278 |
|||||
|
המאמר המלא |
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
אני אגיד לך מה הבאג האמיתי ברעיון הזה. הבאג הוא שאני לא מעוניין לצרוך תדמית. אני מעוניין לצרוך מוזיקה איכותית. אני לא מעוניין לצרוך להיטים - בשביל זה יש לי גלגל"צ. אני מעוניין לצרוך גם את השירים שלא יצאו כסינגל. השירים האהובים עלי הם דווקא אלו שמסתתרים להם בדיסק ולא מגיעים לרדיו. אני לא רוצה לחיות בעולם שכולו שלמה ארצי ובריטני ספירז. אני רוצה גם קצת קטטוניה וערן צור לפעמים. ומה הסיכוי של יוצרים חדשים בעולם אכזר שבו רק מי שיש לו עדת מעריצים יכול לשרוד? כיום חברות התקליטים מהמרות לפעמים, לא הרבה, אבל לפעמים. דן תורן שב ונכשל בהפיכת תקליטיו להצלחה מסחרית - ובכל זאת איפשרו לו להמשיך ליצור, כי יש לו איכות. דן תורן לא היה רואה את הצד התחתון של דיסק (אפילו צרוב) בעולם שלך. יש לי למעלה מ-170 דיסקים בבית, כולם מקוריים. אין לי אפילו חולצה, ספל, כובע, פוסטר או כל מוצר מרצ'נדייזינג אחר של אף אחד מהיוצרים הללו. אני גם לא רוצה לקנות שום מוצר שכזה. אני לא מעריץ של אף אחד, אני פשוט אוהב מוזיקה של אנשים. אביתר בנאי היה הצלחה מסחרית אדירה, לפחות באלבום הראשון שלו. מעודי לא ראיתי חולצה עם פרצופו עליה. האם לדידך אביתר בנאי היה צריך להיות מוצר או לחדול? לא תודה. אני מעדיף לשלם על הדיסקים (נכון שהייתי מעדיף אם חברות התקליטים היו מורידות את המחירים למשהו סביר יותר, אך מכיוון שכה רבים, כמותך, מעדיפים לגנוב על פני לקנות - וכפי שאמרת, אתה יכול לקבל את זה בחינם, אז אפילו אם ימכרו דיסקים ב-20 שקל לא תקנה אותם - אז אפשר להבין אותם) (איפה הייתי? אה) אני מעדיף לשלם על דיסקים ולא לוותר על המוזיקה האיכותית לטובת מוזיקה מסחרית גרידא. |
|
||||
|
||||
יש לי הרגשה שאתה מערבב פה כמה נושאים וקצת גם גולש לדמגוגיה מיותרת. ראשית, בוא נחלק קטגורית את כל המוסיקה בעולם ל"להיטים", שאלה השירים והאמנים שזוכים להצלחה מסחרית, ול"שוליים" שזה יהיה הקוד לכל השאר. הדיון כרגע מתייחס אך ורק ללהיטים, שכן אמני השוליים גם היום לא ממש מתפרנסים ממכירות, ובוודאי שלא נגרם להם נזק כלכלי מהותי מכך שמורידים שירים שלהם בנאפסטר ולא קונים את החומר שלהם בחנויות. אם זה לא הובן קודם, ראוי שזה יובן עכשיו. עכשיו נתייחס נקודתית לטענותיך: ראשית, גם היום הרדיו משמיע בעיקר את שלמה ארצי ולא את פוליאנה פרנק, והפלא ופלא - העולם שותק. הלאה. אתה רוצה לשמוע את השירים שמסתתרים בדיסק ואינם מגיעים לרדיו. נו? מישהו מפריע לך או יפריע לך בעתיד לעשות את זה? את הטענה הזאת כנראה שפשוט לא הבנתי. הטענה הבאה היא שכיום חברות התקליטים "מהמרות לפעמים" ומפיקות תקליטים לאמנים שעוד לא הוכיחו שיש להם שוק. ברור! אבל מי לעזאזל צריך את המתווכים הללו בינינו לבין האמנים? כבר היום יש איזה אתר, garageband.com, שאמנים מעלים אליו יצירות שלהם (mp3 כמובן) ובאתר מדרגים אותם לפי מספר ההורדות ומפיקים אלבומים במאות אלפי דולרים למי שהכי הרבה אנשים הורידו את החומר שלו. זה לא נשמע לך מודל הרבה יותר נכון מאשר שאיזה איש עסקים בחברת תקליטים יחליט בשבילנו מה לשמוע? שלא יעשו טובות ולא יהמרו, תן לאנשים להגיד מה טוב בשבילם ומה לא. בעניין החולצות, זו הוצאת דבר מהקשרו. חולצות וכובעים מתאימים לסוג מסוים של אמנים ולא לאחרים, אבל גם לאמנים מהסוג האחר יש מה להציע. הופעות חיות, סרטי קולנוע, דיסקי "פרימיום" (מבחינת האריזה וההגשה), כל אלה דברים שגם אתה תצרוך בנסיבות מסוימות. חוץ מזה אני לא מציע לסלק את הדיסקים מהחנויות. בדיוק כמו שאני יכול היום ללכת לחנות ולקנות בכריכה קשה את ה-Hackers Dictionary או להוריד את אותו דבר בחינם מהאינטרנט בתור "קובץ הז'ארגון" המפורסם (ועשיתי את שניהם, אגב), כך אין מניעה שאוכל באופן חוקי להוריד אלי שירים של אביתר בנאי ואוכל גם ללכת ולקנות את הדיסק שלו בחנויות אם יבוא לי להתפנק. השוני הוא במה שיהיה "מטה לחמו" של האמן, לא באילו מוצרים יהיו זמינים בחנויות. ולסיום, אני מואשם על ידך בכך שבגלל גנבים כמוני (20 מיליון משתמשי נאפסטר, ויש גם את iMesh ועוד כמה כאלה) מחירי הדיסקים גבוהים באופן שערורייתי. מדובר בטעות חמורה. מחירי הדיסקים היו גבוהים מדי גם כשהמנכ"ל הצעיר של נאפסטר עוד היה בבי"ס יסודי. זה ששפוטים כמוך מוכנים לשלם את המחיר המופקע הזה שוב ושוב, זו בסופו של דבר הסיבה שהוא נשאר כל כך גבוה. |
|
||||
|
||||
לא טענתי שכיום הרדיו משמיע פוליאנה פרנק - זה בדיוק העניין. הדיסקים הללו קיימים, ולא היית מכיר אותם אילולא הם היו קיימים. אתן דוגמא מאזור אחר של האמנות - סיפורים קצרים. ישנו אתר בשם במה חדשה שאני בטוח שאתה מכיר. אתר מצויין, שמכיל לא מעט סיפורים טובים ומעניינים. והנה - בעיה: הוא מכיל גם המון המון סיפורים גרועים. נכון, אתה יכול ללכת ולהתחיל לחפש ביניהם את הפנינים, אבל האם לא יותר נוח ועדיף כשמישהו אחר (כלומר עורך) ידאג לעשות את הבחירה הזאת במקום? האם אין יותר סיכוי שתתקל ביוצרים טובים כשאתה נכנס לחנות ספרים, מאשר כשאתה נכנס לאתר אינטרנט? אותו הדבר לגבי מוזיקה - אלו קבצים היו המועברים ביותר בנפסטר? האם אלו קבצים של יוצרים צעירים שאיש לא שמע עליהם, או שמא אלו קבצים של ספירז, מדונה ומטאליקה? בוא לא נתמם. נאפסטר לא נוצר כדי לעודד את חופש הביטוי. הוא נועד כדי לעזור לאנשים להשיג מוצק בחינם. אין הבדל בין יוצר נאפסטר לבין מישהו שמראה לך איך להתפלח לבית הקולנוע או שמלמד אותך איך להרים מסטיקים בסופרמרקט. (כדי להפיג חששות - אינני קורא לך גנב, אני טוען שהורדת מוזיקה פיראטית היא גניבה. גם החוק מכנה אותה כך). באשר הטענה בקשר לשירים המסתתרים - אני לא אגלה אותם, כי אף אחד לא יטרח ליצור אותם. למה ליצור שירים אם אף אחד לא מתעניין במה שאין בו מסחור? אם הדבר היחיד שחשוב היא התדמית - למה להשקיע במוזיקה? המודל של גארג'בנד נשמע לי מצויין (ואני אף משתתף במאמץ הקולקטיבי שם), אבל רק כל עוד עוסקים בו משוגעים לדבר. תחשוב לרגע שאותו הקהל שמדרג את המצעד של MTV היה מדרג את גארג'בנד. מי היה זוכה שם? שוב - בריטני ספירז, בקסטריט בויז. ביום טוב, אולי גם הסמאשינג פאמפקינז יוכלו לזכות למעט נחת (לא הייתי סומך על זה). מי לא היה זוכה שם? כל היוצרים הצעירים שמביאים לשם אמנות אמיתית ולא זבל ממוסחר - כל האנשים שבגללם אני הולך לאתר, ושאני מאוד מקווה שיוכלו לזכות בחוזה ההפקות כדי שכולם יוכלו לזכות להזדמנות להאזין לאלבום שלהם. גם סרטי קולנוע ואלבומי פרימיום אני לא קונה. להופעות אני ממעט ללכת, כי אין לי זמן. למה לעזאזל אני צריך לקנות דברים שלא קשורים למוזיקה, אם כל מה שאני רוצה זאת המוזיקה? למה אם אני אוהב ספר אני צריך ללכת לקנות את הסרט שהופק על פיו רק כדי שאני אוכל להעביר תשלום ליוצר הספר? אגב - מאיפה בכלל הבאת סרטי קולנוע? הרי גם אלו ילכו בדרכה של המוזיקה ויהיו חופשיים לכל. זה מאוד יפה בתור אידאל שאמנות תהיה חופשית לכל - אבל זה לא ממש מתחשב בצרכיהם של האמנים. אני אישית מאוד אכעס אם הספר שאוציא ביום מן הימים לא ימכור אף עותק, לא בגלל שאנשים לא אהבו אותו, אלא בגלל שכולם העתיקו אותו בחינם מהרשת... עוד אגב - ציינת בדבריך שגם ספרים ניתנים חינם ברשת. ובכן, סטיבן קינג, חלוץ הספרות ברשת, מוכר את הספר שלו פרק אחד כל פעם, תוך איום מתמיד על קוראיו שאם לא ישלמו לו - הם לא יוכלו לקרוא את השאר. ככה אתה רוצה את הספרות בעתיד? ומה לגבי סופרים חדשים יותר, שלא יוכלו להשיג את ההייפ שמשיג קינג בזכות שמו הטוב? האם נגזר גורלם לחיות מ... ממה? הופעות חיות? מי שלא מוכן לשלם את מחיריהם הגבוהים של הדיסקים - שלא ישמע את הדיסקים. אף אחד לא חייב לך שום דבר. את המוזיקה הם יצרו, בין השאר, כדי שתקנה אותה. לא כשירות לאנושות, אלא כפרנסה. אם הבגדים של ורסצ'ה יקרים מידי בשבילך - אל תקנה אותם. אין לך שום זכות לפרוץ לחנות ולקחת אותם בשם חופש הביטוי. לקיחת מוזיקה פיראטית דרך הרשת אינה שונה בשום דבר מלקיחת בגדים שלא קנית. וזה שקל יותר לגנוב מוזיקה לא הופך את זה לנכון יותר. |
|
||||
|
||||
תגיד, זה לא אמור להיות הפוך? זכורים לי ימים רחוקים בהם מגן זכויות היוצרים (של תוכנות) היה החבר עמית. |
|
||||
|
||||
אתה ממשיך, לטעמי, לערבב מין בשאינו מינו. הטענה הראשונה שלך היא שלא הייתי זוכה להכיר אמני שוליים אלמלא היו להם דיסקים. לא נותר לי אלא להסכים, ולהזכיר לך שגם במודל הקיצוני שהעליתי אין משום ביטול של מושג הדיסק אלא רק שינוי מרכז הכובד של מודל ההכנסות לאמן. דיסקים עדיין יופקו, אבל פרנסת האמנים לא תהיה רק ממכירתם כמו היום (מה גם ששמענו פה כמה קולות שטוענים שהפרנסה העיקרית מתעשיית הדיסקים היא של נהגי משאיות ומחסנאים, לא בדיוק של האמנים האומללים שבהם מדובר). בהמשך אתה מנסה לשכנע אותי בצורך בנוכחותה של דמות ה"עורך" שתסנן עבורנו את האיכות מהבררה. שוב, אין לנו ויכוח על העקרון. הויכוח הוא רק האם ראוי שאותו עורך יהיה דווקא מפיק שעובד בחברת תקליטים או שהוא יכול להיות גם עורך אתר כמו גראג'בנד שהזכרתי קודם, וששיפוטו לא יקח בחשבון רק שיקולי מכירות אלא גם את הפידבק של הציבור הרחב שנחשף לעבודות של האמן שהופצו בחינם למטרה זו בדיוק. הלאה. טענת שנאפסטר לא נוצר כדי לעודד את חופש הביטוי אלא כדי לסייע במעשה פשע. נו טוף. ממש לא מעניין אותי כרגע למה נוצר נאפסטר ולמה התכוונו יוצריו. מה שמעניין הוא השפעת נוכחותו של השירות הזה (ושל עשרות תואמיו) על מודלי הצריכה של מוסיקה ברשת ומחוצה לה. אתה צודק, היום הורדת מוסיקה שיש עליה זכויות יוצרים היא עבירה, ולמרות שמעולם לא הודיתי בביצוע עבירה ממין זה אתה רשאי לתקוף אותי ואת נאפסטר ואת עצם הפעולה אבל באמת שלא בזה העניין. נמשיך. אם לא יהיו דיסקים, לא ייווצרו הטראקים הנסתרים שכבודו אוהב. נו באמת. מדובר בהיסחפות פראית ובעלבון צורב מצידך לקהיליית האמנים. אתה למעשה טוען שהם מפיקים עשרות שירים רק כדי למלא דיסקים ולא מתוך שום דחף אמנותי. אני אפילו לא אתחיל להתווכח עם טענה משונה כזאת. ונמשיך הלאה. המודל של גראג'בנד מצוין, אבל (אתה שואל) מה היה קורה אם המדרגים בו היו רק שוחרי יורופופ? אני אגיד לך מה היה קורה. היה נפתח עוד אתר (או שניים, או עשרים), ולשם היו עוברים האנשים שלא אוהבים לדרג יורופופ. הביקוש יביא לכך שיהיה היצע, וגם קולם של אניני הטעם יישמע. יותר מזה, איזה מקום טוב מן האינטרנט כדי לייסד אתר שכזה? האם אתה באמת סומך על חברות התקליטים יותר מאשר על הרשת לענות באופן אמין על צרכי האנשים? אתה גם טוען, מתוך תפיסת העולם התקועה-במקום שלך, שמאד תכעס אם תפרסם ספר ואף אחד לא יקנה אותו כי כולם יורידו את הסיפורים בחינם מהרשת. משום מה לא שמעתי את לינוס טורוואלדס מקטר כשכולם הורידו את הלינוקס שלו בחינם מהרשת והוא לא ראה מזה אגורה. להפך, הוא עודד את כל מי שיכול היה לייצר עוד ועוד תוכנות ויישומים ללינוקס שכולם בחינם, ותראה מה קרה עם מערכת ההפעלה הזאת היום (גם לינוס הקשיש מתפרנס לא רע). לעומת זאת תסתכל על BeOS, מערכת הפעלה לא פחות מעניינת שקיימת כבר כמה וכמה שנים אבל לא ממריאה. היא לא ממריאה כי בין השאר היא עולה כמה עשרות דולרים עלובים שמפרידים בינה לבין הטרנד הסקסי של קוד פתוח וחופש המידע. אני לא מציע שרק אתה תחלק ספרים בחינם, אבל בעולם בו כל המוצרים הדומים יוצעו בחינם במטרה של בניית ערך ליוצר, לא יהיה מקום להרגשת הקיפוח האישית שאתה מתאר. זהו. הפסקה האחרונה שלך היתה נאום חינוכי מאד אך בלתי רלוונטי לחלוטין למאמר שלי. כאמור אני לא ממליץ בשום מקום על פירטיות אלא מעלה לדיון את האפשרות של שינוי במודל העסקי שכמובן לא יתרחש אם כל הצדדים לא יגיעו למסקנה שהוא המודל הרצוי. לנאומים חינוכיים נגד פירטיות אין דבר וחצי דבר, מבחינתי, עם הנושא שעל הפרק. |
|
||||
|
||||
אתה מצדד בעריכה שתנפה עבורך את הסיפורים הרעים מהטובים. עפ"י איזה שיפוט ערכי עורך מוזיקלי אמור לנפות עבורי את הלהקות הרעות מהטובות כשיש אין סוף זרמים מוזיקליים, חלקם לא מסחריים בעליל?! בגלל עורכים כאלה קמו בשנות השבעים חברות אינדי קטנות שנתנו לאמנים לא מסחריים אפשרות להדפיס תקליטים. בגלל העריכה שבחרה את החומר הטוב, להקות נפלאות הדפיסו באינדי, בלי תקציבים, בלי פרסום וקידום מכירות. מה אסף אומר לך - אולפני הקלטה יש היום כמו זבל. אמן משלם כמה מאות שקלים ועומד לרשותו ציוד הקלטה איכותי. הוא מקליט שיר, מעלה אותו לרשת לאתר שאסף ציין ושלא הכרתי עד היום (תודה!), ושם הציבור שופט את השיר, לא עורכים מוזיקליים מאובנים, ולא סוחרים שמחפשים ביצי זהב ולא אמנים. רק לפני שבוע טענת שהציבור רצה את פרס ומי אלו חברי הכנסת שישמשו מסננת, והיום אתה טוען ההפך, שהעורכים יחליטו עבור הציבור מה טוב ומה רע. אם היית חושב קצת יותר, היית מציע מנגנון ניקוד ומיון על ידי הציבור, שהיה מבליט עבורך את הסיפורים הטובים, ולא נותן הכל בידי איזה עורך על שיעצב את הטעם הספרותי שלך לפי שלו. פתרון המוזיקה באתר לשיפוט הציבור הוא מודל נפלא. זה מקצץ לאפס את הבזבוז על חברות התקליטים, נותן לצרכנים ולאמנים את כל מה שהם צריכים, בלי מתווך שגזל את רוב הרווח. אמן מקבל על כל דיסק פרוטות. את רוב הרווח לוקחים חברות ההקלטה, האמרגנים, מפיקים, מייצגים, פרסום, חנויות מכירה ועוד. דחפו את האמנים להפגין נגד גניבת כספם בציניות, כמו שעושים תמיד. גם התעשיינים שמתנגדים לחוק שכר מינימום 1000 דולר לא אומרים שהנשים שלהם לא תוכלנה לטוס 19 פעם בחודש לפאריז, אלא שיהיו יותר מובטלים בערי הפיתוח. גם חברות ההפקה לא אומרות שסוני ווורנר ירוויחו פחות כמה מאות מליוני דולרים בשנה, אלא שהאמנים המסכנים יידפקו ויעבדו בחינם ולכן יפסיקו לשיר. כאילו שהשירה תלויה בכסף, וכאילו שואן גוך ראה לירה מהאמנות שלו. אמנות לא תלויה בכסף, היא התקיימה ותתקיים במחיר אפס - כי מה שאסף אמר נכון - ההכנסות יבואו ממקום אחר. אתה מעיד על עצמך שאתה לא קונה מרצ'נדייז. כאילו שאני קונה. אבל אני ואתה לא מחזיקים פרומיל של פרומיל מהכנסות חברות התקליטים, למרות שיש לנו מאות דיסקים בבית. מי שמחזיק אותם הן המעריצות של בריטני ספירס, שכל יום רצות וקונות איזה קישקוש אחר של הזמרת. אתה סתם עונש בשבילם, כי אתה (אני מרשה לעצמי לנחש) צורך מוזיקה לא רווחית. ככה אני לפחות. רוב הדיסקים שקניתי הם מסוג אלה שבקושי חברות ההקלטה יוצאות מהם מאוזנות. השוק בעולם הוא שוק של להיטים - היום ספירס, מחר ג'קסון, מחרתיים הביטלס החדשים. ובשוק הזה המרצ'נדייז והתוספות מכניסים הון עתק, ממנו הזמרים יכולים להתפרנס בכבוד. ומה יעשו הזמרים הקטנים, שהכנסות מהדיסקים הן משמעותיות עבורם? אני לא מקבל את מה שאסף אמר, שהם יצטרכו לבנות לעצמם ערך. יכולת לבנות ערך היא מוגבלת ותלויה בקהל היעד. אבל אף אחד גם לא אמר שמכירת הדיסקים תיעלם מהעולם. היא תקטן משמעותית, נכון, אבל עדיין נלך להופעות, עדיין ישלמו על הופעות בטלויזיה, עדיין יש במות ביום העצמאות. זה לא סוף העולם עבורם. אפשר גם להבטיח להם תשלום מינימום מאתר שאליו הם יתקשרו כדי להעלות מוזיקה. האתרים האלה יחליפו את חברות התקליטים, וזמר יקבל משכורת תמורת חוזה בלעדיות - שהוא יעלה מוזיקה רק לשם. אפשר גם להציע לו תשלום על כל שיר, ולממן את זה מפרסומות וחסויות, או לשלם לו לפי מספר ההשמעות/ההורדות. כל ויכוח בעניין הוא מיותר, משום שהמגמה כבר נקבעה - תהיה מוזיקה חופשית ברשת. כל מה שנשאר זה להחליט אם משנים את הגישה, או נלחמים בטחנות רוח. אי אפשר לעצור את המגמה משום שהיא כבר עברה מזמן את נקודת האל-חזור. יסגרו את נפסטר, ואפילו את כל שאר התוכנות, אז נחזור להוריד קבצי מפ3 בזיפ מגיאוסיטיז, כי הם מוחקים קבצי מפ3 וצריך להחביא אותם בזיפים. זה בכלל לא משנה. לכן כל הדיון ב"מחירי הדיסקים סיבה או מסובב" הוא תפל לנושא - מה יהיה מכאן והלאה. יש לי דיעה על מחירי הדיסקים, אבל זה מיותר. מה זה רלבנטי כשכבר נקבע כמו שאסף אחר שאולי מחיר הדיסק הוא 70 ש"ח, אבל המחיר האמיתי שלו הוא 0 למי שרוצה? ההתלבטות היא בין 70 ל-0 ולא בין 70 ל-40, וכל דיון אם מחיר גבוה או נמוך יעלה את המכירות הוא תפל, כי אין פה שאלה של מחיר בכלל, אלא שאלה של הסתגלות למחיר אפס. מי שלא יסתגל ויצא לחפש פתרונות חדשים להתפרנס מאמנות, לא ישרוד. מי שיגמיש את המחשבה, יגלה מהר מאוד שלא רק שהוא לא יפסיד, אלא שהנגישות שלו לקהל היא הרבה יותר גדולה מאשר בעבר, והחשיפה שלו חוצה גבולות ותרבויות. וזה יכסה בקלות על ההפסד ממכירת דיסקים בחנויות. ולראיה - ראה אותך (ואותי). מי היה נותן לנו לערוך מגזין בממסד העיתונות הישן? מי היה נותן לי לכתוב? מי היה מפרסם אותך אם זה היה תלוי בעורך שקובע מה הציבור רוצה לקרוא? המודל האינטרנטי אומר שהציבור קובע, לא העורכים. וכך זה בכל תחומי התוכן - ספרים, מאמרים, שירים וכד'. ואין שום סיבה שהמוזיקה תהיה שונה. כולם מתייצבים על מחיר אפס, מהעיתון האדיר ביותר עד המגזין הנידח ביותר, כשהציבור קובע מי הפופולרי ביותר, וההכנסות באות מפס הפרסומת שבראש הדף. כך יהיה גם עם הזמרים, ומי שלא יבין את זה, שילך לקיבוץ כבר היום. |
|
||||
|
||||
דווקא הדוגמא שהבאת בסוף היא מעניינת - את כל מה שאני והכותבים האחרים עושים כאן - אנחנו עושים בהתנדבות ובחינם. כיום אני בחופש, או חודשיים אני סטודנט. אם יתגלה לי שהחיים הסטודנטיאליים (פלוס עבודה) אינם מותירים לי זמן לטפל באייל הקורא, לא יהיה יותר אייל קורא. אז זה יפה מאוד שכל אחד יכול לעשות מה שבא לו והציבור ישפוט - אבל מעט מאוד אתרים (פרט לאלו הפורנוגרפיים ולפורטלים הגדולים) מרוויחים כסף מפרסומות. אתרים מסויימים מצליחים אולי לכסות על הוצאות הסרבר והדומיין, אבל משכורת? בחיים לא. אז אתה חושב שאמנים ימשיכו ליצור מוזיקה בתנאים כאלה של אי-תשלום? הם יוציאו "אלבום" או שניים (אם יש לזה משמעות בצורת השיווק עליה אתה מדבר) אבל יעלמו עד מהרה. ומה יקרה לכל הלהקות שאני אוהב, אבל הרוב לא? אם הייתי נזקק ל"עריכה הדמוקרטית" כפי שהצגת אותה, בחיים לא הייתי מגיע ללהקת קטטוניה, למשל. הרי אם כל אמן יאלץ לבנות לעצמו תדמית של מוצר כדי להצליח, וכל השאר יפלו לצידי הדרך - הדבר היחיד שישאר זה הבריטני ספירזיות והבוי-בנדז - לנם יש מנטליות של מוצר מראש, והם אכן הכי מצליחים. מה גורם לך לחשוב שהם לא יהיו הכי מצליחים גם בקרב ה"עורך הדמוקרטי הגלובלי" שלך? בקיצור, אם התחזית שלך כי המושג הקיים של הוצאת אלבום ומכירתו כיצירה, לא יתקיים יותר, אני לא יכול לצפות ליותר מאשר העלמותה של המוזיקה האיכותית מחיי. רק משוגעים לדבר יצליחו לדלות את המוזיקה שהם אוהבים ממעמקי הרשת. מה גם שאני רוצה לקנות דיסק ולשמוע אותו, לא לשבת 10 שעות ליד המחשב ולחכות שהוא יגמור להוריד את כל הטראקים שאני רוצה... |
|
||||
|
||||
אני רק יכול לקוות שכאשר יאושר מהירות גדולה יותר בנ'ט תוכל לשמוע את השיר תוך כמה שניות ולא תוך כמה שעות. אגב בארצות הברית בחלק מהמקומות זה כבר קיים. |
|
||||
|
||||
"חלק" היא מילת המפתח. בסקר שקראתי עליו אתמול נמצא כי למעלה מ-70 אחוזים מהאמריקאיים שיש להם חיבור לאינטרנט אינם מחוברים בקו רחב. מה זה אומר לנו על כל הטררם מסביב לקו הרחב? במיוחד כשהאינטרנט הסלולרי גורר אותנו חזרה לימי הקו הדקיק עד מאוד... |
|
||||
|
||||
לא אמרתי שלא רק קיוותי בקול גדול. זה שהטכנוליגיה קיימת עדיין לא אומר שאין אינטרסים נגדה. לא שאני מבין מה הם. בכל מקרה אני ממתין ליום שבו הדבר כן יתאפשר בארץ. חבר שלי שנמצא בניסוי נהנה מהנושא מאוד. אומנם לא פי מאה אבל בהחלט הרבה יותר מהיר ממה שיש בדרך כלל. מבחינתי זו התחלה לא רעה |
|
||||
|
||||
כל הנושא הזה המסתתר מאחורי המושג המפוקפק ''קניין רוחני'' הוא נושא הנחשב כחדש אולם למעשה הוא ישן נושן. בעבר כשאדם היה כותב ספר, שיא ההצלחה שלו היתה אם כמה שיותר אנשים היו מעתיקים את הספר- אם כמובן הדבר לא היה נושא אופי של פלגיאט. אולם כיום פעמים וכתיבת ספר, מוזיקה, וכדו' אין בהם מלכתחילה דבר פרט לרצון לעשיית כסף. וסביב זה התפתחה תעשייה שלמה. כל מי שכותב על הנושא נצרך משום מה להציג אלטרנטיבה כספית, או איזה מודל עסקי ממנו יצא ל''אמנים'' כסף מאומנותם. לדעתי יש כאן איזה עיוות בסיסי. הסיבה שאדם מסויים חושב שמגיע לו כסף על המוזיקה שהוא מלחין, לא יכולה והיא איננה שיקול מוסרי, או אחר, לשאלה האם עלי לפתוח את הארנק ולשלם לו. אין גם שום מקום להשוואה בין מוצר פיזי ל''מוצר'' רוחני מהסיבה הפשוטה שהמוצר הרוחני היה יוצא לאור אף בצורת יחידה בודדת שאותה אין אנו עושקים מן האמן. אני יודע שיהיה מי שיטען שהמוצר לא היה יוצא לאור מכיוון שאותו כסף הוא המאפשר הפקות יקרות אלו, אולם זה לא שיקול האם לשלם עבור מוצר שכבר יצא לאור. זה דבר הנתון לוולונטיריות שלי ולשאלה האם אני רוצה לראות עוד יצירות של אותו יוצר או לא. כמובן שכל הנ''ל נוגע לשאלה האם לאפשר הפקות פרטיות. כל מה שנוגע בצריבה מסחרית, היא עקרונית פסולה בעיני מכיוון ששאם לדעת הסוחר אותו קניין רוחני אכן שווה כסף, ולראיה הוא מוכר אותו לזולת, הוא אינו יכול לגזול מן האמן את אותו הכסף. |
|
||||
|
||||
מה זה?! "המוצר הרוחני היה יוצא לאור אף בצורת יחידה בודדת שאותה אין אנו עושקים מן האמן"? מה זה אמור להביע? יש יוצרים שיוצרים בשביל הכיף שלהם, אבל הריני להבטיח לך שמעט מאוד מהדיסקים שעל המדף שלי היו יכולים להיות שם היום, בפורמט זה או אחר, אילולא המחשבה שיש מאחוריהם פוטנציאל כספי זה או אחר. ולראייה - להקות שנכשלות פעם או פעמיים, בד"כ יפסיקו ליצור, אפילו אם, תאורטית, הם היו יכולים להמשיך ליצור עוד שנים רבות. מי אתה שתחליט שאתה לא מוכן לשלם על שירות שניתן לך *במוצהר* בעבור תשלום? אם אני מצחצח לך את הנעליים, לאחר שקבעתי מראש מחיר עבור השירות, ואז אתה קם והולך בלי לשלם - ידידי, אתה גנב. על המוזיקה יש תג מחיר. אם אתה לא מוכן לשלם עליה - אתה לא חייב, אבל גם אסור לך לגנוב אותה. אתה מוזמן להאזין למוזיקה ברדיו, שמישהו אחר שילם עליה עבורך, אתה מוזמן לצפות בקליפים בטלוויזיה, כנ"ל - אסור לך, מוסרית, לצרוב אותה. |
|
||||
|
||||
יתכן ואותה מוזיקה לא היתה יוצאת לאור אילולי מישהו חשב שישלמו עליה, זה יכול להוות שיקול לשאלה האם אני *מתנדב* לשלם כדי לעודד מוזיקה, אולם אין זה *מחייב* אותי לעשות כן. כשאתה מצחצח את נעלי, אנחנו מסכימים בינינו שאני אשלם לך תמורת שירות זה, אולם זמר שאני צורב את דיסקו, אין בינינו שום הסכמה הנוגעת לזה. יתכן שהרוכש המקורי של הדיסק עשה זאת בתנאי כזה או אחר, ויש לדון בשאלה האם עצם היותו עבריין מחייבת גם אותנו המקבלים ממנו דבר זה בחינם (מסייע לדבר עבירה במושגים הלכתיים) אולם לי עצמי אין כל התחייבות כלפי האומן. או במילים אחרות שכבר כתבתי, זה שהוא מצפה לקבל ממני כסף לא עושה אותי אחראי למלא אחר ציפיותי המופרזות. |
|
||||
|
||||
גם אף אחד לא *מחייב* אותך לשלם על דברים בסופר. אתה יכול להכניס אותם לתיק ולצאת. איזה מין דבר זה שאתה יכול "להתנדב"? מאיפה החוצפה הזאת? |
|
||||
|
||||
לו הייתי גונב מצרך מהסופר, הייתי גורם נזק ישיר למוכר מכיוון שהשקיע בייצור אותו מוצר אולם כשאני צורב דיסק, לא נגרם ליצרן שום נזק ממשי אפילו אם הייתי קנה אותו, אילולי יכולתי לצרוב אותו, מכיוון שהמוצר נשאר ברשותו. ניתן להשוות את זה ל"התפלחות" להצגה או סרט הסיבה היחידה שזה נחשב גניבה היא מכיוון שמקום ההצגה או הסרט הם רכושו הבלעדי של אדם מסויים (או שניתן לו יפוי כח על יד הבעלים) המתנה את הכניסה אליו בתשלום, אולם אם הצגה זאת נערכת על ידי חבורת קבצנים בקרן רחוב, אין שום חובה על הצופים אפילו אם הם מאוד נהנו ונשארו שם במשך 10 דקות תמימות במיוחד לצורך שמיעת אותה להקה, לשלם דבר. |
|
||||
|
||||
היום, הרוב המוחלט של התוכנות לא מוגן בשום אמצעי רציני נגד העתקות: הפלאג מת מזמן, והמספר הסידורי לא מהווה מכשלה רצינית (בהנחה שכשהעתקת את הדיסק לא העתקת גם את המספר הסידורי שע"ג הדיסק, כמעט תמיד תוכל למצוא באינטרנט מספרים תואמים). |
|
||||
|
||||
...וזו בדיוק הסיבה שגם בנושא המוסיקה פתרון לטווח ארוך לא יכול לפי דעתי להיות מבוסס רק על טכנולוגיות של הגנה מפני העתקה. על כל טיל שימציאו, יצוץ די מהר הטיל-נגד-טיל שינטרל אותו. |
|
||||
|
||||
גם אם בסופו של דבר בית המשפט יחליט לסגור את נאפסטר, ייפתחו עוד ועוד תוכנות כאלה. יכול להיות שגם נגדם יצוצו משפטים, יהיו עוד סגירות, אבל בסופו של דבר בתי המשפט יבינו שהם נלחמים בתחנות רוח. ככל שיסגרו יצוצו יותר. בסוף נאפסטר תחזור בגדול. |
|
||||
|
||||
יש תוכנות כגון GNUTELLA מבוזרות להפליא שלא ממש יש את מי להעמיד לדין מכיוון שכל משתמש מהווה חלק מהרשת כולה. כל מה שאתה צריך זה ip ראשוני אותו תוכל למצוא באתרים שונים, ומכאן ואילך אתה חלק מרשת דינאמית שאין לה כל אחראי או אשם. |
|
||||
|
||||
אני חייב לציין שכתיבתי אינה אובייקטיבית בנושא זה. אני מפיק המייצג אמנים, משקיע כספים (לפעמים בהתאבדות) בהקלטות וההפקת דיסקים, מפיק מופעים ומשווק תקליטים והופעות בתחום שנחשב "שוליים" לעת עתה, בתחום שבתחילתו היה זר למפיקים ולחברות התקליטים. רבים מהקהל השומעים שיר ברדיו או בתקליט או נוכחים בהופעה ומתענגים בטוחים שהם אינם צריכים "לדאוג" לאמן. הם רואים מאות משתתפים במופע או שומעים להיט ברדיו ואינם מתארים לעצמם שהאמן נמצא בבעיה כלכלית קשה בכל הנוגע ל"עסק" שלו. או כמו ששרים "הדג נחש", חברי הלהקה שלהם מתפרנסים מחלטורות ומממנים את הלהיטים שכולנו נהנים מהם. הם לא מותרים למען המטרה שהיא לעשות מוזיקה טובה כמו בחו"ל. לפחות 90% מהאמנים הישראלים המקליטים ומופיעים אינם יכולים להתפרנס מיצירתם גם אם מכרו אלפי עותקים והופיעו מאות פעמים. כל הנאה מהשיר היא שימוש בו. השתמשת- שלם למי שסיפק לך את יכולת השימוש. האמן מקדיש את מיטב זמנו, הכשרתו המקצועית וכספו כאשר זהו מקצועו: הוא יוצר עבור כל מי שירצה ליהנות מיצירתו (ולא עבור מי שירצה לשלם). לכיפך הורדת שיר, העתקת דיסק והתפלחות להופעה הם גניבה. אם בהפקת תקליט הייתי יודע שכל מי שיחזיק אותו אכן ירכוש אותו מבעליו אני מתחייב שהייתי מוציא פי שלושה וארבעה תקליטים להנאת הקהל ולא הייתי כבול בהפקת שירים "מסחריים". טועה מי שחושב שהעתקת דיסק היא כמו העברת אש, שזה נהנה וזה לא חסר. הפקת דיסק משולה לעריכת סעודה גדולה. אני צופה כמה משתתפים צפויים בסעודה, מכין תפריט בכמויות המתאימות מסכם מחיר עלות כולל ומחלק למספר המשתתפים הצפוי. אם חלק מהמשתתפים מתפלחים ומתחמקים מהתשלום אני מפסיד. (את האוכל שנשאר אין למי למכור, מרגע שהוכן- כל האוכל זוכה) כך הדבר בהפקת הדיסק אני צופה מכירת מספר עותקים מסויים ותקציב ההפקה מושפע מתחזית זו. אם אתה נהנה מהמוזיקה, הרי אתה כלול בתכנית ההפקה. אכן, אין הרבה מה להוסיף על דבריו של דובי. רק אוכל לציין שאם היינו משנים את הרגלי צריכת התרבות שלנו, לא היינו צריכים לבכות על רמתה הנמוכה. |
|
||||
|
||||
עם זאת, אתה חייב להודות כי האינטרנט מאפשר ללהקת רוק אלמונית (למשל) להפיץ את המוסיקה שלה ברבים. אמנם לא בתפוצת נאט"ו (או נאפסטר), אבל בכל זאת - המוסיקה יכולה להגיע לאנשים אליהם היא לא היתה מגיעה ללא הרשת. אני חבר בלהקה שכזו. אתה מוזמן להכנס, לשם הדוגמא, לאתר שלנו, בו אנו מיישמים הלכה למעשה את האמור מעלה. אין האמור מעלה סותר את היות העתקת הדיסקים בלתי חוקית ומכעיסה (אם כי, לטעמי, בלתי נמנעת). אני פשוט טוען כי נתן לנצל פקטורים שכאלה לטובתך. |
|
||||
|
||||
ביקרתי באתר, ראיתי, היקשבתי ונהניתי, אבל לא מצליח לשלוח אי מייל. צור קשר: newmoon@newmail.net
|
|
||||
|
||||
עובדה שנשכחה במהלך הדיונים, ואיני יודע עד כמה היא רלוונטית: איכותם של קבצי MP3 *אינה* איכות CD. רחוק מזה. רוב קבצי ה-MP3 ברשת מקודדים באיכות איומה ונוראה, וגם אלה המוקפדים יותר (לאמור - 160kbit stereo, נניח) עדיין לא מתקרבים לאיכות המקור. כמובן, אם אתה מאזין לכל העסק דרך רמקולי ה-PC העלובים שלך, אין הדבר משנה כל כך. לעומת זאת, אנשי הסטראו - השמרו לנפשותיכם... |
|
||||
|
||||
קובץ MP3, כאשר הוא מקודד כראוי ובמספיק ביטים לשנייה (נדמה לי שבדיסקים המושקעים ביותר שיוצאים היום, אין סיבה להקצות יותר מ-176kbps), אמור להישמע – ולפחות אצלי, גם נשמע – כמעט כמו CD. הבעייה מתחילה כשמשתמשים בחרפות כמו AudioCatalyst, ולצערי כמעט כל הקבצים שאני שומע זכו לטיפול הזה. |
|
||||
|
||||
ה-"כמעט" הזה יכול, ברוב המקרים, להוציא אותי מדעתי. הבעיה מתחילה בעצם העובדה שהקובץ מכיל בפירוש פחות אינפורמצית שמע. הנפגעים העיקריים הם התדרים הגבוהים - גם ב-176kbps ומעלה. מוסיקה אלקטרונית נפגעת פחות - אולי משום שהעוות בגבוהים נשמע כמו סתם אפקט בקונטקסט הזה, אבל תופים מוקלטים אקוסטית סובלים. ולא רק הם. אללי. |
|
||||
|
||||
ראשית הבעיה הזו לא חדשה . היא קימת עוד מתקופת הקלטות שגם אז היו הקלטות מסיביות וקלטות שחורות הפתרון שהיה בזמנו ואני חושב שהוא יכול להיות מיושם גם היום. על כל קלטת חדשה וריקה הוטל מין מס של מספר אחוזים והוא הועבר לאקו"ם כפיצוי על ההעתקות הפירטיות. ועכשיו כמה שאלות. בתור בחור שגם לו יש אוסף מרשים של דיסקים ישראלים שכולם חוקים . מדוע אני לא יכול להחליף דיסק שרוט שנשרט לי אחרי שנתים שלוש הרי מחיר הדיסק הוא זניח מאוד . מדוע חברות ההקלטות לא הולכות לקרתנו ואוחזות את המקל משני הקצוות מצד אחד עומדות על הזכויות יוצרים, ומצד שני אם אבוא לבקש שיחליפו לי דיסק שרוט קרוב לודאי שיזרקו אותי מהחלון או מהמדרגות. ולמי שלא יודע את הMP3 כן ניתן לקודד באיכות זהה למקור שגם אנשים בעלי שמיעה מוזיקלית טובה יתקשו לדעת מי המקור אבל צריך לזה מקודדים מיוחדים ולוקח המון זמן להמיר כל שיר. אני עושה זאת כדי לשמוע את השירים שלי בעבודה , ולגיבוי של כל הדיסקים שלי. |
|
||||
|
||||
שיטת הקלטות לא תעבוד כאן. למה? כי לא תוכל לשים מס על דיסקים קשיחים, מתוך טענה כי "אבל הם ישימו עליו אמפישלושים!", וגם לא לדיסקים לצריבה. קלטות שימשו אך ורק להקלטות אודיו, דיסקים ריקים ו/או דיסקים קשיחים, לא. שמישהו יתקן אותי אם אני טועה, אבל החוק מרשה לצרכן להכין מספר סביר של עותקים לשימושו האישי של דיסקים או תוכנות שהוא קנה, לטעמי גיבוי. כך שהתירוץ הזה כבר לא עובד. בעלי "שמיעה מוסיקלית" דווקא כן מבחינים בכיווצים, ותתפלא עד כמה. מצד שני, גם קלטות האודיו לא התהדרו באיכות שמע מרשימה במיוחד, כך שמעתיקן המוסיקה הממוצע כבר רגיל. |
|
||||
|
||||
קודם כל, גם בקלטות השתמשו לגיבויים (סינקלייר ספקטרום וקומודור 64, זוכר?). טוב נו, איזה גיבויים בראש שלי. בעיקר לשיכפול תוכנות (לא חוקי). וגם זה, אחוז זניח לחלוטין מכמות הקלטות שנמכרו. אז נעבור לטיעון השני: בקנדה, אירגון מפיצי המוזיקה (או משהו כזה) כן הצליח להביא לכך שיש מס על כל דיסק ריק לצריבה שנמכר. %10 ממחיר הדיסק או משהו כזה. |
|
||||
|
||||
הרייני מבוייש ומתוקן. בכל מקרה, איך מגיבים צרכני המחשבים ו/או החברות הגדולות בקנדה, על כך שהם מחוייבים במס לא-להם? 10% זה די הרבה, אם אתה משתמש בצורב שלך הרבה, ולצרכים חוקיים. |
|
||||
|
||||
תרשה לי לחלוק עליך. בארבעה חודשים האחרונים צרבתי כ50 דיסקים (לא מה שאתם חושבים ויעידו חלק מהמשתתפים כאן שקיבלו ממני דיסקים חוקיים לחלוטין) בסכום כולל של...150 ש"ח. מס של 10 אחוז בצורת 15 שקל לא ממש יפיל אותי לקרשים.... |
|
||||
|
||||
10 אחוז לא יפילו אף אחד לקרשים, אבל הם הוצאה מיותרת ודי משמעותית. 15 ש"ח לעומת 150 אולי לא נראים לך הרבה, אבל 1500 לעומת 15,000 הם כבר יותר משמעותיים. ומלבד זאת, מה על העיקרון שבדבר? במקום לאכוף את החוק, מטילים מס על כולם, כולל אלה שלא עוברים עליו, כדי לאזן? |
|
||||
|
||||
נמאס לי כבר לבדוק מבחנים, אז אני מבלה את הזמן בדיון הזה. נו - הינה שאלה מוסרית מעניינת, שאני לא בטוח שיש לי עליה תשובה: במערכת הנוכחית, לאחר מותו של אמן הבעלות על הקניין הרוחני שלו עוברת ליורשיו, שימשיכו להרוויח ממנה כסף. במערכת של "שלם לאמן אם נהנית", מעט מאד אנשים ישלמו (אני חושב) *לאלמנה* של האמן (למשל). זה טוב? זה רע? מה דעתכם? (אגב, אני יודע שיש לפחות 3 סטודנטים שלי שקוראים את האתר על בסיס קבוע: אתם יכולים להרגע, הציונים יפורסמו כנראה מחר). |
|
||||
|
||||
המערכת שכזו, לא ברור בכלל האם אנשים ישלמו לאומן עצמו, ככה שקצת עקפת את העניין. השאלה היא האם זכות התמלוגים לדורות אמורה להתקיים, אך זהו דיון אחר, רחב בהרבה ולמען האמת(מנסיון) מתצדק ומתחסד למדי. |
|
||||
|
||||
זכות הקניין הרוחני היא לא איזו זכות אישית, כמו הזכות לחופש הדת או הזכות ללמד כיתת בית-ספר, אלא היא זכות כלכלית טהורה בנכס מוגדר (הגם שאינו מוחשי). מסיבה זו הוא אינו שונה מכל בעלות אחרת, העוברת בירושה. כך האלמנה גם יורשת את הזכות לקבל את רווחי המפעל שהקים בעלה, וגם את הזכויות שלו לקבל כסף מהבנק כשיגיע מועד פרעון חשבון החיסכון שלו, וגם את הכסף שמגיע לו מהלוטו עבור הכרטיס שקנה לפני שנפטר. כן, גם את התגמולים מהתקליט, וזה אותו דבר. השאלה האם ירושה היא מוצדקת היא שאלה אחרת, ונפרדת, ומעניינת, ועמוקה מני ים, ולא ייחודית לנושא הזה. |
|
||||
|
||||
חוקי הטבע תמיד עובדים: מוסיקאים הם בעלי עסק (אמנם קצת סנטימנטלי, אבל עסק). בעלי עסק רוצים להרוויח כסף. זה גם מגיע להם. לא תתנו להם כסף, הם יתפתלו קצת, בסוף הם ילכו להיות ארכיטקטים או מתכנתים או ציירים. אומנות ללא מחסומי העתקה היא "מוצר ציבורי": עלות ההשקעה בייצור הדיסק הראשון היא אדירה, עלות השכפול אפסית. ככל שזה מוצר ציבורי יותר משוכלל, מוחמרת "בעיית המוצר הציבורי", שעיקרה: אין לאף אחד שום אינטרס לשלם, אלא להיות "טרמפיסט" על אלה שמשלמים. מכיוון שהסיטואציה סימטרית כלפי כל המשתתפים, הם כולם מפסיקים לשלם והמוצר הציבורי לא מיוצר. יש רק שני מחסומים המאפשרים את ייצורם של מוצרים ציבוריים: האחד, הוא מוסר; הבעיה נוצרת רק כשאנשים מתנהגים באופן אטומיסטי ורציונלי, ולכן חינוך הוא פתרון. השני, הוא כוח, היוצר אחידות (ברמה גבוהה), בחיוב לשלם. דוגמאות, למשל, הן תאורת רחוב (ארנונה), או בטחון המדינה (מ"צ עריקים ובית הספר). כל מי שטוען אחרת, שיש לו חוזה, או שאין לו חוזה, זורה חול. והוא יודע למה: הוא רוצה מוסיקה, והוא לא רוצה לשלם. הוא טרמפיסט, פשוט ונצלן, שיכול לאחוז במקל בשתי קצותיו ולגנוב מכולם רק על ידי כך שיש לו "חברים", כמו דובי או כמוני, שמשלמים עבורו את החשבון. אז בייב, אנחנו, המשלמים, לא חברים שלך. נמאס לנו לשלם בשבילך, רק כי אנחנו יודעים מה יקרה אם גם אנחנו נפסיק. ואנחנו שמחים לממן את מסעות הפרסום של היוצרים ואת עורכי הדין שלהם ואת פטרולי הפקחים, ואנחנו מקווים שהם יגיעו, בעגלא ובזמן קריב, גם אליך, עדיף בטוב, אפשר ברע. |
|
||||
|
||||
Art is very different from Arnona,
security, and other public goods, because art is not the same product for everybody. Some reasons: - The basis for selecting your music is personal taste. The music I like is not the one you'll like - but the army I need is essentially the same as yours, planned by the same authorities and uses the same knowledge and techniques. - There are no gains from big size in music. If we have a national ministry for infrastructure, the knowledge they gain from a project in Jerusalem can help design better projects in Tel Aviv. In music, we cannot unite all the bands to one big entity and make them learn from each other. It doesn't work this way, does it? Just imagine... You may think all this is irrelevant, but actually it is. Imagine that you can come to a huge mall (say, the size of Tel Aviv), where you have all the songs recorded by all the musicians in the world in the last 10 years. And imagine that all of them are free. What will you do? OK. You will take, say, the 1000 disks you always dreamed about and could never afford. Now what? The problem is that you have to search through this whole pile of music to find what you may like. After all, there may be some wonderful bands you never heard of! Somehow, somebody's help will ne needed to make the choice, somebody who knows your taste and knows the bands. And for this (or a similar service) you'll have to pay. Will you? |
|
||||
|
||||
ייתכן שהמינוח "מוצר ציבורי" עלול להטעות. ההגדרה של מוצר ציבורי אינה מחייבת שהציבור בכללותו יחפוץ בו. להפך. הבעיה העיקרית נוצרת בכך שאיננו יכולים לדעת מי רוצה ומי לא, ואיננו יכולים לחסום את ההנאה של מי שאינו משלם. דוגמא בולטת למוצר ציבורי יכולה להיות שיפוץ חזות של שכונה, למשל על ידי צביעת חזיתות מבנים. לאנשים יכולה להיות מערכת טעמים שונה לגבי מידת האסתטיקה הדרושה ברחוב; ניתן לשער שאנשים שונים יהיו מוכנים לשלם מחירים שונים כדי שהעיר שלהם תהיה משופצת, כך שאין כאן הסכמה על כך. אבל שני התנאים של מוצר ציבורי מתקיימים במקרה זה: (1) אחרי ששיפצת את הרחוב, אם עוברים ברחוב 100 אנשים או 1000, זה לא עולה לך יותר או פוגם בהנאה שלהם (=העלות של המשתמש הנוסף היא אפס); (2) לא ניתן למנוע ממי שלא השתתף בשיפוץ ליהנות מהחזיתות המשופצות (non-excludability). השילוב של שני התנאים האלה הוא קטלני, גם בהעדר הסכמה על נחיצות השיפוץ! המחיר הרציונלי שאני אהיה מוכן לשלם עבור המוצר "חזיתות משופצות" יהיה אפס (הרי יש מספיק אנשים שרוצים את זה איתי או בלעדי, ואחרי שהם יעשו את זה, לא יהיה ניתן למנוע ממני ליהנות מזה!). כמובן שזו מחשבת-כשל, הגוררת אי-יצור של המוצר הזה. כך שהסכמה אינה תנאי. דבר נוסף שלדעתי הינו שגוי, הוא הטענה שלך שבמוסיקה אין יתרון לגודל. התשובה לכך היא שהפקה של תקליט עולה סכום מסוים, גדול למדי, והעלות של ייצור כל העתק נוסף היא כמה עשרות סנטים (טביעה נוספת של המאסטר). כך שללא ספק יש כאן יתרון לצריכה מאסיבית של דיסקים. אשר לטענתך שייעוץ מוסיקלי הוא מוצר כלכלי שאנשים מוכנים לשלם בשבילו, בטח שזה נכון. השאלה היא: איך זה עוזר לאמנים? ולאיזה ייעוץ התכוונת? אם אתה מתכוון לתפקיד שממלאת חברת התקליטים כיום, הרי שהוא "ייעוץ" הניתן חינם (באמצעות ערוצי השיווק השונים). משום כך, אחרי שספגת את הייעוץ הזה, אתה חופשי ללכת לנאפסטר הקרוב למקום מגוריך, ולגנוב את השירים המיועצים. עדיין אין אמנים שבעים ככה. |
|
||||
|
||||
Let's talk about the difference between
music and a classical "public good", and continue with the example of the renovation of the neighborhood. What would happen if every family had their own preferred architect (or handyman, or carpenter) and would insist that they will allow nobody else to work in their house? Since there will be absolutely no possibility to contract one big company and let them do the renovation for everybody, there will be no point in doing the project together and each family will do its renovation separately. This is what would happen if every person had a completely different taste in music, and would fancy only a very small and refined set of bands. So big companies do big projects for clients who don't have very specialised tastes. The more elitstic clients contract their architects and craftsmen privately, and pay them accordingly. The same goes in music: if you have a very unique taste in music, (which is, of course, inevitable if you are an active participant in the "Ayal"), be prepared to pay for your "special" music because your favorite artist probably has a very small audience, consisting of you and a few other "knowledgeable" fans. But if you also like the music of a very popular artist - copy the music freely! This artist will anyway become rich because of live concerts, CDs, selling all kinds of T-shirts and souvenirs, etc. To summarize, I suggest that popular music and "artistic" music be given different treatment. Sometimes music is a public good, but sometimes it is a personal service. |
|
||||
|
||||
קודם כל, בוא נראה על מה אנחנו מסכימים: שאומנות פופולארית היא אכן מוצר ציבורי. אנחנו נחלקים על התוצאה: אתה אומר להעתיק אותה חופשי, בניגוד להתחייבות החוזית והחוקית שלך. לטענתך, ימשיכו לייצר מוזיקה, כשהתקליטורים הם למעשה "קידום מכירות" לשאר המוצרים שאינם מוצרים ציבוריים (כמו חולצות וקונצרטים). לשיטתך, אמנים ימשיכו לייצר כך מוסיקה. הדבר הזה בלתי אפשרי לחלוטין. ירידה בהכנסות של אמנים ממוסיקה תגרור ירידה בהיצע של המוסיקה. זה פשוט – פחות כסף, פחות עבודה. ופחות מוסיקה, אנחנו מסכימים, זה רע. |
|
||||
|
||||
Yes. We do agree that popular music is a
public good. But if we have less of it, will this be bad? I am not so sure. Apparently, some of this music is created without any aims but to sell. What I would like is to have the same total amount of music, but less of the commercial one and more of the specific music that targets only a small audience, but gives it a deeper experience. In other words, if we want to ask whether free copying is good or bad for the music market, we may first need to agree on what kind of "ideal" music market we would like to see - not in terms of my or your own taste, but in terms of the interests and welfare of society. Another way to look at it: in the current situation, musicians who sell a lot to the public are well-rewarded. Musicians who sell mainly to other musicians earn very little, even though their indirect influence on the musical landscape may be very big. Is this a good system? |
|
||||
|
||||
מצב קודם: עלויות הקלטה של אלבום הן גבוהות מאד היות ונדרש ציוד יקר ושעות עבודה רבות, עלויות הפצה ושיווק של אלבום גם הן גבוהות מאד, עלות דיסק זניחה, ולכן התמסדו תאגידי הבידור הגדולים (EMI, NMC, וכו'), הכוללים אולפני הקלטה ושירותי הפצה גם יחד. מצב עתידי: הקלטה איכותית אפשרית בציוד ביתי ובפרקי זמן קצרים יותר, הפצה מיידית דרך האינטרנט, השיווק קצת יותר בעייתי כיוון שכפי שתנו רבנן לעיל יש לו פן אנושי ולא רק טכנולוגי. לכן לדעתי תתפתח בסופ"ד המקבילה האינטרנטית לקוטנר והקצה, דהיינו פינות לאנשים עם העדפות מוסיקליות דומות. להזכירכם גם כשהתחיל הרדיו האיזורי ציפו כולם לתוכניות מוסיקה איכותית המכוונת לקהל יעד מצומצם, אך במקום זה קיבלנו מרק של שידורי חרטא המהווים אתנחתא בין פרסומת לביטוח לפרסומת לאימפוטנציה. אלא שעלויות אחזקת אתר נמוכות הרבה יותר ולכן אני מקווה שתחזית זו תתממש. המצב הנוכחי הוא איזשהוא שלב ביניים, בו חברות התקליטים מנסות באופן חסר סיכוי להתנגד לשינוי, ומנגד עלויות ההקלטה הגבוהות וחוסר הבשלות של האינטרנט לצורך כך מונעות בינתיים מהאינטרנט לתפוס פיקוד בענף המוסיקה. אבל זה מצב זמני, חלק משינוי, ואין מקום לדוש יתר על המידה בשאלה אם המצב הקודם עדיף על המצב הקיים או להיפך, שהרי אף אחד מהם לא באמת עומד לשרוד. כל זאת בהנחה שאמנם פינות קוטנריות באינטרנט בהן דווקא היוצרים הלא מוכרים אך הכן איכותיים יוכלו להשמיע קולם ברמה, אכן יתקיימו ויפרחו. אחרת דובי צודק באנלוגיה לבמה חדשה. (והערה לטל - אל חשש. ממ"ח אתה לא בודק ושרשרת מחשבים אני לא לוקח.) |
|
||||
|
||||
מעניין. כמות הקוראים מהטכניון גבוהה בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסיה (אפילו ''באוכלוסית משתמשי האינטרנט''). וזאת למרות שמאד, מאד התאפקתי לא לפרסם את האתר בטכניון. |
|
||||
|
||||
למה התאפקת? פרסם, פרסם! אני עושה זאת כל הזמן. ולגופו של מאמר. נאפסטר פתר את הבעיה הטכנית של השגת שירים לא פופולריים, או שאין יודעים מנין להשיגם. הוא גם פתר את הבעיה של הקלטת שיר בודד ללא צורך ברכישת האלבום כולו. מה שהוא לא פתר הוא תיגמול האמנים. בהחלט הייתי מוכן לשלם עבור שירים על פי הורדתם, ועדיף בצורת שותפה, כמו תוכנות, עם זמן ניסיון, שלאחריו השיר מוחק את עצמו אם הלקוח אינו משלם. הבעיה היא, שזה אינו אפשרי טכנית. ברגע שיש לי שיר מושמע, אין כל בעיה להעתיקו לפורמט יציב יותר. חבל שהטכנולוגיה לא השיגה את המוסר. אולי... פעם. |
|
||||
|
||||
אני מסכים בכל פה לטענתך. חברתי שתחיה מתה על הסרט "חלום אריזונה". ניסיתי לחפש את פסקול הסרט, ולא מצאתי אותו בשום מקום בעולם - פרט לאתר יוגוסלבי בשם "קומונה" שהודיעו לי בצער - בשיחת טלפון, כמובן, באימייל קשה לתקשר איתם - שהם לא יכולים לשלוח את הדיסק בגלל הסנקציות על יוגוסלביה. איפה עוד יכולתי למצוא את השירים, פרט לתוכנות מסוג נאפסטר? אלא שכדי לחסוך את מסכת ייסורי הגיהינום שעברתי בדרך להשגת כל עשרת השירים - והישגתי את כולם - הייתי משלם גם מאתים שקלים. (הורדת קובץ של 5 MB במהירות 0.4 KB לשניה שמתנתקת אחרי 80% מהזמן... שיטוט אינסופי בין נאפסטר, גנוטלה וסקור אייג'נט (אל תבזבזו את זמנכם. בסופו של יום, את כל הקבצים מצאתי בנאפסטר). אז את תעשיית המוסיקה זה בינתיים לא יפיל. לפחות כל עוד חיבורי האינטרנט של העם כל כך עלובים. |
|
||||
|
||||
כשיבוא היום והקלטה תהיה כל-כך קלה ופלאית, נדבר. בינתיים, לא זה המצב, והוא רחוק מלהיות כזה. |
|
||||
|
||||
שמעת על סאונד? 1. בהקלטות יש איש מקצוע, מוזיקאי, שנותן את הצבע הנכון לצליל של כל כלי בעזרת ציוד איכותי, ניסיון וכישרון. 2. בחדר ההקלטות צריך אקוסטיקה מתאימה. 3. כל כלי מוקלט על ערוץ שונה. התופים, לדוגמה, מוקלטים על 8-10 ערוצים. 4. האיזון בין עוצמת הכלים השונים נקבע במיקסים ולשם הוצאת סאונד חי ונושם צריך לפתוח שולחן המותאם למספר הערוצים שהוקלטו, וזהו ציוד גדול ויקר... כמובן שאפשר להתפשר על פחות, אבל זה כמו לאכול שבוע שלם רק סנדויצ'ים... |
|
||||
|
||||
חברים על תדאגו לזמרי הפופ ולשיריהם הנדושים חסרי הטעם,אני הייתי דואג יותר למוסיקה של האומנים הקטנים והמתחילים שבדרך כלל ניחנים ביותר יצירתיות מאותם מפיצי אופיום מוסיקלי שטעמו מגעיל. אבל כפי שכבר הזכרתם לאומנים הקטנים אין הרבה מה להפסיד גם ככה אז... |
|
||||
|
||||
אני לא יודע כמה מכם מודעים לכך, שלמעשה, האמן לא מקבל את כל התמלוגים "האמיתיים" שמגיעים לו בזכות. נניח ואקליט מחר אלבום בלייבל גדול (ולא בלייבל אינדי כזה או אחר), לאחר שסגרתי על 10% מהמכירות. ראשית, אקבל מקדמה, שאותה אצטרך להוציא על הקלטת האלבום. אח"כ אצלם עוד קליפ או שניים, שיעלו *לי* עוד כסף. את כל הכסף הנ"ל (וזה הרבה כסף), חברת התקליטים תנכה מה-10% שלי, כשהיא צוחקת כל הדרך אל הבנק. חברות התקליטים הגדולות בקושי משלמות לאומנים. להפך - חלקם אף חייבים להן כסף. |
|
||||
|
||||
פשוט יותר קל להגיד לבית המשפט ולקהל הגדול שהאומנים נפגעים ולא חברות התקליטים העשירות ויפות הנפש. |
|
||||
|
||||
ברשותכם, אני מפנה אתכם למאמר של קורטני לאב, על כל הפרשה דרך לינק אותו תוכלו למצוא במהדורה האלקטרונית של עיתון הארץ. היא טוענת שממילא מישהו שודד את האומנים- בין אם מדובר בחברות התקליטים או במאזינים המחליפים קבצים ברשת. טענותיה ברובן הנן נכונות, אם כי במקרה שלה יש בכך צביעות לא מועטה, כיוון שהיא, בניגוד לטענותיה שהאומנים נשארים רעבים, איננה ממש רעבה שכן היא מקבלת מיליונים של תמלוגים מיצירותיהם של קורט קוביין ושות', חלק משל פיית נו מור ועוד מספר להקות שהיא השתלטה על זכויות היוצרים שלהן ללא הצדקה. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שיש חור גדול בחוקי זכויות היוצרים. למיטב ידיעתי, ותקנו אותי אם אני טועה, חוקי זכויות היוצרים אינם חלים על תגליות מדעיות תיאורטיות. האם איינשטיין אינו זכאי לתמלוגים בכול פעם שמשתמשים בנוסחתו המפורסמת? מה?! לא מגיע לו (או ליורשיו) איזה כמה אחוזים בכל פעם שמטילים פצצה אטומית או מפעילים כורים גרעיניים? האם התיאוריות שלו לא היו קניינו הרוחני לפחות כמו ששיריו של שלמה ארצי הם קניינו? מישהו יכול להסביר לי את זה? |
|
||||
|
||||
תגליות מדעיות מתבססות על תאוריות מדעיות, המבוססות על חוקי טבע. אלפי אנשים, אם לא למעלה מזה, תרמו לכך שאתה יכול להפעיל את המחשב שלך עכשיו. התרומה של כל אחד מהם אינה ניתנת להערכה. גם המדען עצמו אינו יכול לשחזר בדייקנות מי תרם מה להמצאתו. האנאלוגיה למוזיקה היא גם מתחום התגליות והפיתוחים. האם יוצרי המוזיקה הקלה צריכים לשלם ל-beatles תמלוגים עבור פיתוח סגנון מוזיקלי ייחודי והפיכתו לפופולרי? ואם להם כן - מה עם יורשי אדיסון, שהמציא את המיקרופון, מרקוני שהמציא את הרדיו ועוד? ואולי תמלוגים לממציאי העט הכדורי, אם במהלך חיבור השיר נעשה בו שימוש? שיר הוא יצירה סגורה, שיש לה התחלה וסיום. תגלית מדעית אינה כזו. |
|
||||
|
||||
יובל, לא ממש השתכנעתי מהטענה שלך ששיר נבדל מתגלית מדעית בכך ששיר הוא "יצירה סגורה" ואילו התגלית המדעית "פתוחה". למאמר המפורסם של איינשטיין (מ-1905 דומני), שבו הציג את תורת היחסות הפרטית, יש התחלה וסוף. ובאשר לטענתך שיש רצף שאי אפשר לנתקו בתגליות המדעיות, אכן יש רצף אבל יש גם קפיצות דרך. איינשטיין במאמרו פרץ ושבר פרדיגמה מדעית (ראה קון) וחשיבתו היתה מקורית מאין כמותה. בדוגמת המוסיקה הקלה שהבאת, כרתת למעשה את הענף שבו היתה תלויה טענתך. אכן הרבה שירים דומים לקודמיהם יותר משתגליות מדעיות נובעות זו מזו (הצבעה על נביעה מוסיקלית כזו היא חלק מעבודתו של המוסיקולוג). אמנם קשה להשוות מקוריות, אבל תסכים איתי, שמקוריות שיריה של דנה ברגר פחותה ממקוריותו של איינשטיין. והנה חזרתי לשאלתי: אז למה דנה ברגר יכולה לרשום זכויות יוצרים ואילו איינשטיין לא? כנראה, פירות רוח שלא ניתן להפוך אותם למוצר, לסחורה - תקליט, שמפו, תרופה - גם לא ניתן לקבל עליהם זכויות יוצרים. כלומר, לא בקניין רוחני עסקינן אלא בבעלות על סחורות. |
|
||||
|
||||
למרות שעדיין אני מחזיק בדעתי ששיר הוא יצירה סגורה מבחינת התחלה וסיום מוגדרים, להבדיל מתגליות מדעיות, מוצא חן בעיני הרעיון לקבל תמלוגים על רעיונות. אפשר להחליט שהמדד יהיה ציטוטי הפירסומים. כל מי שכותב עם מראה מקום למאמר כלזהו, יצטרך לשלם סכום קטן למפרסם המאמר. החסרונות - 1. כבר כעת מתפרסמים בעיתונות המדעית מאמרים רבים שההצדקה היחידה לקיומם הוא צבירת נקודות אקדמיות, ולרובם אין באמת מה לומר. שווה בנפשך שיהיה בכך גם פוטנציאל כספי. 2. יהיו מדענים שלא יתוגמלו. סוקרטס לא העלה את הגיגיו על הכתב. 3. יהיו מאמרים שלא יצוטטו, למרות הרלוונטיות שלהם, כדי לחסוך. ניתן להשוות זאת לאתרי אינטרנט בתשלום. יש כאלה, אבל אין לי מושג מה קורה בהם. אני מדיר מהם את עכברי. |
|
||||
|
||||
לשם כך יש פטנטים. תגליות תאורטיות אינן בעלות ישומים מיידיים, ולכן דרושה עוד עבודה כדי להפוך אותן למשהו שימושי שיהיה אפשר להפוך לישום. אם אתה מדען - אתה מוזמן להסתיר את דבר התגלית שלך עד שתפתח לו ישום מתאים. כמובן שאף אחד לא עושה את זה, שכן הם זוכים למענקי מחקר על פי הפרסומים שלהם... אגב, שים לב לרצון שהיה לרשום גנים שהתגלו כפטנטים, והויכוח שנוצר בעקבות כך. או תחשוב מה היה קורה אילו כל תגלית הייתה ניתנת לרישום כפטנט. המממ... "אמריקה (C) קולומבוס". |
|
||||
|
||||
דווקא בגיאוגרפיה הדוגמה שנתת גרועה - הרי אמריגו וספוצ'י, שהוכיח שהיבשת שמצא קולומבוס איננה הודו אלא יבשת חדשה לחלוטין זכה שהיבשת תיקרא על שמו - אמריקה. (קולומבוס "זכה" בשם מדינת קולומביה) ובאופן כללי, אחד ה"רווחים" במדע הוא שהתגלית תיקרא על שם המגלה, וכך יש לנו בהר הנגב הגבוה את כלך דנין, וסתוונית פיינברון, בגליל יש לנו את העשב מושיובית גלילית והשיא (בארץ) הוא של שני צמחי מדבר - אהרונסוניית פקטורובוסקי (על שם 2 בוטנאים), וגם פקטורובסקיית אשרסון (שוב הנצחה כפולה...) נכון, כסף לא ממש רואים מזה, אבל בעוד שאת הבוטנאי פקטורובסקי כבר מזמן שכחו, שמו ממשיך להתקיים אחריו... הערה לסיום: בשנים האחרונות, האקדמיה ללשון העברית עורכת דיונים מחדש בשמות צמחי ארץ ישראל, ומשתדלת למצוא שמות עבריים נוחים, כך שאני מקווה שלפחות בעברית ייחסכו מאיתנו שני השמות הזוועתיים האחרונים. |
|
||||
|
||||
אם כבר מדברים על שמות עבריים לצמחים, כדאי גם להזכיר את מאמרו המשעשע להפליא של ירדן ניר על שמות עבריים של בע"ח, שהתפרסם בראשית ימיו של האייל - דיון 64 |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לא. אלו שמותיהם הלועזיים של שתי חיות שונות. שתיהן שוכנות במקווי מים (בארצנו, בנחלים - הירדן והסביבה). אבל הלוטרה היא טורף, חביב ויפה תואר, ואילו הנוטריה היא מכרסם, מכוער וגמלוני אם תשאל אותי, אבל פרוותו שווה משהו - אם כי לא הרבה. זכור הפרק מסיינפלד שבו איליין צריכה להסביר אובדן של כובע מפרוות צובל שקנתה על חשבון החברה, ובמקומו היא מביאה כובע-חיקוי. אומר לה איש הכספים של החברה - "זה לא כובע מצובל, זה כובע מנוטריה". "טוב, נוטריה זה סוג של צובל?!" "לא, זה סוג של עכברוש". (אם תרצה עוד לדון בכך, אפשר להעביר את הדיון למאמר ההוא). |
|
||||
|
||||
מה שמזכיר את סיפורו של עגנון ''שבועת אמונים'' וחוקר האצות העברי שבו, שזוכה לתהילת עולם בכך שאצה נקראת על שמו. אגב, אם האקדמיה תבצע את זממה, הרי שגם את המעט הזה - הנצחת השם - עומדים לקחת מהמדענים. |
|
||||
|
||||
עלי להבהיר שוב: 1. בסמכות האקדמיה לקבוע שמות עבריים בלבד. לכל מין יש גם שם מדעי לטיני והוא לא ישתנה. 2. לא בכל מקרה מחליפים שם, ובד"כ מחליפים רק את שם הסוג ולא את שם המין. כך נשארנו עם שמות כמו "קדד שימפר", "תלתן וואוילוב", "זמזומית אייג". לעומת זאת, "מוריקנדיה מבריקה" הפכה ל"מוריקה מבריקה", ו"קורנולקה" הפכה ל"סרב" - שם של קוץ תנ"כי, למרות שברור שאין זה אותו הצמח. 3. האקדמיה החליפה גם חלק מהשמות העבריים הקיימים אם הם לא היו מוצלחים במיוחד. |
|
||||
|
||||
לאקדמיה אין שום סמכות מלבד הסמכויות שנטלה לעצמה. וגם אלו סמכויות מוזרות למדי. למה מי הם שיקבעו מה "תקני" ומה "לא תקני" בשפה העברית? שפה היא דבר חי. לא ספר חוקים צנוני. |
|
||||
|
||||
דובי, נהניתי מהחידוד בעניין קולומבוס. אכן קולומבוס לא רשם זכויות יוצרים על אמריקה אבל זה רק מפני שהפלגתו מומנה ע"י תאגיד ולכן הזכויות עברו לבוסים שלו, פרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד, שלא בזבזו רגע ורשמו את אמריקה על שמם בטאבו אצל האפיפיור. מיד לאחר חזרתו של קולומבוס מנסיעתו הראשונה לאמריקה (או ליתר דיוק לסאן-סלבדור ולקובה) העניק האפיפיור לספרד ריבונות על כל האדמות שמעבר לקו האורך, 100 ליגות (575 קילומטרים) ממערב לאיי כף ורדה. בקיצור, את כל אמריקה. זה לא היה לגמרי פשוט, כי היה תאגיד מתחרה, פורטוגל. ואמנם, בהסכמה הדדית הוזז הקו כעבור שנה, 270 ליגות מערבה; קו תיחום חדש זה נתן לפורטוגל זכות קנין על ברזיל. |
|
||||
|
||||
פן רלבנטי יותר של זכויות יוצרים במדע לעניין הדיון על נאפסטר, הינו זכותם של הממציאים ישומים מסחריים על רעיונותיהם. למותר לציין שהנושא לא נפתר ע"י התבססות רעיון הפטנטים, בין היתר כיוון שפטנט מעניק לך בלעדיות רק למשך 7 שנים, והמאבק על הוכחת ראשוניות וכו' הוא מאבק משפטי יקר מטבעו שתמיד לתאגיד התורן קל יותר לנהל מאשר לממציא הנואש. סקירה יפה של הבעיה היתה לפני כשנה בתכנית בערוץ 8 על המאבק בין ממציא הטלויזיה לתאגיד RCA. התאגיד, ככל תאגיד, התיש את הממציא במאבקים משפטיים יקרים כאשר בו-בזמן הוא מנצל את ערוצי התקשורת שבידו כדי להפיץ את הטענה השקרית שתאגיד RCA הוא שהמציא את הטלויזיה. איתרע גורלו של הממציא (אני פשוט לא זוכר את שמו צר לי), ודווקא אחרי שהצליח לנצח במשפט ולהוציא פטנט על המצאתו, פרצה מלחמת העולם השניה ונסתם הגולל על יצור מוצרי מותרות כטלויזיה. אחרי המלחמה חלפו גם 7 השנים של הפטנט, ואז מיהר תאגיד RCA לפתוח קוי יצור לטלויזיות. ולענייננו, אני חושב שפטנטיזציה היא רעיון זר לצורת המחשבה המדעית (ראה למשל תיאורו של פיינמן על התמלוגים שקיבל על "פטנטים" שהוציא), אם כי קשה לי למצוא פתרון-קסמים שימלא את מקומה של הפטנטיזציה. אולי באמת משהו בסגנון של shareware - הממציא מפרסם את רעיונותיו לעיני כל, וכל מען דבעי המעוניין לישם את רעיונותיו נדרש לשלם לו איזשהוא פרומיל. אך החסרונות ברעיון זה לא נסתרים מעיני. |
|
||||
|
||||
מאיזה שהיא סיבה שלא ברורה לי, המון אנשים מנסים לתת לגיטימציה לנאפסטר, לי יש רק דברים רעים לומר על נאפסטר, למרות שאני משתמש מושבע של התוכנה וזאת משום שמחיר דיסק היום בארץ הוא מחיר מופקע, ובארץ לא ניתן לרכוש דיסקים משומשים בעלות נמוכה יותר כנהוג במדינות אחרות, מסר אחד לי לחברות התקליטים: הורידו מחירים, ואנשים לא יחפשו תחליפים לקניית דיסקים. אבל בואו נתמקד על נאפסטר: רעיון נאפסטר מתבסס על הרעיון על שתף וקבל, ועל תשים זין על זכויות יוצרים של אמנים, אבל כאשר מישהו בא וביקש מנאפסטר את קוד התוכנה (לשימושים שונים כמו כתיבת קליינט ללינוקס, פאצ'ים לנאפסטר וכיו"ב) נאפסטר נענתה בשלילה לבקשות, נימוקה היה "יש לנו זכויות יוצרים על התוכנה, והשקענו הרבה כסף זמן ומאמצים על מנת לפתחה" פתאום מאוד חשוב לנאפסטר לשמור על זכויות היוצרים, מעניין... רגע, הלהקות והזמרים לא השקיעו כסף וזמן? חברים וחברות, אל תיתנו לגיטימציה לנאפסטר, הפיתרון הוא יציאה למאבק להורדת מחירי הדיסקים וכך שני הצדדים יהנו, רווח האומנים לא יפגע משום שיותר אנשים יקנו דיסקים, ואנחנו נוכל לרכוש דיסקים במחירים סבירים. יום טוב, חג שמח ושנה טובה ערן. |
|
||||
|
||||
שאלה. האם חברות התקליטים פיספסו משהו? אם הורדת המחירים תגביר את רכישות הדיסקים באופן שישתלם להם כלכלית? לידיעתך, חברות התקליטים הם חברות כלכליות ולפיכך מטרתם הראשונה היא להרויח מה שיותר כסף. יש לי נימוקים כלכליים המסבירים את רמת המחירים הנוכחית. אבל לא אנסה לשכנע מפני שאני מקוה, מייחל ומתפלל שיבוא מישהו ויגלה לי כיצד יהיה התימחור הזול והמשתלם ביותר לשני הצדדים: המפיק והצרכן. (נא לזכור שני דברים: 1. אין מונופול בשוק. 2. לא לזלזל בחשיבה הכלכלית של חברות התקליטים.) |
|
||||
|
||||
רק לשם הויכוח, ננסה... בוא נקבע מחיר בצורה שרירותית, שלדעתי יגרום לאנשים לקנות דיסקים (ולחסוך את הטירחה בלהוריד אותם ולצרוב אותם) - 15 ש"ח. עכשיו בוא נחשוב - במקום דיסק אחד, בשיטה החדשה חברות התקליטים יאלצו למכור שישה, כדי לשמור על אותה רמת רווחים. נראה הגיוני? אוקיי. עכשיו השאלה היחידה היא - האם היחס בין המורידים לבין הקונים הוא גדול מ, נאמר, 1:10? כן. עכשיו בוא נראה למה לא עושים את זה. אה... תורך. |
|
||||
|
||||
עידכון מבית המשפט בארה"ב, בנימוק אינטליגנטי במיוחד: "שלושת השופטים בפנל אמרו שההיסטוריה הוכיחה כי במקרים של טכנולוגיה חדשה, לשווקים יש דרך לתקן את עצמם." |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
סקר בקרב 1000 גולשים בבריטניה מראה ש 10% מודים בהורדות, אבל מי שמוריד גם קונה הרבה יותר מוזיקה ממי שלא מוריד. |
|
||||
|
||||
לחילופין: אותם 10% שהמוסר מציק להם הם אותם אנשים שעדיין קונים? |
|
||||
|
||||
לחילופין: אנשים שלא אוהבים ולא מתענינים במוסיקה לא קונים מוסיקה, וגם לא מורידים מהאינטרנט. אבל ככה זה נשמע פחות ראוי לציון. |
|
||||
|
||||
על קישורים המופיעים בו (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3799761,00.h...). כתמיד נשמעת (בטוקבקים) השאלה למה לא גוגל? התשובה היא שהאתר שהורשה נתבע בין השאר כי הוא נועד מלכתחילה למטרה זו ונעשו פעולות לשם השגתה, בעוד שאצל גוגל לא זו הכוונה, לא זהו עיקר התוצר (בדפי התוצאות) אלא חלק מזערי ממנו וכדי שתוצאות המפירות זכויות יוצרים לא יופיעו בדפי התוצאות של גוגל, נדרש מגוגל השקעת מאמץ מיוחד לשם מיתון נזקו של זדונם של אחרים המנצלים גם אותה. |
|
||||
|
||||
האתר ''שהורשע'' |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |