 |
|
 |
||
|
||||
 |
למען האמת, אני מתקשה להבין את המתנגדים לזכייתו של דילן על רקע הסוגה שבה כתב וביצע את שיריו. הרי אין עוררין על כך שדילן כותב שירים - ומשוררים שאינם סופרים כבר זכו (ומן הסתם ימשיכו לזכות בעתיד) בפרסי נובל בלי פוצה פה ומצפצף בענין. יתירה מזו, אין שום עוררין על כך שהמילים הן חלק חשוב מאד מיצירתו של דילן. לו היתה הוועדה מחלקת את הפרס לשיר אחר מאותה סוגה שמילותיו הן: "אני לא משיג שום סיפוק, וניסיתי וניסיתי, וניסיתי, אבל אני לא משיג שום סיפוק - לא, לא, לא"1, אפשר היה להבין חלק מהתגובות. אבל אצל דילן, שגדולתו אף פעם לא היתה על שליטתו בנגינת גיטרה וירטואוזית, נענועי אגן אקספרסיביים1, קול זמיר צלול או רועם1 ושאר כישורים הנפוצים אצל חבריו למקצוע, תמיד המילה היתה מעמודי התווך של יצירתו. וככזו - מה זה משנה אם השיר נכתב על מנת להיות מנוגן ומושר או כרוך בכריכה מהודרת, אם הוא כתוב על פפירוס, עצים מתים או כתב יתדות, אם הוא צרוב על ויניל או נמצא במרחב הוירטואלי. או כמו שכותב יפה שלמה ארצי, שמסתבר שגם הוא מהמושפעים: "ולכל אלה שהתקוממו נגד הענקת הפרס לזמר שכותב שירים ולא למשורר נקי, למה שלא תרגיעו? הרי כל מי שכותב על מפיות, על קירות, אפילו על החול בים, יכול להיכנס להגדרת המשורר, על אחת כמה וכמה מי שכותב שירים עם מנגינות." החלוקות בין אלה נראות לי כל כך אנכרוניסטיות, שזה די מפתיע להיתקל בהן בעוז בענין הפרס המדובר. בעוז - למשל כמו זו שמשווה בין דילן לבין קים קרדישיאן. הכותבת נכשלת פה בכמה רמות2, אבל אחת מהן קל לקשר לדיון אחר שהתפתל כאן לאחרונה - הדיון שמבחין בין אמנות ל"לא-אמנות". בהקשר הזה, אם נעביר את הדיון מאמנות לאמן, הרי ברור כשמש שדילן הוא אמן בכל רמ"ח איבריו. כולל המניירות, המוזרויות, אבל בעיקר ביכולת להמציא את עצמו מחדש, לחתור מול דעת הקהל ואזור הנוחות, ובאופן כללי להתרכז ביצירה ולא בבידור להמונים , שלא לומר תקשור איתם. לא פחות משייקספיר, מוצרט, ויסלבה שימבורסקה או חורחה לואיס בורחס. ולעומת זאת קרדישיאן, תפקידה בעולם האמנות דומה יותר לאסלה של דושאן. ובתור האסלה, לא בתור דושאן. כך שגם במשבצת האמנות דילן עונה בקלות על הקריטריונים. הרי אם ניקח את חמישים השירים הנבחרים של דילן - מילולית, לא ביצועית או פופולרית - ונכרוך אותם, ונערוך על פיהם מבחן טיורינג לשירה, קשה להאמין שמישהו יכשיל אותו בו. כמובן שזה לגיטימי לשקול ספציפית את מילותיו של דילן מול אחרים, מלאונרד כהן ועד הרוקי מורקאמי3, אבל הרי לא על כך יצא קצפם של המבקרים. 1 סיפור ישן ומשעשע שדילן, כששמע את מילות השיר הנ"ל, אמר שהוא יכול לכתוב שירים כאלה בישיבה אחת בשירותים. ג'אגר, אבירי כבר אז, ענה ש"אולי זה נכון, אבל נראה אותו שר אותו כמו שצריך". 2 לא שאמורים לצפות ליותר מדי כאן, הכותבת מאופיינת בחלוקת העולם לשחור ולבן, ובהתבוננות שלא חודרת עמוק יותר מעובי העור וצבעו. נראה שלו דילן היה שחור היא היתה מקבלת את הבחירה בסיפוק גדול יותר("hey hey hey, that's what i say"). 3 ואם כבר במורקאמי עסקינן - לדעתי הכתיבה שלו הרבה יותר פופולארית ומכוונת (גם) כבידור להמונים, מאשר זו של דילן. ואת זה אני אומר בתור מי שמאד נהנה מספריו, ועל פי הספריה שלי קל לחשוב (ולא בהכרח לטעות) שאני חובב את יצירתו יותר מאשר את זו של הבוב. אבל קשה לי לומר שהיא יותר "גבוהה" באיזה קריטריון מאשר זו של דילן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מנוסח היטב. לא נותר לי אלא להסכים. אני פשוט אף פעם לא אהבתי את דילן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי למרות מה שמשתמע מתגובתי, הוא אף פעם לא אכלס משמעותית את ספריית התקליטים שלי, ואני וודאי לא דילניסט שרוף. אבל אני יכול להעריך עד מאד את תרומתו וכישוריו, גם אם הוא לא יהיה בעשיריית המוזיקאים שאקח עמי לאי בודד. עם זאת, אשמח לקשר לאחד משיריו הפחות ידועים, שהוקלט עבור האלבום Infidels מ-83 ובוב, מאחד מאקטים המוזרים והתמוהים שמאפיינים אותו, הוריד אותו מהאלבום בעריכה הסופית. האלבום כולו דוקא לא רע, אבל ווילי מקטייל העיוור - שכל נימיו אומרים דילניות במיטבה1 - היה מעלה אותו ליגה, וקורא תיגר על התזה הנפוצה שדילן היה בבצורת יצירתית בשנות השמונים. 1 שכן אף אחד לא שר את הבלוז כמו ווילי מקטייל העיוור, אבל גם אף אחד לא שר ככה כמו בוב דילן המאנפף. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |