 |
לא מזמן עשינו חפירה מקיפה למדי על האייטיז (תגובה 729225) אז אחסוך כאן דיון כוללני יותר. רק אציין על וונדר שהרבה שנים הייתי בדיסוננס עליו. בעיתונות (בפרט "מעריב לנוער") כתבו על מוזקאי-על שהמציא מחדש את הקצב, וכשאני פותח את הרדיו מה אני שומע? את "רק צלצלתי" ואת Part Time Lovers. מילא אם זה יפה או לא (לא), טוב או לא (לא), אבל מה זה פה, האם שכחתם, איפה הקצב שבהטתחתם? כן יצא לי לשמוע לא מעט את Hotter than July, בסדר, קצבי, אבל האוזניים שגדלו על מייקל ג'קסון ופרינס לא שמעו כאן גליק גדול. הבנתי בתיאוריה שכנראה היה פה שמח לפני שנולדתי, אבל בזה זה נשאר במשך עשורים, עד שהקורונה הביאה אותי להאזין ל-SitKoL (תגובה 730177), והיכרות היסטורית יותר מקיפה שמה את הדברים בהקשר, וההדורים במוח שלי יושרו.
רק אציין עוד שהשניים של ספנדאו בליי (סתם כדי לנסות את אסכולת האיות השנייה), למרות שהם בקבוצה הגדולה של שירים שכבר נשחקו אצלי עד זרא ולא בא לי לשמוע אותם יותר לעולם, ולמרות שמבחינת הצליל הם אייטיז בריטי שגרתי לחלוטין לזמנו, הם לדעתי לחנים מצוינים "אובייקטיבית", הרחק מעל העדר.
True הוא לחן איקוני, שיכול היה להיות בסיס ליצירה בולטת אולי בכל ז'אנר בתולדות המוזיקה המערבית. אני בקלות מדמיין אותו מוטיב מוביל ביצירה בת 22 דקות של פינק פלויד, שיר פסיכדלי של הביטלז, בלדה שמאלצית של פרנק סינטרה, שיר ארץ-ישראל של הגבעטרון, נושא ראשי בפרק בסימפוניה של ברהמס, ואולי גם יצירה קולית של באך. בכולם, כאמור, אני מדבר על יצירה פוטנצאלית שהיתה אחת האהובות של אותו מוזיקאי. אל תתפסו אותי במילה על היפ-הופ ועל קלאסי-אוונגרד משנות החמישים. ג'אז? ברור, אבל קל מדי, ג'זיסטים גדולים יכולים להוציא זהב גם מבוץ.
Gold (הא!) הוא לא לחן איקוני בכלל, אבל מתייחד במעבר אורגזמטי לפזמון המנצח, ויותר מזה ביציאות מהסולם לאורך כל תחילת הבית. זה מהלך אנטי-פופי שקשה להאמין איך הם הצליחו לדחוף בכזו הצלחה להמונים. ייאמר לזכות ההמונים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש