 |
ונדליזם או חסד אחרון? על התלבטויות בנוגע לעזבונות ספרותיים | 4003 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "ספרים"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
אחת הבעיות בפרסום יצירות שלא הגיעו לסיומן (לפי לאונרדו דה וינצ’י, יצירת אומנות לעולם אינה מסתיימת אלא ננטשת) היא איזו מהגרסאות שהשאיר היצר צריך לפרסם. דוגמה לכך היא הרומן “שירה” של עגנון שעגנון פרסם בחייו כמחציתו ואת החצי השני הותיר בשלבים שונים של עבודה שלא הסתיימה. בפרט הוא הותיר פרק עם הכותרת “פרק אחרון”, אבל אמר לביתו לפני מותו במפורש שלא לפרסמו כלל. במהדורות הראשונות של “שירה” פרק זה אכן אינו נכלל בספר (המהדורה שברשותי היא מחודש טבת ה’תשל”א) והסיום הוא פחות דרמטי (“את מנפרד הרבסט אראה לך, את שירה לא אראה לך שעקבותיה לא נודעו ואין יודעים היכן היא.”) אך במהדורות החדשות יותר הוא כן מופיע. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מבלי להכנס לעובי הקורה,פרסום שכזה מציג את היוצר באופן חסר, ולכן יש למנוע את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפרסם תוך ציון העובדה, לעיתים במפורט, למה לא אחראי זה שהחל את הכתיבה. כך יזכה הקורא מבלי שיינזק הכותב ואף המפרשנים יתענגו על נתח משובח של הגיגים השוואתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא תמיד זה מתאפשר בצורה סבירה. ''סוף דבר'' (המופתי, לטעמי) של יעקב שבתאי, שיצא לאור אחרי מות המחבר, הורכב משילוב כמה גירסאות שאת כולן חיבר שבתאי. להתחיל לכתוב על כל פסקה או משפט מאיפה הם נלקחו היה מסרבל באופן בלתי נסבל את חוויית הקריאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא לקבל את כולם? גרסה אחת רשמית ועוד אוסף של כל מיני גרסאות אחרות. זה לא עובד על נייר, אבל בקבצים יש מספיק מקום. נראה לי שזה זה עובד לא רע בסרטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאדם מן השורה היה רוצה לקרוא ספר רגיל - נוסח אחד קוהרנטי. ההצעה שלך אולי רלוונטית לקהל (המצומצם בהרבה) של חוקרי ספרות ומעריצים כבדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. הסילמריליון [ויקיפדיה] היה חייב לצאת בגרסה אחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי מספיק לציין באופן כללי שהספר הורכב מכמה גירסאות בתור הרע במיעוטו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אכן מה שקורה ב''סוף דבר'' - גם עדנה שבתאי (אלמנת המחבר) וגם דן מירון, שעבדו יחד על הכנת הנוסח הסופי, כתבו אחרית דבר על התהליך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המספר המקראי לא טרח 'לציין באופן כללי' שהתורה (חמשת חומשי על פי ''השערת התעודות'' ) מורכבת מכמה גרסאות וזה לא הפריע לספר להיות רב-מכר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, איזה אורח! משמח לראות אותך פה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברוכים הנמצאים. התגעגעתי אז באתי (מקווה שלא כי חסר לכם אידיוט). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. בוודאי שלא טרח. מטרתו של העורך הייתה ליצור גרסה "מוסמכת" הנראית כאחידה שאנשים תמימים מאמינים כך לגביה עד עצם היום הזה. 2. התנ"ך הוא רב מכר כתוצאה מהפצה של שתי דתות על זרמיהן השונים, לא מפופולריות בקרב הקוראים כמו ביצירות מודרניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. בזמנו של אותו עורך, תפוצתה של התורה הייתה מוגבלת למספר קטן של עותקים. תהליך התקדשותו היה ארוך ומפותל. 2. גם שייקספיר לא פופולרי במיוחד אצל קוראים מודרניים. אבל הוא עדיין חלק ממסד התרבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני הסעיפים שלך נכונים אבל אין להם קשר למה שאמרתי ובוודאי לא סותרים אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. באמת מעניין עד כמה התנ''ך היה נפוץ לפני המאה השניה לספירה. נראה שהפופולריות שלו הלכה ועלתה בהדרגתיות לאורך הדורות. עד עזרא הסופר נראה לי שלימוד תורה לא היה פרקטיקה נפוצה כל כך בעם היהודי. על פי התלמוד עזרא תיקן את תקנות הקריאה בתורה בשני חמישי ושבת. ההתייוונות כנראה הורידה לו את הפופולריות אבל ההתעוררות הדתית בזמן מרד החשמונאים כנראה נתנה בוסט לפופולריות שלו לרמה חדשה. באופן פרדוקסלי, דווקא אחרי חורבן בית שני הפופולריות שלו הלכה ונסקה מדור לדור. ב. מבלי להוריד מחשיבותם של השליחים בהפצת התנ''ך, זה טקסט נהדר. ספר בראשית לדעתי לוקח בגדול את כל המיתולוגיות האחרות, כולל טולקין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. בעיני הדמות הראשית (אלוהים) שטוחה, ולא ממש מתפתחת לאורך הסיפור. חוץ מזה ספר בראשית סובל מחוסר קונסיסטנטיות אבל אני מניח שאפשר לתקן את זה במהדורה הבאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר היובלים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אחכה לסרט | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוסר קונסיסטנטיות? להיפך - הוא כל כך על-זמני, שהוא נותן את הגרסה הראשונה ואת גרסת ה-PC מיד אחריה, ככה שכשהזמנים ישתנו הסיפור עדיין יתאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מסכים איתך. עורך טוב היה מקצץ את הקטעים הכפולים/מיותרים (המממ אולי זה המקור למנהג של ברית מילה) ואולי נותן עוד קצת זמן מסך לאשת לוט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזכות הכפילות והחזרתיות יש לנו כלים למחקר המקראי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא חסרה עקביות. במיוחד בפרק כ״ז. אבל אין יותר מדי נאותות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך הגעת לזה שאלוהים הוא הדמות הראשית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא הדמות היחידה שנשארת בחיים לאורך כל העונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לא בגרסה של „כותרת ראשית״. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני זוכר "כותרת ראשית" נסגר לפני שסדרת התנ"ך ב-947 פרקים הגיעה אל סופה. מה שמזכיר את הגרפיטי "ניטשה מת. - אלוהים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי, אולי לא הדמות הראשית. אבל בטח אחת מהדמויות המרכזיות. רק רציתי להדגים שלהשוות את ספר בראשית לספרי טולקין, כמו שאריק עשה, עלול להגיע למחוזות מגוחכים. אבל הפתיל קיבל חיים משל עצמו.. תיכף נפתח פה סדרת בת בסגנון איך אלוהים היה לפני שהוא נהיה אלוהים. אני מניח שהוא רצה להיות במאי אבל אז דברים הסתבכו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי הטרומבוניסט שמת והתקבל לתזמורת השמימית, אלוהים הוא מנצח (ובדרך כלל הוא סבבה, רק לפעמים הוא שוכח את עצמו וחושב שהוא הרברט פון קאראיאן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, הומרוס יותר שווה מטולקין? אוקיי, יש תסביך אדיפוס ואין תסביך גלדריאל. אבל טולקין המציא שפות ליצורים שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. התמונה המצטיירת מדבריך בדמיון המזרחי שלי, של עורך קשיש וערמומי (סביר שמוצאו יהודי) היושב במשרדו האפלולי המלא גלילי פפירוסים מהרצפה ועד תקרת המערה, ורוקח בזדון גרסה שתטעה את הקורא העתידי המאמין והתמים, מזמן אינה מקובלת על חוקרי המקרא. האם לא הייתה לקשיש אג'נדה היסטוריוסופית? ודאי שכן. האם זה מה שהפעיל אותו בעניין אי חשיפת הגרסאות, איני בטוח. סביר יותר בעיני שלגרסאות השונות היה מעמד מקודש ולכן היה קשה לזרוק אותן לעזאזל מחד (למרות הן יצרו בעיה של סתירות שהעורך היה מודע להן), לצד מאמץ לא מבוטל ליצור יצירה ספרותית יפה וקוהרנטית, כאשר כל אזכור "אקדמי" של מקור גרסה זו וזו היה פוגם בשטף הסיפורי וביופיו. כמו ניסיון להחיל כללי כתיבה אקדמיים על רומן. 2.לטעמי כמה מהסיפורים הטובים ביותר בספרות העולמית מצויים בספר הזה. אם כי כיוון שהוא נמכר בחתיכה אחת, מקבלים את סיפור 'כותונת הפסים המשגעת' המשובח, ביחד עם מידות המשכן לפי השיטה המטרית והאינצ'ית. אך הפוטנציאל של הסיפורים כרבי מכר הוכח. למשל, כשדיסני הבינו שתוקף זכויות היוצרים של העורך על הסיפור פג, הם מיהרו ליצור את 'נסיך מצרים, שהרוויח רבע מיליארד דולר אצל הצופים, שמרביתם לא נהרו אליו כי כוהני הדת ציוו עליהם לצפות בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. בזמן העריכה הראשונית של התנ"ך, בימי יאשיהו1, היו קיימות גרסאות שונות של סיפורים דומים או סיפורים שונים על גיבורים זהים משתי הממלכות - יהודה כמובן וישראל כתוצאה מהפליטים שנהרו אליה לאחר חורבן הממלכה בימי אשור. אפשר לראות זאת בסיפורי האבות או בדיווחים הסותרים על דוד כפושע ונבל מצד אחד ומנהיג דגול משיכמו ומעלה מצד שני. מכיוון שכל קבוצה התעקשה על הגרסה שלה לא ניתן היה לבטל אף גרסה והיה צורך למזג את הגרסאות לסיפור קוהרנטי אחד. זה כמובן לא נעשה בצורה תמימה אלא ע"י הכפפת הנראטיב הישראלי ליהודאי וכך יעקב הוא צאצאם של אברהם ויצחק ולא להפך ודוד הוא הגיבור הלאומי הגדול שכביכול ייסד ממלכה גדולה ומאוחדת (שלא היתה ולא נבראה אלא בתעמולת ממלכת יאשיהו2) שלאחר מכן התפרקה לשתי ממלכות. אין כאן עורמה ונכלוליות אלא פוליטיקה יפה לשעתה שהעולם היהודי והמערבי קיבל במשך שנים רבות (וחלקו עדיין מקבל) כהיסטוריה ואמת לאמיתה. 2. ושוב, בעולם המודרני פופולריות של יצירות נקבעת ע"י דעת הקהל אבל התנ"ך שווק במשך מאות שנים לא כיצירה מסחרית אלא כספר קודש דתי וגם כיום, לא ברור כמה אנשים קונים אותו בעצמם ולא מקבלים אותו במתנה ממוסד כלשהו (מה שהופך אותו לרב מכר). 1 ראה קיצור תולדות יהוה [ויקיפדיה] מאת יגאל בן-נון 2 ראה ראשית ישראל [ויקיפדיה] מאת ישראל פינקלשטיין |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו העריכה הראשונה? או שאולי כבר לפניה ירבעם („השני״) מלך ישראל המציא או לפחות האדיר מאוד את דמותו של ירבעם מייסד ממלכת ישראל שגדל כאציל בממלכת מצריים ונישא שם לאישה, אבל ברח משם וייסד בארץ ממלכה וגם את פולחן יהוה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בימי ירבעם השני רק התחילה להתפתח הכתיבה ועדיין לא נוצרו רשימות היסטוריוגרפיות מורכבות. ירבעם הראשון מוצג בצורה שלילית והמסורה הזו באה מאותם כוהנים שהתייחסו על פולחן שילה והתנגדו מאוד לפולחן בית אל שהנהיג ירבעם. (הגישה הזאת קיימת גם בספר שופטים.) זה אותו חוג שגם תמך ביאשיהו ויצר את המקור הדויטרונומיסטי של התורה וההיסטוריוגרפיה של נביאים ראשונים (פרטים אצל יגאל בן-נון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלו הלו! תגובה 719573 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אילו ראיתיה, הייתי לובש חולצה לבנה וחוזר לאייל באביב | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האדם מת. ה''מורשת'' שלו, אם יש כזו, שייכת לעזבון. גם כלכלית וגם נפשית. ה''שם הטוב שלו'' כבר לא קיים. האדם נפטר. היחידים שנהנים, סובלים או מושפעים בצורה כלשהי (אם בכלל. יש כאלו שלא מושפעים כהוא זה) הם קרובי משפחתו. לכן, ההחלטה בידם. הדברים אמורים כמובן לכל יצירה אמנותית וגם ליומנים אישיים, מכתבים וכו'. כבוד ה''מת'' ופרטיות ה''מת'' זה למעשה כבוד המשפחה ופרטיות המשפחה. החלטה שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם הוא כתב /השמיע צוואה -גם אז נתחשב 1 במה שביקש מישהו שלא קיים יותר ? 1 קרובי משפחה/עזבונו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש להחלטות האלה השפעה פסיכולוגית משמעותית על אנשים חיים. אתה רוצה שכל יוצר יתלבט אם להשמיד את כתבי המגירה שלו (שאולי עוד יוכלו לשמש אותו בעתיד) שמא ימות ויורשיו יחליטו לפרסם אותם? אני, למשל, מעדיף לחיות בידיעה שמה שכתבתי בצוואתי יתקיים, גם במישור הרוחני וגם במישור הכלכלי. לא הגיוני, כמובן, אבל הפסיכולוגיה לא מתמצה בשיקולים הגיוניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההתלבטות שאתה מתאר רלוונטית לכל לבט של אמן באשר לפרסום כל יצירה. הפער בין יצירה למגירה לבין יצירה שפורסמה בחטף, או בעקבות לחץ של מו"ל/מפיק/אישי - אינו גדול. ישנם הרבה יוצרים שכתבו, הלחינו ופירסמו יצירות מנימי נפשם בעיתות מצוקה, משבר נפשי, משבר משפחתי וכן הלאה - וחלק מהיצירות האלו הן הגדולות בימי האנושות. אני משער שחלק מהיוצרים מתחרט ברטרוספקטיבה על יצירות שפירסמו לאורך חייהם. חלק ודאי שלא יודו בכך. לכן, אני חושב שמתישהו צריך לשים גבול, ופטירתו של אדם נראית לי כגבול הגיוני.אין ספק שיש השפעה פסיכולוגית, אני מסכים לחלוטין. זה צריך להיכנס במסגרת השיקולים. אני חושב שקל יותר לדון על הנושא במידה ומדובר במכתבים או ביומן אישי. מערכת השיקולים, להבנתי, היא מהו הערך האמנותי בפרסום היומן (נמוך, נניח), אל מול הפגיעה בפרטיות או בזכויות האנשים המוזכרים בו שעודם בחיים. במקרה של יצירה של אמן, המשוואה הפוכה, הערך האמנותי גבוה, והפגיעה בזכויות האנשים שמוזכרים בו - נמוכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מבין את הטיעון שלך. נראה לי שמקור הקושי שלי הוא במילה "לכן" לפני ה"אני חושב שמתישהו צריך לשים גבול". בעיני זה Non sequitur. לאמן עצמו מותר, כמובן, להתלבט, להתחבט ולפעמים להתחרט, בדיוק כמו לכותב צוואה שעוסקת ברכוש פיזי. האינטרס של האנושות, גם אם נעזוב את הבעייתיות של המושג, יכול להפגע מכך שמיליארדר מחליט להוריש את כל הונו לעכבר המחמד שלו וצאצאיו עד אחרית הימים במקום לילדים גוועים ברעב או לחיפוש תרופה לסרטן, אבל דומני שמוסכם על כולנו שיש לכבד את רצונו של אותו בן זונה. אישית אני מרגיש אותו דבר לגבי מי שלא מוכן לתרום את איבריו לאחר מותו, עם אותה מסקנה. מה שכן, כאשר מדובר ביצירת אומנות אולי אפשר לא להחליט מיד, כלומר להשאיר הכל גנוז למשך יובל או שניים, ופעם במאה שנה אפוטרופוס מטעם האנושות יוכל להחליט לפרסם את הגניזה. אני מתאר לעצמי שאם שייקספיר היה משאיר במגירה משהו עם הוראה לא לפרסם אותו הוא היה מתפרסם אחרי כמה דורות, אפילו אם הוא חסר ערך לחלוטין בפני עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינה חוקית: אחרי שבעים שנים זכויות היוצרים של בעלי העזבון פוקעות ונשארת להם רק זכות המותג (כמו שיש, לדוגמה, עם איינשטיין). מי יטרח להחזיק עזבון אם אסור לפרסם ממנו כלום? זה באמת יקרה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חולק אני עליך. אני חושב שגם בצוואות רגילות, ביה''מ לפעמים פוסל אותן מכל מיני נימוקים. גם בצוואתו אדם אינו יכול לעבור על החוק ולעשות ככל העולה על רוחו. אני חושב שהמקרה המפורסם ביותר הוא כתבי קפקא שהסופר הורה להשמידם ויורשו הסופר והמו''ל מקס ברוד החליט לפרסם. כפי הנראה קפקא סבל מספק חמור ביותר בערך יצירתו הספרותית וראה בהשמדת כתביו אקט סימבולי שיסמל שלמות אחת של האדם ויצירתו המתכלים יחדיו. במקרה זה קשה להעלות על הדעת איזו טובה היתה מנחילה ליוצר, השמדת יצירתו. נראות לי העמדות גם של העורך מנחם פרי וגם של הרב שרלו. אם הסופר רוצה באמת בהשמדת יצירתו, יטרח להשמיד אותה בעצמו. ואם לא עשה זאת, מותר בהחלט להפר את צוואתו בכפוף לכמה חוקים רלבנטיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי יעניין פה מישהו האם יש לאדם פרטיות לאחר המוות? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |