 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם חופש הדיבור כולל בתוכו את זכותו של כל אדם ,אם תסלחו לי, לזיין לנו את השכל? כן. נקודה. |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אז זהו, שלא. כפי שידוע לך, ישנן דעות שלא יורשו להופיע בעיתונות הכתובה, ורוב האנשים לא יתנגדו לכך. סיפורים פורנוגרפיים, למשל, לא יתפרסמו בעיתון, וזה בסדר עם רוב האנשים. איפה נמתח הקו? זו השאלה עליה ניסיתי לענות. חופש דיבור זה מאוד טוב ויפה, אבל קביעה קטגורית שכזו היא בעייתית משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חופש הדיבור כשמו כן הוא - חופש הדיבור. אם מראש מצהיר העורך שישנם נושאים שהם מחוץ לתחום המגזין, או לחילופין, רשימת הנושאים שכן נכללת, זו זכותו כעורך. הוא יכול ולמעשה צריך לנמק את הרשימות הללו, ומי שרוצה לכתוב או לקרוא בעיתון, יתכבד ויתנהל לפי הכללים הברורים . בזאת העורך מיישם את זכותו שלו לחופש הדיבור והעיסוק. פסילת מאמר משום שהעורך חושש שהוא זיבולי שכל היא לגיטימית, אך אם העורך מצהיר על חופש דיבור כבסיס העיתון, הרי שיש כאן ניגוד מובהק. עורך הדין היהודי מטעם האירגון לזכויות האזרח בארצות הברית, שהגן על הנאו-נאצים לצעוד בסקוקי הסביר שאם הוא לא היה מגן על חופש הביטוי של נאו-נאצים שלא הוצאו מחוץ לחוק, הוא לא יוכל להגן על זכויות הזרחים השחורים במיסיסיפי. יש אמת בדבריו ,ונכונה האמרה שלחפש יש מחיר. לכן עמדתו של חן נתניהו, והוא עצמו ,הותקפו באופן כל כך נחרץ. מה שחשוב יותר הוא שמי שלא חשב כמוהו ולמקרא דבריו חשב שאולי יש משהו בדהריו, קיבל מספיק ארגומנטים כנגד. זה כוחו של חופש הדיבור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינה משפטית (לפי הלכת בהמ\'\'ש העליון), קו הגבול לגבי המאמר של נתניהו צריך להיות תוצאה של איזון בין \'\'רגשות הציבור\'\' לבין חופש הדיבור, איזון ממנו יצא חופש הביטוי כשידו על התחתונה אך ורק כאשר יש וודאות קרובה לסכנה של פגיעה חמורה וממשית ברגשות הציבור, פגיעה ש\'\'הציבור הנאור\'\' לא יוכל להתמודד עימה. לפי מבחן זה, ספק רב אם ניתן לפסול את מאמרו של נתניהו, ואולי אפילו בוודאות ניתן לומר שלא ניתן לפסלו (החברה הישראלית- לפחות חלקה הנאור- חסין דיו להתמודד עם טענות אלו ללא היסחפות אחריהן). יחד עם זאת, החלטת עורך על פרסום אינה ענין משפטי, אלא הכרעה ערכית, המעידה על זהות ועל אופי העיתון בו מתפרסמים הדברים. מאמר שתפרסם מערכת \'\'הצופה\'\' מן הסתם לא יופיע ב\'\'הארץ\'\', ולא בגלל שהוא אינו חוסה תחת מטרית חופש הביטוי, אלא מפני שזהות \'\'הארץ\'\' עוצבה ככזו שלא מתאימה לו. כלומר, השיקול שבעצם הנחה אותך, דובי, בקבלת המאמר, הוא זהות ה\'\'אייל\'\' אותה אתה מקדם בכהונתך כעורך, זהות של הייד פארק, כדבריך, הפתוח לכל. השאלה היא, האם זוהי אכן זהות האייל הרצויה (או המצויה). יכול להיות שבעידן האינטרנט, בו לכל קבוצה חברתית קטנה ככל שתהיה יש במה משלה, אין מקום ליומרות להפוך אתר לפארק. ממילא, ניתן לטעון, יש לכל אתר אופי ומגזר מבקרים אחיד למדי. אדרבא, יכריז האתר על זהותו ויקרא לקוראים מהמגזר הרלוונטי לבוא ולהשתתף בו. הנה רעיון לסקר ב\'\'אייל\'\': איך אתה רוצה או רואה את ה\'\'אייל\'\' שלך? (סטודנטיאלי? שמאלני? הייד- פארקי? ציבורי- פולמוסי? פוליטי? תרבותי? .. ) אישית, אגב, אני שותפה לתחושתו של אדם שה\'\'אייל\'\' הוא מעין סלון. אומנם לא פרטי כי אם חברתי, אך בכל זאת אני לא כאן בשביל המאמרים של נתניהו (אלא כטיזר, וכמובן לא אישית), אלא בשביל מאמרים על תרבות, ומסעדות , ולפעמים קצת פוליטיקה מופשטת (כמו של יוסי). לדעתי, ניתן לומר בבטחון די רב כי רוב קוראי האייל אינם שותפים לתחושת נתניהו (כפי שהוא בטח היה אומר, הם שמאלנים, בסקר שהיה כאן פעם ראינו כי רובם המכריע קורא \'\'הארץ\'\'). כמובן, היותו של האייל מעין- סלוני לא פוסלת את הופעתו של נתניהו, שהוציאה מאיתנו חידודים ואבחנות חשובות, אך אני מעדיפה לחשוב כי היא היתה מעין הרצאת אורח. אם אי אפשר עדיין לפי הדין בישראל להשיג זכות לקהילה שתאפשר לסגור דיור (פ\'\'ד קציר), לפחות שתשאר לנו קהילה קטנה בנחת, שעורכת דיונים ב\'\'אווירה אקדמית\'\' (סליחה על הפלצנות), ברוח ליברלית ובמצב רוח טוב. ולבסוף, כל הכבוד על המאמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בימיו הראשונים של האייל הקורא, את מרבית קוראיו ניתן היה למצוא ברשימת ה-ICQ שלי (שהיא אמנם ארוכה ומכובדת, אך מגמתית למדי בדעותיה). אחד החששות הגדולים ביותר שלי היו שהאתר יהפוך ל(עוד)מגזין שמאלני ברשת. יש מספיק כאלה. בשניים-שלושה ראיונות שהיו לי בעקבות האייל בעיתונות, התגאתי בכך שיש לנו מגוון גילאים, מגוון דעות פוליטיות, ומגוון אמונות. אף הבעתי צער, בזמנו, על כי אין בקרב הקוראים אנשים מבין המגזר הערבי. זהו האייל שאליו ניסיתי למשוך. זו הסיבה שבזמנו פרסמתי מאמר על מוזיקה דתית (של ש. פוגל, שלצערי מנוע בימינו מהשתתפות באייל), והפצרתי באנשים מהימין הישראלי להביע את דעותיהם במאמרים באייל. הרעיון שנגדיר מגזר לאייל (מעבר ל\\'\\'אנשים רציניים\\'\\' הכללי למדי) מעורר בי צמרמורת קלה. הוא מנוגד לחלוטין לרוח שניסיתי (או ניסינו, יותר נכון) ליצור כאן, רוח של דיון ציבורי פתוח בין כל המגזרים וכל הדעות. במידה מסויימת, תחת כובע העורך, הצטערתי שלא היו תומכים נוספים לדעותיו של נתניהו (פרט לדנה שלא ממש תרמה לדיון...). כמובן שתחת כובע הדמוקרט-הליברל, שמחתי מאוד לדעת שאין לו תומכים (אם כי לא הופתעתי). מה שכן הפתיע אותי היא ההתנגדות לעצם דבר הפרסום, והיא שדירבנה אותי לכתוב את המאמר הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, בכל זאת לא תוציא את השאלה לסקר? אני לא בטוחה שרוב הקוראים מסכימים איתך. מה גם, שמגזין קהילתי לא בהכרח חייב להיות קהילתי מבחינה פוליטית. אפשר להיות קהילתי \'\'סטודנטיאלי\'\', לדוגמא. וחוץ מזה, עיתון של כולם, ממש של כולם, הוא עיתון בלי אופי של ממש, בלי קו מנחה אמיתי. ברור לי כי זוהי מטרת האייל תחת עריכתך, לא ברור כי זה מה שהוא צריך להיות. להערכתי, הוא היה פורח יותר תחת כובע מצומצם יותר, ויומרני פחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמח, אולי בפעם הראשונה כאן, לחלוק על דעתך בעליצות. א. \'\'עיתון של כולם...בלי אופי של ממש\'\' - מצטער - אין קשר בין הנתון למסקנה. לא רק זאת, אלא שהאייל לא יכול להיות \'\'של כולם\'\' מעצם טבעו, שכן הוא דורש חיבור לאינטרנט. נראה לי כי יש לאייל זהות עצמית יחודית - ביחוד לנוכח כמה מגזינים מקוונים אחרים באיזורנו, וזו לא נפגעת כלל מפרסומו של מאמר כגון זה של נתניהו. להיפך. ב. \'\'פורח יותר\'\' וכו\' - כלומר - את מעדיפה את האייל כבמה לדיעות אשר - גם אם אינך מסכימה להן - הרי שיש להן איזושהיא לגיטימיות בעיניך. אני מכנה זאת בשם מקוצר במקצת: מדמנה אינטלקטואלית. זו הסיבה העיקרית שחיוך גדול עלה על פני כשקראתי את המאמר של נתניהו. הרי ידוע לי, וגם לך, כי יש גזענים בינינו. ידוע לנו, אפילו, כי חלקים גדולים מן האוכלוסיה חולקים ראיית עולם כזו. אבל אנו - כאן באייל - ממשיכים בהתנצחות השמאל-ימין שלנו כאילו כלום. ואז מגיע נתניהו - ובום! אילולי היה נתניהו, מישהו מאיתנו היה צריך להמציא אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר יניב היקר, חן חן לתגובתך ההומוריסטית, אשר גרמה לי באופן אישי לקורת רוח. היטבת לתאר במישפטים קצרים וקלילים את אשר לא הצלחתי לנסח במישפטים ארוכים ומסורבלים. בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתחיל דווקא מהערה קטנה לתגובתך הקודמת: אמרת שאין אפשרות \'\'לסגור דיור\'\' ע\'\'מ ליצור קהילה הומוגנית לפי פס\'\'ד קציר (למען אלה שלא ידעו או שכחו: פסה\'\'ד של ביה\'\'מ העליון שכפה על הסוכנות היהודית וישוב קהילתי קציר להמנע מאפליה בקבלת ערבים לישוב). טעות. פסה\'\'ד קבע שניתן להפריד בין סוגי אוכלוסיה שונים, ולמעשה להפלות בין קבוצות, דתות, וכו\' - אך לא בהקשר ובדרך בה פעלו בקציר. אולי הבעייתיות הגדולה ביותר בפסה\'\'ד היא שביה\'\'מ מאפשר הפרדה בין קבוצות שונות, אך לא ראה בקציר כמקרה רלוונטי - לעומת הרובע היהודי בירושלים למשל. זאת מעבר לנקודה שקרקעות המדינה הופנו *בלעדית* לישובים קהילתיים ליהודים ולא לישובים ערביים דומים, עובדה שלא היתה במרכז ההכרעה בפסה\'\'ד. לגבי קהילתיות \'\'האייל\'\': מה שמושך אותי (וגם אותך לפי דברייך) לקרוא כאן, הוא האופי - או איכות - הכתוב. לכן לגבי דעות מושמעות, אין לי שום בעייה שגזען חכם (כן, יש דבר כזה - לא אומר שהוא צודק *בכל* מה שהוא חושב) יכתוב מאמר(ים). הבעייה בכתבה של מר נתניהו היא שהוא היה מאמר די שטחי. ניתן היה להעשיר את הדיון במאמר של נאו-נאצי המסוגל לטעון בצורה אינטליגנטית, או לאומן ערבי קיצוני, שיסביר לנו מדוע מקומנו עמוק בים. לא חסרים כמובן דוגמאות דומות גם מתוך החברה היהודית-ישראלית שכנראה מהווה את רוב הקוראים (דובי, איך הגעת למסקנה שאין קוראים ערבים??? אתה הרי יודע רק מי כותב, וגם אז רק לפי האופן בו *בחרו* להזדהות). זיון מוח, כפי שהוגדר בצורה כה מעודנת מעלה, הוא (בהקשר הזה) העלאת טיעונים לא מבוססים ולא מעניינים, ואז העורך נכשל בתפקידו ליצור מגזין אינטרנט איכותי ומרתק. כאן היה מדובר במקרה ביניים, לעניות דעתי. מצד אחד, מאמר באיכות נמוכה מהמצויינים האחרים בהם הורגלנו, מצד שני הפרובוקציה שווה את הפרסום, שכן הדיון אינו פחות חשוב. מכאן ועד לטעון שחופש הביטוי דורש פרסום כל דבר חוקי רחוקה הדרך. החוק דן במגבלות *על המדינה* מלהתערב, ולכן מאפשר כמעט הכל. המגזין הספציפי הזה יכול לקבוע כל סטנדרט בו עורכו מעוניין - כולל איכות, דעה פוליטית, או גזע ומין הכותבים - אם בכך הוא מעוניין. מכיון שאין לי זכות שאחרים יעשו רק מה שאני רוצה, איני יכול לדרוש מהעורך להשמע למשאלות לבי. אני כן יכול להחליט אם לקרוא באתר הנגוע בגזענות וכו\'. במקרה הנוכחי - אשמח לעוד כתבות פרובוקטיביות, אך אעדיף חיפוש נמרץ אחר כותבים מוכשרים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדי היקר, אינני מבין מדוע נטפלת - ממש כקוראים ומגיבים אחרים - לרמתו ה\'שטחית\' כביכול של מר נתניהו במאמרו \'הבדלים של יום ולילה\'. בניגוד לדעתך ולדעת רבים אחרים אינני מוצא את המאמר שטחי כלל וכלל. אין לצפות מאף מאמר באייל הקורא מראי-מקומות וסיגנון כתיבה והגשה של סטודנט שנה ג\', אלא לרמת כתיבה סבירה, תוך הבאת מובאה אחת או שתיים - קריטריונים בהם עומד מר נתניהו להפליא. לעומת זאת רואה אני במאמר זה שלב נוסף בהתפתחות פילוסופית הפוסט מודרניזם, אשר במסגרתה מאבדים \'טוב\' ו\'רע\' ממשמעותם האינהרטית - ומכאן הסכנה שבצורת מחשבתו זו של נתניהו, המייצר והמציב למעשה בחיבורו זה את המירקם האידיאולוגי-אינטלקטואלי של הימין הקיצוני החדש. מר נתניהו הינו למעשה גזען מוצהר, אשר דיעותיו לקוחות ממחוזות בעייתיים במיוחד, ואשר הדיון והמחשבה בהם ועליהם אינו מן המרנינים, אך יש לנהל עימו מאבק, אשר בו יוכרזו ערכיו כנפסדים. משימה לא קלה. על הקוראים לתת דעתם גם לעובדה כי מר נתניהו אינו סופיסט, היות וכתיבתו ערכית, הגם כי קרוב לוודאי להניח כי ערכיו פסולים אתית. מבחינה זו שונה מר נתניהו לחלוטין ממכחישי שואה מקצועיים המגישים עבודות ואקספרטיזות באיצטלה מדעית, הכוללות דיאגראמות וטבלאות כימו-פיזיקליות, והמוכיחות כי לא היו כלל תאי גאזים בנמצא על כך ובגין זאת על הקוראים והמגיבים השונים לנסות ולתת תגובה ותשובה ערכית ועניינית ופחות טכנית (מאמר חלש) ומוראלית (מאמר מגעיל). מובן שאין הדבר קל, היות ומר נתניהו אינו טועה לחלוטין, הגם שתוצאותיה האכזריות של ההיסטורית צורת מחשבתו עומדות בעוכריו. בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר מאן הנכבד, יש מראה מקום בתחתית הכתבה של נתניהו: אתר העוסק בספר עקומת הפעמון. מוטב היה לו מר נתניהו היה מסתפק בתמצות רעיונות הספר פלוס מספר דוגמאות במדור הספרים של האייל. ציינת שנתניהו שונה ממכחישי שואה מקצועיים המגישים עבודות ואקספרטיזות באצטלה מדעית, אבל כזה הוא בדיוק \'\'עקומת הפעמון\'\' הספר ממנו שאב נתניהו את רעיונותיו. אין לרעיונות אלה ולפוסט מודרניזם ולא כלום (ואם תגש לאתר עקומת הפעמון תיווכח לדעת שמצוטטים בו הוגים גזעניים קלסיים מהמאה ה-19, או לחלופין נעשה שם שימוש בחלקי ציטוטים שהוצאו מהקשרם של הוגים כמו דרווין). מסטודנט שנה ג\' יש לצפות למעט יותר ריגורוזיות בהצגת רעיונות אבל בעוכרי כתיבתו של נתניהו היתה העובדה שהוא לא הציג את רעיונות עקומת הפעמון כמביא בפשטות דבר בשם אומרו אלא במידה רבה ניסה להציג זאת כרעיונותיו ושזר פה ושם מחשבות סרק משלו שהוסיפו בלבול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר מאן הנכבד, תודה על התגובה. אני ער שבביקורתי על רמת המאמר אני חוזר על דברי קודמי (למרות שאני מקווה שהוספתי כמה דברים רלוונטיים שלא נאמרו). בזמן כתיבת תגובתי חשבתי שרצוי היה להתייחס ישירות למאמר ולהביא ציטוטים שיראו את הביסוס לטענתי כי מדובר במאמר באיכות בינונית. האמת הפשוטה היא, שלא רציתי לבזבז זמן ואנרגיה, וממילא נראה לי הדבר מיותר. לגבי טענתך בדבר הפוסט-מודרניזם, טענותיו של מר נתניהו היו ערכיות לחלוטין (כפי שהדגשת בעצמך) ולכן קשה לומר שהן מהוות דוגמא פוסט-מודרניסטית. הרי עיקר גישה זו בשלילת היררכיות מסורתיות וטענה האידיאולוגיה היא אך מסווה ליחסי כוח ושמרנות. בוודאי שאם הטענה היא שסוג אחד (של אנשים, תרבויות, ערכים) עדיף על אחר, אין נתניהו נכנס למשבצת הפוסט-מודרניסטית. מה שאולי אני מסכים אתך (אם זו היתה כוונתך), הוא שהאפשרות לטעון את טענותיו של נתניהו בפורום הזה, בעזרת טיעונים מהסוג שטען ולהתגונן באימרה \'גם לי מותר לדבר\', היא תוצאת התפתחות ליברלית מודרנית. העובדה שרבים יראו בטיעונים *לשני הצדדים* כמבטאים אי-הסכמה שאי אפשר לפסוק בה לכאן או לכאן, היא השיקוף של התגברות גישות פוסט-מודרניסטיות. לעניות דעתי עדיין אין גישות אלו רווחות מעבר לרצונם של רבים להשתמש בכמה מילים יפות שלמדו מהן, ולהישמע מיוחדים. כשמגיעים לדברים מהותיים, חוזרים רוב האנשים לחיק השמרנות המוכרת להם - כפי שההתנגדות העזה למאמרו הוכיחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. לא, זאת לא טעות. זה בדיוק מה שפסה\'\'ד אומר. הלכת קציר לא ניתנה באוויר, נכון, היא ניתנה בהקשר יהודי-ערבי. היא פסלה את זכותם של יהודים מהמעמד הבינוני גבוה לזכות לקהילה. פסה\'\'ד אומנם לא מזכיר את הביטוי \'\'זכות לקהילה\'\', אך זה מה שהוא עושה דה-פקטו. זאת לא פרשנות שלי, היות ונראה כי את/ה תלמיד\'ת משפטים, מספיק לפתוח את מאמרי הביקורת על פסה\'\'ד שהתפרסמו מאז פסה\'\'ד בכתבי עת משפטיים מובילים כדי למצוא את הפרשנות הזו. מה גם, שההשוואה לפס\'\'ד בורקאן, פסה\'\'ד ש\'\'אישר\'\' לכאורה זכות קהילתית ליהודים ברובע היהודי בירושלים, מגוכחת. פס\'\'ד בורקאן ניתן לפני 50 שנה, הלכת קציר אכן סוטה ממנו במובהק, אך מגוחך לתת אותו כדוגמא לפסיקה נגדית לא רק כי הלכה מאוחרת פוסלת הלכה קודמת אלא גם כי פ\'\'ד בורקאן הוא אנומליה במשפט הישראלי שנמתחו עליה קיטונות של ביקורת ובשום פנים ואופן לא ניתן להסתמך עליה כהלכה מייצגת. אם בכל זאת את/ה מחפש/ת הלכות סותרות להלכת קציר, ללא ספק לא קשה למצוא כאלה, אך הן יימצאו (עד כה) בעיקר בהכרה בזכותם של חרדים לקהילתם (בגלל מאפייניהם הייחודיים, וכו\' וכו\'). \'\'לנו\'\', לאנשים רגיךלים שמחפשים, כמו שחיפשו תושבי קציר, קהילה כיפית ומרווחת, אין זכות לקהילה כרגע לפי המשפט הישראלי, בין השאר בגלל הלכת קציר. למאמרים אקדמיים המייסים זאת לפסיקה בעניין קציר, חפש/י ב\'\'אלף\'\'. זכות לקהילה היא נושא מרתק. 2. אז מה בעצם דעתך לגבי הגדרת ה\'\'אייל\'\' כקהילה וסגירתה בהתאם? לא הצלחתי לחלץ זאת מבין הדברים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פס"ד 'קציר' לא סטה ולא הפך את הילכת בורקאן, אלא איבחן אותה. הטענה היא, כפי שאמרת, שכאשר קיימת קהילה בעלת אופי ייחודי, יש הצדקה להגביל כניסה לישוב (או רובע, לפי העניין) ולקציר אין אופי ייחודי שכזה. אכן השתמע מפסה"ד שליהודים ממוצא בינוני ומעלה אין מאפיינים קהילתיים ואני מסכים עם כיוון החשיבה שלך על הזכות לקהילה כמאפיין עיקרי. אין צורך להיכנס כאן לויכוח משפטי על אופן הצדקת פסה"ד והבעייתיות שלו כשולל קהילתיות מרוב תושבי הארץ, אך לעניין דעתי על לב העניין, אני חש בבעייתיות. זכות לקהילה כוללת זכות לשלול כניסתם של אלה שמאפייניהם שונים מהרצוי לרוב הקהל. אם מדובר במקום ישוב, לבקש מאחרים לגור במקומות אחרים. אם מדובר במוסד אקדמי, להפנות אחרים למוסדות אחרים, ואם מדובר במגזין אינטרנט - להפנות אחרים לאתרים אחרים. ככל שהנגישות לקהילות אלטרנטיביות קלה יותר, כך מוצדק יותר לשלול כניסת 'אחרים' לקהילה. הגדרת קהילה אלטרנטיבית חייבת לכלול תחליפיות גבוהה למאפיינים שהופכים את הקהילה למבוקשת - למשל מיקום, מחיר, פיתוח סביבתי, וכו'. בכך נכשלה המדינה שמעניקה ישובים קהילתיים הפתוחים ליהודים בלבד, ואם נהיה ריאליים - גם לא לכל אלה. רוב הישובים הקהילתיים הוקמו ע"י קבוצות שהן ברובן אשכנזיות, ממעמד בינוני פלוס, ומקצועות חופשיים. יש מושבים חקלאיים לרוב בהן מאפיינים אלו אינם קיימים, אך אלה אינם תחליפיים לישובים הקהילתיים 'היפים', עם בתים עם גינה וגג אדום ומועצה אזורית מפותחת המקנה שירותים מסודרים. הקבלה לישובים כאלה מוגבלת קודם ע"י הסוכנות היהודית (לא יהודים, וכן עוד 'לא מתאימים' נשארים בחוץ), ואח"כ ע"י ועדות קבלה בתוך כל ישוב. כך דיירי ישוב קהילתי יכולים לפסול כאוות נפשם, כל עוד הם מוצאים מספיק 'מתאימים' מבין הפונים. מכיון שהמדינה מקצה קרקעות למתיישבים בישובים אלה כמעט בחינם (ובוודאי בפחות ממחיר השוק), הבעיה מוגברת. לענייננו, האם סינון זה מוצדק? תלוי במידת העמידה בקריטריונים הנ"ל, כאשר הבעייתיות בעיני היא במיעוט אלטרנטיבות באיכות מקבילה. לעניין האייל, המדיום מאפשר אלטרנטיבות כאוות נפשו של כל פונה מסורב, ולכן הבעייה נפתרת. מעבר לכך, האתר הינו הרכוש הפרטי של מי שרשם את הדומיין ומממן את השרת עליו הוא יושב, מבלי שאכנס למערכת היחסים ביניהם לבין שאר התורמים את זמנם ומירצם להקמה ותיפעול שוטף. הבעלים יכולים ורשאים לשלול כניסה ממי שהם רק רוצים, לא רק בכתיבה אלא אף בקריאה אם יחפצו בכך. זאת מבחינת הזכויות. מבחינת הרצוי - בעיני רק הסלקטיביות בכתיבה הופכת את האתר למעניין ומושך, ולכן אתמוך בסינון על בסיס של איכות - עד כמה שניתן להסכים על הגדרה מעורפלת זו. אני שמח שהעורך רואה בחופש הביטוי חשוב, אך אין הוא צריך לממן (לא רק בכסף, גם באיכות האתר ודחיית קוראים פוטנציאליים בהם הוא מעוניין) את חופש הביטוי של אחרים. אני שמח במיוחד שהוא איפשר מאמר פרובוקטיבי, ומקווה שימשיך כך בעתיד - זה הופך את הדיון למעניין. תקוותי היחידה, כפי שאמרתי, היא שהגזען הבא יכתוב מאמר מוצלח יותר (ואם לא, אולי אחד מאיתנו צריך להרים את הכפפה רק כדי לעודד ויכוח טוב?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עובר על דובי? כמה טלפונים הבייתה וכבר צריך להוציא מאמר מסביר-מתנצל? דיעותיו של מר נתנייהו כבודן במקומם מונח. יתנגד ויסכים להם כל אדם לטעמו הוא. אבל מכאן ועד מניעת פרסום? מר אדם קלין הוכיח עצמו בעיני לפחות כבלתי סובלני לדיעות השונות משלו. אז מה בכך? זהו הקו של האייל? סוד קסמו של האייל הינו בהגדרתו על ידי העורך מר דובי קנינגסר: הייד פארק. לא מגזין מטעם, לא מצונזר, לא מוטה ולא כלום. כתבו, יש מי שקורא. קורא ומגיב. זהו המוטו של האייל. יישר כוח לדובי, חסוך את ההתנצלויות. אין על מה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואגב, המאמר של נתניהו היה מצוין, ונהניתי מכל מילה, ובמיוחד מההיסטריה הפתטית שליוותה את קהל הזועמים וחובבי הצנזורה למיניהם. לכן תודה, דובי, שלא נענית לגחמותיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עוסק אמנם בזוטות אבל למה לא, בעצם - האם על אדם קלין שהוזכר במאמר לשלם על זכויות היוצרים של המשפט \'\'שלו\'\' כביכול? הרי היה זה וולטר שאמר \'\'אני שולל את מה שאתה אומר, אבל אגן בחירוף נפש על זכותך לומר זאת\'\'. סליחה מראש על הקטנוניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות היוצרים פוקעות לאחר 70 שנה כמדומני | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חברים יקרים (כמו שאומרים אצלנו בקיבוץ), נא להרגיע. מעולם לא התיימרתי להמציא את המשפט שצוטט לעיל, אני רק הוספתי את החצי השני (בענייני סלונות ואירוח). ומר כהן, אנא, אם אתה מעוניין לבקר אותי, תרגיש חופשי - אבל אני אשמח את תיידע אותי בעניין, ואם תעשה את זה בצורה קצת פחות נחרצת ופלקטית (\'\'הוכחתי\'\'? תביא עדויות, בבקשה), או, בקיצור, תנסה לא להלבין את פני ברבים. זה לא נעים. דובי, מאמר מנומק ובהיר. אם הייתי מסכים איתך שהמאמר של מר נתניהו כתוב בצורה ראויה, לא היה ביננו ויכוח כלל - אני לא דוגל במדיניות המועדון-החברתי של גברת עזגד, ואני כן בעד קהל מגוון עד-בלי-די באייל, במגבלה אחת: הם צריכים לדעת לקרוא (באמת), והם צריכים לדעת לכתוב (באמת). לפי דעתי, מר נתניהו הוכיח שהוא לא עונה לשני הקריטריונים האלו. לסיכום, אני מסכים עם הגישה הפלורליסטית שלך, אבל אני לא חושב שהדבר אומר שצריך להוריד סטנדרטי פרסום או עריכה: הפילטרים שלך כעורך צריך להיות שונים לחלוטין מהפילטרים שלך כמר קננגיסר הליבלר, אבל הם עדיין צריכים _להיות קיימים_ בצורה מוחשית ביותר. מאמרו של מר נתניהו לא היה צריך לעבור את הפילטרים האלו: לא בגלל תוכנו, אלא בגלל רמתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עורך יקר, כמה שמחתי לגלות שאת המטא-דיון \'\'חופש הדיבור, צנזורה, ועורך האייל\'\' לא נצטרך עוד לנהל במחתרת, בתת-פתילים של מאמרים שנושאם העיקרי הוא אחר! אתחיל ואומר שלדעתי (וזו הפעם האחרונה שאני מקפיד על \'\'לדעתי\'\' בתגובה הזו. להלן ברור שאני מבטא את דעותיי) עקרון חופש הביטוי, אותו אני מוקיר ומחייב, הוא עקרון שנגזרת ממנו זכות, אך בשום אופן לא נגזרת ממנו חובה על הפרט - במקרה הזה על \'\'האייל הקורא\'\' כתאגיד או על עורכו. הדברים אמורים לא רק במישור החוקי, אלא גם במישור רחב יותר, \'\'ציבורי\'\' או \'\'חברתי\'\', אם תרצה. בהזדמנות קודמת, כתבת כי חופש הביטוי נועד בעיקר עבור דברים שהם כואבים, פוגעים ומעליבים. ואני אוסיף - עבור דעות ורעיונות לא-פופולריים ומעוררי-התנגדות. אני כופר בתאור שלך את הדילמה שלך כעורך ביחס למאמר כדוגמת \'\'הבדלים של יום ולילה\'\' - תאור שמעיד, אולי, או מתבסס, אולי, על תפיסה שגויה של תפקידו של עורך. אתה כותב כי \'\'הבדלים\'\' היה פרובוקציה. כלפי מי? כלפי קוראיו הפוטנציאליים? כלפי העורך? נדמה לי שראית בו קודם כל פרובוקציה כלפיך (הכותב טרח לציין כי המאמר נושא \'\'נימה ראקציונית\'\' וגו\', למקרה שלא תשים לב), שכן הוא הכניס אותך לדילמה כזו: אם לא תפרסם אותו - הרי שיהא זה משום שאינך מסכים, באופן קיצוני, עם הנאמר בו. אם תפרסם אותו - הרי שהפרסום כאילו נכפה עליך בכוחה המאגי של הפרובוקציה. ובכן, הרשה לי לשאול: מה לגבי \'\'אם לא אפרסם אותו - הרי שיהא זה משום שאין במאמר הזה עניין לקוראים, מהסוג שאני שואף לספק, דהיינו - המאמר לא יחדש להם דבר (מלבד העובדה שגם שחר נתניהו מחזיק בדעות המובאות בו), לא מכיל מידע, תובנה או רעיון חדש, הוא נטול ערך-מוסף סגנוני או אחר, והוא לא יעלה שאלות שיתפתחו לרב-שיח לגופם-של-עניינים. את המאמר, והשתלשלות התגובות בעקבותיו - היו יכולים מרבית הקוראים לכתוב בעצמם. הוא בנאלי.\'\'? אתה כותב על \'\'התנגדות לדבריו של נתניהו\'\', ורומז על יחס דומה לדבריו של יוסי גורביץ\' (עושה רושם שהוא מחרים אותי, אגב), וכותב שקיווית ליותר פתיחות. אינני בטוח שירדתי לסוף דעתך: יכול אדם לא להסכים עם דעות המבוטאות במאמר. האם לכך התכוונת? האם זה מעיד על חוסר פתיחות? יכול אדם לטעון שלא היה מקום לפרסם דברים כלשהם ב\'\'אייל\'\', על בסיס חוסר-הסכמה (למעשה - דחיה מכל וכל) שלו עם הדברים. תגובה כזו אכן מעידה על מידה מסויימת של חוסר-פתיחות, אבל היא לא מאד מפתיעה. יכול אדם לטעון כי אין לאפשר בכלל את ביטויים של רעיונות ודעות שהתפרסמו במאמר. זוהי שלילה של עקרון חופש-הביטוי, ואכן יהיה מפתיע ומצער לגלות שיש בין קוראי האייל מי ששוללים את העקרון, ולו ביחס לאחד משני הכותבים שהוזכרו לעיל. ויכול גם ארנב לטעון כי שגה העורך בשיקול-דעתו כשהחליט לפרסם מאמר, ולא משום מידת-ההסכמה עם הדעות שהוא מבטא, אלא משום שהוא מצפה לשיקולי עריכה אחרים, מעבר ל\'\'יהיו הדברים רהוטים וברורים. אה, כן... ושלא תהא בפרסומם משום עבירה על חוק מחוקי המדינה\'\'. שוב ושוב אתה מציג את שיקולי העריכה של ה\'\'אייל\'\' כמשיקים לעקרון חופש הדיבור, ובכך אתה מסתפק, למעשה, בתפקיד טכני בלבד - בדיקה של איכות הכתיבה, הפנייה לייעוץ משפטי מקצועי במקרה הצורך, ותו לא. כקורא, וכמי שהתרשם פה ושם מיכולותייך האינטלקטואליות, אני מוצא את זה מאכזב למדי. בה בעת, אני נאלץ לחזור ולומר שלא כל הפעלה של שיקולי עריכה, לא כל החלטה שלא לפרסם - הם פגיעה בחופש הביטוי. לא כשמערכת ה\'\'אייל\'\' עושה זאת, ולא כשמערכת הניו-יורק טיימס עושה זאת. זו גם איננה \'\'צנזורה\'\', אפילו לא עצמית. זו המהות של עריכה, זה מה שמבדיל בין עורך לעורך ובין נערך (אתר אינטרנט, עיתון, ערוץ טלוויזיה) לבין נערך, וזה לא תמיד (כמעט תמיד לא רק) הבדל בין טוב ובין פחות טוב, או בין מקצועי לבין חובבני. פגיעה בחופש הביטוי מתרחשת, וגם את זה כבר אמרתי, כשבית משפט מוציא צו איסור פרסום, או כאשר - כפי שציינת - יש דברים שעצם פרסומם מהווה עבירה על החוק (דברי הסתה, דיבה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר פטל היקר, זהו אחד הניסוחים המבריקים ביותר שקראתי זה זמן רב. כה לחי. פשוט מבריק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר פטל הנכבד, הדיון אליו הינך חותר בפולמוסך עם עורך אתר זה הינו דיון ערכי, ומטבע הדברים אין ואינו יכול דיון שכזה להציב ולהציג מסמרות אובייקטיביים כלשהם, כך שכל נסיון \'נזיפה\' ו/או \'העמדת העורך על מקומו ותפקידו בחיים\' נכשל מראש, וטוב שכך הדבר. לעניות דעתי הסובייקטיבית צדק מר קננגיסר לחלוטין בהחלטתו העניינית לפירסום מאמרו של מר נתניהו, היות ובהחלטתו זו קיבע הוא עיקרון חשוב מאין כמוהו, ואשר לפיו אין העורך אחראי ל\'טעם הטוב\' של מאמר זה או אחר, ובלבד שמאמר פלוני או אלמוני יהיה ערוך ומסוגנן באופן מתקבל על הדעת. אין כל ספק כי מאמרו של מר נתניהו הינו פרובלמטי, אך אני חוזר ומדגיש כי אני מוצא את רמתו הכללית כסבירה לחלוטין, לא כל שכן את שלל תגובותיו השונות של מר נתניהו, האינן מעידות על טיפשות וכסילות איינסופיים. רצה הגורל ודווקא מגיבים ממגיבים שונים התנפלו בשצף קצף על מר נתניהו כמוצאי שלל רב, בהשתמשם באוצר מילים הלקוח ממחוזות הערכים האבסולוטיים, אשר לי אישית ערכים אלה הינם לזרא. אני חוזר ומעיר כי מר נתניהו אינו הגזען הראשון המופיע באתר זה, אם כי זהו המאמר הגזעני הראשון אשר פורסם אי פעם באתר זה, אך על ציבור הקוראים והמגיבים השונים לדעת ולהתמודד אף עם אנשים שכאלו. בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענות שאני מעלה כלפי )ויש שיאמרו - כנגד( עורך האייל הקורא מפעם לפעם הן אמנם, ברובן המכריע, טענות סובייקטיביות. היטבתי להביע זאת כשכתבי כי הדברים שכתבתי משקפים את דעתי ותו לא. הדגשתי שהבדלים בין שיקולי עריכה אינם, על פי רוב, הבדלים בין טוב וראוי לבין רע ובלתי-ראוי. עם זאת, ראוי שאציין שישנן גם טענות שהעליתי, דווקא לא בהזדמנות זאת, שהן טענות לחוסר-מקצוענות מצידו של העורך )דברים כמו מערכת-היחסים שלו עם הכותבים, איכות העריכה הלשונית, ועוד(. בתחום זה של מקצוע העריכה, סבורני שיש \'\'טוב יותר\'\' ו\'\'טוב פחות\'\', יש \'\'מקצועני\'\' ויש \'\'חובבני\'\', יש \'\'אתי\'\' ויש \'\'לא אתי\'\'. אוסיף ואומר - אני מתרשם שדובי בוחר במודל של \'\'הייד פארק\'\', וכך במשתמע נוטל על עצמו תפקיד של חצרן ושוטר )מקפיד על טיב הניסוחים, דואג שלא תהיינה עבירות( - שהרי בפארק אין עורכים, אלא חצרנים ושוטרים. בשני המקצועות האלה, שבאמת אני מאוכזב מבחירתו של דובי בהם, יש אמות מידה ברורות למדי לגבי מה טוב ומה לא. אינני מבין אם העקרון שהצגת )אין העורך אחראי ל\'טעם הטוב\' ובלבד שהמאמר יהיה ערוך ומסוגנן וגו\'(, שניתן לקרוא לו \'\'עקרון החצרן\'\', ושאני מסכים שדובי הולך ומקבע אותו במדיניותו - הוא \'\'עקרון חשוב מאין כמוהו\'\' לכל עורך, או שהוא נראה לך מתאים וחשוב ספציפית במקרה של \'\'האייל\'\'. אנא הסבר! נדמה לי ששנינו מסכימים בנקודה הבאה: שחר נתניהו כתב את הדברים והוא עומד מאחוריהם בדרך מעוררת התפעלות. יש בין המגיבים, כפי שקורה פעמים רבות, מי שפועלים מתוך רפלקס, ואינם תורמים לדיון. תגובה רפלקסיבית נפוצה היא \'\'הדברים לא היו ראויים לפרסום )מכיוון שאני לגמרי לא מסכים איתם, ואף שולל את הלגיטימיות שלהם(\'\', ואף אותה זכינו לראות כאן. מר מאן, אמנם הבחנתי כי כמעט כל פניותיך ב\'\'אייל\'\' באות במתכונת הכוללת \'\'מר X\'\', את דבריך, ואת החתימה \'\'בברכה, א. מאן\'\'. זהו סגנון ייחודי לך, ואינני בא לבקרו, אולם נדמה לי שכבר ביקשתי - אולי לא ממך - לא לפנות אלי כ\'\'מר מיץ\'\', אם אינך מתכוון דווקא להרגיז אותי. \'\'מיץ\'\' או \'\'אתה\'\' או \'\'מיץ פטל\'\' בהחלט יספיקו. תודה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיץ ידידי, הסיבה בגינה הנני נוקט בתואר \'מר\' הינה כפולה: ראשית, חולק אני בכך כבוד לכל איש באשר הוא, ושנית - הדבר מדיף כריחוק נימוסי, הקיים לפחות באירופה, בה אני גר. שים נא לב לכך שהנני פונה באתר זה למספר מצומצם של אנשים בשמם הפרטי, היות והללו בחרו ליצור עימי קשר פרטי שלא דרך האתר בלבד. לגופו של עניין - הריני להפנותך לפסיקתו המפורסמת של בית המשפט העליון של ארה\'\'ב בפסיקתו במשפטו המפורסם של ג\'. פאלוול, ממנהיגי \'הרוב המוסרי\' בארה\'\'ב, כנגד ל. פלינט, מו\'\'ל פורנוגראפי, אשר המפורסם שמבין ירחוניו מתקרא \'האסלר\'. פלינט פירסם בירחונו \'האסלר\' כתבה המלווה באיורים, ואשר ממנה משתמע כי פאלוול שוכב עם אימו. אחסוך ממך ומשאר הקוראים את התפתחויותיו הראשונות של המשפט, טרם הגיע הוא לערכה האמריקנית הגבוהה ביותר, ואפנה במישרין אל החלטתם הסופית של שופטי בית משפט עליון זה: קבלת התיקון הראשון לחוקת ארה\'\'ב אינו עוסק בקביעת \'הטעם הטוב\' על כל המשתמע מכך, ומובן מאליו כי עיקרון זה ינוצל על ידי גורמים גזעניים ופורנוגראפיים כאחד. תביעתו של פאלוול נדחתה על הסף, וזאת תוך הערת השופטים הנוספת כי \'מקובל וידוע כי איש ציבור יהיה חשוף במהלך הקאריירה בה נקט לביקורת ועלבון זה או אחר, מהם מצחיקים, מהם כואבים, ועל כל איש ציבור לדעת להתמודד עם מצבים שכאלו, ללא פניה אוטומאטית לערכאות\'. גדולתו של אתר \'האייל הקורא\' נובעת מכך שמר קננגיסר הינו בין היתר, כלשונך - \'חצרן ושוטר\', ואינו מתיימר לעסוק בהיבטים מוראליסטים מכל סוג שהוא. אינני מכיר עיתון נוסף, מקוון או מודפס, אשר בו נשמרת לכל אורך הדרך חירות וליבראליות בקו ישר וברור כפי שמר קננגיסר מצליח ליצור, וזאת ללא כל וויתור מאולץ על חוש ההומור בו הנ\'\'ל נוקט מפעם לפעם. בוועידת העורכים הישראלים והגרמנים אשר התקיימה בספטמבר בברלין, ואשר אליה דאגתי להזמין את מר קננגיסר כאורח כבוד, ישבו עורכים מכובדים מהקו הראשון של העתונות הכתובה והמודפסת בישראל וגרמניה והתעניינו קשות באתר מיוחד זה. הגרמנים השונים, עימם שוחחתי בכנס ולאחריו, לא יכלו שלא להסיר התפעלותם מהקו הליברלי בו נוקט מר קננגיסר כעורך האתר, דבר אשר בגרמניה בת ימינו הינו על תקן משאלת לב, היות והעיתונים השונים בכללותם נוטים לצנזר מחשבות והיגדים העשויים להחשב כבלתי תקינים. בימים טרופים אלו, אגב, שוקד אנוכי על הרצאה הדנה בגבולות חופש הביטוי וההתבטאות, הרצאה אקסטרנית המיועדת לקהל הרחב. אין כל ספק בליבי כי אתר \'האייל הקורא\' יאוזכר בהרצאתי זו כדוגמא לעיתון מקוון שאין שני לו. בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החלטתו של מר קננגיסר בזכות פרסום מאמרו הפולאריסטי של מר נתניהו הינה החלטה נכונה ונבונה, המעידה על הבנה רבה בסוגיית חופש הדיבור וההתבטאות. כולי תקווה כי אנשים נוספים מימין ומשמאל ימשיכו וינצלו את במת האייל הקורא לפירסום מאמריהם ורעיונותיהם הפחות מקובלים - מקוממים עד כמה שיהיו. מובן מאליו כי על מערכת \'האייל הקורא\' בכלל - ועל העורך בפרט - מוטלת החובה לבדוק, כי רמת הכתיבה וסגנון ההתבטאות עומדים ברמתו הכללית של אתר זה. עלי לציין כי טרם התגבשה בקרבי דיעה, כיצד יש לנהוג במקרים של תגובות קשות במיוחד - במידה והללו עלולות להתנגש לעיתים עם החוק - כבמקרה השתלחויותיו הפדופיליות בעליל של ש. ברקובר במאמרו של מר רע עמית בסוגיית הערוץ הכחול. בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא היית מפרסם את מאמרו של שחר נתניהו, זה היה פופוליזם. אישית אני מעדיפה פרובוקציה מפופוליזם. כל הכבוד! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין חופש הדיבור כחוק לבין פרסומם או אי פרסומם של מאמרים באייל וחבל דובי שאתה מערב בין השניים לדיון ערטילאי. אך בכל זאת , המאמר \'\'הבדלים\'\' שאני אישית לא טרחתי אף לסיים ולקרוא , לא היה צריך להתפרסם. הקשר בין זה לחופש הדיבור רופף. הייתי מגיב באותה צורה אם היה מפורסם מאמר הסוקר את ההסטוריה המקצועית של בריטני ספירס. בשום מקום לא כתוב שזכותו של כל אדם לפרסם מאמר באייל... לעומת זאת אם מישהו היה שולח לך מאמר על 10 שיטות לאנוס בחורה , אסור היה לך לפרסמו. אינני מבין ,אגב, מדוע נתפלתם דווקא למאמר זה , היו עוד מאמרים (מעטים אמנם) שלא עמדו בסטנדרטים של האייל , ויש כאלו. יחד עם זה אני לא טרחתי להעיר על המאמר הנ\'\'ל או על אחרים שלא מצאו חן בעיניי משום שאין אני חושב שזה מתפקידי לבקר את עבודת העורך. ביום שבו יהיה אחוז המאמרים ה\'\'לא ראויים\'\' (מבחינתי כמובן) באייל גבוה מדי , פשוט אפסיק לקרוא אותו. בקיצור דובי , keep on the good working , ואין להחלטותיך דבר וחצי דבר עם חופש הדיבור. ובכל זאת לנושא חופש הדיבור. אני חושב שעם התפשטות האינטרנט הנושא הפך חסר משמעות משום שניתן לפרסם כיום כל דבר באינטרנט . חופש הדיבור ,הלכה למעשה,הוא בלתי מוגבל כיום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שלא כל דבר *חייב* להתפרסם באייל רק משום שהוא נשלח אלינו. אך אם הנושא הוא בתחום נושאיו המוצהרים של האייל (תרבות ואקטואליה), וגם יכול לפתוח דיון - צריכה הרי להיות סיבה טובה מאוד לא לפרסם אותו. \'\'רוב קוראי האייל אינם מסכימים עם הכתוב\'\' היא לא סיבה מספיק טובה. קרה בעבר שקיבלתי ביקורת על *איכותו* של מאמר שהתפרסם, בלי קשר לכתוב בו (ולא אנקוב בשמות), ואכן קיבלתי אותן, ולא הרגשתי צורך להגן על החלטתי לפרסמו (כי בדיעבד הסכמתי שהיא הייתה שגויה). אפילו, במקרה אחד מאוד קיצוני, הסרתי מאמר *לאחר פרסומו*, אם כי הסיבות היו יותר טכניות מאשר כל דבר אחר (הכותב התעקש להחליף את שמו בכינוי אווילי זה או אחר). כפי שציינתי בטור למעלה, אני לא חושב שמאמרו של נתניהו נופל באיכותו ממאמרים אחרים שהתפרסמו באייל בעבר. דומני כי הוא זכה ליותר מרורים פשוט משום שאנשים טרחו להחמיר איתו בשל תוכנו. לנושא האחרון - חופש הדיבור באינטרנט. לפני הקמת האייל, נהגתי לפרסם אחת לכמה זמן מאמרים בעמוד הבית הפרטי שלי. לכאורה, לא הייתה לי שום סיבה להקים את האייל - הרי כבר היה לי מקום לפרסם את הגיגי. אך מאמר שהתפרסם יום לאחר בחירות 99\' נקרא עד היום, על פי רישומי האתר, על-ידי כ-400 איש בלבד. המספר הזה כפול ממספר הכניסות למאמרים אחרים, בעיקר משום שקישור אליו ניתן באתר \'\'חופש\'\'. למיטב זכרוני, קיבלתי תגובה אחת בודדה (בת שורה אחת) מאז פרסומו. כל מאמר שפרסמתי באייל נקרא על ידי אלפי אנשים, על פי רישומי האתר, ועל מספר התגובות לכל מאמר אינני צריך לספר לך. חופש הביטוי שנותנת הרשת לכל אינו אלא אשליה. לכל היותר, ניתן לציבור חופש הלחישה (כפי שמגדיר זאת משה נגבי). כל אדם יכול ללחוש את דעותיו, אך היחידים שישמעו את דבריו, אם בכלל, יהיו אלו שיחפשו אותם באופן ספציפי. גם זה לא תמיד עוזר. חיפוש אחר אותו מאמר מבחירות 99\' ב\'\'וואלה\'\' על פי הכותרת המדוייקת שלו לא הניב תוצאות. האייל נוצר, כמו הרבה אתרים דומים, נפתח כדי להוות מעין \'\'אתר גג\'\' לכל אותם אלו שרוצים לפרסם את דעותיהם ואת כתביהם. אתרים אלו יוצרים שלב ביניים בין אתר הבית הבלתי-נראה(*) של מרבית האנשים, לבין התקשורת הממוסדת, שאינה מאפשרת לרוב האנשים להביע את דעתם בצורה נרחבת וברורה. אתר דומה הוא \'\'במה חדשה\'\', שמאפשר לי ולרבים אחרים לפרסם שם סיפורים פרי עטינו, ומגדיל את הסיכוי שהסיפורים הללו ממש יקראו על ידי אנשים זרים לנו. חופש הדיבור עודנו מוגבל, אולי מעט פחות מבעבר, אך בכל זאת - טרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. אנחנו עדיין תלויים בכלי התקשורת הגדולים כדי לקבל את מרבית המידע שלנו. ורק לצורך הדוגמא - סיפור מוניקה לווינסקי ישב למעלה משבועיים באתר של מייק דראדג\' לפני שמישהו שמע עליו. מה קרה אחרי אותה תקופה? הוושינגטון פוסט, לאחר שבדק ואימת את הסיפור, פרסם אותו. רק אז הפך הסיפור לסקנדל שהיה. דומני שהיה לוקח לדראדג\' פחות זמן להביא את הסיפור אל הציבור אילו פנה מלכתחילה אל כתבי העיתונות הממוסדת... (*) לא כל אתר פרטי נותר אלמוני. עמוד ביקורות הספרים של טל כהן, מתכנת האייל, מוכר ברחבי העולם וזוכה לכמות מבקרים גדולה מאוד. מי שיבקר בעמוד, יבין מדוע - איכותו גבוהה וברור לעין שהושקעה בו עבודה רבה. בעלי אתרים פרטיים אחרים, כמוני למשל, אינם מסוגלים, ולו מסיבות של ידע טכני פשוט, ליצור אתרים שכאלו. האתר האישי שלי נראה די עלוב, למשל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) אם כבר המלצת על אתרו של טל , למה לא הוספת גם לינק ? 2) אני התכוונתי על האפשרות לאכוף חוקי צנזורה שהם צידו השני של המתרס ככל שמדובר בחופש הביטוי. לא ניתן כיום למנוע מהאנשים לפרסם את דעותיהם קיצוניות ו\'\'מזיקות\'\' ככל שיהיו. לא תמיד מדובר בלחישה. נושאים שבשוליים מוצאים היום ביטוי נרחב ברשת ומי שמחפש אותם גם מוצא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) קנאה, רק קנאה. http://www.forum2.org/tal 2) מי שמחפש. אבל זה בדיוק העניין. אחת הסיבות שאדם ירצה לבוא לאייל זה בדיוק כדי לפגוש דעות שהוא לא היה נתקל בהן בד\'\'כ במקומות בהם היא מסתובבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק כדרך אגב האתר של טל באמת טוב. גם האתר שלך דובי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו, אפשר לראות קצת מהסטטיסטיקה של מספר הכניסות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(*) לא כל אתר פרטי נותר אלמוני. עמוד ביקורות הספרים של טל כהן, מתכנת האייל, מוכר ברחבי העולם וזוכה לכמות מבקרים גדולה מאוד. מי שיבקר בעמוד, יבין מדוע - איכותו גבוהה וברור לעין שהושקעה בו עבודה רבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שנתקל לצערו בקורס חשבון אינפיניטסימלי למדעים (לא חדו\'\'א למדעי הרוח), נתקל בודאי במצב המתסכל שבו הבדלי ניסוח שנראים מזעריים משנים לחלוטין את משמעות הדברים ובכך פוסלים את נסיון ההוכחה. הנסיון הזה לימד אותי שניתן לבדוק מסכת טיעונים באופן אוביקטיבי, וניתן לומר בודאות, בתנאי שקיים כל המידע או לחילופין הנחות (וזהו תנאי גדול מאוד), האם היא נכונה או לא נכונה. כמובן, שאני לא מציע לבדוק את המאמרים כמו שבודקים מבחן באינפי, וכמובן שלכותבים מותר להניח הנחות בלי להציג עבודות מחקר שלמות, אך המאמר הנדון יוצא דופן מכל המאמרים האחרים שקראתי באייל הקורא בכך שמסכת הטיעונים שלו מאוד לא מבוססת, סותרת את עצמה, וכוללת משפטים סתמיים ללא הסבר. אין פה הרבה זיקה לענין חופש הדיבור, היתרון העיקרי שאני רואה באייל הקורא על הפורומים האחרים ברשת, בהם הקריטריון לפרסום הוא באמת על עקרון חופש הדבור בלבד, הוא שיש עורך שיכל לבדוק באופן סובייקטיבי את מערכת הטיעונים של המאמר ולהחליט אם היא טובה או לא. בגלל עניין הסוביקטיביות הייתי ממליץ על הסיסמא המוכרת מהצבא : \'\'יש ספק - אין ספק\'\'. כלומר, אם קיים ספק על כך שמערכת הטיעונים לא טובה - צריך לפרסם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם כשאתה מצהיר על שאיפתך להייד פארק, אינך מתכוון להייד פארק במובן של איזה פורום תגובות אוילי של פורטל \'\'תוכן\'\', או דיונים אינפנטיליים רויי השמצות אישיות כמו ב\'\'בננות\'\' וכו\'. אתה מתכוון למקום בו אנשים מצטטים את ליבוביץ\' או מתווכחים על מובנה של איזו ציטטה בלטינית, גם אם נוטים לעתים קרובות מדי לדיון נדוש באקטואליה. כששמחת למצוא את האייל כהומפייג\' במחשבי האוני\' העברית, כיוונת למקום שאנשים נהנים לבוא אליו בזמנם הפנוי היקר ולשמוע דעות חדשות, ולא רק (אם בכלל) להשחיז מפעם לפעם את יכולת ההתנצחות שלהם עם טיעונים שקריים כאלה של נתניהו. אתר שמאמריו אינם עוברים ניפוי משיקולי טעם סופו שיהפך לעוד פורום תגובות, ועובדה שהאייל אינו כזה. קיים ניפוי כזה באייל, דובי, ולא רק משיקולי הגהה, וככל שתוסיף להתכחש לכך רק תגרום לעצמך יסורי מצפון נוספים. גם אדם שמתחיל לכתוב לך מאמר ומחליט לגנזו כי אינו מגיע לרמה הנדרשת למאמרים באייל ע\'\'פ ראות עיניו מבצע ניפוי, גם אם לא ידך שלך החזירה את המאמר לשולחיו. אז יאללה, חלאס. ציינתי כבר שאולי יש לי מאמר בשבילך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חופש הדיבור לכל - ומי שלא רוצה לא חייב להקשיב | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מה אם אנשים מסויימים, ובטח ישנם אנשים כאלו, יושפעו לרעה מדעות ומתאוריות \'\'לא-מבוססות\'\' כאלו ויגררו אף למעשים קיצוניים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכן יש המנעות מהסתה. אבל הסכנה כאילו מישהו עלול לקום ולעשות מעשה קיצוני היא מאוד ערטילאית במקרה הנ\'\'ל. לשם הדגמה, לצנזור יש כוח לסגור עיתון אם הוא מוצא שפרסום שהתפרסם בו \'\'עלול\'\' להביא לפגיעה בבטחון הציבור. בית המשפט פירש את המילה \'\'עלול\'\' כ\'\'קרוב לודאי\'\'. כל פרשנות אחרת תשתק את התקשורת כולה, והיא בגדר גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. באייל, לפחות, יש לכולם אפשרות להגיב, ואם מישהו בטעות השתכנע מהדעות הגזעניות שהוצגו, יש מספיק אנשים שיוכלו לשכנע אותו להסכים עם ההפך המוחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני חושב שהייתה בעייה מיוחדת במאמר הנ\'\'ל. עובדתית טען המאמר שבני אדם אינם שווים, וזו אמת שאיני חושב שהיה מישהו מהמגיבים שניסה להתווכח עמה. את מסקנותיו מאמת זו לא הבהיר שחר בבהירות, ובעצם הצעקה הגדולה הייתה על כך שאוליי הוא מנסה לגרום לנו להסיק מסקנות שיש בהן גזענות. אבל בסך הכל המאמר הביא בעקבותיו תגובות רבות, והדיון היה בחלקו טוב וחשוב. אולי הדיון הזה גרם לאנשים להפריד בין האמת שהיא \'\'בני אדם אינם שווים\'\' ובין השאלה: \'\'נו. אז מה ?\'\' ההחלטה לפרסם הייתה נכונה מאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הצנועה, או לעניות דעתי, ההחלטה לפרסם את מאמרו של מר נתניהו הייתה שגויה, אך עברה על גבול דק ביותר. מבחינת התימה, איני רואה כל בעיה. כמו שדובי ציין, תיאוריות מדעיות קמות תוך כדי רמיסת תיאוריות קודמות וגם נופלות בעקבות חדשות. אין כל פסול במאמר הבא לחלוק על תפיסות יסוד, ולעתים יש בכך טוב רב. אך הבעייה עם מאמרו של מר נתניהו מצויה בכך שהמאמר, מעבר להיותו השמת עובדות שוליות ולא תמיד רלוונטיות בד בבד עם דיבור עקלקל וגמיש, כנערת גומי נורווגית, חסר כל העמדת תפיסת יסוד, ביסוס רציני של התזות המעורפלות של מר נתניהו והעובדה המעט מעציבה לדידם של כותבים שטחיים, כי יש להוסיף ולומר מדוע אדם כלשהו שוגה ולא סתם לפסוח מעל רעיונותיו בטיעון כי \'\'הכל קישקושים שמאלניים\'\'. אין זה רציני, מצדו של כל מגזין תרבותי ברמה סבירה, ובטח לא באייל, להציב על \'\'ספתו\'\' מאמר החולק על יסודות האמונה הנאורה ללא כל הסבר מספק, ללא כל ראיית עולם אלמנטרית ביותר וללא כל המרכיבים הדרושים לשם הוכחת נגד לעמדות מדע נפוצות, עמדות שדרך אגב, במקרה הזה, מגינות על חלק קיומי של האדם. באם רצה מר נתניהו לעורר מעט מודעות לעניין שבפיו, די היה במאמר הנוגע בקצוות הנושא ומגלה כי ישנה בעיה כלשהי ללא קביעת עמדה נחרצת וכאילו מוכחת ושטיחת תפיסת עולם שטחית וגזענית. בקצרה, הנושא איננו בעייתי, אלא הקריטריונים בהם צריך מאמר בסדר גודל כזה לעמוד בהם. אפילו ב\'\'הצופה\'\' טרחו להעמיד יסודות תחת תיאוריית הקונספירציה של רצח רבין( גם אם שקריים לחלוטין). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכתבה על אתרים שהכתב יריב צור אהב באתר של עיתון תל-אביב נחמד לראות שהשתמש מספר פעמים בלוגו של האייל, ללא שום ציון של מקור הלוגו. האם זה נחשב כחופש \'\'לפלח\'\' של עיתון תל-אביב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגירסה המודפסת במקומון ''על השרון'' הגדילו ואף צירפו את הלוגו ''צועדים בראש'' למאמר, שוב ללא ציון המקור. מזכיר מאוד פעם אחת ב''מעריב'' שבה מרחו על עמוד שלם איור למאמר, עם הקרדיט ''תמונה מהאינטרנט'' אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק, במיוחד כשזה בא מגופים שנלחמים בכל הכוח נגד הפרת זכויות יוצרים על ידי אתרי אינטרנט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הידיעה הראשית בy-net היום, על חטיפתו והחזרתו של פעיל שמאל הלילה, לא הוזכרה בשום צורה שהיא בחדשות של שני הערוצים גם ב-17:00 וגם ב-20:00 (לפחות לפי מה שראיתי, ועקבתי בדקדקנות). האם מישהו יודע למה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחר הסכר יפרץ כולו ברגע שהתחלת לסנן דיעות ולצנזר מאמרים מפאת האידיאולוגיה שלהם הצעד לצינזור רחב ופוגע בחופש הביטוי של המשתתפים באתר הזה ממה שיש בו עכשיו קטן מאוד עשית בשכל כאשר הסכמת לפרסם את המאמר הפרובוקטיבי זה שחטפת על הראש זה בסדר זה קורה לכולם מתי שהוא וזה כנראה יקרה לך עוד הרבה יותר אז תמשיך לפרסם מאמרים טובים בין אם הדיעות בהם משוקצות לרוב הקוראים ובין אם הדיעות שבהם ערבות לרוב הקוראים לא בגלל שכל הזבל שנכתב חייב להתפרסם אלא פשוט מכיוון שכל האיכות שנכתבת חייבת להתפרסם (ואתה עוד עלול להרוס את זה במיון דיעות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוהי סוגיה מורכבת וקשה. לעתים קרובות, אנו נתקלים בדבר-מה, בדעה כלשהי, המקוממת אותנו באופן קיצוני - גזענות (שהיא אולי הדבר היחיד כלפיו אני, אישית, אינני יכול ואינני מוכן לנהוג בסובלנות), ביטויים קיצוניים של פילוסופיה "יחסית" (רלטיוויסטית - הכל יחסי, ולכן אין מוסר מוחלט; בשימושיה הקיצוניים, יכולה דרך-ראיה זו להצדיק אף את הנאציזם ומעלליו, ניצול ילדים טהאילנדיים, שריפת אלמנות בהודו - כל דבר, למעשה), ועוד כיוצא באלה. נשאלת השאלה - היכן עובר הגבול? והתשובה - לדעתי - כאנשים בוגרים (בתקווה), עלינו לקבוע לעצמנו את גבולותינו. לא נדע - ובזאת אני מצטרף לדברי העורך - נגד מה להיאבק, אם לא "נכירו" דרך כתביו, אם לא נבין, מהו ההגיון - גם-אם מעוות לעתים - המניע את דרכי-מחשבותיו, והעומד מאחורי בחירותיו ועקרונותיו. מעבר לכך - הגם שאני מתנגד, כאמור, ל"יחסיות הקיצונית" כפי שתוארה לעיל, הרי עדיין, חייב אני לשאול - מי אנו שנקבע, מהי דעה "לגיטימית"? לפני חמש-מאות שנה - ואף פחות - אנשים הועלו על המוקד, על שהעזו לומר "הארץ עגולה, וסובבת סביב השמש" - הלא, כל אדם בריא יכול היה לראות בעיניו, לכאורה - הארץ שטוחה, והשמש מטפסת בבוקר ושוקעת בערב! כולנו בני-אדם. ולאיש מאתנו אין מונופול על האמת. קשה להיות סובלני! בארץ הזאת, בה סגנון הדיון המקובל הוא פופוליטיקה-עם-טומי (ועלי להודות: אהבתי ואני אוהב לצפות בה - גם אני ישראלי/כנעני, ואני אוהב "דם"... מודה), צריך לנשום עמוקות כמה פעמים, על-מנת לשקול דברים בהגיון, ברצינות ובבגרות הראויים - אבל, דבר זה הינו חיוני, על מנת שניוותר בני-אדם. ועל-כל-פנים, כשחושבים, מה עדיף - חברה, בה כל אחד חופשי לומר את אשר על לבו, וכל אחד חופשי לענות לו ככל אשר יחפוץ, או חברה, בה - מפאת אימתה של צנזורה - מתפתח ניב צבוע, בו אינך יודע, מי לך ומי לצריך... אינני יודע מה אתכם, חברות וחברים - אני, אישית, מעדיף תמיד את הבהירות. אם מישהו שונא אותי, ברצוני שיאמר לי זאת במלוא החופשיות - ולא ש"ימרח" אותי בסיפורים. ומשום זאת אני, כשמאלני רדיקלי, מעדיף את הימניים הקיצוניים ביותר, המביעים בגלוי את איבתם לי ולרעיונותי, מאשר את אלו ה"מתונים לכאורה", הממלאים שפתיהם מתיקות מזוייפת, ולשונם דבש-רעל. קחו לדוגמא את האמריקאים. נכונות פוליטית!! הזו אנטי-גזענות? בסרט "קדחת הג'ונגל" (בו מוצגת אהבה בין גבר לאשה - ולמי מאתנו, שמבחינים במוצא-גזעי - גבר כהה-עור ואשה בהירת-עור), כזכור לכל מי שצפה בו, יש סצינה, בה משתעשע הזוג ומשתולל קצת - ושוטרים, העוברים במקום, חושדים, שהמדובר הוא בדבר-מה רציני, מתנפלים על הגבר וכופתים אותו באזיקים. ואז, כאשר שניהם צועקים לשוטרים, שזה בסדר, סתם השתובבות - מה אומרים השוטרים? לא, "ראינו גבר גוהר על אישה, חשבנו שזה מקרה חירום" - אלא, "ראינו גבר אפרו-אמריקאי גוהר על אישה קווקזית"... ולו היה גבר לבן, ובאמת היה מנסה לאנסה? הם דיברו בשפה הכי נכונה-פוליטית! אבל מוחם פעל, עדיין, על-פי קודים גזעניים. מכונת הצנזורה הקליפורנית היתה נותנת להם ציון "עובר". האם היו ראויים לו, לדעתכם? בעיני - כפי שציינתי יותר מפעם אחת - הגזענות הינה מחלת נפש קשה. אני רוחש בוז ותיעוב לאנשים, ה"רואים" את צבע-עורו של אדם, או את מוצאם הדתי,או הלאומי, שלו ושל משפחתו, וקובעים לפיהם(!) את התייחסותם אליו. ובעיני, כל המתנגדים ל"נישואי-תערובת" (מושג גזעני כשלעצמו) בסוכנות וכד', ניצבים על הסקאלה, המובילה לתאי-גזים ולנאציזם - גם אם, כ-מ-ו-ב-ן, אין הדבר אומר, שאכן יגיעו לידי כך!! אלא - כשאתה מתחיל לאמץ דעות גזעניות - ראה לאן זה, כבר, הוביל... ראה, ואנא, חזור בך! - זוהי קריאתי להם... אבל - וז-א-ת הנקודה החשובה - אינני טוען, שגישתי הינה חפה מטעויות! אין לי שום מונופול על האמת, אין לי שום זכות לטעון לבעלות על העובדות - "עובדות" הן מושג מדעי, ובאידיאולוגיה... לך תדע. כולנו בני-אדם. מוחינו שווים בחשיבותם - על כולנו להיות חופשיים לחלוטין לעשות ככל העולה על דעתנו, כל עוד לא נפגע באף אדם אחר. ועל כולנו להיות חופשיים לחלוטין לומר ככל העולה על רוחנו - ואם יפגע מי, הרי שפתוחה לפניו הדרך, להשיב לנו באותה המטבע המילולית החריפה - ומכך יצמח דיון, ומן הדיון נגבש ונלטש, כל אחת ואחד, את עמדותינו השונות והדרכים, בהן רואים אנו את העולם. אשמח לתגובות!! בכבוד רב, דניאל קלטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי מסביר ברוב ממלכותיות על רצונו לשמור על חופש הביטוי. אבל-כשמדברים על חופש הביטוי הכוונה היא לעיקרון אשר מנחה את חוקי המדינה. ולקחת את הביטוי ולנסות להכיל אותו על אתר, מגזין או מפגש סלוני של חברים הוא מעשה מגוחך. מה לאתר מסוג "האייל הקורא" ולחופש הביטוי? מה הכוונה? ואם בא לי להוסיף לאייל בלוגו שפמפמם קטן- אז מותר לי מטעמי חופש הביטוי? וגם, כתבתי משהו מאוד מרגש אחרי שהחבר שלי עזב אותי, איזה עשרה עומדים שיצאו לי ככה מהלב. אני דורשת לפרסם בשם חופש הביטוי. שטויות. האייל הינו קנינו של יוצריו ועורכיו. רשותם לפרסם בו כל העולה על רוחם (במסגרת המאוד רחבה שמאפשר החוק במדינה). פירסום מאמר כלשהו באתר אינו דוגמה לחופש הביטוי אלא לשיקולים מערכתיים רגילים. בדיוק כפי שידיעה מתפרסמת בעיתון או בחדשות מכיוון מישהו חשב שהיא מעניינת וחשובה יותר מאחרת, ולא כי זו זכותו של מישהו שיפרסמו אותה. על "חופש הביטוי" מגן בית המשפט ולא דובי קינסגר. והמבחן לחופש זה הינו במקרים של הוצאת צו על סגירת עיתון, איסור על פרסום מאמר כלשהו, הפעלת צנזורה צבאית או אחרת וכו'. וחופש הביטוי של מר שחר נתניהו מתבטא בכך שהוא יכול לפתוח אתר אינטרנט ולפרסם בו את דבריו או להדפיס אותם ולהניח אותם מתחת לווישרים של מכוניות במגרשי חניה או לרכוש מודעה בעיתון ולפרסם אותם (ואני מקווה שאני לא נותנת כאן רעיונות לאף אחד) כך שהאחריות על פירסום אותו מאמר דבילי שממנו הכל התחיל עדיין מונחת על כתפי העורך הנכבד ועדיין מדובר בשיקולי עריכה (משהו כמו: "אממ.. מצד אחד המאמר מגוחך אבל מצד שני זה בטח יכניס קצת פלפל אצל כולם ומזמן לא עברנו את מאתיים התגובות לסיפור") אז נא לא להסתתר מאחורי מילים גדולות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...כל עוד מאייתים את שמי נכון. אז קודם, השם הוא קננגיסר, ולא מה שזה לא היה שכתבת שם. שנית, ברור לכל שמדובר בשיקולי העריכה - זו הייתה הרי מטרת המאמר, להסביר מה היו שיקולי כעורך בעת פרסום המאמר. השיקולים היו שאני מנסה ליצור כאן דיון ציבורי פורה ומגוון ככל האפשר, ולתת לכל דעה פתחון פה, עד כמה שאפשר. היום בדיוק קראתי במסגרת לימודי את מאמרו של הברמאס בנוגע ל"מרחב הציבורי", שמצריך דיון פתוח, רציני, בלתי מושפע מאינטרסים, ראציונלי, לא-רגשני, מעמיק, שבו שותפים כלל האוכלוסיה ולא "נציגים". האייל, במושגים הללו, הוא, בשאיפה, אותו מרחב ציבורי הברמאסי. אז למה באמת לא לפרסם מאמר על איך החבר שלך עזבת אותך (תנחומי, אגב)? כי האייל הגדיר זה כבר את תחום פעילותו כ"תרבות ואקטואליה", או בצורה הברמאסית יותר - התחום הציבורי. איך החבר שלך עזב אותך (הבנזונה) זה, עם כל הכבוד, בתחום האישי. לא שאין לזה מקום. מגזין שחורדיני, או בננות, ישמחו לקבל מאמר שכזה, כי הם מוגדרים ככאלו. אבל שם שיקולי העריכה הם בהחלט שונים לחלוטין מהאייל הקורא. ולסיום, אני לא חושב שהמאמר הוא דבילי, או מגוחך. אני חושב שהנושא שהוא מעלה הוא נושא שצריך להתמודד איתו - הדעות הללו קיימות, ואין טעם להסתירן רק כדי שהשיחה הסלונית(*) שלך תהיה נעימה יותר. מזכיר לי נושא שעלה באחד השיעורים - סטודנט אחד דיבר על כתבה שהתפרסמה בידיעות על צלף כלשהו בצה"ל שאמר דברים די מזוויעים, דיבר על הריגת אנשים כמשחק ותחרות עם הצלפים האחרים. לעומת הכתבה הזו, הוא הביא כתבה שהתפרסמה זמן קצר לפני כן ב"הארץ", שם ראיין הכתב צלף שדובר צה"ל הביא לו, והחייל דקלם בדיוק את מה שציפו ממנו לדקלם, וייצג את צה"ל כפי שצה"ל היה רוצה להראות. אותו סטודנט, למרבה תדהמתי, העביר ביקורת על ידיעות על שפרסמו דווקא ראיון עם מי שכביכול לא מייצג את רוב האנשים בצה"ל. אני, מן הסתם, טענתי שדווקא הארץ הוא העיתון שלא ביצע את עבודתו. לא אכפת לי מה הסטנדרט - אכפת לי מהקיצוניים, אני רוצה לדעת אם יש לי חולי נפש פסיכופתיים בתפקידים רגישים בצבא (ורגיש, כאן, זה כל מי שיש לו הזדמנות יותר מסבירה להרוג אנשים סתם כי זה נראה לו כיף). אז נכון, אפשר להסתיר אותם ולהעמיד פנים שכל החיילים עברו תדרוך מדובר צה"ל, ואפשר להמשיך לדבר פה בחונטה הליברלית הקטנה שלנו. אבל לדעתי, חשוב גם לחשוף את הצדדים הפחות נעימים של העם היושב בציון, בין אם הם פסיכופטים, או גזענים. יום טוב שיהיה לך. (*) המחשב שלך בסלון? כמה מוזר... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני חושב שנתקלתי בכתבה ב''הארץ'' אליה אתה מתייחס, אבל ''הארץ'' פרסם גם ראיון שערכה עמירה הס עם צלף של צה''ל. אולי שתי הכתבות יחד מאפשרות לקורא לקבל רושם טוב יותר מאשר כל אחת מהן בנפרד, או הכתבה ב''ידיעות'' לבדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על שיבוש השם. אני חושבת שלא הבנת את דברי. אני התייחסתי לכך שהשתמשת במושג חופש הדיבור בצורה שלדעתי היא מוטעת. החבר שעזב היה דוגמה פרדוקסאלית לכך שלא על כתפיך או על כתפי כל אתר או מדיום תקשורתי אחר מוטל העול של שמירה על חופש הביטוי אלא על כתפי המדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרדוקס זה לא היה ,אולי ציניות . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ציניות. אולי אד-אבסורדום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם מאמרו של נתניהו הורד מהשרת? איני מצליח לגשת אליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תקלה טכנית קטנה. תוקן. הקישור אמור לעבוד כעת (והסיפור מעולם לא הורד מהשרת, כמובן). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |