בוב דילן זכה בפרס נובל לספרות | 3753 | ||||||||
|
בוב דילן זכה בפרס נובל לספרות | 3753 | ||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
בריון השכונה, הוא בסך הכל אחד אויביו טוענים "אדמותינו שדד" הקיפוהו בערך מיליון לאחד אין לו לאן לברוח, הוא תמיד לבד הוא בריון השכונה. בריון השכונה רק לשרוד מתאמץ מושמץ ומגונה כי עדיין לא מת להילחם לא אמור, הוא צריך עור של פיל רק לשכב ולמות כשאת דלתו כל איש מפיל הוא בריון השכונה. בריון השכונה, גורש מכל מקום נדד כפליט, מוכה ועירום משפחתו התפזרה, עמו נרדף נרדף והושמד עומד למשפט, רק על כך שנולד - הוא בריון השכונה. כנופיית לינץ' חיסל, הנשיא מיד צלצל נשים זקנות גינו אותו, דרשו שיתנצל כשהשמיד ת'פצצות שאליו נועדו אף אחד לא שמח "באשמתך!" הם אמרו לבריון השכונה. לא כדאי להמר, הסיכויים די קלושים שיציית לחוקים שאותם הם קובעים כי גרדום לפניו, קנה אקדח בגבו ולכל מטורף יש רשיון להורגו בריון השכוה. אין לו בין ברית, שיגיד מילה טובה כל דבר בא עם מחיר בשבילו אין אהבה "קח נשק מיושן" הם זורקים לעברו אבל לא תמצא אחד שיבוא ללחום כאל לצידו הוא בריון השכונה. הוא מוקף פציפיסטים שחולמים על שלום "רק לא עוד דם!" זועקים למרום, בזבוב לא פוגעים אם פגעו חיש בוכים "שהבריון כבר ירדם" הם יושבים ומחכים הוא בריון השכונה. כל ממלכה ששעבדה אותו חלפה, מצרים ורומא, גם בבל הגדולה במדבר יצר גן-עדן, הפריח שממות במיטה רק עם עצמו, בו איש לא ישלוט הוא בריון השכונה. ספריו הקדושים נרמסו זה מכבר כל חוזה שחתם לא שווה ת'נייר מכל מה שהושלך הוא יצר הצלחה לקח חולי ומכאוב ועשה מהם ברכה הוא בריון השכונה. אמרו לי כעת, אינכם חבים לו דבר מה? "כלום" הם קוראים, "הוא רק רוצה מלחמה!" גאווה, דעה קדומה, טיפשות למכביר, לטורפו הם אורבים ככלבים זבי ריר בריון השכונה. מה כל פשעו, שצלקות הוא עוטה? המזהם הוא כוכבים? הנחלים הוא מטה? בריון השכונה, על הגבעה ניצב עוצר את השעון, הזמן עומד עכשיו בריון השכונה. ------------------ מסקנה- עדיף בריון חי על כל מה שמת. |
|
||||
|
||||
שאלת הבהרה קטנה - התרגום הוא שלך? |
|
||||
|
||||
לא.הועתק משירונט.תרגם אורן פרבר. הא כן.ויש לתת קרדיט כמובן למתרגם. |
|
||||
|
||||
ואם כבר בתרגומים עסקינן, עיתון הארץ טרח לתרגם שני שירים, יפים יותר ופוליטיים פחות מהנ"ל. התרגום לשיר השני, שהוא אחד מהאהובים עלי אצל דילן, לא מושלם לטעמי, אבל בכל זאת. |
|
||||
|
||||
סיפרו לי - שאהוד ברק שאל את השכונה משיר זה. |
|
||||
|
||||
מה שם השיר במקור ? יש ביצוע מלודי או שיש רק ליריקה ? בכל אופן שיר יפה (לא חושב שיש טעם לתת פרשנות ליצירות אמנות לכן אמנע). |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
השיר עוסק ביהודי הציוני? לא נפלתי מכיסא. |
|
||||
|
||||
לדעתי, זה הפירוש במקור. לאחר תקופת הנצרות של דילן (דילן הכריז על עצמו כנוצרי ש"נולד מחדש") ובה הוציא 2 תקליטים נוצריים, היתה לדילן תקופה "יהודית" שבה יחד עם השחקן הארי דין סטנטון (לדעתי לא יהודי), התקרב לחוגי חב"ד. https://www.google.co.il/url?sa=t&rct=j&q=&am... אפרופו, פרס נובל לספרות לבוב דילן, יתכן שזה אני, אבל לדעתי חוט של עצבות משוך על הבחירה הזו. האם יתכן שהיא אומרת שלא נמצא אף סופר של ממש שנמצא ראוי לפרס? |
|
||||
|
||||
רבים העלו את התמיהה במה זכה דילן לעומת למשל לאונרד כהן, שהוא ללא ספק משורר טוב ממנו. נראה לי שכאן דוקא בחרה האקדמיה נכון. לאונרד כהן, שהוא משורר טוב ואמן פולק רוק אולי טוב מדילן, הוא, עם כל ייחודו, גם אמן קונבנציונלי לחלוטין. שיריו עוסקים ברובם באהבה הרומנטית ואף אלו שלא, מתכתבים עם השיר הרומנטי (למשל השיר "מגדל השיר" העוסק במשורר ושירתו הוא בעצם שיר אהבה לשירה "I'll be speaking to you sweetly \ From a window in the Tower of Song"). גם מבחינה מוסיקלית כהן די שמרן. המוזיקה שלו כוללת השפעות של ג'ז ומוסיקה מזרח וים תיכונית, אבל גם הן באופן מינימליסטי. הטענה הרווחת ביותר בין שונאי כהן היא על המונוטוניות שלו. דילן לעומתו, מלבד היותו משנה הצורה העקבי ביותר שיש, הוא גם אבטיפוס של בוגרי תרבות הנגד. דילן היה ועדיין נגד כל דבר כולל תרבות הנגד עצמה. הזמרת ג'וני מיטשל כנתה אותו פלגיאטור ויש בכך מן האמת. דילן שאב את האמנות שלו מכל מי שהעריך כולל פרנק סינטרה. אם רצו חברי ועדת פרס נובל לבחור את אמן הפופ ההפכפך המהפכני והמגוון ביותר, הם בהחליט הצליחו. |
|
||||
|
||||
אני לא מחסידי דילן ולא משונאיו אבל משהו במשפט האחרון שלך מעלה שאלות: דילן לא מוכר כיוצר פופ, ההפכפכות חיובית בעיני המתבונן והמהפכנות במלודיות או במילות שיריו (מהמעט שאני מכיר) לא באמת נושכת או מתריסה. מדובר בפזמונאי ולא במשורר קלאסי ונראה שהשיקול המכריע היה ריענון הדימוי המעונב והחנוט בשיער פרוע ג'ינס וגיטרה. זה מה שקורה כשמורות מכינות ערב גיבוש והמוטו המוביל הוא מגניבות. |
|
||||
|
||||
אני רק שאלה: אם כבר המציאו את פרס התמלילן היהודי האינטליגנטי עם המוזיקה המתוחכמת, איך זה שאף אחד לא זועק את זעקתו של פול סיימון? הייתי שובתת רעב מול הכנסת בנושא הזה, לו זה היה עוזר (אבל זה לא היה עוזר, לכן יש פה קופסת צימוקים וידה ידה ידה). |
|
||||
|
||||
הנמר מעליך ענה היטב בעצם גם לזה. יתכן שסיימון הוא משורר ומוזיקאי טוב יותר (גם אני בעד, אף פעם לא סבלתי את דילן), אבל דילן הוא איקונין תרבותי גדול יותר. |
|
||||
|
||||
למען האמת, כאשר כתבתי את הכותרת (שני יהודים), גם במחשבתי עלה מייד פול סיימון, שבאופן אישי, המוסיקה שלו אהובה עליי יותר משני האחרים. מהבנתי המוזיקלית הלא קיימת, נראה לי שמבחינה של מוזיקאי מקצועי, סיימון הוא הבכיר שבשלושה. גם מבחינה פוליטית וחברתית, נראה שסיימון הוא בעל אמירה יותר מורכבת ומתוחכמת מאשר דילן. יחד עם זאת, אין לי אלא לחזור על מה שאמרתי קודם. בסה"כ, גם סיימון וגם כהן נכנסים יפה תחת הכותרת של בדרן ואף אחד לא יפול מהכסא אם הם יפתחו קופה באחד ממועדוני לאס וגאס. דילן איש ההפכים, הוא היחיד ששובר כל מסגרת שמנסים להלביש עליו. כאמן, דילן חרג לא רק מהגדרת הבדרן (entertainer), אלא אפילו מהגדרת הזמר. ידועים הבדיחות על יכולתו המוגבלת כזמר ועל קולו הצפרדעי. דילן המבולבל וההפכפך, שהקפיד להרחיק מעליו כל מי שניסה להאליל אותו, הפך בכל זאת לדובר של דור שלם, מבולבל והפכפך לא פחות ממנו. בסופו של דבר, דילן הוא יורשם האמיתי של וודי גאתרי וג'וני קאש כאחד, דבר המבליט את דמותו כתמלילן ומוזיקאי כאחד. האליטיסט הבודד הזה שהקפיד לבעוט ולהסתכסך עם כל חסידיו, עדיין הצליח להשאר זמר העם של האמריקנה וזאת מבלי להפוך לזמר כפיים מסוג זמרי הקאנטרי והפולק-קאנטרי. למרות שהדבר כנראה בלתי אפשרי, אני לא יכול להמנע מלפחות לנסות להסביר את סוד הסתירה הבלתי-אפשרית הזו. בניגוד לקודמיו שהוזכרו, דילן פועל בתקופה בה ארה"ב היא חברת מהגרים שאין בה יותר מרכז שליט ומוביל. אתה לא יכול להפוך לדובר של כל אוסף הקהילות הזה, אם אתה פועל בתוך תחום ההגדרה של מוזיקה של כל קבוצה שהיא. רק מוזיקאי מהפכן מתמיד ובלתי מובן או נרגע כמוהו מסוגל לדבר אל כל הקהילות המתחרות והמסוכסכות הללו. Paul Simon on Bob Dylan: "I usually come in second to (to Dylan), and I don't like coming in second. In the beginning, when we were first signed to Columbia, I really admired Dylan's work. The Sound of Silence wouldn't have been written if it weren't for Dylan... ". Simon said that over the years Dylan comparisons became increasingly frustrating: "One of my deficiencies is my voice sounds sincere. I've tried to sound ironic. I don't. I can't. Dylan, everything he sings has two meanings. He's telling you the truth and making fun of you at the same time. I sound sincere every time."
|
|
||||
|
||||
נ.ב. נזכרתי בקלישאה ששמעתי בזמנו על פול סיימון. כאשר נערך קונצרט ההמונים הפתוח של סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק של ניו-יורק, נאמר שבין עשרות אלפי הנוכחים במופע, הפרצופים השחורים היחידים היו של סוחרי הסמים. קשה לומר שדילן הוא הזמר הלבן המקובל על הקהילה השחורה בארה''ב, אם יש משהו כזה, אבל העובדה ששימש גיטריסט של זמר הבלוז ג'ון לי הוקר נותנת לו הכשר אפילו אצל שחורופיל קנאי כמו ערן סבאג. |
|
||||
|
||||
גם אני אוהב את פול סיימון שראוי יותר כמוסיקאי לפי הקריטריון שציינת. הכניס למיינסטרים האמריקאי את אפריקה -ומהדלת הראשית. דבר שבשעתו נראה למומחים מהפכני יותר מהשינויים שדילן ביצע לאורך הקריירה 1. ____ קטעי הקישור של ערן סבאג מזכירים את הקופות בסופר מרקט, מבאס וחייבים לעבור שם. צורם בחוסר אותנטיות. מפוחית צבועה בחלודה. מזוייף, נרקסיסט ומעלליתסעיף כי מדובר בהרשלה מכור לטריוויה. אני לא מכיר ראסטפארים לעומק ומהטיפוסים שפגשתי בסוואטו ז"ל (ליד קולונוע פריז ז"ל) לא התרשמתי שאיסוף נתונים במטרה להפריח אותם לראווה היה הספורט שכיח. הרוב עסק בשכחה תוך כדי מחיקת נתונים והפרחת עשן. במקרה זה גם הספורט החביב על הבלוזאים העבריים שאני מכיר בהחלט. סבאג הוא אפסן נתונים שצריך להשמיע מוסיקה ב- 90% מהזמן במקום לייבש את האוזן בקולו העורבני. קוטנר מביא אותך לבאר תוך שלושה צעדים ועוזב אותך ללגום בנחת. קלאסה מול באסה. כמובן שביקורת בונה. 1. פולק, רוק, ריתם אנד בלוז, בלדות, רוקנרול, פולק אנד בלוז, רוק אנד פולק- פולקרוק! |
|
||||
|
||||
אכן סיימון הכניס למיינסטרים האמריקאי את אפריקה (והייתי מוסיף האמיתית). שים לב, האלבום המפורסם של סיימון "גרייסלנד" שחלק גדול בו היה שיתוף פעולה עם מוזיקאים דרום-אפריקניים, זיכה אותו בעיקר בחרם של הקהילה השחורה בארה"ב באשמת הפרת החרם על דרא"פ. דבר זה בפני עצמו לא צריך להפתיע: היחס של השחורים בארה"ב בכל הקשור לאפריקה האמיתית, הוא אמביואלנטי מאז ומתמיד, מסיבות מובנות (הנשיא קלינטון למשל לא זכה לשום תמיכה מן הקהילה השחורה בעניין מעורבותו הכושלת בסומליה). אבל במקרה של סיימון, לא בכך מדובר. לקהילה השחורה יש יחס אמביואלנטי לזמרים לבנים רבים למשל פרנק סינטרה או אלביס פרסלי, אבל סיימון זר להם לחלוטין ואני לא חושב שהמצב שונה בקהילות המהגרים האחרות. |
|
||||
|
||||
לא ידעתי ובכל זאת, היחס של השחורים למוזיקאים 1 לבנים פחות רלוונטי לסוגיית ההשפעה המוסיקלית. מעבר לכך שאפשר לשנוא ולגדף אותו- ועדיין להיות מושפעים. 1. השחורים בארה"ב לא בדיוק מתלהבים מיהודים למרות שאם יש ציבור שהשחורים צריכים להעריץ זה אנחנו. מדוכאים שפרצו את גבולות הגזענות. |
|
||||
|
||||
זה לא הנושא, אבל כדאי תמיד לזכור ולהזכיר ששאלת העבדות השחורה (בפרט בארה''ב) חורגת בהרבה מעבר לשאלת ''מדוכאים שפרצו את גבולות הגזענות''. אי אפשר להשוות את ההיסטוריה של השחורים להיסטוריה של היהודים, האסייאתים או הקתולים בארה''ב. אין ספק שהחוקים בארה''ב בתקופות שונות הפלו לרעה את יהודי ארה''ב, אבל קשה לי לקבל את תיאור היהודים כ''מדוכאים'' בכל תקופה שהיא בהיסטוריה של ארה''ב, אלא אם אתה רוצה לתאר את הפליטים של היום באירופה וכאן כ''מדוכאים''. מבחינה היסטורית, מעניין לציין כי היחסים הלא-נוחים בין שחורים ליהודים בארה''ב, ראשיתם עוד בתקופת העבדות והם בודאי החמירו בתקופת שחרור העבדים (משהו כמו היחסים בין הודים, צבעוניים ושחורים בדרא''פ). |
|
||||
|
||||
כיוונתי לדיכוי יהודים בעולם ולאו דווקא בארה''ב. מוזר שטינת השחורים לא מופנית כלפי הערבים שצדו וסחרו בעבדים אלא כלפי עם שנרדף בגזענות לא פחות קשה וכנראה שיותר. ואתה צודק, זה לא הדיון. |
|
||||
|
||||
סוחרי העבדים הערבים זו תעמולה מגוחכת ש''המציאו'' חבריך. אין שום קשר בין סחר העבדים הערבי שהתנהל במשך מאות שנים במזרח וצפון אפריקה, לבין סחר העבדים עם האמריקות שנוהל ע''י סוחרים שחורים באפריקה וסוחרים פורטוגלים ובריטים. לחבריכם שונאי ישראל יש סיפור מקביל על סוחרי עבדים יהודים בצפ' אמריקה. היו כמה סוחרי עבדים בדרום ארה''ב, אבל הללו היו בודדים ואין שום הצדקה לתאר את סחר העבדים כעיסוק יהודי. |
|
||||
|
||||
כדאי שתחליט- או שתעמולה מגוחכת המציאה יש מאין את קיומן של סוחרי עבדים ערבים או שעשרות מליוני עבדים ניצודו ונמכרו ע"י ערבים. בתרבות האסלאם השחורים נחותים והערבים מנציחים חוקים ונורמות של העולם הקדום עד היום בניגוד גמור ליהודים שייבאו בעמל רב יהודים שחורים לארצם ולכן הטינה ליהודים ואימוץ הנראטיב הפלסטיני מעלה שאלות. חבל שגם את ויקיפדיה באנגלית השחיתו הציונים: From Arab literature, manifestations of racism and racist discrimination subsequently followed within the Arab world |
|
||||
|
||||
שוקי כרגיל,עדין וסולידי מידי."אתם" "אנשים" נוראים ,"חבריך" לא רק "המציאו" את סחר העברים הערבי,הם גם מתחזקים את המטריקס,המציאות המדומה שאנחנו חיים כיום! שבה לכאורה יש עבדים "כיום" במדינות ערביות. ואף גרוע מכך העלימו את העבדות ממדינת היהודים! (שכולם יודעים שהם הגזע הנחות והמושחת ביותר ואין סיכוי שאין אצלם את העבדות הנוראית ביותר). לא ניתן לכם להפיץ דיבה ושקרים על האומה הערבית הגדולה האדירה והאמיצה! |
|
||||
|
||||
כלומר, היה סחר בעבדים בתוך אפריקה עצמה, והוא נוהל ע"י ערבים. האם שחור שנמכר לעבדות בתוך אפריקה ע"י ערבי היה צריך לשמוח על ששיחק לו המזל והוא לא נמכר לחו"ל ע"י לא-ערבי? |
|
||||
|
||||
א. אבל הנובל היה על המילים, לא על המוזיקה, ועל כן לדילן מגיע יותר מסיימון בתחום הזה וגו'. ב. ובקשר למוזיקה - יופי שלפול סיימון היה אלבום עם סאונד אפריקאי אי שם באייטיז, אבל כמה מוזיקאים מאז ועד היום אתה יכול לומר שהושפעו מהאלבום הזה ויצירתם השתנתה בגללו? אפילו אם נשים את המילים בצד, כמות המוזיקאים והמבצעים שיונקים ומושפעים מדילן ברמת ההגשה, הגישה, והסגנון עצומה לאין ערוך. רק בארץ די ברור שמאיר אריאל, דני ליטני, אביב גפן, עמיר לב, ובטח עוד רבים היו נשמעים לגמרי אחרת - אם בכלל - אם תוריד את דילן ממאגר ההשפעות שלהם. קל וחומר בארה"ב ובריטניה, שגם מרוחב היריעה וגם מקוצר הידיעה אמנע מלהתחיל אפילו בלפרט רשימה דומה1 עבורן. 1 אבל אתן אחד שקרוב ללבי במיוחד - בלי דילן אין קנופלר. ואידך זיל גמור. |
|
||||
|
||||
להגיד שסיימון הכניס את המוזיקה האפריקאית למיינסטרים באלבוס גרייסלנד, שיצא ב-1986!, ולהתעלם למשל מאלביס פרסלי, שלא לדבר על ג'ורג' גרשווין (אם תרצה, גם "משלנו", ששילב חזנות וגוספל) זה שכתוב רבתי של ההיסטוריה. |
|
||||
|
||||
נראה שלא הבנת את הטיעון שלי. |
|
||||
|
||||
תסביר, בבקשה. |
|
||||
|
||||
הטיעון התבסס על זה שמישהו (אחר) ציין את התרומה המשמעותית לש סיימון בהכנסת המוזיקה הנ''ל למיינסטרים, בעוד אני ציינתי מולו שהתרומה של סיימון לא כל כך משמעותית. |
|
||||
|
||||
כן. אני לא מתמצא יותר מדי לומר עד כמה היתה לו השפעה להצגת המוזיקה מאפריקה למיינסטרים (כמו למשל מה שצפריר כתב). ואולי בעצם, אי ההתמצאות שלי היא מעין אינדיקציה לגודל של ההשפעה. אני דווקא זוכר להקות שהיו די מפורסמות בישראל, ובהתאם אני משער גם באירופה, של נגנים ומוזיקה מאפריקה או עם השפעות חזקות מאפריקה, עוד בשנות השיבעים. למשל אוסיביסה (מי שצייר את עטיפות התקליטים שלהם היה רוג'ר דין שהתפרסם כצייר העטיפות והחוברות לתקליטים של יס). להקה אחרת שאהבתי מאותו סגנון, כמי שאוהב את סנטנה, היתה באראבאס. |
|
||||
|
||||
לא חושבת שהעיקר ב"גרייסלנד" היה כניסת המוזיקה האפריקנית למיינסטרים. אלא על הפתיחות למוזיקת עולם בכלל. בעיקר דיברו אז, אאז"נ, על ההתנסות המוזיקלית של סיימון, על השפעות הדדיות שלו ושל המוזיקאים האפריקנים, על השילוב המוצלח של הטקסטים המעודנים / אורבניים שלו עם הכלים והמקצבים השבטיים, וכולי. כלומר, לא המוזיקה עצמה (אף אחד לא התחיל לקנות אלבומים של איפי טומבי) אלא שילוב הכוחות. |
|
||||
|
||||
משיטוט קל בוויקיפדיה: מוזיקה של אפריקאים ולא דווקא של שחורים בארצות הברית. |
|
||||
|
||||
א. צודק. ב. מאיר אריאל בהחלט נשמע כמי שהושפע (וגם הסביר) דני ליטני פחות אבל השאר לא נשמעים מושפעים ולך תדע כמה ואיך. בשורה התחתונה אני מסכים שדילן השפיע יותר. 1. קנופלר? |
|
||||
|
||||
קנופלר ניגן אצל דילן. |
|
||||
|
||||
למה אתה הורס בדיחות? |
|
||||
|
||||
זה לא הניגון, זאת השירה. כנגן, קנופלר הוא בליגה אחרת משל דילן. |
|
||||
|
||||
מעניין, דוקא לא חשבתי אף פעם שדילן הוא בין ההשפעות העיקריות שלו. בתקליטים המוקדמים, שבלול למשל, ניכרות יותר השפעות ביטלסיות וקצת פסיכדלית סיקסטיז מאשר דילן, ועשור אחר כך הוא הרבה יותר רוקיסטי קשוח (מה שדילן מעולם לא התיימר להיות) מצד אחד, ועתיר הפקות מושקעות מצד שני, כשבדרך אפילו היו לו הבלחות בלוז. בקיצור, אני מתקשה לזהות אצלו את הדילן. אולי בטקסטים. |
|
||||
|
||||
גם אני לא חושב שחנוך הושפע ממנו. מי שכן, הוא כמובן מאיר אריאל. |
|
||||
|
||||
תגידו, אתם כולכם השתגעתם? ליאונרד כהן שמדבר במקום לשיר ופול סיימון הפרווה גדולים בעיניכם מדילן בכבודו ובעצמו? האיש שהכניס את מוזיקת הפולק (ובמידה מסוימת גם את הבלוז) לתוך הרוק הוא מוזיקאי חשוב פי כמה מכל שם אחר שתעלו בתחום הרוק. האיש שהחל את פעילותו בתקופת משוררי הביט שמהם הושפע, שאלבומיו הטובים הם התנ"ך של הרוק (ולא אלה של הביטלס כפי שמקובל להגיד), ששיריו נלמדים באוניברסיטאות ברחבי צפון אמריקה ושחתום על שירים כDesolation Row, Tangled Up In Blue וShelter From The Storm ראוי בהחלט לכבוד של פרס נובל לא פחות ממשוררים גדולים ששיריהם מודפסים בספרים. |
|
||||
|
||||
אני לפחות לא בהכרח חולק עליך. אבל ... "ליאונרד כהן שמדבר במקום לשיר" - היכן מצינו שבוב דילן זמר כזה גדול? "ופול סיימון הפרווה" - אי אפשר להכחיש. אבל מטבח הפרווה של סיימון כולל את The Sound of Silence, American Tune, America (באך לא היה אולי מהפכן גדול בתחום המוזיקלי כמו בטהובן ומוצרט. זה אומר שהוא היה מוזיקאי קטן?) |
|
||||
|
||||
הזכרת את באך בסוגרים לאחר השיר American Tune של סיימון בלי משים או בגלל שסיימון גם כתב את הלחן לקטע מהפסיון של מתיאוס? |
|
||||
|
||||
American Tune #Music [Wikipedia]
"The tune is based on a melody line from a chorale from Johann Sebastian Bach's St Matthew Passion, itself a reworking of an earlier secular song, "Mein G'müt ist mir verwirret," composed by Hans Leo Hassler. [...] Credit to the origins of the melody is given on his album cover." |
|
||||
|
||||
כפרפרזה על בורחאס, פול סיימון הוא זה שאיפשר את באך. |
|
||||
|
||||
זה בסדר, גם באך גנב את הקטע ממישהו לפניו. |
|
||||
|
||||
חותם על כל מילה. |
|
||||
|
||||
פול סיימון באמת ענק. אולי אם הוא היה נראה יותר כמו לו ריד היו לוקחים אותו יותר ברצינות. אבל דילן זה דילן, עם מסרים שדבררו דור (לא הדור שלי, הדור של אביו של אביב) |
|
||||
|
||||
...הוא מוזיקאי חשוב פי כמה מכל שם אחר שתעלו בתחום הרוק. _________________ - אלביס, רייכרד הקטן, ג'ימי פייג', הנדריקס ורע מוכיח. |
|
||||
|
||||
אם אתה באמת רוצה להתחכם: אביב גפן הוא אפס. |
|
||||
|
||||
למה להתחכם ולמה אפס? מוזיקאי מלומד וכשרוני שעושה דברים בינוניים. קורה. |
|
||||
|
||||
נראה לי שצפריר רומז למילות השיר, ומכאן ההתחכמות. |
|
||||
|
||||
אם כבר להסביר בדיחה (שממילא לא הייתה כל כך מוצלחת): אביב גפן מעיד על עצמו, כידוע, שהוא אפס. מכאן שאם דילן הוא אומן איכותי, הוא לא יכול להיות איכותי פי כמה וכמה מגפן. |
|
||||
|
||||
כידוע למי? אתה לא מתבלבל עם בן ארצי? |
|
||||
|
||||
צודק. וגם הידע שלי בתחום שואף לאפס. |
|
||||
|
||||
כן, אנחנו מזדקנים. |
|
||||
|
||||
זה לא אביב גפן. זה בן ארצי. |
|
||||
|
||||
הקול קולו של אביב גפן, עד כמה שאוזני מזהות. אולי השיר ניכתב על ידי ארצי, לא מכיר מספיק את שניהם. לפחות אין ספק שגפן הוא דור מזויין (שזה מתחת לאפס). |
|
||||
|
||||
אז הבעייה היא באוזניים. גוגל יעזור לך להשתכנע, מובטחני. |
|
||||
|
||||
בוב דילן הוא אחד, יחיד ומיוחד ועומד בליגה משל עצמו. אלביס והנדריקס, יחד עם ניל יאנג, נכללים איתו בהר ראשמור של זמרי הרוק (הר ראשמור של להקות הרוק כולל כמובן את ג'ון לנון, פול מקארטני, מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס) אבל בעוד שאלביס היה איקון של הרוק'נ'רול הפשוט והראשוני שרק היווה בסיס לרוק, הנדריקס נחשב בזכות יכולות נגינתו ויאנג בכל גדולתו משני לדילן, דילן יחד עם הביטלס והסטונס הוא אחד מאבות המזון של הרוק. אלא שבעוד הביטלס הם יותר פופים והסטונס נעדרים את העומק הלירי של דילן, דילן בימיו הטובים שילב חדשנות רוקית לזמנה, ליריקה של משורר גדול והגשה קריינית יחודית. |
|
||||
|
||||
ליטל ריצ'ארד השפיע יותר מדילן, לדעתי גם אלוויס והחיפושיות משאירים אותו הרחק מאחור. ליריקה של משורר גדול בעיניך. וועדת נובל שהעניקה לערפאת ואובמה פרס שלום. בספק אם ניתן למצוא שני מנהיגים שהרחיקו את השלום במזרח התיכון יותר משני המזיקים הצבועים. |
|
||||
|
||||
כשאתה אומר אותה ועדה, אתה מתכוון שאלו אותם אנשים עם אותו תחום שיפוט? תמהני. ואפילו לשיטתך, אם כל החלטותיה פסולות מראש מאז 1994,מה זה קשור לדילן? |
|
||||
|
||||
ממלכת הנובל רקובה בלי קשר לוועדה כזאת או אחרת והעילאיות של דילן כפי שארז טוען מפוקפקת בעיני עד מאוד. |
|
||||
|
||||
פרס נובל לשלום מוענק על ידי הפרלמנט הנורווגי. פרס נובל לספרות מוענק על ידי האקדמיה השוודית. |
|
||||
|
||||
אני יודע, גם לשם כיוונה השאלה שלי. |
|
||||
|
||||
גם אני כיוונתי שלא משנה אם הפלצנים משוודיה או נורבגיה. הדינמיקה של המכובדות הארגונית זהה. באירוויזיון השופטים החליטו באופן אובייקטיבי ובלתי משוחד להעניק לי 12 נקודות עבור ביצוע ל"נשיקה מהורד" של כלב הים רק בגלל שיש לי דיבור עם עוזרת המפיק. |
|
||||
|
||||
Don't be sealy.
|
|
||||
|
||||
-you, you good you!
|
|
||||
|
||||
בדיוק חשבתי לא מזמן שעם כל כמה שבכיתי על לנון בזמנו, לו היה ממשיך לחיות עד היום היה הופך לנודניק פוליטי בלתי נלאה שמיצה את עצמו מוזיקלית. <מחללת קודש> |
|
||||
|
||||
מצד שני באווירה הנוכחית, אולי היה מקבל את פרס נובל לשלום, כי הוא נתן לו צ'אנס. |
|
||||
|
||||
האחד אינו מוציא את השני. גם אני התאבלתי על לנון בזמנו, אבל נראה לי ששניכם צודקים. |
|
||||
|
||||
התגובה שלי לא היתה ממש ברצינות. |
|
||||
|
||||
מתקשה להבין את הסיטואציה (ברקת ואתה לבושים שחור ממררים בבכי) אבל לא יודע אם כדאי לפתוח את העניין פן יסיקו שאני חסר רגישות. ממש בכית. ברצינות? |
|
||||
|
||||
עוד לא ידעתי לבכות אז, וגם לא יכולתי ממש ללבוש שחורים, אבל זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי אבל. אבדן של דמות שהיתה משמעותית עבורי. |
|
||||
|
||||
היית גרופי כבד של הביטלס, לנון בלבד או גם וגם? |
|
||||
|
||||
כשהייתי ביסודי דוד שלי ירד לאנגליה, והוריש לאבא שלי מערכת סטריאו טובה (רסיבר מרנץ כזה בדיוק) וחבילת תקליטים. אז חוץ מאנדי ויליאמס הפלטרס וחצוצרת הזהב היו שם גם שני אלבומים שתפסו לי את האוזן מיד ולא הרפו. האחד, בעוונותי, Arrival של אבבא, והשני אבי רואד, שהפך אצלי צדדים כמו חביתה אינסופית. אחר כך גיליתי בערבוביה את שאר יצירתם, ולנון היה בעיני לא רק הכריזמטי אלא גם המשמעותי ביניהם. זה לא שלא אהבתי את יסטרדיי ופני ליין, פשוט יותר אהבתי את אני ארי הים ואת שדות תות לנצח. אחר כך הייתי מאזין די אדוק (הקלטתי על קסטות) של מסע הקסם המסתורי (תוכנית רדיו) [ויקיפדיה], אבל כבר התמכרתי לפינק פלויד, ג'נסיס, לד זפלין, קינג קרימזון, טוקינג הדס ובואי. התאבלתי על לנון כי הוא היה דמות שהשפיעה עלי, מה שאני לא יכול לומר על שאר המוזיקאים, מג'ימי פייג' עד פיטר גבריאל, מרוברט פריפ עד דיויד בירן. בבואי פשוט הייתי מאוהב. |
|
||||
|
||||
התאבלתי על לנון כי הוא היה דמות שהשפיעה עלי _____________ אבל לפני אינטרנט, בקושי מצאנו מגזינים (Rolling Stones) שעלו הון, בערוץ 1 נאדה, יש את קוטנר שבטח סיפר מה שכבר ידעת ולכן אני לא מבין כיצד התגבשה הדמות וצמחה למימדים משפיעים ((לא רק עליכם.) ביסודי שמעתי גארי ניומן ומלבד תקליט אחד שהגיע לישראל, מילות השירים, קטע קצר משיר בהופעה ׁׁ(Living Ornaments 79) ששודר, וכמובן קוטנר אי אפשר היה להתרשם באמת מהפרסונה של האמן ובטח שלא להיות מושפע ממנה. הרי גדלנו בנתק שמנע ממעריצים להשיג תכנים ומידע על להקות בחו"ל. קצת מוזר, אנא עארף. בסנטרל פארק נעמדתי בתום לב ציוני במקום מסויים כדי לתפעל את המינולטה 7000I ולקח זמן לפולנים שסבבו אותי לעבור מעיקומי אף ולחשושי נאצה להסבר דיפלומטי שהביאני לצחוק גדול. עומדים ומתבוננים על פסיפס בעצב רב משמעות. לט איט בי? לט איט די. |
|
||||
|
||||
וואלה לא יודע. ככל שאני זוכר לא ראיתי אז את הסרטים של הביטלס, בטח לא קראתי מגזינים זרים, וההיכרות שלי עם האמן היתה בעיקר דרך שיריו, וקוטנר, כן, וכתבות בעיתונים. היו קטעי הקישור המפורסמים (אתם במושבים הזולים תמחאו כפים, והשאר תוכלו לקרקש בתכשיטים שלכם) ופרובוקציות השלום שהעמידו אותו בעמדה אחרת מאשר שאר האומנים הזרים שהכרתי, ואייבי נתן טחן לנו את Give Peace a Chance. והיו גם לא מעט שנים של קריירת סולו של כל יוצאי החיפושיות, כך שאף אחד לא היה צריך לספר לי איזה שיר של הביטלס כתב פול ואיזה שיר ג'ון. אני חושב שהיה בערוץ הבודד קליפ של "אימג'ן", וזהו, פחות או יותר. ביום שלנון נרצח קוטנר עשה תכנית לזכרו (הקשבתי וגם הקלטתי על קסטה, זה היה בשש בערב אבל החשיך מוקדם וכבר היה חושך מוחלט בחוץ) ואז שמעתי לראשונה, אני חושב, את השירים האישיים שלו מאלבום הסולו הראשון (Cold Turkey ו Mother). היה לי אז חלום שאני עוד אראה את הביטלס בהופעת איחוד יום אחד, וכשלנון נרצח נחתה עלי ההבנה שזה לא יקרה לעולם. אבל אני לא חושב שהייתי מתאבל ככה אם היו רוצחים את פול או את רינגו. כנראה הערצתי את ג'ון. |
|
||||
|
||||
-לא נורא, אז הערצת את לנון. קול השלום של אייבי לדעתי השמיעה הכי הרבה ביטלס ולנון. קוטנר ראוי לקבל את פרס ישראל. עשה דברים טובים לציונים הצעירים ולעולם המוסיקה. |
|
||||
|
||||
היתה תקופה, לפני פרוץ הקוטנר, שהייתי מנוי על מגזין רוק. אני כמעט בטוח שקראו לו Rock והוא הגיע מגרמניה. הוא היה מודפס על נייר איכותי וכל חודש היה מצורף פוסטר גדול של אמן או להקה. |
|
||||
|
||||
קראת כנער גרמנית? פוסטרים היו גם במגזינים ישראליים. להיטון, מעריב לנוער והיו עוד. הפואנטה שלא היה חומר לבסס עליו היכרות כלשהי מעבר לשמועות בלתי מבוססות ממעריצים אחרים וקוטנר ובכל זאת הנוער הציוני נקשר בעבותות לדמויות מרוחקות ופלקטיות ונרעש כעץ צפצפה בסערה כשקיבל חולצה עם הדפס מחו"ל או פוסטר של 60X40. השיא שלחלק מהתקליטים לא צורפו מילים והניסיון לפענח את הטקסט מבעד למסכי הגיטרות, סיוט. מהבחינה הזאת הביטלס היו אכילים. |
|
||||
|
||||
להיטון, מעריב לנוער ורוק, רוק מתקדם זה בין נלעגות לחילול הקודש. היו כמה תוכניות רדיו (ברקת פירטה למטה). המגזין היה בעיקר בגלל איכות התמונות, הנייר והדפסה, במיוחד הפוסטר החודשי. |
|
||||
|
||||
- פרוגרסיב. נשמע יותר מתקדם. |
|
||||
|
||||
ואם כבר הזכרנו את קוטנר, צפיתי הערב בסרט דוקומנטרי על רוברט וויאט Free Will and Testament. מצאתי רק את התחלת הסרט, למרבה המזל עם ביצוע נהדר לSea Song. הוא מבצע עם הלהקה עוד כחמישה שיריםושווה לחפש את הסרט ולו רק בגללם. וויאט מספר איך התאונה למעשה שיחררה אותו מבחינה אמנותית ואיפשרה לו לעשות מה שהוא רצה, לנגן "תווים" ולא רק לתופף. אשתו מספרת שהוא אף פעם לא מתלונן על היותו מרותק לכיסא גלגלים משום שהוא חי בתוך ראשו. |
|
||||
|
||||
נהדר! לא מצאתי את הגרסה המלאה אבל השיטוטים הביאו אותי לעוד משהו משנות השבעים שמזמן מזמן לא שמעתי- האלבום June 1, 1974. ג'ון קייל בכינור, רוברט וואיט בתוף, מייקל אולדפילד בליד גיטאר, והמה הרחוב. |
|
||||
|
||||
וניקו מהוולווט (אז עם קייל) וקווין איירס מסופט מאשין (אז עם וויאט). קייל כמדומני מנגן בויולה. |
|
||||
|
||||
עשינו מה שיכולנו. לאהוד מנור היתה תוכנית בשם "עד פופ", שכללה לא רק פופ, והיה ניתן לראות שם קליפים וקטעי הופעות מחו"ל. כשהייתי בתיכון, היתה גם תכנית של חצי שעה או שעה, אולי אהוד מנור ואולי אחרת (שכחתי), שהקרינה קליפים אלטרנטיביים של הרכבים כמו פרופגנדה, ארט אוף נויז וגם דמעות לפחדים שהחלו כלהקת אינדי, ועוד. אני ועוד שניים מהכיתה היינו הצופים היחידים, כך נדמה. היתה חשיבות עצומה לשעה הזו בשבוע, ממש מטען אמנותי לשאר הזמן. ולפני כן? תכנית הרוק המתקדם של מנחם גרנית ואורלי מורג. |
|
||||
|
||||
בטח שצפינו בעד פופ ומאותה סיבה. למיטב זכרוני שידרו גם קטעים מ- top of the pops הבריטית (לפני עידן ה- MTV). לא זוכר את התכנית של גרנית ומורג. |
|
||||
|
||||
ותכנית הספורט בערבית היחידה ששידרה תקצירי מירוצי F1. |
|
||||
|
||||
ה"תכנית של חצי שעה או שעה" היא "עוד להיט", לא? עד פופ החליפה אותה, כמדומני. |
|
||||
|
||||
עד פופ אכן החליפה את עוד להיט. אבל התוכנית שהזכרתי היתה אחרת: קליפים מחו"ל בלבד, במוצ"ש אם אינני טועה. |
|
||||
|
||||
התוכנית של גרנית ומורג - את מתכוונת ל"קצת אחרת"? הסאבטייטל שלה היה "שעתיים של פופ מתקדם" (בכל זאת, עשור מאז דמדומי הפרוגרסיב). לקחתי טרנזיסטור קטן לטיולים השנתיים במדבר רק כדי לא לפספס את השעתיים הקדושות, ולו גם עם קליטה מרושרשת1. 1 זוכרים את הדילמה שקרתה לפעמים, אחרי שגימל עברו לסטריאו - לפעמים היו רשרושים, ואם היינו מעבירים למצב מונו אז הרשרושים התבטלו - אבל זה היה מונו? |
|
||||
|
||||
1 בטח! זה אפילו היה קורה במערכות שמע יותר גדולות, אבל עם אנטנת fm לא מוצלחת. |
|
||||
|
||||
וואלה? היתה לנו האנטנה מפלסטיק שקוף שצמודה לקיר וסבלתי מאותה תופעה. מה היתה האפשרות המוצלחת? |
|
||||
|
||||
לא יודע, אולי לקלוט דרך הכבלים או משהו כזה. לפעמים גם לנסות תדר אחר של אותה רשת. |
|
||||
|
||||
בהחלט, ''קצת אחרת''. יבורכו צדיקים. |
|
||||
|
||||
בועז כהן מתרפק על התכנית כאן. |
|
||||
|
||||
walrus = ניבתן. |
|
||||
|
||||
אבל אז לא קראו לשיר ''אני הניבתן'' (אוף נזכרתי בסרט המזויע של קוין סמית', בעע). |
|
||||
|
||||
מה, קראו לו "אני ארי הים"? קטעים עם חיפושיות הקצב. |
|
||||
|
||||
כן. ו''לוסי ברקיע היהלומים'' במקום ''לוסי בשמים עם יהלומים'', ו''יער נורבגי'' במקום ''עץ נורבגי'' או בפשטות ''איקאה''. |
|
||||
|
||||
כן, כנראה שגם הארוקי מורקמי עשה את אותה השגיאה. |
|
||||
|
||||
יותר כמו ''דומעת ונכנסת לאוטובוס הריק בזמן טיול של התנועה כדי לפוש קצת''. |
|
||||
|
||||
אבוס עיינק. מתיקות הנעורים הנוראית. |
|
||||
|
||||
יכול מאוד להיות. גם דילן הוא כבר מזמן לא מה שהיה בימיו הטובים וכך כל אמן. אבל זה לא גורע במאומה מהדברים הטובים שנתנו לנו. |
|
||||
|
||||
כזה למשל (אפרופו חלוקת פרסים הזויה): |
|
||||
|
||||
אני לא חושב. לנון היה גאון מוסיקלי כפי שמעידה במיוחד המוזיקה שיצר אחרי החיפושיות. בנוסף הוא היה אדם בעל אישיות מיוחדת במינה ולאו דוקא בכיוון האקסצנטרי. נכון שפעילותו יחד עם יוקו אונו היא מן הזן של "נודניק פוליטי בלתי נלאה", אבל מותר לחשוב שהאינטיליגנציה, השפיות וההומור שלו היו מונעים ממנו שקיעה לתהום הנדנוד והטרחנות. יש לי גם מחשבות שניות בנוגע לפול סיימון, הטריומויר היהודי השני שעודנו בחיים. בחצות, נוהגים בערוץ 2 לבקש מסלב כלשהו לבחור שיר להשמעה. ביום בחירתו של טראמפ, בחר מאן דהוא להשמיע את אמריקה (Kathy's Song) של פול סיימון. על רקע השיר המשיכו הסלב וצמד המראיינים (עמליה דואק היתה אחת מהם) לקשקש. קולות הקשקוש התקשורתי שאין ממנו הפוגה, על רקע הקולות השמיימיים של סיימון וגרפונקל, משום מה הצית בי התפרצות חימה שפוכה על "חילול הקודש". התמלילים של סיימון, הם לעיתים שירי מחאה, גם אם קשה מאד להבחין בכך (The Sound of Silence נכתב למשל בעקבות רצח הנשיא קנדי). המחאה של סיימון היא בד"כ לא-מחודדת ולא ממוקדת, כיאה לדורותינו שהם דורות בהם החלוקה לטוב ורע מטושטשת במיוחד. סיימון לא יכול להתחרות בחידוד ובחריפות הפוליטית-חברתית של דילן, אבל נראה לי שהוא עולה עליו בקלות בתחומים של מורכבות המסר והאסתטיקה של הטקסט, הלחן והביצוע. מי שנוטה חסד לועדת הנובל משטוקהולם יאמר שהם בחרו באמן הנוקב והמשפיע יותר מבין השניים. אחרים, יחשדו שהועדה כדרכה הלכה בעקבות כותרות העיתונים והאקטואליה. פרס נובל עם כל יוקרתו, ככל הנראה עדיין יהיה שני למבחן הזמן והשרידות שיקבע מי מן השניים יזכר יותר כפסקול המחצית השנייה של המאה ה-20. |
|
||||
|
||||
מסכימה לגבי סיימון. לגבי לנון, רק בשנים האחרונות הבנתי שאני בעצם מעדיפה את מקרטני (שזו עריקה לקווי האויב מבחינת כל חובב ביטלס, אז אל תספרו לחברותיי מהתיכון). גם לו יש אינטליגנציה, שפיות והומור, הוא רק השתמש בהם אחרת, ומעדיף במוצהר להציע התעלות וחדוות חיים על פני הצהרות פוליטיות וחשיפת השריטות הכואבות1. והכי רחוק שהגיע בנדנוד פוליטי לציבור היה תמיכתו בספר המתכונים הצמחוניים של לינדה. 1 לא שהצהרות פוליטיות וחשיפת שריטות ביצירה זה רע. אלא שתמיד אעדיף יצירה שיש בה גם התעלות סוחפת, וברוק פוליטי הרבה יותר קשה להגיע למעלה הזו. |
|
||||
|
||||
טוב, אני כנראה עשיתי את הדרך בכיוון ההפוך. נראה לי, שמכלול יצירתו של מקארתני (להבדיל מזו של לנון) לאחר החיפושיות (להקת כנפיים) היא בבחינת "נדנוד פופי בלתי פוסק". מקארתני היה צריך את לנון. לנון פחות. לזכותך אומר, שיכול להיות שמקארתני היה, סוף דבר, האינטליגנטי שביניהם והבין שהוא זמר ולא פילוסוף או גורו ולכן הפסיק להטיף/לומר לנו משהו על החיים שלנו והסתפק בתפקידו כיוצר יצירות פופ ובדרן. אני, אישית, אהבתי נתונה ללנון שלא התייאש. בחוש ההומור ובצניעות הבסיסית שהיתה לו, הוא כבר ידע שדעתו אינה שווה יותר מדעתו של כל אחד אחר, אבל את דעתו זו התעקש להמשיך ולהשמיע באופן המשפיע והמשעשע ביותר. יתכן גם שאני מושפע מאפיזודה אחת ויחידה שאולי אינה מידת אמת למידותיו של לנון. באחד הסרטונים ראיתי אחד מחסידיו שניגש ללנון בניו-יורק וסיפר לו שהרגיש ששיר מסויים נכתב ממש עליו. לנון הגיב בכעס וצעק על אותו היפי. לנון הבהיר לו באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הוא סתם בחור כמו כל אחד אחר. כשהוא כותב שיר הוא כותב רק על עצמו ואין לו שום אשליות להיות נביא או מורה דרך. לנון בדרכו הבהיר כי מה שמשפיע על השיר שהוא כותב הם יציאות הגוף שהיו לו באותו יום ולא איזה קשר מיסטי פנטסטי עם עולם ומלואו. זה ממש לא לנון הניו-אייג'י והרוחניק שמקובל להציג. I didn't mean to hurt you
I'm sorry that I made you cry Oh my I didn't want to hurt you I'm just a jealous guy |
|
||||
|
||||
לדעתי האפיזודה שאתה מתאר דוקא אופיינית ללנון כפי שאני קלטתי מדמותו לאורך השנים - פוץ, נרקסיסט מגלומן ובכלל בנאדם לא ממש נחמד לבריות. ומגורים בבניין דקוטה באפר-ווסט-סייד במנהטן הם לא התמונה שנמצאת מתחת לערך ''צניעות בסיסית'' במילון שלי. |
|
||||
|
||||
אני מסכימה רק לגבי זה שהם היוו השלמה מצוינת אחד לשני. |
|
||||
|
||||
קודם כל תודה על האיזכור. כבר שכחתי כמה יצירתי הבחור היה. Another day נשמע כמו המשך קורותיה של הבחורה מShe's leaving home במחצית הראשונה של שנות הששים היה רוקנרול שמח. הביטלס הביץ' בויס וכו' כתבו ושרו הרבה שירים שגם המילים וגם הלחן שלהם היו חיוביים. בשנות השבעים והלאה כבר לא היה רוק שמח. נעלמה הסוגה ואיננה. מאז- אם אין בזה כאב זה לא רוק. השירים השמחים נשארו רק בפופ. מקרטני מאז ומעולם כתב שירים שמחים, ופשוט לא נשאר לו מקום ברוק. במחצית הראשונה של שנות השבעים עם כנפיים הוא עוד עשה קצת רוק, אפילו ניסה להיות קודר עם שיר הנושא של "חייה ותן למות" אבל אחרי שהכריז על עצמאות בSilly Love Songs [Wikipedia] הוא הפסיק להתבייש ופשוט עשה פופ מתקתק. עם מייקל ג'קסון, עם סטיבי וונדר או לבד. לנון המשיך לעשות רוק, והשתלב מצויין ברוק הכואב של שנות השבעים. האמת- הוא הוביל אותו. Mother הוא אם כל השירים האישיים הכואבים, כמעט עשור לפני שרוג'ר ווטרס סיפר על אמא שלו שעזרה לבנות חומה. אז מקרטני "בגד" ברוק, וזכה לצוננים מן המבקרים, שתכל'ס רצו, כמוני, עוד ביטלס. גם אני לא מת על הפופ שלו. המלודיות הנהדרות רק מזכירות את מה שכולנו מסכימים עליו- הם היוו השלמה מצוינת אחד לשני. |
|
||||
|
||||
אכן כך. אולי כדאי להוסיף למה שכולנו מסכימים עליו, שגם ג'ורג' ורינגו היו שם. |
|
||||
|
||||
בגדול אני מסכים עם הניתוח שלך, אבל אני חושב שזה קצת מוגזם לטעון ש"בשנות השבעים והלאה כבר לא היה רוק שמח. נעלמה הסוגה ואיננה". הרבה זמרים ולהקות המשיכו ליצור שירי רוק (או בוא נקרא לזה "שירי לא פופ") עם מילים ומוזיקה "פיל גוד" גם בשנות השבעים וגם יותר מאוחר. ללנון עצמו היה את Whatever Gets You Thru The Night, למשל. עוד כמה שירים שעולים לי לראש, ככה בשלוף: crazy little thing called love של קווין, You May Be Right של בילי ג'ואל, The Long Run של האיגלז, ו- What's Your Name של לינרד סקינר הי"ד. עם קצת מאמץ אפשר אפילו להכניס את Rock and Roll של לד זפלין. |
|
||||
|
||||
ואולי גם עוד שירים של רוק דרומי מבית מדרשם של האלמן ברדרס והבאנד, sweet home Alabama גם של לינארד, ו - הימור פרוע - גרייטפול דד? גם האופניים של קווין בכיוון. |
|
||||
|
||||
בקטגוריית הלא רוק נראה שמדנס עשתה הכי שמח. |
|
||||
|
||||
נכון. אחרי שאמרת מייד חשבתי על פליטווד מק Don't stop וקווין We are the Champions. ובמחשבה שניה מצאתי אפילו עוד יותר אפביט - ELO Shine A Little Love אם כך במחצית הראשונה של שנות ה 70' היה עדיין לא מעט רוק שמח אבל הגל הקודר, הכואב והמורבידי כבר הלך והתגבר. במחצית השניה של שנות ה 70' הכאב כבר די השתלט על הז'אנר: הפאנק, הפרוג, הגלאם וההבי מאטל- כולם כבר שרו על כאב. משנות השמונים והלאה אני חושב שיהיה הרבה יותר קשה למצוא רוק שמח1, ואז באמת מקרטני עבר לפופ ונשאר שם. ___________ 1 אני מאתגר אותך- בשנות השמונים עוד מצאתי כמה: אחד אופטימי, שתמיד אהבתי, וגם שני ואיך שכחתי את וואם! וגם זה נחשב לדעתי. אבל כל שאר הלחנים האפביט שמצאתי משנות השמונים היו עם מלים של מבוכה וכשלון או למרבה הפתעתי מחאה. משנות התשעים פשוט אין לי כלום. |
|
||||
|
||||
מבציר שנות השמונים פספסנו שנינו את Twisting by the pool של דייר סטרייטס. קלאסי. רוצה שנות התשעים? קבל את It ain't over till it's over של לני קרביץ ואת Bad love של קלפטון. והנה ממש מהשבוע האחרון: I Can't Stop Thinking About You מהאלבום הטרי-טרי של סטינג. אבל אין מה להגיד, המגמה שהצבעת עליה נכונה. הרוק של שנות התשעים הוא הרבה יותר קדורני ומתייסר מהרוק של העשורים הקודמים. אחרי שנות התשעים כבר היה הרבה פחות רוק. מישהו ששנינו מכירים כתב על זה פעם מאמר שלם. (ולמה הזכרת את וואם, סינדי לאופר ואת א-הא? חשבתי שאנחנו משחקים ב"מצא שיר 'פיל גוד' לא-פופי של זמר / להקת רוק".) |
|
||||
|
||||
וואלה. סחתיין על סטינג, אבל לני קרביץ הוא אנכרוניזם. (וואם והשאר כי זה הכי טוב שמצאתי, אבל עכשיו יש לי יותר טוב, ואפילו הם הפכו מלנכוליים בשנות ה 90 עם אלבום החתונה) |
|
||||
|
||||
אם הולכים על פופ מיינסטרימי אז יש מלא, לא? "פיל גוד" זה כמעט ההגדרה של פופ. אני זורק כמה שמות: ג'סטין ביבר, בקסטריט בויז, ברונו מרס, בריטני ספירס, מריה קארי, כריסטינה אגילרה ... |
|
||||
|
||||
איכשהו דוראן דוראן מעולם לא נתפסו אצלי כפופ מיינסטרימי. אולי טעיתי, אחרי הכל התסרוקות היו צריכות להיות רמז מספיק חזק. |
|
||||
|
||||
אם כבר דייר סטרייטס, יש להזכיר את Walk of Life, וכבונוס לדעתי חלק מהצילומים בקליפ הם מההופעות בישראל, החזרה ליד הטרשים עשויה בקלות להיות בריכת הסולטן. |
|
||||
|
||||
לגמרי בריכת הסולטן! רואים גם את החומות של העיר העתיקה. איזה צחוקים. |
|
||||
|
||||
סולטני הסווינג או לא, הה?! |
|
||||
|
||||
הם משלו גם בוואקמן . הרבה מחברי ששרופים על הלהקה הזאת לא זכרו את השיר הזה. |
|
||||
|
||||
איך אפשר לא לזכור, הוא חלק מהאלבום הנפלא Making movies. מעריצים שרופים שומעים אלבומים, לא שירים נפרדים (בטח כאלה שגדלו בשבעים-שמונים). דווקא מעניין לציין כמה Twisting by the pool הוא לא אופייני לסגנון של הלהקה, ואכן הוא יצא כתקליטון/בי-סייד של Two young lovers והוא כחלק מאלבום. השני דוקא נכנס לרפרטואר ההופעות, אבל הראשון לא, אולי בגלל זה. עם כל הכיף שבו, מי שזה השיר הראשון ששמע של דייר סטרייטס - פלוס הקליפ הכרל כך אייטיזי - קשה יהיה לו להבין מה גדולתה של הלהקה מול עשרות להקות אייטיז מקפצות גם הן. |
|
||||
|
||||
הלהקה היחידה שמצליחה להחזיר אותי אחורה מבלי לפצוע. ומארק מזדקן לו בשלווה ולא מוכן לוותר. |
|
||||
|
||||
סטינג אגב, מיותר להזכיר, התחיל עם פוליס, והסגנון שלהם כולו ייצר שירי פיל גוד ברצף, לא? כל דבר שאת עושה זה קסם, אל תעמדי כל כך קרוב וכן הלאה. קשה לומר שאצלו זאת חריגה מהנורמה. |
|
||||
|
||||
כן, בהחלט, לפוליס היו המון שירי פיל גוד (אבל לא רק; ע"ע every breath, synchronicity). מעניין שסטינג חוזר לסגנון הרוק הבסיסי הזה. או שמא הוא כבר חזר לפני כמה שנים ואני לא מעודכן? |
|
||||
|
||||
אל תשאל אותי, אני הפסקתי לעקוב אחריו לפני עשרים שנה בערך. |
|
||||
|
||||
רק לראות את שלישית ZZ עושה את התנועה ככה עם היד מעלה חיוך מאוזן לאוזן. שירים (וקליפים קצת dated) כמו Gimme All Your Lovin' ואחרים, שלא לשכוח כמובן את Legs. |
|
||||
|
||||
__________ ואם כבר אייטיז - אין כמו שמחה וששון אוסטרלית שם למטה. השיר הזה, בטח יחד עם הקליפ המטורלל1 והעולץ הזה, הוא מהמשמחים ביותר בכל עשור שהוא. 1 וואו, לפי הקליפ הזה החומרים הטובים לא נגמרו בסבנטיז. |
|
||||
|
||||
תמיד מתחבר לי עם שיר כייפי אחר על מסע מטורלל: https://www.youtube.com/watch?v=fUNTk5xsxk4 |
|
||||
|
||||
אוי אברוך, הקליפ הזה לא שרד היטב - נראה די נורא היום. |
|
||||
|
||||
בילי ג'ואל התחיל דווקא כמין נביא זעם של האורבניות המנוכרת של שנות השבעים, וקיבל המון הערכה על זה. My Life הוא שיר שתפס תקופה בצורה נוקבת. אני חושבת שמעיין יצירתו לא הידלדל אבל הזעם פחת, ולכן ירד לשירים שמחים, ובסוף לגוספל שחיסל אותו סופית כאמן שיש לו מה לומר. (ודווקא River of Dreams מאוד אהוב עלי, וגם For the longest time, אבל אני כאמור לא מחסידי התפיסה "לא זעם לא קונה"). |
|
||||
|
||||
אפרופו בילי ג'ואל: אני נמצא השנה בבוסטון, ואחת המשימות שהצבתי לעצמי לשנה הזו היא לראות הופעות של כמה מוזיקאים שפספסתי אותם כשהיתה לי הזדמנות. התבאסתי לגלות שלסטיווי וונדר ולפול מקרטני אין אף הופעה באופק, ושכל ההופעות המתוכננות כרגע של פול סיימון הן באירופה (אותו דווקא ראיתי פעם בהופעה, עם גרפונקל, אבל אני צריך תיקון לחווייה המאכזבת ההיא). אז למה לא בילי ג'ואל? הוא לא מהקליבר שלהם, לטעמי, אבל עדיין אחלה, ואני יודע שהוא מופיע די בקביעות בניו יורק, לשם כבר נסעתי פעמיים בחודש האחרון רק בשביל הופעה. מה שלא ידעתי זה שרוב ההופעות שלו בניו יורק הן סולד אאוט חודשים מראש, ושב-stubhub, כרטיס למקום לא-משהו עולה באיזור 500 דולר, וכרטיס למקום טוב יכול להגיע ליותר מאלף. בינתיים אני מתאפק. (אני חוסך מהקהל את ה-wish list הג'אזי שלי.) |
|
||||
|
||||
500-1000 דולר זה המון. כמה עולה (או היה יכול לעלות) כרטיס למקרטני אם כך? |
|
||||
|
||||
אני ראיתי את מקרטני בבוסטון לפני שנים ספורות, נדמה לי שבסביבות 100-150 דולר אפשר היה למצוא מקומות, גם אם לא בשורות הראשונות. |
|
||||
|
||||
אז אפשר ללכת עוד יותר אחורה: השורשים של הרוק כולו הם הרי בלוז וגוספל. ואלה שני הענפים שמורידים או מרוממים בהתאמה, לכן, אפשר לקרוא להם לנון ומקרטני, גם כן בהתאמה. האחד מדגיש את הכאב, מתחפר פנימה - השני שואף לגבהים, לדבקות. הייתי מרחיבה ומקשטת אבל יש לי המון עבודה והבנתם, נכון? |
|
||||
|
||||
הופתעתי לגלות שבמצעד שנות השבעים של גלגלץ, בלי להתייחס לפייבוריטים האישיים שלי, מקרטני נעדר לחלוטין. טוב, לא לחלוטין, כי שיר שלו היה במקום הראשון (וגם במקום ה 99), אבל אני חושב שזה פאול כי הביטלס שייכים לשנות הששים. הרי האלבום הוקלט בתחילת 69' (לפני Abbey Road). עוד נעדר- סטיבי וונדר. אם לא As, שהקאבר שלו נשאר יותר חקוק בזכרון הקולקטיבי מהמקור1 אז לפחות Another Star. דיברנו על להרים בפתיל הזה... עוד כמה אנקדוטות- ראיתי ברשימה את Mandy אבל הוא היה של בארי מנילו. אני חשבתי על I'm Mandy, fly me של 10cc ואז נחתה עלי ההבנה ששלשה שירים שמאוד אהבתי בזמן אמת היו של אותה להקה ולא ידעתי אז. השניים האחרים היו כמובן Dreadlock holiday ו I'm not in love (שכן נכנס למצעד) ייצוג יתר לקווין ואלטון ג'ון, בגלל הסרטים כמובן (לא שלרפסודיה בוהמית לא מגיע, הוא גם בשלישיה המובילה הפרטית שלי). רק שיר אחד של ELO, וגם הוא בגלל הסרט. ואיפה סופרטרמפ לכל הרוחות? __________ 1 שלא לדבר על Passtime Paradise :) |
|
||||
|
||||
מסכים, זה מחדל חמור שאף שיר של פול מקרטני, וינגז או סופרטרמפ לא נכנס, בזמן שפסולת מוזיקלית כמו I Can Boogie ו-Daddy Cool כן נכנסה. שיר אחד של סטיווי וונדר דווקא כן מופיע ברשימה - Isn't She Lovely. מצד אחד אני מופתע ואף מתקומם כנגד ההתעלמות הזאת, אבל מצד שני אני קצת שמח לאידו, כי אני עדיין מחומם עליו אחרי ההופעה הזוועתית שהוא נתן בדבלין לפני חודשיים. הוא ממש שבר לי שם את הלב (וחורר לי את הכיס). ואריק - איזה קאבר "חקוק בזיכרון הקולקטיבי" יש ל-As? בזיכרון שלי לא חקוק שום קאבר כזה. גם אני לא ידעתי עד לא מזמן ש-Dreadlock Holiday ו- I'm Not in Love הם של אותה להקה, אבל האסימון נפל בשנה שעברה, בהופעה של ה-Ringo Starr All-Stars, שם השתתף גרהם גולדמן מ-10cc ששר את שני השירים. |
|
||||
|
||||
מה זאת אומרת- ג'ורג' מייקל ומארי J בלייג' ב 1999, נטחן בערוצי המוזיקה והגיע גבוה בטבלאות (הופץ רק מחוץ לארה"ב). לי אין בעיה שיכניסו את I Can Boogie , בוני אם (את הביצוע שלהם ל Sunny מאוד אהבתי בזמנו) בארי מנילו וכמה אבבא שהם רוצים. כמו שאמרתי, זה לא עניין של טעם האישי. מקרטני תמיד היה פופולרי. בטח אם היה נכנס זה היה עם שיר הנושא של ג'יימס בונד. כנראה שהרשימה לבחור ממנה היתה די מוגבלת, אחרת נראה לי שהמצביעים לא היו שוכחים להיט ענק כמו Porque Te Vas |
|
||||
|
||||
"לנון היה גאון מוסיקלי כפי שמעידה במיוחד המוזיקה שיצר אחרי החיפושיות." אילו היית עושה דירוג מאוחד של כל שירי הביטלס ויוצאיה, האם איזשהם שירים של לנון היו מתברגים גבוה? אם כן, אילו? שאלה פתוחה לכולם... אני די בור בקריירת הסולו של לנון, אבל הלהיטים הגדולים שאני מכיר די עלובים בעיני. ברור ש-Imagine בלתי נסבל, אבל לטעמי Woman לא יותר טוב, וגם לא Jealous Guy, Whatever Gets You through the Night, Give Peace a Chance, Stand by Me ו-Love. אני מנסה להתפעל מהלחן של Watching the Wheels, כי הוא מתפתל כזה ומעניין, אבל לא מצליח, הוא פשוט לא פוגע בעיני. את הלהיט היחיד שלו שהכרתי בזמן אמת (כשיצא, ארבע שנים אחרי שלנון עצמו, אה, יצא), Nobody Told Me, אני בהחלט מחבב, אבל שיר גדול הוא לא. אם לא שכחתי משהו שאני מכיר, אז רק Working Class Hero הוא איכשהו משהו, וגם הוא יותר בגלל האטיטיוד בשירה מאשר בגלל לחן או עיבוד או משהו שיכול להתקשר לגאונות מוזיקלית. קצת קשה להשוות אותו לשירים של הביטלס, כי אצלם האטיטיוד בשירה היה פחות חשוב, והגאונות המוזיקלית יותר. אבל אני לא רואה בכל הדגימה הזו מקריירת הסולו שלו צל צילה של גאונות מוזיקלית כמו שהיתה לביטלס. (ופול מקרטני עוד פחות, אם כי ההיכרות שלי עם מקרטני פוסט-ביטלס לא הרבה יותר מקיפה. זה יהיה קצת משפיל לשבח דווקא את Say, Say, Say, נכון? אבל זה שיר באמת טוב, והקונטרסט בין סגנונות השירה של מקרטני וג'קסון עושה חסד עם שניהם. וג'ורג' הריסון? מגיע קצת מעל לנון עם My Sweet Lord, וגם Set on You מפתיע לטובה.) |
|
||||
|
||||
מסכים בהחלט בעניין לנון.השירים שלו לא נחקקו בליבי מעולם. יש מצב ששוקי שמאל מת על לנון בגלל הדמיונות של לנון על-שלום,אהבה,שמאל,גלאון,שחור עכשיו,נשים בשחור וג'ויינטים בשקל שישים (קונה גם ב50).יש מצב. |
|
||||
|
||||
לדעתי אספקט מכריע הוא שהרבה ממה שאנחנו מכירים כשירים של הביטלס שנכתבו ע''י לנון ומקרטני, והאריסון, זה בזכות הביטל החמישי ג'ורג' מרטין שעשה את התיזמור והעיבודים הגאוניים. |
|
||||
|
||||
זו אפשרות אחת. אפשרות שנייה היא שקרה ללנון ומקרטני מה שקרה לרוב מוזיקאי הרוק המבריקים מאז ועד היום: הברק שלהם מתעמעם מהר (אצל לו"מ פחות מהר מהממוצע), ולעתים קרובות בפתאומיות (כלומר פער גדול בין האלבום המבריק האחרון לאלבום הלא-מבריק הראשון). |
|
||||
|
||||
מה שמזכיר לי בעצב את תחושת הזעזוע המסוים וחוסר האמון שהיה אחרי שהביטלס היתפרקו, במיוחד אחרי שזה גלש לפסים של עוינות והתקפות הדדיות ביו ומקרטני ( שכנראה התחיל) ולנון. מקרטני לעג ללנון בשיר Too Many People, "יותר מדי אנשים רוצים חלק בעוגה...זאת היתה הטעות הראשונה שלך, לקחת את הזדמנות הפז ושברת אותה לשניים", ולנון בשיר התגובה How Do You Sleep? ענה "הדבר היחידי שעשיתה היה אתמוך, ומאז שהלכת אתה רק עוד יום" (יותר שנון לטעמי :(, לחן קליט יותר ועיבוד ביטלסי). |
|
||||
|
||||
''הדבר היחידי שעשיתה היה אתמול, ומאז שהלכת אתה רק עוד יום'', כמובן. |
|
||||
|
||||
התאוריה שלי - ללא שום ביסוס אקדמי - היא שדוקא עלייתו של הריסון לדרגת מלחין וכותב שירים מצויינים באלבומים האחרונים הביאה לפירוק הלהקה. האגו של ג'ון אולי יכול היה להכיל (בקושי) עוד כשרון אחד לידו - פול - אבל כותב ומלחין נוסף, ועוד כזה שמכניס שירים למקומות הראשונים במצעדים היה כבר ממש יותר מדי בשבילו. |
|
||||
|
||||
כרונולוגית זה היה הפוך- הריסון התחיל לפרוח כשהלהקה הפסיקה להיות להקה. בהקלטת אבי רואד הם כבר תוארו כיוצרים די עצמאיים כשכל אחד משתתף כלהקת הלווי של האחרים. תערו של אוקהם- זו היתה הנוכחות המעיקה של יוקו. |
|
||||
|
||||
הם היו עצמאיים כבר באלבום הלבן. |
|
||||
|
||||
מכיוון שאנו לא יודעים מתי הריסון החל לפרוח, אלא רק מתי התחלנו לראות (או לשמוע) את תוצאות הפריחה שלו, יכול מאוד להיות שהפונז והאינטואיציה המצוינת שלו הצליחו לשים את האצבע על נקודה קריטית בדינמיקה של הלהקה. התיאוריה הזאת הגיונית להפליא. |
|
||||
|
||||
תחילת הפריחה של הריסון היא באמצע שנות ה60 כשהתוודע למוזיקה ההודית דרך ראווי שנקר. (מאוחר יותר הוא גם נמשך למיסטיקה ההודית שהתבטאה בפגישה עם המהארישי.) באלבום Revolver משנת 1966 נכללים 3 שירים פרי עטו. אלבום הסולו הראשון שלו (המשולש) כולל ברובו שירים שנדחו בתקופת הביטלס. |
|
||||
|
||||
הלהיטים של לנון מקריירת הסולו לפני 1980 הם "אינסטנט קארמה" (We all shine on) "חלום מספר 9" (אבאוואקאווה פוסה פוסה) וכמובן "דמיין" ו"תנו צ'אנס לשלום". השניים הראשונים נשמעים לי רעננים היום לא פחות מהמיטב של מקרטני1,2 והשניים האחרונים פשוט נטחנו עד דק. אימג'ן הוא כמו יסטרדיי- מי שלא ישים אותו בחמישיה הפותחת של הביטלס זה רק בגלל שהוא יצא מכל החורים. אבל קריירת הסולו של ג'ון לא נבנתה על להיטים אלא על שירים אישיים כמו Mother ו Cold Turkey מהצד הכואב, ו Woman מהצד המתוק. _____________ 1 כבר אמרתי בתגובה 686613- Another day ואוסיף את הדוד אלברט, למרות שלוקח לו יותר מ 2 דקות להגיע לפואנטה. לא התועבה של שנות השמונים. 2 חלום מספר 9 בכלל נשמע כמו משהו שג'ורג' הריסון כתב. וכן, גם אני אוהב את להיטי הסולו של הריסון. |
|
||||
|
||||
2 אוי, זה נהדר, השיר הזה, וגם הקליפ המלווה. אחד הדברים שאני מחבב אצל הריסון זה שהוא לקח את עצמו עם הרבה פחות רצינות ופאתוס מאשר ג'ון ופול, הראשון בעיקר. |
|
||||
|
||||
תודה. את רוב השירים האלה לא הכרתי. רושם ראשוני משמיעה אחת בקושי: אינסטנט קארמה - אני יותר אוהב אותו מכל שיר סולו של לנון שהכרתי. חלום מס' 9 - הכרתי רק את הפראזה שציטטת, והיא מעאפנה, שאר השיר יש לו פוטנציאל. אני חושב שיש לי בעיה כללית עם לנון ברוב השירים שהוא שר - הוא שר נורא רכרוכי, לפעמים נדמה שבכוונה, ואפילו ב-Mother. זה לא רע אם הלחן הורס כמו Across the Universe. אחרת זה מעצבן (אותי). אני לא מסכים שאימג'ן הוא כמו יסטרדיי, הגם ששניהם נטחנו עד דק. אם אני מנסה לדמיין שאני שומע אותם בפעם הראשונה, יסטרדיי הוא לחן מבריק1, ואימג'ן סתמי. אובייקטיבית, אני פחות מוזיקאי ממך שלא לדבר על אחרים כאן, אבל אני חושב שספירה פשוטה של אקורדים תמצא פער ניכר. Another Day לחן חביב - כמו לחנים חביבים של הביטלס לא מהשורה הראשונה שלהם, ובלי אלמנטים אחרים שעשו את הביטלס. הדוד אלברט נהדר, ואני חושב שהיה יכול להיות שיר של הביטלס בלי להתבייש. קרקרבוקס פלאס באמת מצוין. 1 ועם זאת, בחמישייה הראשונה של הביטלס? אני בטוח בלי למנות שיש להם יותר מעשרה שירים עם לחן לא פחות מבריק שנוסף לו גם עיבוד מבריק ו/או רוח נעורים ואנרגיות של רוק. |
|
||||
|
||||
1 סקר? |
|
||||
|
||||
או אולי דירוג? |
|
||||
|
||||
עם Something במקום ה-19 ו-My sweet Lord במקום ה-57, זה לא דרוג, זו רשימה מבחינתי. |
|
||||
|
||||
עשרת הגדולים של הביטלס בעיני מסודרים כרונולוגית. יש לי הסבר מנומק לכל אחת מהבחירות חוץ מאשר I'm Only Sleeping שהוא בחירה אישית - פשוט חביב עלי במיוחד. She's a Woman
Ticket to Ride Yesterday Girl Nowhere Man Eleanor Rigby I'm Only Sleeping Strawberry Fields Lucy in the Sky with Diamonds She's Leaving Home A day in a Life Fool on the Hill I am the Walrus While My Guitar Gently Weeps Because Something |
|
||||
|
||||
:) זה כמו חמשת ספרי טרילוגיית המוסד |
|
||||
|
||||
לא יודע, אני מכיר שלושה. |
|
||||
|
||||
וטוב שכך. מעיון בערך התברר לי שישנם שבעה ספרים בסדרה שאסימוב עצמו כתב. |
|
||||
|
||||
והמדריך לטרמפיסט בגלקסיה שהוגדר כ''טרילוגיה בת ארבעה חלקים''. |
|
||||
|
||||
לפי זכרוני גם לו היו בסופו של דבר 5 חלקים. |
|
||||
|
||||
נכון, ובזכותך למדתי עכשיו על קיומו של הסיפור הקצר "Young Zaphod Plays it Safe" (Young_Zaphod_Plays_It_Safe [Wikipedia]). |
|
||||
|
||||
מאזיני "כאן 88" בחרו את השירים הגדולים ביותר של הלהקה האגדית "ג'ורג' הריסון וחיפושיות הקצב". למרבה ההפתעה, עד המקום הרביעי טיפסו שירים של שני החברים הזוטרים בלהקה, ג'ון לנון והבסיסט פול מקרטני! ברצינות: Something היה גם בעשיריה שלי, While my Guitar לא, אבל בהחלט יצירת מופת (עד כדי מקדם שחיקה גבוה). Here Comes the Sun? חביב מאוד, אבל אני בספק אם הוא אפילו בין המאה האהובים עלי שלהם. אולי הוא קלע לרוח הזמן של החודשים האחרונים. שלושה שירים בעשיריה שלי הם שירים שלא הכרתי לפני פרויקט הביטלס האישי שלי (תגובה 711611), ושיחק לטובתם אפקט החידוש המהמם, כלומר, לא יודע כמה אוהב אותם עוד עשר האזנות: I'm Only Sleeping (מצטרף אליך), Being for the Benefit of Mr. Kite, ו-Blue Jay Way1. נדמה לי שארבעה מהעשיריה שלי הם משלושת האלבומים האחרונים, שעוד לא הגעתי אליהם בכלל בפרויקט. 1 אני אוהב את הדמיון המתעתע שמצאתי בינו לבין Let there be More Light של הפינק פלויד (משלב כניסת השירה), שגרם לי גם לתחושה שהוא הקדים את זמנו בכמה שנים. אבל כבר עכשיו אני חושב שהגזמתי, והוא לא משתווה אפילו לשכנו לאלבום, הניבתן. |
|
||||
|
||||
גם לי נראה שחכמת ההמונים לא עובדת במצעדים. גם אחרי שזכינו למצעדי עשור שנעדרו מהם לחלוטין מאורות גדולים, אני עדיין מופתע ששדות תות לא מקבל כרטיס אוטומטי לעשיריה, שלא לומר החמישיה, הפותחת. אגב שדות תות, יש שם את ההוק של המונוטוניות של השירה שתמיד תופס אותי -Living is easy with eyes closed - שמונה הברות רצופות, בזמן שהלווי עושה את הירידה (שמופיעה גם בפתיחת השיר). דרך אגב, לרשימת השירים עם הוק של שירה מונוטונית שנתפסתי בו הצטרף By the way של רד הוט צ'ילי פפרס. הם עושים את זה הרבה, אבל בדרך כלל במעין ראפ (Scar tissue לדוגמה, שיש בו שני קטעים שונים של שירה מונוטונית) |
|
||||
|
||||
Here Comes the Sun, מסתבר, הוא לא רק גחמה של מאזיני כאן 88, הוא מוביל את שירי הביטלס בסטרימינג (לא ברור לי אם עולמי, או בבריטניה, או מה). גם ערכו באוזניי עלה כששמעתי אותו עכשיו בתשומת לב ובאיכות סאונד סבירה, וגיליתי את כל נפלאות העיבוד והצליל שלו. |
|
||||
|
||||
אז קבל את הגירסה היפה של ג'ייקוב קולייר (הגאון) לשיר: https://youtu.be/dXf1nUVdVuM |
|
||||
|
||||
באמת יפה, תודה. |
|
||||
|
||||
גאון, ללא ספק. אני לא אוהב את הביצועים שלו. חסרה לי נשמה. יוטיוב הציע לי את הביצוע שלו ל Moon River, חשבתי שיתאים לו יותר, וגם התאכזבתי. אבל הדהקונסטרוקציה שהוא עשה לסר דיוק של סטיבי וונדר היתה מאלפת. הוא מסביר נהדר. |
|
||||
|
||||
לטעמי השיר הכי טוב של הרביעיה הוא Because. למה? ככה. |
|
||||
|
||||
גם בעיני הוא אחד היפים שלהם, אבל שני השירים האהובים עלי ביותר מתוצרתם הם When I'm 64 ו-She's leaving home. |
|
||||
|
||||
מקארתניזם! |
|
||||
|
||||
טוב! ושאלה- איך אני יודע איזה שיר אני הכי אוהב? הרי בבוקר אני יכול לאהוב יותר את "היא באה השמש", בצהרים את "ל.ס.ד" ובערב את "שדות תות". אם אני מנסה להזכר איזה שיר שמעתי הכי הרבה פעמים לפני שיצא לי מהאף, אפילו זה קשה לי. זה היה לפי תקופות. פחחח... הרי אני אפילו לא מסוגל לבחור את עשרה השירים הכי טובים שלהם. תגובה 687404 |
|
||||
|
||||
היא באה השמש? |
|
||||
|
||||
"שבלול" יצא ב 1970. אין ספק שהיתה השפעה. |
|
||||
|
||||
מצעד השירים הכי ביטלס לא של הביטלס: 1. תראה מה עשית של להקה אוסטרלית בשם Jet. לא רק שהם גנבו את המלים של Sexy Sadie, גם העיבוד והנגינה מאוד ביטלסים. המתופף ממש עושה רינגו, וישנו קטע המעבר שמזכיר כל כך הרבה שירים של הביטלס עם מעבר התופים, צבע הגיטרה, ומהלך בס מקארטני קלאסי (כמו באובלדי אובלדה) שמבוצע על הגיטרה. 2. זורעים את זרעי האהבה של Tears for Fears. כל השיר באווירת התקופה הפסיכדלית של הביטלס (I am the Walrus) ויש בו אפילו סולו קרן יער 3. מר שמיים כחולים של ELO. ג'ף לין הוא אוהד גדול של הביטלס, והיה גם חבר של ג'ורג' הריסון. השיר כולו (למעט ה outro הארוך אחרי שהשיר "נגמר", שחוזר להיות ELO) ספוג באווירה ביטלסית. מקצב הפתיחה מזכיר את קטע המעבר מ A day in a life ויש כמה רפרורים שנראים לי מכוונים לגמרי- צליל הפטיש המכה, ההתנשפויות והטרומבון. ובעברית? לדעתי המקום הראשון הוא של "מי מפחד מגברת לוין" של השלושרים (הלחין שלום חנוך). הפזמון מזכיר את צוללת צהובה, וככל שהשיר מתקדם הוא נכנס יותר לאווירה ביטלסית עם החצוצרה ובסוף קצת Hey Jude. מעניין שהאווירה הביטלסית הזו שאני מדבר עליה שייכת לא מעט לביטל החמישי ג'ורג' מרטין. |
|
||||
|
||||
הסולו ב- Sowing the seeds of love נשמע לי כמו חצוצרה, ולא קרן יער (וגם זה ביטלסי, ע"ע Penny Lane). |
|
||||
|
||||
נכון. הסולואים הם חצוצרה ואורגן המונד. זה רק אני או שמעבר הגיטרה כאן מזכיר מאוד את Ticket to ride? |
|
||||
|
||||
גם לדעתי יש דמיון מסוים. נחמד. |
|
||||
|
||||
ולרשימה שלך אני מוסיף את In My Own Time, שיר מוקדם של הבי-ג'יז. |
|
||||
|
||||
וואלה, לא הכרתי. אם היית אומר לי שזה טייק מוקדם ולא מוצלח של taxman הייתי מאמין.האוסטרלים האלה אפילו אימצו מבטא ליברפולי. |
|
||||
|
||||
3א. גם סולו הגיטרה המוצלח באמצע מר שמיים כחולים מאד האריסוני באופיו. 3ב. לחובבי הז'אנר - השיר כולו מתנגן על סצינת הפתיחה של שומרי הגלקסיה Vol2, וכיוון שזהו החלק הכי מוצלח בסרט, אני אשים אותו כאן. כי עצים רוקדים על שמיים כחולים, כמה רע זה כבר יכול להיות? |
|
||||
|
||||
>> סולו הגיטרה המוצלח באמצע מר שמיים כחולים מאד האריסוני באופיו. דווקא לי הסולו הזה לא נשמע האריסוני במיוחד. בפרט, הפראזה האחרונה בסולו היא ב"שני קולות" עם סאונד דיסטורשן, שזאת פרקטיקה שהפכה לפופולרית מתישהו בשנות השבעים, ולא זכורה לי מאף שיר של הביטלס. |
|
||||
|
||||
השלושרים באופן כללי, ובפרט, חוץ מגברת לוין, גם ''האוהבים את האביב'', קומפלט עם מעבר הודי כדי לא לקפח את הריסון. |
|
||||
|
||||
אם מדובר על הביטלס המוקדמים, אז זו כמעט שאלה חסרת משמעות כי מרחב הצליל של כלל הרוקנרול של התקופה היה מצומצם. אבל שיר אחד בכל זאת הצליח לבלבל ציבורים רחבים לחשוב שהוא של הביטלס, המוקדמים אני מניח. פעם היתה בגל"צ התוכנית "נכון לעכשיו", ובה החידון "תו השעה", שבה מאזינים היו צריכים לזהות שיר על סמך קטע קצרצר מתחילתו, שהלך והתארך ככל שהתארכו הימים ללא פיתרון. היו מעלים חמישה מאזינים ליום, אאז"נ, והיו כמובן תמיד כאלו שבזבזו את הזמן עם ניחושים של שירים מפורסמים הרבה יותר מדי. שיר אחד בלט כשיר זיקית: לא משנה מה היו הצלילים, פעם ביומיים-שלושה מישהו היה מנחש שזה "Umbrella של הביטלס", כשהכוונה כמובן ל-Bus Stop של ההוליז (ההוליס?). אני צריך להודות שהנער שהייתי גם חשב שזה של הביטלס, עד שהתגלחתי על זקנם של אותם מאזינים. |
|
||||
|
||||
יו, איך אני זוכר את "תו השעה" (בהתחלה עם דובי לנץ ובהמשך יואב קוטנר). נדמה שגם כשסכומי הזכייה תפחו עקב חוסר זיהוי, הם היו לא יותר מכמה אלפי שקלים, והיום בטח היו מעוררים הרבה פחות התרגשות. הייתי מתחרפן ממאזינים שמתקשרים ואומרים משהו כמו "יש פתיחה של פסנתר, אז אני מנחש שהשיר הוא 'עוף גוזל' ". כאילו שאם יש 8% דימיון במוזיקה, אז הם יקבלו 8% מהפרס. ובחזרה לענייננו: לדעתי השיר הישראלי ההכי מושפע-ביטלס, נדמה לי שאפילו במוצהר, זה "מה איתי" - קומפלט עם ה"נה נה נה" סטייל היי ג'וד. |
|
||||
|
||||
תמיד חשבתי שהלחן של ''מה אתי'' הוא של שמוליק קראוס. עכשיו ראיתי שהקרדיט משותף לו, לג'וזי כץ ולשלום חנוך. כשאני מזמזם לעצמי את השיר אני יכול לנחש למי מגיע הקרדיט על כמה מהפראזות. |
|
||||
|
||||
הנה ג'וזי כץ מספרת על הלחנת "מה אתי", ועל הקרדיט שהיא קיבלה באיחור גדול. |
|
||||
|
||||
אלו גם שני השירים שנחשפתי אליהם לראשונה כשמורתי הדגולה לאנגלית בתיכון הביאה אותם כעזרי לימוד - מוצלחים ביותר. |
|
||||
|
||||
בדיוק אתמול הגעתי לשיר הזה בחפירתי הסדרתית בויקיפדיה (וספוטיפיי) על שירי הביטלס. אנקדוטה נחמדה מפי ג'ורג' מרטין: למרות שבשיר בבירור אין תופים, רינגו ניגן תפקיד חשוב בהקלטה. הוא עשה מטרונום בהיי-האט, מוזרם לאוזניות של מרטין ושל לנון, כדי לסנכרן את הנגינה שלהם - לדברי מרטין בגלל שהוא (מרטין) חסר חוש קצב. |
|
||||
|
||||
אין לי מושג מה זה "עשה מטרונום בהיי-האט" אבל מטרונום מכני לא היה יכול להשיג אותו אפקט בפחות מאמץ? |
|
||||
|
||||
אבל הסיפור הרבה יותר שווה ככה. |
|
||||
|
||||
אתה אומר שזה השיר הכי יפה של הביטלס, ואז מציע לקצץ בהשקעה בו? (-: (ואז המטרונום הזה היה מסתובב עשורים במועדונים של מטרונומים1 ומספר שהוא החיפושית החמישית, מצטרף למועדון הלא קטן של "חיפושיות חמישיות" שמרטין הוא חבר כבוד בו? לא תודה. 1 מה עושים במועדונים של מטרונומים? רוקדים טכנו!) |
|
||||
|
||||
הה. הצחוק הראשון (וככל הנראה האחרון) של היום! תודה. |
|
||||
|
||||
עם כל הכבוד למטרונום (ויש כבוד) נגינה עם מטרונום מכני נשמעת מכנית. אני בטוח שכשרינגו עשה “מטרונום” לחבריו הקצב שהוא נתן לא היה באמת אחיד אלא הגיב בזמן אמת לנגינה של האחרים. |
|
||||
|
||||
אוי. לא הכנסתי את Hey Jude |
|
||||
|
||||
דוקא לא אוי. המנוני ופשטני מדי בעיני. נחמד מאד וכיפי להופעות (של מקרטני), אבל לא בליגה הלאומית שלהם1. 1 ובכלל עוף קצת מוזר יחסית לפורטפוליו - ה'נה-נה-נה-נ-נ-נ-נה' המיתולוגי הוא כל כך לא ביטלסי. |
|
||||
|
||||
טוב, נו. אגב, באחד הסרטונים של ריק ביאטו, לא זוכר איזה, הוא דיבר על התיפוף של רינגו ב A Day In A Life, אז הקשבתי מחדש לשיר כשאני מתרכז בתופים ו- וואו. כאילו שמעתי את השיר בפעם הראשונה. הרי שמעתי אותו עשרות פעמים, ואהבתי מאוד את המעברים, אבל כשמתרכזים רק בתיפוף מרגישים את הגאוניות של רינגו. ללהקות הרוק הגדולות באמת כמעט תמיד היה גם מתופף גדול באמת- לד זפלין1, נירוונה, פוליס, יו 22. לרינגו יש את ה feel לשיר יותר מכל מתופף, ואולי גם את החתימה הכי מובהקת, שמסתבר שהיתה שם כבר מההתחלה. במעברים נראה כאילו יש חשיבות יותר גדולה למכות שהוא לא היכה. וכל יום אתה לומד משהו חדש: ב The End השיר ה(כמעט) אחרון באלבום האחרון של הביטלס יש כמין פרידה, בפעם היחידה, סולואים של כל חברי הלהקה. אחרי סולו התופים המפורסם (שדרש שכנוע רציני של רינגו, הוא שנא סולו תופים) שלוש הגיטרות שמתחרות הן של שאר שלשת החברים (ובדיעבד, לא קשה לזהות מי הוא מי). _________ 1 בונזו היה הגדול מכולם בעיני רבים וגם בעיניי. נראה לי שהוא מככב בראש הרשימות כמו הנדריקס בגיטרה. אבל אצלי, להבדיל משאר עורכי הרשימות, רינגו יושב לבטח במקום השני. 2 לא רק הפתיח המפורסם של Sunday Bloody Sunday. שמעתי במקרה בגלגל"צ פירוק של Where the streets have no name והטראק של התופים, שהוא מאוד ברקע במיקס, פשוט יוצא מהכלל. |
|
||||
|
||||
היה שווה ולו בשביל האזכור - למי שפספס - של הסרטונים של Rick Beato. מעבר לזה שהוא יכול לגרום לך להקשיב מחדש לקלסיקות רוק של הסיקסטיז והסבנטיז, הוא לא סולד משום ז'אנר אחר של מוזיקה ומוצא גם שם פנינים בשירים שהייתי פוסל מראש כפופ טראשי. האמת, לפעמים אחרי סרטון שלו אני מרגיש שאני לא מבין כלום במוזיקה. |
|
||||
|
||||
אני מקבל אותו אפקט בלי צורך להאזין לשום ריק ביאטו. |
|
||||
|
||||
לא ראיתי הרבה (באופן יחסי לכמות שהוא ייצר) סרטונים שלו, בעיקר את הרשימות כדי להשוות עם הרשימות שאני עושה לי בראש ולגלות הפתעות. הסרטון שלו שהכי אהבתי היה דווקא על שיר הפופ הכי מורכב בעולם. הסיפור היה מאוד אנושי וגם כשהוא מסביר את המורכבות של השיר זה לא יוצא טכני בגלל הבעות הפנים שלו ששוות זהב, ואז לא אכפת לי שהחומר הטכני עובר לי ברובו מעל הראש. פשוט רואים כמה הוא עצמו נהנה לחיות מחדש את הסיפור, והרי כל מה שאנחנו רוצים מרשתות חברתיות זה סיפור טוב. |
|
||||
|
||||
באנחת רווחה גיליתי עכשיו שג'ון לנון לא אמר על רינגו "הוא לא המתופף הכי טוב בעולם. הוא אפילו לא המתופף הכי טוב בביטלס." |
|
||||
|
||||
זה תפס כי זה נשמע ממש כמו משהו מרושע שג'ון היה אומר בצחוק. אבל הוא לא היה אומר את זה. ג'ון פול וג'ורג רצו את רינגו עוד בזמן המבורג, לא רק בגלל שהוא התחבר איתם אלא גם בגלל שהוא היה המתופף הכי טוב בלהקות הרוק של ליברפול. פיט בסט רק נראה טוב והיה חביב הבנות. |
|
||||
|
||||
מעבר לזה שרינגו מתופף נהדר ועם סגנון חד-פעמי משלו שאין דומה לו, אני רוצה להציע תיאוריה נוספת למה הוא היה כל כך מושלם בתור המתופף של הביטלס. מתופפים מיתולוגיים בתולדות הרוק נודעו לשמצה במופרעות רבתי אפילו יחסית לנגני רוק ככלל. רבים מהם לא שרדו, ואפילו ב'ספיינל טאפ' יש בדיחה רצה על הענין הזה. רינגו הוא האנטי-תיזה למיתוס הזה, וזה היה חיוני ליציבות של הלהקה. כמו שכבר אמרתי כאן פעם לגבי הריסון - הביטלס יכלה להכיל שני אגו-מניאקים מפוארים, ועוד אחד כזה היה מפרק את הלהקה הרבה קודם. לכן המתופף - והגיטריסט - אולי הכי פחות מוחצנים בתולדות הרוק, ודאי יחסית למעמדם, היו חיוניים להשלמת הרביעייה הזו למשך עשור שלם ופורה. רינגו - אפשר לראות בראיונות איתו - הוא כל כך קול, שאפילו אם לנון היה אומר את השטות הזו, הוא היה מחליק על זה ומתופף הלאה בדרכו. |
|
||||
|
||||
מסכים. אורך הרוח שלו היה יוצא מהכלל. בתקופת האולפן של הביטלס היו שירים שהוא ישב ותופף עשרות טייקים. למשל 21 הטייקים של הלטר סקלטר, שבסופו של האחרון, הגרסה שנכנסה לתקליט, הוא צועק- יש לי יבלות על הידיים. אבל גם הוא בסוף התעצבן על השתלטנות של מקרטני ועזב את הביטלס לשבועיים בזמן ההקלות של האלבום הלבן. בזכות הפתיל הזה ראיתי כמה סרטונים על רינגו. מסתבר שהיתה לו ילדות קשה. גדל בשכונת עוני באווירה דיקנסית, בילה שנה בבית חולים בגיל 7 ועוד שנתיים בבית הבראה בגלל שחפת שחטף בגיל 13. בשיקום שם גילה את התופים. בגיל 15 עזב את בית הספר ועבד בעבודות מזדמנות. בגיל 16 ניגן עם חברים כלהקת סקיפל, אבל עוד לא היו לו תופים, אז הוא השתמש באצבעון וכלי שנקרא לוח כביסה. היה חבר בכנופיה (זה היה או לחטוף מכות מהכנופיה המקומית, או להצטרף אליה ולחטוף מכות מכנופיות אחרות, הוא אמר). בגיל 17 קיבל מאביו החורג סט תופים משומש (בס וסנייר, ומצילה שעשויה ממכסה של פח זבל) שהוא היה לוקח איתו להופעות הלוך וחזור באוטובוס. עבד במפעל וניגן בערבים בלהקה עם החברים שזכתה להצלחה בזכות הצלחת הסקיפל בליברפול. ב 1959 כבר רכש לו שם בליברפול כמתופף והצטרף ללהקה הליברפולית המובילה- רורי סטורם וההוריקנס. ב 1960, אחרי ארבע שנים של התמחות במפעל היה צריך לקבל החלטה לצאת לסיבוב הופעות בן 3 חדשים עם הלהקה בווילס או להשלים את ההתמחות (שנה חמישית מתוך חמש). ההורים שלו היו כמובן בעד השלמת ההתמחות, וגם ארוסתו לא התלהבה, אבל הוא בחר במוזיקה (וזה גם שילם קצת יותר- על ההופעות בקיץ 60' עם רורי סטורם וההוריקנס, הלהקה הליברפולית המובילה באותה עת, הוא קיבל 16 פאונד לשבוע במקום 14 במפעל). באוקטובר 1960 הרורי סטורם וההוריקנס חתמו עם המועדון בהמבורג שבו הופיעו גם הביטלס, ההורינקס המצליחים קיבלו את השורה העליונה במודעות וגם יותר שכר מהביטלס. והנה פריט טריוויה מעניין שגיליתי עכשיו- באותו חודש נכנסו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו לראשונה ביחד לאולפן הקלטות. זה היה בהמבורג, והם התכנסו כדי ללוות את הבסיסט של ההוריקנס שרצה להקליט כמה שירים. לא פיט בסט, לא סטיוארט סת'קליף ולא אף אחד אחר מחברי ההוריקנס. רק ארבעת המופלאים (וכמובן יוזם הארוע לו וולטרס). |
|
||||
|
||||
אין לי מושג על מה אתם מדברים, אבל אאז''נ היה בשעתו קונצנסוס שרינגו הוא מתופף גרוע, החוליה החלשה ברביעיה, ושאהרל'ה קמינסקי יותר טוב ממנו. אני לא יודע אם זה כמו לטעון שערן זהבי יכול להחליף את מסי. |
|
||||
|
||||
משהו כזה. רינגו תמיד נחשב המתופף הכי underrated בעולם. הכי העריכו אותו דווקא המתופפים. הוא השפיע על דור שלם של מתופפים. |
|
||||
|
||||
לא מזמן טיפחתי הגיג מקביל, על "כוורת". כידוע מבין ששת הנגנים שלה, חמישה הוכיחו עצמם כמוזיקאי-על בקריירות סולו. נשאלת השאלה, כמו שאנפף מאיר פניגשטיין, מה רמתו של השישי, מאיר פניגשטיין עצמו, כמתופף, מה תרומתו לצליל של כוורת (לצד תרומתו הבלתי מעורערת לצד ההווי והצחוקים של הלהקה), והאם הם היו יכולים להיות עוד יותר טובים, אם אפשר בכלל לדמיין דבר כזה, עם מתופף אחר1. בזיכרון שלי לא זכורים אצלם רגעי תופים מרשימים במיוחד. בחנתי את ההגיג בהאזנה לשלושת אלבומיהם בתשומת לב מיוחדת לתופים. אכן, ברוב מכריע של השירים יש לתופים תפקיד בנאלי ואף נרפה משהו. ברגעים מפורסמים של קצב שנותן בראש ("טנגו צפרדעים", המכות המודגשות ברגעי מפתח ב"שיר המכולת") נראה שמי שעושה את רוב עבודת הקצב זה גיטרות (מצרך שהיה זמין בשפע ב"כוורת", כמובן). אבל דווקא בקטעים האינסטרומנטליים והמאולתרים מתגלה תיפוף נהדר, חזק יצירתי ומוביל. דוגמה בולטת: הפתיחה של "למרות הכל". עם עד כאן אני לא מדבר שטויות (ברור שכן), אז נראה לי שהאשמה בחוורונם הכללי של התופים בכוורת היא לא בפניגשטיין, אלא אולי בסנדרסון, בכובעו כאדריכל הצליל של כוורת, שלא השכיל לנצל אותם. או שמא העניין הוא אופן ההקלטה. מחפירותיי בויקיפדיה על הביטלס אני למד שהקלטות שירים החלו אז בערוץ תופים שנתן את הקצב, ועל רקעו הוקלטו הכלים והקולות האחרים בהדרגה. אם רצו אפקטים יצירתיים יותר של תופים, היה צריך להקליט ולהוסיף אותם לחוד אחר כך. יכול להיות שבכוורת לא טרחו על החלק הזה. ומה בקטעים האינסטרומנטליים והמאולתרים? ניחוש פרוע, הם הוקלטו מייד כשכל הלהקה מנגנת יחד. 1 מאיר ישראל, לפי ויקיפדיה, סירב להזמנת סנדרסון להצטרף ל"כוורת", "כי הם ניגנו כמו להקה צבאית"! מי עוד היה אז? לזוהר לוי, אומרת ההיסטוריה, היה אגו אמנותי כל כך ענק, שברור שלא היה לו מקום באותה להקה עם סנדרסון. מועמד: עמי טרייביטש! |
|
||||
|
||||
פניגשטיין מתופף טוב. יש לו feel ויש לו חותמת. זה יותר מורגש בקטעים הפרוגיים כמו למרות הכל. לא מי יודע מה יצירתי, אבל מה אפשר כבר לעשות עם המקצבים של גוליית ומדינה קטנה? אני חושב שלכוורת לא היה שיר אחד של Hard Rock מתחילתו ועד סופו, תמיד הם נמסים באמצע לאיזה אומ-צה. בכל זאת באומ-צה של המגפיים של ברוך פניגשטיין מצליח להיות דומיננטי ויצירתי. וכשנתנו לו לדחוף הוא דחף יפה, כמו בסוף של הבלדה על ארי ודרצ'י. בהופעות הוא היה מתפרע בסולו תופים ארוך ומספק (מה ידעתי אז) ביו-יה. הכי חלש שלו לטעמי- העולם שמח: שיר שמתחנן להרבה תופים שמחים ויצירתיים ומקבל תה פושר. הכי מוצלחים לטעמי- המגפיים של ברוך ושיר מלחים. אם אתה רוצה מישהו שישלים את חמשת הגאונים ויתן מאצ' לאולארצ'יק בחטיבת הקצב אני חושב על פיל קולינס. |
|
||||
|
||||
"עם עד כאן" |
|
||||
|
||||
הוא לגמרי היה אומר את זה. ג'ון לנון היה המעמיק והפילוסופי בין חברי הביטלס, אבל היו בו גם עורקים לא סמויים של ציניות ורשעות. אם מישהו מן הרביעיה צפוי לומר דברים מרושעים על האחרים, זה לגמרי הוא. לנון נמנה על אוהבי האנושות המתקשים לאהוב בני אנוש סתם. למען הדיוק כדאי שאדייק ואומר שלנון היה אוהב אדם אמיתי, אבל כלפי בני אדם ספציפיים היו לו לא מעט התבטאויות פחות מלבבות. (למשל יחסיו עם אביו שאותו פגש רק בבגרותו. הוא לא התנכר אליו, אבל השתדל לראות אותו מעט ככל האפשר). |
|
||||
|
||||
השיר הכי מטלטל של לנון יכול להסביר: Mother, you had me but I never had you
I wanted you, You didn't want me So I, I just got to tell you Goodbye goodbye Father, you left me but I never left you I needed you, You didn't need me So I, I just got to tell you Goodbye goodbye Children, don't do what I have done I couldn't walk and I tried to run So I, I just got to tell you Goodbye goodbye Mama don't go |
|
||||
|
||||
אפילו לגבי המעמיק ופילוסופי אני מעלה הסתייגות. |
|
||||
|
||||
יש הסתייגות שנכונה תמיד למפורסמים: אנו מדברים על תדמיות ולא על אנשים שאנו מכירים באמת. ג'ון לנון הוא קרבן צפוי של תדמיתו כנציג האולטימטיבי של נוער הפרחים ההיפים ותרבות הנגד. ידוע גם שהוא לא היה מה שנקרא אדם "נחמד". לנון היה אלים, בוגדני ומרושע. אבל גם אדם רדוף חרטה על מעלליו. |
|
||||
|
||||
אני פשוט חשבתי על הריסון. |
|
||||
|
||||
אני מבין. אבל התרשמותי ממנו היא שהוא דוקא מתאים לטיפוס ה''נחמד'' וההתעניינות שלו בעניינים רוחניים כמו פילוסופיה ומוסיקה הודית וסרטי מונטי פייטון היא חלק ממין תמהונות חביבה ולא מעבר לכך. אבל שוב, אנו לא באמת מכירים אותו. מידת העוינות שתגלה אצל רבים כלפי לנון ודברים שאמר, מעידה שהוא ככל הנראה נגע בהרבה עניינים רגישים. |
|
||||
|
||||
לנון, שבין שאר מעלותיו גם היה פרובוקטור לא קטן, ידע היטב איך לעשות גלים תקשורתיים ורבי השפעה. אני לא בטוח שזה מעיד על רוחניות יתירה. כבר אמרתי שאני לא מומחה ללנון, וברור שבזמן אמיתי לא הייתי חשוף לתקשורת על ארבעת המופלאים. אבל באשר לטוהר כוונותיו אחלוק אנקדוטה אישית. זכורני שכבר בשנות השבעים המאוחרות, אבי - שהיה רחוק מאד מלהיות מעורב בתרבות הפופולרית, וודאי מלהגיב עליה בעוקצנות - העיר שזה יפה מאד לשיר על שלום עולמי ושיוויון בין כולם, כשאתה גר בבנין הכי יקר בניו-יורק. דווקא בגלל שאמירה כזו כל כך לא אופיינית לו, היא נחקקה בזכרוני. |
|
||||
|
||||
אבל זה בדיוק סוג הביקורת שאותו תארתי. האם מי שתומך בפמיניזם ושלום עכשיו גלובלי, אינו יכול לגור בכל מקום שהוא יכול לאפשר לעצמו? מה הקשר בין הדברים? בתחילה חשבתי שאתה מתכוון לאלימות ולזדוניות שלנון גילה כלפי סביבתו (כפי הנראה היה גבר מכה) ולריחוק שגילה כלפי בנו ג'וליאן. ולכן ציינתי שלנון בניגוד לביטלס האחרים לא היה אדם נחמד. אבל הוא היה אדם שקורות חייו המעניינים הפכו אותו במקום לאדם מקופח בעיני עצמו, אנוכי ומרוכז בעצמו, לאדם נדיב ובעל דעות מעניינות ואנושיות. פרובוקטור? אולי, אבל בשם אלו ערכים ותקוות נפלאות. כאשר לנון ובת זוגו הפגינו בישיבה במיטה למען שלום עולמי, למי מפריעה הפרובוקציה הזו ואיזו דרך מקסימה וחכמה להדגים, לממש ולהפיץ את הרעיונות שהפגינו בשמם. בעידן בו הציויליזציה שלנו שועטת אל קצה וזאת בשל העדר הזדהות ואחדות אוניברסלית, אפשר להיווכח כמה חבל, שתקוותיו לא אומצו ע"י יותר אנשים. |
|
||||
|
||||
ללנון היה מעמד די מיוחד בשנות השבעים. האבל כשהוא נרצח היה חסר תקדים עבור מוזיקאי. בונו נכנס למשבצת הזו בשנות התשעים אבל לנון יצר אותה. תקופה ארוכה הוא היה די מסוכסך עם עצמו, ואכן פול מקרטני היה קרוב יותר לג'וליאן מאשר ג'ון עצמו. עוד בתקופה המוקדמת של הביטלס השלשה שיחקו תפקיד של "ילדים טובים" וג'ון היה "הילד הרע"1. אבל יוקו הצליחה ליישר אותו בסוף, ובשנים האחרונות לפני מותו היה שלם יותר עם עצמו. מרגישים את זה גם באווירה של התקליט האחרון שהוציא, שהיא הפוכה לגמרי מזו של תקליט הסולו הראשון שלו מ 1970. ________ 1 1963 מול המלכה! |
|
||||
|
||||
נכון. חשבתי בהתחלה שהפוז מתכוון ליחסים הקשים בין ג'ון לנון לג'וליאן ואמו (שכללו גם אלימות כלפי האם). לנון בחייו האישיים היה רחוק מאד מדמות נער הפרחים שוחר השלום והאהבה שהציג. אבל דוקא השניות הזו, שלנון היה מודע לה, הפכה את דעותיו למורכבות יותר ופחות פשטניות ממה שאלו שאינם מחובביו נוטים להציג. לנון היה חוליה בשרשרת שמתחילה מטולסטוי ונמשכת בגנדי. אלו הן דעות שנויות במחלוקת ומעוררות התנגדות רבה (אפילו של אדם כמו ג'ורג' אורוול), אבל הן ממש לא שטחיות או חסרות חשיבות. |
|
||||
|
||||
אנחת רווחה? אני מצטער על עוד מיתוס יפה שהעוּבדות הורסות בברוטליות. |
|
||||
|
||||
דרך הכתבה הזאת של בן שלו גיליתי את הקינה "שיר לג'והן לנון" (ה-ה' המיותרת במקור), של צביקה פיק. גם אם נשים בצד את העובדה שבערך חצי מהשירים שמצוטטים הם של מקרטני נטו, מדובר בזוועה יוצאת דופן - המילים, הלחן, העיבוד, השירה, ואפילו המיקס הם לא סתם גרועים עד חלשים, אלא גם ב-180 מעלות ממה שלנון היה וסימל. להשוואה: מקרטני, הריסון, אלטון ג'ון, פול סיימון. |
|
||||
|
||||
כבר בזמנו היה אולי השיר המושמץ ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, ולהבדיל משאר הביקורת אז על פיק- ממש בצדק. |
|
||||
|
||||
מי שמתחיל עם "ג'ון" יגמור עם "ברמס" ו"מלר". (סתם, באמת היה צריך מזמן לעבור ל״בראמס" ו"מאלר", רק שחובבי המוזיקה הקלאסית לא בקלות נפרדים משגיאות העבר.) |
|
||||
|
||||
איך אתה עם "אפגהניסטן"? |
|
||||
|
||||
אפע’ניסתן או אפר’ניסתן. או אפעניסתן (כמו עזה). |
|
||||
|
||||
אני, מאז גאליבר, יושב בפינה ושותק. |
|
||||
|
||||
או, באמת תהיתי, מה שורשי ההחלטה המוזרה על-פניה לתעתק את העיצור הערבי הזה (غ) כ-gh או g באלפבית לטיני (מה שגורם לדוברי אנגלית, ובטח דוברי הרבה שפות שמשתמשות באלפבית, הלטיני להגות "אפגניסטן" ו"גאזה"), וממתי כותבים היהודים את השם "בגדד" באות ג', והאם ייתכן שזה בהשפעת האנגלית (יש יהודים בעיר הזו מממש מזמן). אחרי שלושת רבעי שעה של נבירה אין לי תשובות מלאות, אבל הגעתי לזה: 1. ביוונית עתיקה האות גאמה נהגתה /g/ (כמו גימל שלנו), אבל ביוונית מודרנית אחת ההגיות שלה קרובה מאוד (זהה?) ל-غ. אז אולי התעתיק הלטיני מושפע מיוונית. 2. בגדד נוסדה על-ידי חליף מוסלמי, אבל לקחה את שמה מישוב קיים סמוך, שנקרא כך כנראה ממקור פרסי - גם שם היה קיים העיצור غ - אבל יש גם אסכולות אחרות על מקור השם (חפירה די ארוכה בBaghdad#Name [Wikipedia]). בתלמוד הבבלי, מלפני אותו חליף, מוזכר רב חנא בגדתאה [ויקיפדיה], כלומר מהעיר "בגדת". רש"י חשב שזו בגדד, וזה באמת סביר אבל יש שחושבים אחרת. אם זה נכן, אז יש יהודים בעיר הזו מממש מזמן, ואנחנו הקדמנו את האנגלית בגדול. (2 א'. הפירוש בפרסית הוא "ניתנה על-ידי האל". בגלגול הודו-אירופי מאוחר יותר, זה השם הסלבי "בוגדן". אפשר לעברת את שם העיר ל"יונתן".) 3. שתי האנקדוטות האלו גורמות לי לחשוב שאולי העיצורים /g/ ו-غ בעצם לא כל כך רחוקים בהתגלגלות של שפות. 4. אם נראה לנו עיוות שאירופאים אומרים "גאזה" ו"אפגניסטן", היו ערבים שהחזירו בכיוון ההפוך: יש מדינות ערביות שבהן מתעתקים /g/ משפות אחרות ל-غ, ומן הסתם הוגים בהתאם, למשל הונغ קונغ והמכשף غـנדלף. |
|
||||
|
||||
אבל הג’ הזו של בגדת היא כנראה ג’ רפויה (בכתב לא הבדילו בין שתי הצורות) שבוטאה כמו غ הערבית, לא? |
|
||||
|
||||
וואלה! שכחתי שהיתה ג' רפויה. (כמה חזקה ההשערה שהיא נהגתה כמו غ? אם זה נכון, זה סוגר לגמרי את נקודה 3 שלי.) |
|
||||
|
||||
האמינות של רש''י צנחה בעיני אחרי שגיליתי שבנוגע לשמות חיות וצמחים לרוב הוא סתם ניחש ולא היה לו מושג. |
|
||||
|
||||
אני לא חושב שאפשר לקחת אותו כסמכות בשום פירוש שלו; מעצם היותו כל כך חלוצי, ועם אמצעים כל כך דלים למחקר, אין ספק שהוא פספס בכמויות. אני יכול גם להבין למה הוא לא החצין את מידת הודאות/ניחוש שלו בכל פירוש: אולי החצנה כזו לא עלתה על הדעת אז, וממילא הוא היה רשאי לסמוך על הקורא הנבון שישפוט את פירושו בכליו הוא (של הקורא) - הרי לא היו לרש"י מקורות שלא היו לקוראיו. אפשר רק להעריץ אותו על כל המקומות שבהם צדק. |
|
||||
|
||||
תוכל לתת כמה דוגמאות למקומות שבהם הוא צדק, ומקומות שלא? |
|
||||
|
||||
הו, גדול עלי. אני בעיקר נחשף לזה בטורים של אילון גלעד ב"הארץ", שם מופיעים פירושי רש"י פעמים רבות, אבל תמיד כפרט מידע קטן, ואני שוכח מיד. גוגל בצירוף מנוי דיגיטלי יספקו לך דוגמאות די בקלות. משהו אחד אני כן זוכר, בזכות המצגת מתגובה 760342: בתורה כתוב "מצות על מרורים יאכלהו". עד תקופת המשנה כבר לא ידעו מה זה בדיוק "מרור", והתנאים פסקו על חמישה ירקות שרשאים להיחשב למרור, אחד מהם "חזרת". עד תקופת התלמוד כבר לא ידעו מה זה בדיוק אף אחד מאותם חמישה שמות של ירקות, והאמוראים פסקו ש"חזרת" של התנאים היא "חסא". במאה ה-11 במערב אירופה כבר לא ידעו מה זה בדיוק "חסא". רש"י פסק ש"חסא" של האמוראים היא "ליטוגא". "ליטוגא", אנחנו יודעים היום בודאות, היא הירק שאנחנו היום קוראים לו "חסה", ברציפות מאז רש"י (לפחות) ובזכותו. היום מסכימים גם החוקרים הביקורתיים שהוא צדק בזה, אני מניח שלפי שפות שמיות אחרות ששימרו את השם. (אבל, אתם רוצים לצעוק, חזרת היא בכלל שורש חריף! או, זה סיפור משעשע (עניין של טעם) כשלעצמו, אבל בפעם אחרת.) (וגם, חסה זה בכלל לא מר! גם כאן יש לי תיאוריה, אבל לפעם אחרת.) |
|
||||
|
||||
וסרטון שמסביר יפה איך (אינטרפרטציה שלי) רינגו בעצם הפך לביטל הרביעי עוד בהמבורג, ומדוע כשג'ורג' מרטין הגאון זרק את פיט בסט זה היה מתבקש. עדיין בהקלטה של הסינגל הראשון (Love me do) ג'ורג' מרטין לא היה מבסוט מהטייקים עם רינגו ולקח מתופף אולפן (אנדי ווייט). הגרסה המפורסמת (עם אנדי ווייט המדוייק) הגרסה עם רינגו (איכות מופחתת, כי הסליל המקורי אבד והמאסטרינג הוא מתוך תקליט 45 שהודפס ב 600 ומשהו עותקים נדירים) |
|
||||
|
||||
עד כמה ששני הסנט שלי שווים בעניין זה- אני חושב שסיבה חשובה שהקינקס לא הפכו לאחת מהלהקות הגדולות היא חטיבת הקצב הפושרת שלהם, בעיקר התיפוף הדלוח. |
|
||||
|
||||
הביטלס עשו כל כך הרבה דברים חד-פעמיים, שאני מתקשה להבין איך אפשר לומר שה''נה נה נה נה'' הוא לא ביטלסי. |
|
||||
|
||||
זה מסוג ההיגדים שמנטרלים גנרית כל טענה ש-"X הוא בלתי אופייני למוזיקה של הביטלס". עדיין, אני חושב שבמרחב הדברים שלהקות עשו (בלוז 12 תיבות, חליל צד על רגל אחת, ושחיטת עז על הבמה למשל), יש כאלה שיותר רחוקים מהמרחב המוזיקלי שלהם ויש כאלה שפחות רחוקים. לגבי הנה-נה-נה דנן, הטיעון שלי הוא שהביטלס - באופן די מפתיע הייתי אומר לאור מעמדם האייקוני - לא סיפקו ולו רגעים של המנוני רוק איצטדיוניים. פינק פלויד כן, הסטונס בוודאי, לד זפלין גם לדעתי, אפילו הבאנד - כולל נה-נה-נה משלהם באחד הטובים שלהם (מוזמנים למצוא איזה) ועוד רבים וטובים. אפילו הריסון תרם משל עצמו - אבל כבר בתקליט הסולו. ואם זה נראה לך מספיק קרוב כמו יציאות חד פעמיות שלהם מסוגים אחרים - אשמח לשמוע על מה חשבת אפילו סתם בשביל הכיף. |
|
||||
|
||||
אני חושב שהיי ג'וד הוא השיר הכי מקרטני בכל ההיסטוריה של הביטלס1. ככזה, הנה נה נה הוא במקום. זה אולי המנון האצטדיונים היחיד של הביטלס (ולכן גם השיר הכי מושמע שלהם בפער ניכר ברדיו האמריקאי) אבל כבודו במקומו מונח. והמלים? פול כותב לבנו של ג'ון כדי לנחם אותו על גירושי הוריו. מאוד לא ביטלס, אבל אייקוני. אז כן, אני מסכים שזה לא שיר ביטלס אופייני, ואני גם לא יודע איזה מעשרת (הקסא) הגדולים הייתי מוציא כדי להכניס אותו, אבל עדיין קשה לי עם זה שהוא בחוץ. ______ 1 הלחן המז'ורי, אין בכלל טונים חוזרים בלחן למעט הכפלות מאוד מקרטניות, לווי פסנתר דומיננטי, ואריאציות על הרמוניות של אצטדיוני כדורגל אנגליים. וכמובן המלים. |
|
||||
|
||||
בתוך השיר הזה הנה-נה-נה בהחלט במקום, אין לנו ויכוח. |
|
||||
|
||||
מעניין, אף פעם לא חשבתי על ה"ננה נה נה" בתור רוק איצטדיונים. הוא יכול לעבוד ככזה, אבל לדעתי הוא סתם נועד להיות כיף עממי שלא נגמר, אולי יותר שירה בציבור. אני באמת חושב שהטענה "X הוא בלתי אופייני למוזיקה של הביטלס" כמעט לא יכולה להיות נכונה. אולי אם יש קלישאה שהרבה להקות לפניהן עשו אז אפשר לומר שזה לא ביטלסי, אבל זה בוודאי לא נכון לביטלס המוקדמים ואני מניח שגם לביטלס היותר בשלים היו לא מעט כאלה. יציאות חד פעמיות אחרות שקופצות לראש שלי מיד: * שני ה Honey Pie באלבום הלבן, כל אחד הוא יחיד מסוגו (למדתי מויקיפדיה שמקובל לבוז לזה הפראי, אבל בעיני הוא ממש נחמד). * הפרוטו-רוק-כבד של "הלטר סקלטר" (שאם הוא בישר את הרוק הכבד, לטעמי הוא לא עומד היטב במבחן איך הוא נשמע אחרי הרוק הכבד). * בגלל * אני רוצה אותך (היא כל כך כבדה) * שַׁחרור |
|
||||
|
||||
בעקבות הרשימה שלך: * הלכתי לשמוע (שוב?) את הלטר סקלטר בעקבות הרשימה שלך ועכשיו אני יודע מי מככב אצלי בראש רשימת הגרועים של הביטלס. השיר הראשון שאני מכיר שלהם שהוא פשוט בלתי נסבל לשמיעה. לא שרדתי עד הסוף1. * בגלל - הוא נהדר, ומכיל הרבה דברים מעניינים והשילוב שלהם אולי חד פעמי, אבל לדעתי1 כשמקשיבים לחלקים בעצמם, הם מאד 'ביטלסי-ים'. ההרמוניות הקוליות מופיעות בהרבה שירים שלהם, וגם הנגינה דמוית-הסיטאר ברקע2 קיימת אצלם בעוד מקומות, למשל ב: * אר"א(הככ) - סאונד רקע דומה נמצא למשל כאן. 1 גילוי נאות - אני בכלל לא ביטלמן מומחה. אז נא להתייחס כך להערותי הנאיביות בתחום. 2 בטח יתברר שאלו בכלל קלידים עם אפקט. _____ מהו המנון אצטדיונים אם לא שירה בציבור מוגברת ל-11? |
|
||||
|
||||
לדעתי הדלתא בין המנון אצטדיונים לבין שירה בציבור הוא צרחה בגרון ניחר: Born in the USA קופץ לי לראש, ואצלנו הדוגמה הכי טובה לדעתי היא הפזמון של "הולך נגד הרוח". בליווי של "בגלל", גוגל לשירותך: צ'מבלו חשמלי, באוניסונו עם גיטרה-דרך-רמקול-לזלי. אל תסגור את התחרות על ראשות רשימת השירים הגרועים בלי להיזכר ב-The Long and Winding Road. בתור מי שקרא הרבה ביטלס בויקיפדיה, אני יודע שמקובל להאשים את העיבוד המגוחך של פיל ספקטור, אבל בעיני השיר בלתי נסבל גם בבסיסו. בדוק גם את Good Night, שלא נחשב לשיר גרוע במיוחד אבל לדעתי הוא לא מוערך מספיק (כשיר גרוע). |
|
||||
|
||||
דוקא TLWR פחות מעצבן אותי, גם אם הוא בהחלט מתאים יותר לאלבומי הסולו של מקרטני מאשר לביטלס10. אם אתה רוצה, מסתבר שיש גרסה נטולת ספקטור. אבל הרשמת עם good night, ממש שיר בינוני של סרט נסיכות דיסני ושיר שראוי לרצפת חדר העריכה של הביטלס, עכשיו אני קצת מצטער ששמעתי אותו2. הסוף שלו כאב כמעט כמו הלטר סקלטר (שעדיין בראש הרשימה שלי, פשוט פיזית הסאונד שלו בלתי נסבל בעיני). 0 מה שנכון לכמה וכמה משירי האלבום הלבן, שמתאימים יותר לאחד המופלאים מאשר ללהקה כיישות הומוגנית בפני עצמה. 1 לולא הייתי יודע שהוא אכן שלהם, זה היה הניחוש שלי. 2 עם כל החיבה שאני רוכש לרינגו שנתנו לו סוף סוף לשיר משהו. |
|
||||
|
||||
אמנם שמאלצי אבל עדיין מנצח את אד שירן בקלות. |
|
||||
|
||||
Abbey Road, בתור תקליט פרידה, מלא בכל מיני דברים חד פעמיים כמו הסולואים העוקבים שציינתי ב The end. Because הוא חד פעמי בגלל שהלחן של ג'ון הגיע מסונטת אור ירח של בטהובן (מנוגנת לאחור). הקלידים לפי ויקיפדיה הם פסנתר חשמלי שמנוגן דרך לזלי ספיקר. חתיכת אפקט! ואם אנחנו כבר כאן, אז יצאה העלאה חדשה "גרסת הבמאי" עם סאונד הרבה יותר טוב של "While My Guitar Gently Weeps" בכיכובו של פרינס. זה השיר שאני הכי אוהב בעולם12, ומלבד המקור זה הביצוע שאני הכי אוהב ביו טיוב. יש הרבה ביצועים עתירי כוכבים אבל בכל אחד מהם אני מוצא משהו "off" שמפריע לי, למשל שהורסים את הפתיחה המופלאה דמויית המורס בפסנתר. בביצוע הזה ג'ף לין, טום פטי ושאר הנגנים מכבדים את השיר ביראת קודש, ופרינס מתחרע עליו, ואני אוהב את זה :) _____________ 1 כי אני אוהב אותו כבר המווון זמן והוא מעולם לא נמאס. 2 יצא לי פעם לשיר אותו על במה מול קהל, וזו חוויה שאנצור לנצח. |
|
||||
|
||||
ויש גם את הגרסה האמריקאית, עם דייב גרוהל על התופים וג'ק וולש על גיטרה. |
|
||||
|
||||
ג'ו, לא ג'ק (ואפשר גם להתווכח אם צריך ל' ב''וולש''). |
|
||||
|
||||
אני מכיר אותו הרבה זמן :) |
|
||||
|
||||
אני לא בטוח בעניין השירה של לנון, בביטלס הוא שר את השירים המחוספסים יותר גם בהתחלה וגם בסוף. טוב, אולי זה בגלל שהוא כתב את השירים המחוספסים יותר... תכל'ס כל הארבעה לא היו זמרים גדולים, והמבטא המאנפף לא עזר. השירה של לנון לא עזרה גם לאימג'ן. אולי הקאבר של אבריל עושה חסד למלודיה שלו? |
|
||||
|
||||
מישהו מעורכי גלגלצ עוקב אחרינו? באחד מבקרי השבוע שמעתי את אימג'ן אחרי שנים של העדרות מהרדיו. לזכותם למחרת הם נתנו גם את ספייס אודיטי של בואי להשוואה. אלו שני שירים מאותו סוג לטעמי- מנגינה מונוטונית מהורהרת בבית, שמתפתחת בפזמון אבל נשארת מהורהרת. ונושא והגשה רציניים. שניהם לטעמי צלחו היטב את עשרות השנים. |
|
||||
|
||||
לדעתי ספייס אודיטי הרבה יותר מוצלח. פחות קיטשי וסכאריני גם במנגינה וגם במילים. ואולי צריך גם לומר שהם יצאו בשלבים מאד שונים בקריירות של שני האמנים. ספייס אודיטי הוא מראשוני הלהיטים של בואי הצעיר מאד, ואכן הוא יותר רענן ומחדש בביצוע וההרגשה. אימג'ן נכתב הרבה אחרי שמחברו כבר היה יותר מפורסם, נו, מישו. |
|
||||
|
||||
כאנקדוטה, שיר ההמשך "מייג'ור טום (שב הביתה)" של הזמר הגרמני פיטר שילינג. הגרסה האנגלית של השיר שימשה כפתיח בסידרה דויטשלנד 83 (בגרסה האנגלו-צפון אמריקאית שלה, עפ"י ויקיפדיה). |
|
||||
|
||||
כן, השיר זכור לי היטב משנות השמונים העליזות. |
|
||||
|
||||
בזמנו קניתי את תקליט האוסף "בום 84" רק בשביל השיר הזה. The horror... |
|
||||
|
||||
למי שנולד באלף הנוכחי המשפט שכתבת דורש ביאור בשלוש רמות לפחות. (ואני פתרתי את הבעייה הנ''ל כשהקלטתי אותו על קסטה מהרדיו). |
|
||||
|
||||
אני ממליץ על הסרטון של השירים הפופולריים ביותר של שנות ה 60 חודש אחרי חודש. 1. מי לא מופיע שם? 2. המון פלצטו. 3. בינואר 64' נכנסים הביטלס כמשב רוח רענן ומשנים את פני הפופ. (לדיון על רינגו- בהשוואה תקופתית התיפוף של רינגו מרשים עוד הרבה יותר1). מדהים כמה מתוך 120 השירים הם שלהם. __________ 1 כך גם השירה של אריק ברדון. |
|
||||
|
||||
אתה צוחק? משמיעים שם שני אקורדים מכל שיר. |
|
||||
|
||||
אני חושב שזה טוב להזכיר לנו את השירים, ואם יש כמה שאנחנו לא מכירים אפשר לחפש אותם ולבדוק אם זה בצדק. לא שאני חושב שיש צורך- אלה שירי פופ בהגדרה. מעניין לראות אילו מהלהיטים של אז שרדו יפה שני דורות וממשיכים להיות מושמעים ברדיו גם היום, ואילו שירים שכן שרדו יפה לא היו להיטי ענק בזמנם. יפה בעיני גם לראות את ההתפתחות המוזיקלית של הפופ מאלביס וסינטרה לביטלס והסטונס, ולהזכר בכמה שירים ששכחתי. |
|
||||
|
||||
>> 1. מי לא מופיע שם? די הרבה (אם לא פספסתי אותם): קרים, לד זפלין, סטיווי וונדר, ארית'ה פרנקלין, הדורז, הקינקס, פינק פלויד, the who, ג'יימס בראון, בוב דילן, ג'ואן באאז, ... על מי אתה חשבת? |
|
||||
|
||||
על נושא הדיון (היהודי השני דווקא הצליח להכניס רגל). זה טבעי שיצירות עמוקות ומורכבות יותר (שדות תות לנצח) לא ינצחו לרוב במדד הפופולריות, אבל כן ימשיכו להיות מושמעות כעבור 50 שנה. המקרים שזה כן קורה (רפסודיה בוהמית) הם המיוחדים. בסרטון ההמשך (שנות השבעים) זה עוד יותר בולט- דיויד בואי איננו (הוא מגיע בשנות השמונים עם Let's Dance), לד זפלין אינם וכו'. במחשבה שניה אני צריך לסייג את האמירה הזו כי הסרטון הוא של סינגלים ופינק פלויד מכרו בשנות השבעים גזיליון אלבומים אבל לא סינגלים. |
|
||||
|
||||
תודה, יש בזה מן המרתק. ההפתעה המרעישה בשבילי - בעצם ההפך ממרעישה - היתה שני הלהיטים של הבי ג'יז. (א) לא שיערתי שללהקה הזו היה קיום לפני הדיסקו, (ב) אם לשפוט לפי חיירונם של שני אלה, והגם שהם היו להיטים, הדיסקו באמת גאל אותם. |
|
||||
|
||||
היה לי בילדותי תקליט (אוסף?) של הבי ג'יז מלפני שגעון המוזיקה. הם היו להקה מצליחה1 אבל ללא ספק הסרט הקפיץ אותם עוד מדרגה. גם אוליביה ניוטון ג'ון היתה זמרת מצליחה לפני "גריז". ___________ 1 אפילו ABBA מכירים את השירים שלהם ברמה של לעשות קול שני. |
|
||||
|
||||
רק עכשיו פתחתי את הקישוריות. ובהיסח דעת אני חשבתי שאתה התייחסת לשיר ההמשך הזה. |
|
||||
|
||||
ועוד בקטגוריית השירה המחוספסת של לנון: Mean Mr. Mustard. (שמתם לב לחיסול המוחלט של הקלטות האולפן של הביטלס ביוטיוב?) |
|
||||
|
||||
כן. הם עובדים על זה כבר הרבה זמן, אבל הפעם נראה שהם עשו חיסול יסודי. |
|
||||
|
||||
מציאה! מחזיק מעמד כבר יותר מחודש, מהר בטרם תאחר! |
|
||||
|
||||
מסתבר שיש רבים שלא אוהבים את אימג'ן. ככל שהזמן עובר גם אני מצטרף אליהם. |
|
||||
|
||||
אני חושב שלשנוא את אימג'ן הולך ביחד עם לשנוא את יוקו. (אם היו עושים על זה משאל בשנות השבעים היא בטח היתה מנצחת את סטאלין והיטלר). ובאותו ענין- הרי אם אד שירן היה כותב את אימג'ן הוא לא היה זוכה לכזו שנאה. |
|
||||
|
||||
לפחות לגבי ירדן, לא שאלתי אותו אבל נראה לי שאין לו בעיה עם יוקו. אם אד שירן היה כותב את אימג'ן היום - לא בטוח בכלל שהיה מגיע למעמד מיתולוגי או אחר בתרבות הנוכחית. |
|
||||
|
||||
כנראה שלא. מה שלדעתי מוכיח את הנקודה שלי שגם השונאים שונאים אותו בגלל מי שלנון (ויוקו) היו. |
|
||||
|
||||
טוב, ההשוואה למקרה הטריוויאלי שבו לא שונאים את מה שלא מכירים לא נשמעת לי מאד מחמיאה. |
|
||||
|
||||
הנקודה ששונאים אותו כל כך בגלל שאהבו אותו כל כך. (בכתבה מוזכר אבוני ואייבורי, התועבה של מקרטני וסטיבי וונדר, שאותו אני שונא פי אלף) |
|
||||
|
||||
(מה שמשעשע זה שזכרתי נכונה שבכתבה מוזכר דוקא מייקל ג'קסון כמבצע הדואט, והלכתי לבדוק מי מביניכם - אתה או יוני בינרט - לא מבדיל בין כל השחורים האלה. ניצחת, אתה צודק והוא לא). |
|
||||
|
||||
עם מייקל ג'קסון היה לו את סיי סיי, הדביק והמעושה אפילו יותר, אך משום מה1 פחות שנוא עלי. __________ 1 נראה לי בדיוק מאותה סיבה שדיברנו עליה- הציפיות שלי מסטיבי וונדר גבוהות יותר. |
|
||||
|
||||
________ 1 כל כל הרבה בדיחות סטיבי וונדר ועיוורון צבעים שעדיף לא לספר כאן. |
|
||||
|
||||
אני מחבב במידת מה את הובנה ושנהב: המוזיקה שמאלצית אבל מספיק מורכבת כדי להחזיק. כמעט כל מה שוונדר עשה באייטיז היה שמאלץ, מקרטני קצת גואל אותו כאן. המטאפורה בבסיס המילים כל כך מתבקשת וטובת-לב שאפשר לראות גם בה שמאלץ, אבל אם הם היו הראשונים לעלות עליה אז כל הכבוד. אני מחבב במידת מה-פלוס את Say, Say Say. לחן מקרטניי לא מהשורה הראשונה אבל כן מהשנייה, וזה לא מעט; וג'קסון כזמר הוא במיטבו כאן, פצצת אנרגיה וקצב. הקונטרסט בין איכויות השירה השונות של השניים מחמיא לשניהם. אגב, בתוכניות האייטיז עדיין נזכרים לפעמים בשת"פ השני שלהם, אבל באמת לא חייבים. המוזיקה היא שמאלץ בלי מורכבות, ומייקל ג'קסון שר רך - מה עשינו בזה? |
|
||||
|
||||
גם את "רק צלצלתי להגיד שאני אוהב אותך" לא סבלתי. רבים מלהיטי הענק של שנות השמונים עשו לי בחילה, בראשם "לחישה פזיזה" של ג'ורג' מייקל. אני לא יכול לשים את האצבע על המכנה המשותף שלהם. כדי לסבך את העניין דווקא אהבתי את שני להיטי הענק של שפנדאו בלט. |
|
||||
|
||||
גם הסטרנגלרס ('החונקים' בעיתונות המקומית) היו לא רעים, עם החום-הזהוב שלהם והאין-עוד-גיבורים. |
|
||||
|
||||
החונקים היו במקור להקת פאנק-רוק. הם מסמלים תופעה רחבה שקרתה בתחילת שנות השמונים של רוקיסטים שהתרככו, אפילו התרככו מאוד, וזכו ללהיטי ענק פופים. No More Heroes הוא מ 77' וגולדן בראון מ 81-82' פוריינר שעשו בשנות השבעים רוק סבאבה הביאו להיט אחד ואז שני עוד גדול ושמאלצי ממנו. סטיקס קודם עלו רמה בשמאלציות ואז הפציצו עם סירה על הנהר האינסוליני. קווין עשו את האלבום The Game ששיגר להיטים לראש הטבלה ושכחו שהם היו פעם רוק כבד אפילו דיוויד בואי שהחזיק מעמד ב 1980 עם האלבום Scary Monsters (פריפ בגיטרה), נכנע ב 83' עם Let's Dance לכל המשפחה, שכלל מלבד שיר הנושא גם את מודרן לאב וליטל צ'יינה גירל והפך לאלבום הנמכר ביותר שלו (יותר מזיגי סטארדאסט). |
|
||||
|
||||
לא מזמן עשינו חפירה מקיפה למדי על האייטיז (תגובה 729225) אז אחסוך כאן דיון כוללני יותר. רק אציין על וונדר שהרבה שנים הייתי בדיסוננס עליו. בעיתונות (בפרט "מעריב לנוער") כתבו על מוזקאי-על שהמציא מחדש את הקצב, וכשאני פותח את הרדיו מה אני שומע? את "רק צלצלתי" ואת Part Time Lovers. מילא אם זה יפה או לא (לא), טוב או לא (לא), אבל מה זה פה, האם שכחתם, איפה הקצב שבהטתחתם? כן יצא לי לשמוע לא מעט את Hotter than July, בסדר, קצבי, אבל האוזניים שגדלו על מייקל ג'קסון ופרינס לא שמעו כאן גליק גדול. הבנתי בתיאוריה שכנראה היה פה שמח לפני שנולדתי, אבל בזה זה נשאר במשך עשורים, עד שהקורונה הביאה אותי להאזין ל-SitKoL (תגובה 730177), והיכרות היסטורית יותר מקיפה שמה את הדברים בהקשר, וההדורים במוח שלי יושרו. רק אציין עוד שהשניים של ספנדאו בליי (סתם כדי לנסות את אסכולת האיות השנייה), למרות שהם בקבוצה הגדולה של שירים שכבר נשחקו אצלי עד זרא ולא בא לי לשמוע אותם יותר לעולם, ולמרות שמבחינת הצליל הם אייטיז בריטי שגרתי לחלוטין לזמנו, הם לדעתי לחנים מצוינים "אובייקטיבית", הרחק מעל העדר. True הוא לחן איקוני, שיכול היה להיות בסיס ליצירה בולטת אולי בכל ז'אנר בתולדות המוזיקה המערבית. אני בקלות מדמיין אותו מוטיב מוביל ביצירה בת 22 דקות של פינק פלויד, שיר פסיכדלי של הביטלז, בלדה שמאלצית של פרנק סינטרה, שיר ארץ-ישראל של הגבעטרון, נושא ראשי בפרק בסימפוניה של ברהמס, ואולי גם יצירה קולית של באך. בכולם, כאמור, אני מדבר על יצירה פוטנצאלית שהיתה אחת האהובות של אותו מוזיקאי. אל תתפסו אותי במילה על היפ-הופ ועל קלאסי-אוונגרד משנות החמישים. ג'אז? ברור, אבל קל מדי, ג'זיסטים גדולים יכולים להוציא זהב גם מבוץ. Gold (הא!) הוא לא לחן איקוני בכלל, אבל מתייחד במעבר אורגזמטי לפזמון המנצח, ויותר מזה ביציאות מהסולם לאורך כל תחילת הבית. זה מהלך אנטי-פופי שקשה להאמין איך הם הצליחו לדחוף בכזו הצלחה להמונים. ייאמר לזכות ההמונים. |
|
||||
|
||||
(בעניין דומה: אתמול ב"הארץ" היה כתוב "יובל בנאי" תחת התמונה של אורי בנאי. עכשיו כבר מתוקן.) |
|
||||
|
||||
הפונז צודק, אין לי טינה ליוקו (נדמה לי שפעם אפילו התרשמתי ממנה לטובה כאמנית פלסטית / רב-תחומית). הבעיה שלי עם אימג'ן היא קצת בגלל הציפיות הגבוהות מלנון, אבל זה לא העיקר: לא חסרים לו שירים עוד יותר חלשים שאני לא שונא - כי הם לא התפרסמו. אימג'ן הוא שיר חלש שהפך ללהיט נצח והמנון; זאת הסיבה שאני שונא אותו (גם בזה הוא בהחלט לא לבד. אזכיר את Lucky Man ואלך רגע להקיא). |
|
||||
|
||||
בעיניי Watching the Wheels הוא שיר פנטסטי - שילוב מושלם ונוגע ללב של מילים, מנגינה וביצוע (שירה + נגינה). גיליתי עכשיו שתי גרסאות אחרות לשיר: דמו של לנון עם גיטרה בלבד, מלפני הקלטת האולפן, ורמיקס stripped down, בלי השטיח של הקלידים מאחור ובלי דאבל-טרקינג ("הכפלה") של השירה של לנון. |
|
||||
|
||||
דיברו על תמלילים, לא? אז מהבחינה המילולית, סיימון כבודו במקומו מונח. הוא אמנם לא בא עם דוקרן קרח, אבל עוקץ היטב כשצריך, ומתאר מצבים בחמלה אבל בלי הנחות. |
|
||||
|
||||
טוב ויפה, אז אולי הוא יזכה בנובל בשנה הבאה. |
|
||||
|
||||
היה אפשר לתת פרס נובל משותף לשלושה משוררים עממיים ולהשיג תוצאה דומה. זה מה שעושים בפרסי נובל מדעיים רבים. לפי התרשמותי הכוונה של ווועדת פרס נובל היא להעלות על נס את השירה העממית (מה שהיה נכון פעם, נאמר לפני 2000 שנה). עד עכשיו רוב פרסי הנובל בספרות ניתנו לאמנים איכותיים מאוד אבל כאילו שהשפעת היצירה שלהם על התודעה הציבורית היתה מצומצמת מאוד. |
|
||||
|
||||
דילן מוגדר לדעתי יותר מכל כזמר פולק. שם הסגנון מגיע מפולקלור- בעברית לחן עממי. לא בטוח שדילן נחשב כמשורר במובן הקלאסי של השירה. |
|
||||
|
||||
דילן כבר מזמן לא מזוהה רק עם הפולק. הוא עבר שינויי סגנון לא מעטים והוא הרוקר היחודי ביותר. |
|
||||
|
||||
הוא מזוהה בעיקר עם הפולק ולכן שינויי הסגנון דווקא מבטלים את ייחודו. |
|
||||
|
||||
תאר לעצמך שועדת הפרס לספרות, היתה מעניקה את הפרס לדילן, סיימון וכהן. אפילו בסטנדרטים של פרס נובל זה היה נחשב קצת מוגזם. |
|
||||
|
||||
ואם כבר אנחנו כאן, חידה קטנה: היכן מוזכרים בוב דילן, לאונרד כהן ואלברט איינשטיין במשפט אחד? |
|
||||
|
||||
The Language of the Hebrewman?
|
|
||||
|
||||
Douze Points!
|
|
||||
|
||||
כל דור מגיעה שעתו להתייתם. |
|
||||
|
||||
השנה התחדד ההבדל בין כהן לדילן: כהן זכה שיספידו אותו רק אחרי מותו. |
|
||||
|
||||
ניסוח נאה. בדיעבד טוב שלא בחרו בכהן, עזיבתו את העולם היתה מבטלת את הזכייה בכל מקרה. |
|
||||
|
||||
לא. פרסי נובל כבר הוענקו לאחר מות הזוכים. המועמד צריך להיות בחיים בזמן ההכרזה על בחירתו. |
|
||||
|
||||
נכון, תודה על התיקון. |
|
||||
|
||||
פרס נובל לספרות לא ניתן רק לסופרים ומשוררים, בעבר הוא ניתן לפוליטיקאים, פילוסופים, עיתונאים והיסטוריונים. יותר מזה, חוסר ההתאמה בין רשימת יצירות המופת שנכתבו במאה העשרים לרשימת הזוכים בפרס נובל לספרות מאד צורם; אני חושב שיותר קל להסביר את הסיבות לבחירה בעזרת הסברים פוליטיים מאשר בעזרת הסברים ספרותיים. יש הרבה סופרים, משוררים, מחזאים ותסריטאים שעדיין לא זכו (וכנראה שגם לא יזכו). |
|
||||
|
||||
ודוק, ב 2008 חבר בוועדת הפרס הכריז שאירופה היא המרכז הספרותי העולמי, ארה"ב יותר מדי מבודדת ומתבדלת, לא מתורגמת מספיק ולא ממש משתתפת בדיאלוג הספרותי הרחב, והבורות הזאת חוסמת אותה. |
|
||||
|
||||
למען האמת, אני מתקשה להבין את המתנגדים לזכייתו של דילן על רקע הסוגה שבה כתב וביצע את שיריו. הרי אין עוררין על כך שדילן כותב שירים - ומשוררים שאינם סופרים כבר זכו (ומן הסתם ימשיכו לזכות בעתיד) בפרסי נובל בלי פוצה פה ומצפצף בענין. יתירה מזו, אין שום עוררין על כך שהמילים הן חלק חשוב מאד מיצירתו של דילן. לו היתה הוועדה מחלקת את הפרס לשיר אחר מאותה סוגה שמילותיו הן: "אני לא משיג שום סיפוק, וניסיתי וניסיתי, וניסיתי, אבל אני לא משיג שום סיפוק - לא, לא, לא"1, אפשר היה להבין חלק מהתגובות. אבל אצל דילן, שגדולתו אף פעם לא היתה על שליטתו בנגינת גיטרה וירטואוזית, נענועי אגן אקספרסיביים1, קול זמיר צלול או רועם1 ושאר כישורים הנפוצים אצל חבריו למקצוע, תמיד המילה היתה מעמודי התווך של יצירתו. וככזו - מה זה משנה אם השיר נכתב על מנת להיות מנוגן ומושר או כרוך בכריכה מהודרת, אם הוא כתוב על פפירוס, עצים מתים או כתב יתדות, אם הוא צרוב על ויניל או נמצא במרחב הוירטואלי. או כמו שכותב יפה שלמה ארצי, שמסתבר שגם הוא מהמושפעים: "ולכל אלה שהתקוממו נגד הענקת הפרס לזמר שכותב שירים ולא למשורר נקי, למה שלא תרגיעו? הרי כל מי שכותב על מפיות, על קירות, אפילו על החול בים, יכול להיכנס להגדרת המשורר, על אחת כמה וכמה מי שכותב שירים עם מנגינות." החלוקות בין אלה נראות לי כל כך אנכרוניסטיות, שזה די מפתיע להיתקל בהן בעוז בענין הפרס המדובר. בעוז - למשל כמו זו שמשווה בין דילן לבין קים קרדישיאן. הכותבת נכשלת פה בכמה רמות2, אבל אחת מהן קל לקשר לדיון אחר שהתפתל כאן לאחרונה - הדיון שמבחין בין אמנות ל"לא-אמנות". בהקשר הזה, אם נעביר את הדיון מאמנות לאמן, הרי ברור כשמש שדילן הוא אמן בכל רמ"ח איבריו. כולל המניירות, המוזרויות, אבל בעיקר ביכולת להמציא את עצמו מחדש, לחתור מול דעת הקהל ואזור הנוחות, ובאופן כללי להתרכז ביצירה ולא בבידור להמונים , שלא לומר תקשור איתם. לא פחות משייקספיר, מוצרט, ויסלבה שימבורסקה או חורחה לואיס בורחס. ולעומת זאת קרדישיאן, תפקידה בעולם האמנות דומה יותר לאסלה של דושאן. ובתור האסלה, לא בתור דושאן. כך שגם במשבצת האמנות דילן עונה בקלות על הקריטריונים. הרי אם ניקח את חמישים השירים הנבחרים של דילן - מילולית, לא ביצועית או פופולרית - ונכרוך אותם, ונערוך על פיהם מבחן טיורינג לשירה, קשה להאמין שמישהו יכשיל אותו בו. כמובן שזה לגיטימי לשקול ספציפית את מילותיו של דילן מול אחרים, מלאונרד כהן ועד הרוקי מורקאמי3, אבל הרי לא על כך יצא קצפם של המבקרים. 1 סיפור ישן ומשעשע שדילן, כששמע את מילות השיר הנ"ל, אמר שהוא יכול לכתוב שירים כאלה בישיבה אחת בשירותים. ג'אגר, אבירי כבר אז, ענה ש"אולי זה נכון, אבל נראה אותו שר אותו כמו שצריך". 2 לא שאמורים לצפות ליותר מדי כאן, הכותבת מאופיינת בחלוקת העולם לשחור ולבן, ובהתבוננות שלא חודרת עמוק יותר מעובי העור וצבעו. נראה שלו דילן היה שחור היא היתה מקבלת את הבחירה בסיפוק גדול יותר("hey hey hey, that's what i say"). 3 ואם כבר במורקאמי עסקינן - לדעתי הכתיבה שלו הרבה יותר פופולארית ומכוונת (גם) כבידור להמונים, מאשר זו של דילן. ואת זה אני אומר בתור מי שמאד נהנה מספריו, ועל פי הספריה שלי קל לחשוב (ולא בהכרח לטעות) שאני חובב את יצירתו יותר מאשר את זו של הבוב. אבל קשה לי לומר שהיא יותר "גבוהה" באיזה קריטריון מאשר זו של דילן. |
|
||||
|
||||
מנוסח היטב. לא נותר לי אלא להסכים. אני פשוט אף פעם לא אהבתי את דילן. |
|
||||
|
||||
אולי למרות מה שמשתמע מתגובתי, הוא אף פעם לא אכלס משמעותית את ספריית התקליטים שלי, ואני וודאי לא דילניסט שרוף. אבל אני יכול להעריך עד מאד את תרומתו וכישוריו, גם אם הוא לא יהיה בעשיריית המוזיקאים שאקח עמי לאי בודד. עם זאת, אשמח לקשר לאחד משיריו הפחות ידועים, שהוקלט עבור האלבום Infidels מ-83 ובוב, מאחד מאקטים המוזרים והתמוהים שמאפיינים אותו, הוריד אותו מהאלבום בעריכה הסופית. האלבום כולו דוקא לא רע, אבל ווילי מקטייל העיוור - שכל נימיו אומרים דילניות במיטבה1 - היה מעלה אותו ליגה, וקורא תיגר על התזה הנפוצה שדילן היה בבצורת יצירתית בשנות השמונים. 1 שכן אף אחד לא שר את הבלוז כמו ווילי מקטייל העיוור, אבל גם אף אחד לא שר ככה כמו בוב דילן המאנפף. |
|
||||
|
||||
ובכן, הטקס התקיים ברוב קהל וכבוד בשבת האחרונה, והבוב לא הגיע "בגלל מחויבויות קודמות". עם זאת, הוא שלח נאום נאה, ופטי סמית נתנה ביצוע נאה ומרגש של "גשם כבד עומד לרדת", מן הסתם לא פחות טוב משהיה נותן הזוכה בכבודו ובעצמו. |
|
||||
|
||||
אני משער שלו הזוכה היה בא ושר בעצמו, הוא לא היה שוכח את המילים. |
|
||||
|
||||
בהחלט סביר. סביר שגם הוא היה מאד עצבני ונרגש במעמד שכזה. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |