|
||||
|
||||
ראשית, את מדייקת ואומרת, התינוק רעב. שנית הוא מנסה לשדר לסביבה שהוא רעב כדי לקבל אוכל. אם דרך הבכי לא עוזרת הוא יחפש שיטה אלטרנטיבית. בכל אופן, את מבחינה יפה, הסיבה הראשונית היא הרעב. התינוק איננו בוכה משום שהוא רוצה לאכול, כמו שכתבת בתחילה, אלא הוא רוצה לאכול כי הוא רעב. מה שקראת ''מטרתי'' נופל על פניו אם הוא לא בא ממה שקראת לו ''סיבתי''. השליכי נא את האנלוגיה הזו על הפלסטינים, אך בזהירות לא למתוח אותה יותר מדי. האם ניתן לנתק לחלוטין מטרה ממניעים (סיבות), או שצריך להסתכל על התהליך כנתון בתוך סקלה משתנה. |
|
||||
|
||||
האבחנה בין "סיבתי" ל"מטרתי" אינה נכנסת ל"סיבות" למטרות. זו כבר תורה פסיכולוגית שלמה ולא שייכת לכאן. האבחנה הזו שייכת למימד של ה*מעשים* של הזולת וזה גם התחום היחיד הלגיטימי להתערבות של גורם מן החוץ. אני גם לא חושבת שלגיטמי מצידנו (וזה גם לא יעזור לנו)להתערב בתהליך בחירת המטרות של עם אחר. גם ביחסים בין בני אדם כל אחד הוא בעל בחירה חופשית לבחור את מטרותיו והוא רואה כלא לגיטימי לחץ פסיכולוגי, או אחר, מצד הזולת לשנות אותן. אצל תינוק המהלך נראה פשוט: הוא רעב אז הוא בוכה כדי לקבל אוכל. (מניסיוני אני יכולה לומר שגם זה לא לגמרי פשוט יש עוד הרבה סיבות לבכי וכן יש גם "רעב" מאוד מטרתי..) כדי לנתח את המטרות של אדם אחר או עם אחר אתה צריך להיות הפסיכולוג שלו. וכאן הסובייקטיביות המובנית בנו כ"אחרים" אינה מאפשרת להכנס באמת לראש שלהם. הניסיונות האוויליים שלנו לעשות זאת גם משדרים התנשאות וגם מפספסים את האמת, כפי שהמציאות הטופחת על פנינו מוכיחה. לפיכך צריך לשנות את ה"ראש" ובמקום להיות הפסיכולוגים של הפלשתינים, בוא נתייחס אליהם כאל אנשים נורמלים, וניצור אתם מערכת יחסים של רוח והפסד, בה כתוצאה מזה שהם יעשו את חשבון הכדאיות שלהם, אנו נשיג את מטרתינו-לחיות כעם יהודי בארצו בשלום. |
|
||||
|
||||
הנקודה שניצה מעלה דווקא מעניינת: אם טרור הוא תוצאה של תנאים סביבתיים, התהליך הוא דטרמיניסטי. אנחנו לא יכולים להטיל אחריות מוסרית על מי שפועל כי הוא "חייב" לפעול כך (אנחנו לא מטילים אחריות מוסרית על מטורפים, למשל). ולכן, לא יהיה זה ראוי לגנות את המחבלים. |
|
||||
|
||||
יהונתן, כבר כתבתי בעבר שדטרמיניזם לא פותר מאחרית. האחריות איננה על הבחירה אלא על המעשים ודטרמיניזם הוא בדיעבד ולא למפרע. בכל אופן, החלוקה הבינרית של ניצה למניעים או מטרות, אבל לא מניעים ואו מטרות, ומכאן הקביעה שתינוק בוכה לא כי הוא רעב אלא כי הוא רוצה לאכול היא פשטנית ושגויה. מה עוד שהיא הביאה אותה רק כדי לגזור על מעשי הפלסטינים ומתוך כך לא מאפשרת ראיה מורכבת. |
|
||||
|
||||
לא מבינה למה אתה אומר שהחלוקה למניעים ומטרות ''פשטנית ושגויה''. נראה לי שההתיחסות שלך לנושא שיטחית ומזלזלת, ולא פתוחה לשמוע משהו שיכול להוציא אותנו מהקבעון המחשבתי לגבי מערכת היחסים שלנו עם שכנינו. אבחנה זו היא ניתוח בין אפשרויות אשר בדרך כלל ''הולכות ביחד'', אולם יש מקרים מבדילים אשר מאשרים אמנם שהמעשה עצמו הוא מטרתי ולא תוצאה הכרחית של סיבות כלשהן. יש חשיבות רבה לאבחנה זו כאשר באים לשקול כיצד לגרום לשינוי התנהגות אצל הזולת, כפי שפרטתי בתגובה שלי וניתן לתת לזה הרבה דוגמאות אחרות,שאינן קשורות כלל להתייחסות פוליטית כלשהי. דרך אגב, לא המצאתי את האבחנה הזו, היא מבוססת על תורתו הפסיכולוגית של אדלר, שכתב אותה הרבה לפני שסיפרו לפלשתינים שהם עם... |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |