתוצאה מההחלטה הזאת מבלי שהיה איזה שהוא שיפור ידוע במצב הביטחוני.
עד כדי כך אני בטוח היום בחוזקו של המנגנון הזה, שלפעמים עולה בי המחשבה הזאת: איני יודע מה בדיוק תפקידו של נגיד בנק ישראל, אך אם תפקידו היחיד הוא לדאוג לאי עליית האינפלציה אני יכול להחליפו בקלות. כל אשר עלי לעשות הוא לשבת על כיסאו של הנגיד, להאזין במלוא הקשב למקהלות הצורחים של האוצר והאחרים שמפנים את תשומת לבי לכך שהמדד האחרון היה שלילי ברמה של חצי אחוז, ואחר כך לחייך אליהם חיוך פרנקלי נחמד, ולהוריד את הרבית במשק ב... רבע עשירית נקודת אחוז.
ומהמלחמה באינפלציה למלחמה בטרור
בענייני טרור פלשתיני אני מתעניין יותר מאשר בכלכלה. זאת עובדה שכמעט כל הדברים שכתבתי באכסניה זו עד כה, עסקו בפוליטיקה, בניגוד לענייני כלכלה שבהם עסקתי בפעם הראשונה במאמר זה. שלא כמו בעניין המלחמה באינפלציה, בו גיבשתי את דעתי רק אחרי התבוננות ארוכת זמן במדיניות שני נגידים ובהשפעתם על אירועי הכלכלה, הרי שבעניין המלחמה בטרור דעתי הייתה ברורה וחד משמעית מההתחלה, וגרסה שאם מסיבות שונות (שלי עד היום אינן ברורות, ולדעתי זו שגיאה), אנו נרתעים מהשלטת מנגנון של דו צדדיות במלחמה הזאת, וקושרים את ידנו מלנקוט בשיטות שבהם משתמש הצד השני, הרי שאין מנוס מכיבוש ושליטה מוחלטת בכל המקומות שבהם מתגבש הטרור עד להסדר. כך חשבתי מיד עם פרוץ המלחמה הזאת. המעקב אחר האירועים לא גרם לי "להמציא" את דעתי זו אלא רק חיזק אותה, והוכיח שהייתה נכונה.
מה קרה במבצע חומת מגן, ומה קורה עכשיו ב"דרך נחושה"? מבצע חומת מגן הוריד בבת אחת את רמת הפיגועים לאפס, וכך היה כל עוד שהינו בתוך הערים הפלסטיניות. הנסיגה מהן העלתה בהדרגה את כמות הפיגועים עד שחזרו שוב לרמה בלתי נסבלת, גם אם קטנה בהרבה ממה שהייתה ערב המבצע.
מבצע "דרך נחושה" החל לפני מספר שבועות בהכרזות לפיהן תהיה הפעם שהייתנו בשטח ארוכה יותר, ככל שהדבר יידרש. בדברים שכתבתי כאן בעבר הבעתי פקפוק במימוש מעשי של ההצהרה הזאת. אבל מבחינה זו אפשר לומר שהופתעתי לטובה. הפעם שוב אין אנו שומעים את דבריהם הנחושים של נשיא ארצות הברית ופקידיו שממש דוחקים בנו לצאת. נהפוך הוא: ננאם נאום "חיובי" שבו דובר על זכותנו להגן על עצמנו. אפילו בארצות אירופה ישנה איזו תזוזה חיובית. מצבנו הפוליטי מבחינת הלחצים מבחוץ נראה הרבה יותר טוב.
אם כן, זה מספר רב של ימים שאנו שוהים בשטחים, ושוב, כמו במבצע הקודם, ירדה רמת הפיגועים לאפס (האם יוסי שריד, ביילין ומריעיהם "אוכלים את עצמם" בגלל זה? או שזה רק נדמה לי). אך בערים הפלסטיניות המצב אינו פשוט. לא זו בלבד שאנו נמצאים שם, אלא שתושבי הערים נמצאים רוב שעות היום בעוצר, ובודאי חייהם הופכים לעוד פחות נסבלים ממצבם הרגיל בימים אלה, שגם ללא שהייתנו בשטח והעוצר בוודאי אינו מזהיר.
וזו הנקודה שבה אבהיר את האנלוגיה שאני עושה בין המלחמה הזו והמלחמה באינפלציה. מצב שבו מאות אלפי תושבים נמצאים רוב שעות היום בעוצר הוא מצב רע. אי אפשר בכלל להתווכח על כך. אבל גם ריבית גבוהה היא רעה. כל הביקורות על הריבית הגבוהה הן נכונות: באמת שער דולר נמוך פוגע ביצוא. באמת אפשר להראות שהריבית הגבוהה מעמיקה את המיתון במצב המשק, ומגדילה את מספר המובטלים. אבל למרות כל הדברים הנכונים האלה, המציאות מראה ששמירה על ערך גבוה של הריבית עדיפה בסופו של דבר. ישנה הוכחה לכך שצריך לנהוג בזהירות. יגיע גם זמנה של הורדת הריבית, אבל לאט. אסור לדחוק את הקץ.
חייהם של הפלסטינים בתקופת העוצר הזאת בודאי אינם קלים, והלחץ עליהם בוודאי אינו מטרה כשלעצמה. אבל אנו חייבים לשקול את המציאות הזאת אל מול פיגועי התאבדות שבהם מתפוצצים אצלנו עשרות אנשים באירוע בודד. אני מאמין שבסופו של דבר עדיף גם לפלסטינים, לטובתם, לחיות היום בעוצר. הדבר דומה לאותה הורדת ריבית שמיטיבה כביכול עם היצוא והצמיחה הכלכלית, אבל בעצם המציאות מוכיחה שבסופו של דבר היא פוגעת בכל.
המנגנון הזה (שבתורת הבקרה הוא נקרא מנגנון של משוב שלילי), כפי שהוא צריך להיות בוויסות האינפלציה באמצעות הריבית, כך הוא צריך להיות בלחץ שמופעל על האוכלוסייה הפלסטינית. לא מדובר בענישה, אלא במניעה - המלחמה הבלתי פוסקת בטרור והרדיפה המתמדת אחרי מחולליו מחייבים כרגע להחזיק כך את האוכלוסייה. וכאשר יגיע הרגע להקל צריך לעשות זאת בשיטה פרנקלית: הורדה בריבית של רבע נקודת אחוז. ואחרי שנוריד את ה"ריבית הביטחונית" ברבע נקודת אחוז, צריך לקיים את מנגנון המשוב השלילי על־ידי התבוננות קפדנית בתוצאות המעשה הזה. אם נראה שהדבר מעלה אפילו בקצת את רמת הטרור, צריך למהר ולחזור למצב הקודם ואולי אפילו להקשיחו. כל הזמן צריך להיות קשובים למציאות.
אני חושב שהמנגנון הזה יעבוד טוב. "חומת מגן" ו"דרך נחושה" בתחילת דרכה מוכיחים לנו שכך זה עובד. אם נחזור לאנלוגיה, אפשר לומר שהנסיגה מהערים בסוף מבצע חומת מגן משולה להורדת הריבית בשני אחוזים על־ידי הנגיד קליין, והחזרה אליהן, תוך כוונה להישאר בהן ככל שיידרש, היא ההעלאה הכפולה הבלתי נמנעת בריבית על־ידו, עד לרמה הגבוהה הנוכחית.
אני מניח שיגיע הרגע שבן אליעזר ופרס ימהרו ללחוץ להוריד את ה"ריבית הביטחונית" בבת אחת בשני אחוז, כדי לרוץ כאחוזי אמוק לעבר "האופק המדיני". כבר עכשיו צריכים הגורמים הניציים בממשלה להתכונן לפרק הבלתי נמנע הזה, ולהכין את עצמם לעמוד מולם כ"סלע פרנקלי". מותר ואולי אפילו רצוי לחייך לעברם, אבל בשום אופן, בשום אופן, לא להיכנע.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש