כמה פעמים ביקרת בתיאטרון בשנתיים האחרונות? | 1807 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
כמה פעמים ביקרת בתיאטרון בשנתיים האחרונות? | 1807 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
בשנתיים האחרונות לא הייתי בתאטרון, אבל היום בערב אני הולך עם אשתי לראות את רומיאו ויוליה בביצוע של בלט קירוב. דרך אגב, בלט נחשב לתיאטרון? ואופרה? וסתם קונצרט? |
|
||||
|
||||
לא! בלט זה בלט. ואופרה זה אופרה (אחרת). וקונצרט זה קונצרט. בקיצור, נסיבות מקילות לא תתקבלנה! לא היית בתיאטרון וזהו. :) |
|
||||
|
||||
לא אז לא. דרך אגב, זאת היתה אחת מהחוויות התרבותיות הטובות של חיי. פשוט עוצר נשימה, ותביאו בחשבון שמדובר ביותר משעתיים וחצי נטו. (ועוד שתי הפסקות של חצי שעה כל אחת) |
|
||||
|
||||
אני מקנא בך שאתה מסוגל ליהנות מבלט. אני יכול לדמיין את זה כעוצר נשימה רק אם מישהו בשורה לפני יפליץ כל הזמן. |
|
||||
|
||||
סתם בשביל הסקרנות, אתה מסוגל להינות מארוע תרבותי שכרוך בהאזנה ו/או צפיה רצופה של שעה, ללא שום שימוש בשפה מילולית ומבלי שאתה יכול במהלך הארוע לשוחח על כך ולהחליף רשמים? (לדוגמה: בלט, קונצרט, מופע פנטומימה, מופע מחול מודרני וכד') אם כן, מה ההבדל? השפה הלא מילולית של בלט לא מדברת אליך ושפה לא מילולית אחרת כן? אם לא, למה? אתה לא מסוגל למצוא את היופי שבשפות לא מילוליות? |
|
||||
|
||||
הנה, שמת את האצבע על הבעיה שלי עם מחול, מוזיקה קלאסית, בלט ואופרה. קשה לי מאוד להתרכז בחווייה לא מילולית לאורך זמן. אני מאוד נהנית ממוזיקה קלאסית אגב משהו אחר, אבל תמיד אעדיף מוזיקה עם מילים באותו הכסף. מאופרה ללא תרגום אני יוצאת מתוסכלת כי אני לא מבינה מה הם רוצים ממני. דבר היחיד שהחזיק אותה היה דה לה גווארדה, אבל זה בגלל שכל שנייה חשבתי שהם יבואו לתפוס גם אותי. כנראה שזה עניין של הבדלי אישיות, הבדלי חיבורים במוח. אתם, חובבי הבלט, קיבלתם מתנה שלנו המילוליים בלבד, אין. אתם יכולים להתנשא עלינו, אבל תעשו את זה בעדינות. |
|
||||
|
||||
כל אחד וטעמו. אשתי מאוד נהנתה מהבלט, אבל קונצרטים משעממים אותה ואופרה הס מלהזכיר. דוקא הריקוד מאוד מדבר אליה אבל המוזיקה לא ממש, לפחות לא מוזיקה קלאסית. |
|
||||
|
||||
ומה לגבי מחול מודרני? אם אני יכול להבין מה קורה בבלט אחרי שמסבירים לי, הרי שבמחול מודרני גם אחרי הסבר אין לי מושג. |
|
||||
|
||||
תלוי. יש מופעים משולבים שכוללים מוזיקה, תנועה, שימוש בצבעים, מצלמות ומסכים, ושלל אביזרים, שללא מילים יוצרים מופע מרהיב. דוגמה שראיתי ומאוד נהנתי זה Blue Men Group. מופע מחול מודרני, כמו בת שבע לא ממש מדבר אלי, אני באמת מתקשה להבין מה המסר שמנסים להעביר לי, קצת כמו שירה מודרנית לא מילולית. |
|
||||
|
||||
(גם לאיזי) אני לא בטוח שאני מבין. אתה מבין מה קורה ביצירה אינסטרומנטלית כמו "פעמונים צינוריים"? למה צריך מסר? הלא זה לא מאמר בפסיכואנליזה :-) מחול מודרני (אם הוא מוצלח) הוא זרימה של תנועה, יפה כמו מוסיקה. |
|
||||
|
||||
אבל יצירה כמו פעמונים צינוריים1 היא הרבה יותר כמו הצגה או סיפור בלי עלילה מאשר מוזיקה נעימה לאוזן ויפה. יש בה אקספוזיציה, בניית מתח תוך העמסה של התודעה בעוד ועוד פרטים וסיום דרמטי שמביא לסוג של פורקן ריגשי. האומן ביצירה הזו עשה עוד צעד בכיוון ובסופה הוא מציג את השחקנים (כלי הנגינה) ומאפשר לקהל לכבד כל אחד מהם בפני עצמו כמו אחרי הצגה. אני לא מצליח להתחבר למחול אבל הייתי רוצה להאמין שגם הוא, מכיל הרבה יותר ממיצג מרהיב של תנועה והפגנת שליטה בגוף האנושי. 1 כבר הרבה זמן לא הקשבתי לפעמונים צינוריים (אין לי פטפון) ויכול להיות שהיא פחות נהדרת מאיך שאני זוכר אותה אבל זה נכון להרבה יצירות אחרות. |
|
||||
|
||||
שוב, אינני בטוח שהבנתי. אם אפשר לקלוט בניית מתח וסיום דרמטי דרך דבר מופשט כמו מוסיקה, למה אי אפשר לקבל תחושות דומות מצפייה במחול מודרני? אם לא מצליחים להתחבר, בסדר, אין חוק שאומר שצריך להתחבר לכל סוג של אמנות. אני פשוט מנסה להבין את הטענה (אם יש כזו) שבמחול מודרני בהגדרה חסר איזה סוג של מסר שיש באמנויות אחרות, כמו למשל הסיפור העלילתי שיש בבלט קלאסי. בקיצור, לא אמרתי שמחול הוא רק מיצג מרהיב וכו'. דיברתי על זרימה של תנועה כאנלוגיה למוסיקה, כמדיה שאפשר לעשות איתה דברים. יפים, גרועים, זה עניין אחר. |
|
||||
|
||||
מה שהתכוונתי להגיד הוא שהנאה אסתטית היא רק חלק (ולא תיד החלק החשוב ביותר) ממערך השיקולים שבאמצעותם אני מעריך יצירה מוזיקלית. אני לא ממש מצליח להתחבר למחול אבל הנחתי שגם בו היופי זה לא העיקר. אני מבין מתוכן התגובה הזו שגם אתה לא טוען שהיופי זה העיקר אלא שההקבלה שאתה עושה בין יופי לאיכות (למשל במשפט האחרון בתגובה הזו או באמירה ''יפה כמו מוזיקה'' בתגובה הקודמת) הטעתה אותי. סליחה. |
|
||||
|
||||
ממש ממש אין על מה להתנצל. |
|
||||
|
||||
במקרה הפרטי של ''פעמונים צינוריים'' למוזיקה יש באופן מובהק מבנה, לא שונה בהרבה ממוזיקה אינסטרומנטלית כללית. המבנה לא חייב להיות ברור למאזין (שוליית הקוסם או פרק סונטה) אלא יכול להיות מופשט, (ברהמס) מעורפל, (שוסטקוביץ', דביסי) לא אסתטי, או לא מעניין. ממוזיקה, שאין לה מבנה שאני יכול לתפוס, אלא שנשמעת כמו צלילים באורך ובגובה אקראיים, אני אתקשה מאוד להנות. יתכן כמובן שיש לה מבנה, אבל לא כזה שאני יכול להבחין בו. אותו הדבר נכון גם למחול מודרני. אם אני לא מצליח למצוא את הקשר בין סדרת התנועות של הרקדנים ו''להבין'' מה בכלל הם עושים על הבמה, אני לא אצליח להנות מההופעה. |
|
||||
|
||||
עכשיו הבנתי. מעניין אם, כמו במוזיקה, אפשר ''להתרגל'' או ''ללמוד לקרוא'' את מה שנעשה על הבמה, ופתאום זה ייראה יפה. מה שאתה מתאר נשמע לי קצת כמו מה שהרגשתי בשנים הראשונות כשניסיתי לשמוע ג'אז (בי-בופ) - לא הבנתי מה רוצים ממני. אח''כ התרגלתי... (אבל בירה ויין, למשל, אני לא אוהב עד היום). |
|
||||
|
||||
אני לא מכיר הרבה אנשים שכן אוהבים בירה ויין. עדיף להפריד ביניהם. |
|
||||
|
||||
גם מסר אסתטי הוא מסר. אני לא מכיר את טוביולר בלס (כלומר, אני מכיר את האלבום, אבל לא שמעתי אותו מעולם), אבל אני בהחלט יכול להנות ממוזיקה אינסטרומנטלית, כי אני יכול להבחין בהתפתחות של המוזיקה, בשינויים שמתרחשים בה וכן הלאה. אולי זה בגלל שכשאני רואה אנשים נעים ועושים דברים, אני מצפה ליותר "עלילה" מאשר כשאני סתם שומע צלילים. צלילים עבורי הם יותר מקבילים לתמונה, ולכן אני לא מצפה (בהכרח) ל"סיפור" - למרות שיכול להיות סיפור בשני המדיה הללו. מחול הוא יותר כמו הצגה. מעשית - רוב הפעמים שרואים בטלוויזיה כוריאוגרף מנחה את הרקדנים ביצירה שלו, משתמש במושגים "עלילתיים" בבואו להסביר את הפרשנות שהוא רוצה שהם יתנו להנחיות הטכניות, "אתה נואש! אתה שבור! את מלאת תקווה!" וכיו"ב. זה נשמע כמו ההנחיות שנותן במאי לשחקנים בסרט. |
|
||||
|
||||
מעניין: הציפיות שלך מהמדיום, אפילו הניסיון שלך עם איך כוריאוגרפים מנחים את הרקדנים שלהם, יוצרים איזו ציפייה וכשהיא לא מתממשת אתה מתקשה לראות את היופי ש(אולי) יש שם ו(אולי) היית רואה אם היית מנטרל את הציפייה. בחלק הראשון כתבת שאתה יכול להבחין בהתפתחות של המוזיקה, בשינויים שמתרחשים בה וכו'. אתה בטוח יכול להבחין באותם דברים גם במחול, רק שהם לא מספיקים, מהסיבות שתיארת. אגב, יכול להיות שאם היית רואה מנצחים בחזרות, או מפיקים באולפן, או את ההנחיות שמלחינים רושמים על הפרטיטורות1 שלהם, היית גם מוצא דברים כמו "מלא תקווה!" וכאלה. ו"פעמונים צינוריים" מומלץ מאוד. 1 הגדיל לעשות אריק סאטי - אין לי את התווים לידי, אבל יש שם הוראות כמו "ללא גאווה", או "עם קצות השיניים" או "slightly cooked". מניחים שהוא לעג להוראות הפומפוזיות של רעיו המלחינים. |
|
||||
|
||||
אם אני זוכר נכון בפרטיטורה של "כנר על הגג" מופיע התואר Gaily. |
|
||||
|
||||
אם כבר בהקשר הזה, דייויד בואי נהג תמיד להתנגד לניתוחים טקסואליים גרידא של היצירה שלו בטענה שכשמנתחים ליריקה כעומדת בפני עצמה מובלעת בזה הטענה שלמוזיקה אין מרקם קונספטואלי משלה, ויש בזה הכחשה של מאות שנות מוזיקה קלאסית. |
|
||||
|
||||
אבל אני יכול לשמוע מוזיקה ''מלאת תקווה'' או ''עצובה'', או להבחין בין מוזיקה של התרגשות למוזיקה של רומנטיקה, נגיד. אבל לרוב, גם כאשר ראיתי את הכוריאוגרף מנחה-מסביר את הרקדן, לא מצאתי שום קשר בין מה שהכוריאוגרף אומר לבין מה שקורה על הבמה. |
|
||||
|
||||
(שיחה כמו שח בהתכתבות: מסע אחת לכמה שבועות. לא מפריע לי אם לא מפריע לך...) השאלה שנשמעת לי מעניינת היא, איך קרה שאתה יכול לשמוע מוזיקה "מלאת תקווה" או "עצובה" או "רומנטית"? למדת? נולדת עם זה? אם למדת, מדוע התקשית בשיעור המקביל למחול? אם נולדת, האם באמת אתה מנוע לגמרי מללמוד להתפעל מריקוד? (לא שאלות רטוריות, אין לי ממש מושג). |
|
||||
|
||||
הערה קטנה: בארגון השח בהתכתבות בו אני משחק יש חוק לפיו יש לבצע בממוצע 10 מסעים בתוך 30 יום (לא כולל זמני משלוח). גם אם מוסיפים את זמני המשלוח כאן (שלכאורה אמורים להיות הרבה יותר גדולים מאשר בתוך בישראל) יוצא שבממוצע מסע (מהלך של לבן + מהלך של שחור) לא לוקח יותר משבוע וחצי, אף שבמקרה הגרוע קורה לפעמים שגם כפול מזה. אגב, יש טופס שעליו רושמים כל מהלך חדש ושולחים ליריב (שבתורו רושם את מסעו ושולח - בניגוד לישראל, לא ניתן לפיכך לשלוח גלויות, אבל זה הרבה יותר מסודר). הטופס הזה מכיל בין היתר טור שנקרא "Conditional Moves" (יתר הטורים הם לרישום המהלך, תאריך הגעה, תאריך שליחה וזמן מצטבר בימים), שמאפשר לכתוב דברים כגון: if 1...c5 then 2. Nf3. אולי גם אתם יכולים להשתמש ב"טריק" כזה.
|
|
||||
|
||||
אתה מנסה להגיד שלא משתמשים באימייל? |
|
||||
|
||||
בארגון המדינתי בו אני רשום ניתן לשחק גם בתחרויות email וגם באופן המסורתי יותר של מכתב רגיל (אחרי הכל שחמט בהתכתבות קיים עד כמה שידוע לי כבר מתחילת המאה ה 20, ואיפשר גם לחיילים במלחמה לשחק שחמט כך (ולא *במקום* מלחמה אמיתית) וגם לאנשים שגרים באזורים מרוחקים/כפריים), האופן בו אני בחרתי. ניסיתי לברר עכשיו לגבי השתתפות בתחרות כזו בארגון הבינלאומי להתכתבות (ICCF - www.iccf.com), ושם הם מדברים על דרכים שונות אפשריות (post, email, fax, radio, telephone) כשמשום מה online לא מוזכר. אם הם יחזרו אליי מתישהו, סביר שבמקרה הזה אבחר באופציית ה-email, שכן לא יהיה לי כוח, סבלנות או כסף לשלוח מכתבים לכל העולם (ואתה יכול לשער את הטירטור כשמכתב הולך לאיבוד). אגב, האדמיניסטרציה של הארגונים הללו זה הדבר הכי פחות יעיל שנתקלתי בו מבחינת תקשורת על כל צורותיה... תופעת הסנדלר במיטבה. |
|
||||
|
||||
האמת היא שאני חשבתי שכל עניין השח בהתכתבות דעך עם הופעתן של התוכנות משחקות השחמט. קנה לך איזה פריץ או ג'וניור, מאגר נתונים טוב ומעבד חזק, תן להם כמה ימי "מחשבה" לכל מסע שלך, ואתה אלוף אוסטרליה. או לא? |
|
||||
|
||||
אני מניח שמדובר במערכת מבוססת אמון, והבעייה מן הסתם קיימת גם כשמשחקים שח און-ליין בזמן אמת. פעם התמכרתי למשחק Scrabble און-ליין, ושם יש בעייה של שימוש נבזי בתוכנות למציאת אנגרמות ומילונים. מסתבר שהחשש הזה לא הופך את העסק לפחות פופולרי. |
|
||||
|
||||
אני יודע לבטח שאסור להשתמש באוסטרליה בניתוח מחשב להתכתבות snail-mail, אבל נדמה לי שמותר להתכתבות e-mail, אף שאיני בטוח. חוץ מזה, ייתכן שרוב הקהל המשחק שחמט בהתכתבות שייך ל"דור ישן" שמאותגר יותר מחשבית (הצעירים הרי מחפשים אקשן, כפי שאמר לי אחד מהם). שאלה מעניינת בהקשר הזה היא האם מותר להשתמש במחשב רק לצורך שלב הפתיחה, ולמה לא בעצם גם לצורך עיון ב-DB של משחקי רבי-אומנים, שהרי לכאורה ניתן להשיג את זה גם כחומר ספרותי. השימוש הניתוחי האמיתי הרי מתחיל רק כאשר העמדה היא בלתי מוכרת. לגבי מנועי שחמט. התוכנה Fritz מאפשרת לטעון לתוכה מספר רב (בלתי -מוגבל כנראה) של מנועי שחמט (שכנראה צריכים לעמוד בדרישות מינשק מסויימות), בין היתר גם את המנוע של ג'וניור ואף אחרים (גרסאות שונות של Junior, Fritz, Hiracs, Shredder ועוד) ולהחליף ביניהם. אם נכנסים ל Playchess.com שזה קהילת ה-online של Fritz ניתן למצוא שם חדר אחד של Engines שבו ניתן להתחרות כתוכנה עם מנוע מסויים. ותאמין או לא, זה מאוד מעניין לצפות במשחקים המתחוללים שם. לא התוצאה ולא המסעים צפויים כלל ועיקר. אחד החלומות היותר גראנדיוזיים שלי זה להתפנות יום אחד למשימה הכבדה אך הנעלה של יצירת מנוע שחמט מצויין. זה נשמע לי אתגר ממש טוב לשילוב של מתכנת ושחמטאי (אבל אם איזה מתימטיקאי כאן מעוניין להצטרף למאמץ כזה, הוא יתקבל בברכה). |
|
||||
|
||||
למה אתה מתכוון ב"יצירת מנוע שחמט מצוין"? בתגובה שלך אתה מזכיר כמה כאלה (כמו זה של Junior). אם השילוב של מתמטיקה ושחמט מעניין אותך, אני ממליץ על מאמרו של Lewis Stiller מ- 1996, שכותרתו Multilinear Algebra and Chess Endgames. אפשר למצוא את המאמר בספר בשם Games of no chance שיצא בהוצאת MSRI (כרך 29). מלבד הביבליוגרפיה המצויינת (בת עשרה עמודים), הוא נותן את סיכויי הנצחון בכל משחק של ששה כלים (כולל שני מלכים). למשל, מלכה וצריח נגד מלכה וצריח: הראשון זוכה בהסתברות 83%. |
|
||||
|
||||
סליחה שאני מתערב, אבל יש לי שאלה: באיזה מובן כתבת *הסתברות* זכייה? שחמט הוא משחק דטרמניסטי, בעל עומק סופי ו"ידיעה שלמה", ולכן (כפי שמן הסתם ידוע לך הרבה לפני וטוב ממני) בכל משחק (לא משנה של כמה כלים), או שללבן יש אסטרטגיה מנצחת, או שלשחור, או שהשחור יכול לסחוט תיקו (משפט צרמלו). כשמספר הכלים קטן דיו, ניתן גם לחשב בפועל את האסטרטגיות הנ"ל, ונדמה לי שזה אחד הדברים ש"כחול עמוק" יודע לעשות. מה החמצתי? |
|
||||
|
||||
הדטרמיניסטיות של המשחק היא לב העניין: מה הסיכוי שהמצב הוא "לבן זוכה", כשממקמים את ששת הכלים במצב (חוקי) אקראי? |
|
||||
|
||||
תודה על ההסבר, הבנתי. שאלה נוספת (לכל השחמטאים שבקהל): מה זה בדיוק "מד הכושר" שהוזכר בדיון, ואיך מחשבים/מודדים אותו? |
|
||||
|
||||
יש לך זמן וחשק? http://www.jaderiver.com/chess/ratings.html |
|
||||
|
||||
שאלת שתי שאלות, הראשונה קלה, והשניה קשה. מד כושר זהו דירוג מספרי שיש לשחקן שחמט, והמבטא את חוזקו היחסי. לגבי איך מודדים אותו, זו שאלה קשה מפני שלכל מדינה יש מד כושר לוקאלי משלה, וזאת בנוסף למד-כושר של FIDE, ארגון השחמט העולמי (לא ממש בדקתי לגבי כל מדינה וייתכן שאני טועה בגדול, שכן אני מתבסס על מדגם של שתיים בלבד שאותן אני מכיר) לגבי ישראל: הנוסחה של הארגון הישראלי לשחמט שהיכרתי בעבר (פרשתי משחמט תחרותי לפני כחמש שנים) היתה משהו בסגנון: New = Old + 12*r + 0.03(Opp - Old) כאשר New זה מד הכושר החדש של השחקןOpp זה מד הכושר הישן של היריב (לפני המשחק) Old הוא מד הכושר הישן של השחקן (לפני המשחק) כאשר r זה 1 אם ניצחתי, -1 אם הפסדתי ו 0 אם תיקו. דוגמה: יש לי 100 נקודות מד-כושר מתחת ליריבי וסיימנו תיקו. אני מקבל 3 נקודות והוא מפסיד 3. אם הפסדתי אז הוא מקבל 9 ואני מפסיד 9. אם ניצחתי אז אני מקבל 15 והוא מפסיד 15. היה חסם על הדברים האלה, משהו בסגנון של לא מקבלים/מפסידים יותר מ 10 או 12 נקודות על תיקו, וכן לא מקבלים פחות מחצי נדמה לי (אבל אולי יותר) נקודה על ניצחון, ולא מקבלים יותר ממשהו כמו 24 על נצחון, כך שמעל 300-400 נקודות הפרש בין יריבים לא מתחשבים כבר ביתר ההפרש. בזמנו כאשר פרשתי, התחילו לצוץ תחרויות של קצבים קצרים בהרבה מאשר שעה וחצי לכל שחקן לשלושים מסעים ושעה נוספת ליתר המשחק (לכל שחקן), כמו שעה על שעה או אפילו קצבים של עשרים דקות לכל שחקן (בניגוד למשחק בליץ שמהווה חמש דקות לשחקן, לא מאלץ רישום מסעים, ובד"כ גם לא נחשב לצורכי מד-כושר, אבל לא אתפלא אם גם זה כבר השתנה). עד כמה שאני זוכר במשחקים הקצרים יותר הקבועים בנוסחה שונים, ומאפשרים לקבל פחות ניקוד. אגב, אני רואה את התקצרות הקצבים המגמתית ורבת השנים בשחמט כחלק ממגמת ההתמסחרות/פופוליזציה/פפסיזציה/MTV הכללית יותר, שפגעה כמובן במקרה הזה ברמת המשחקים. בלתי מדורג בישראל מתחיל ממד כושר 1450 (לפחות ככה זה היה בעבר) ונחשב לדרגה שישית (שזו מעין דרגת דמה), ואז מתקדם ל 1520 (דרגה חמישית), 1630 (דרגה רביעית), 1740 (שלישית), 1850 (שניה), 1960 (ראשונה), 2070 (מועמד לאמן), 2180 (מועמד בכיר לאמן), 2290 (אמן) ו 2400 (אמן בכיר). אין דרגות כמו אמן בינלאומי ורב-אומן במסגרת הסולם הישראלי. ברגע שעוברים סף נקודות מסויים מוענקת הדרגה, אך אם יורדים מסף זה מתישהו אחר-כך היא לעולם אינה נשללת (אף שמן הסתם גם לא נתקדם לדרגה גבוהה יותר). לגבי פיד"ה - אני לא סגור על הפרטים, אבל גם ההתקדמות במד הכושר וגם מתן הדרגות (אמן פיד"ה, אמן בינלאומי, רב-אמן) שונים בשיטתם. נדמה לי שזה פר תחרות בדרך-כלל ומבוסס על תוצאות השחקן כנגד מספר אנשים בעלי דרגות מסויימות (או שאולי כנגד ממוצע מד-כושר כלשהו). יש להם משהו שנקרא ציון ראשון לרב אמן, ציון שני לרב אמן וציון שלישי זה קבלת הדרגה, כך שזה מורכב יותר מרק סולם נקודתי. כמו כן, צריך להשתתף בתחרויות למד כושר בינלאומי, שלא כל אחד בעל מד-כושר לוקאלי יורשה להיכנס אליהן, ואלה מסווגות על-פי חוזקן (ממוצע מד הכושר של השחקנים). אישית יצא לי רק פעם אחת לשחק בסוג כזה של תחרות, עזרה לכך קצת פרוטקציה מראש המועדון, והייתי בפירוש "זנב לאריות" במקרה זה. לגבי אוסטרליה, לא ממש הבנתי איך הולכת הנוסחה (זו בכלל מדינה מוזרה), אבל התרשמתי שמד הכושר הלוקאלי הוא נמוך בהרבה מזה שמונהג בישראל, ודומה ברוחו למנטאליות האוניברסיטאית הרווחת שם (כאן?!) של לא להעניק ציונים מעל 90. השחמט, שבניגוד לישראל לא נחשב באוסטרליה (ארץ הספורט) לספורט, במפתיע אינו מאוד מפותח, והרמה היא כזו שכנראה באוסטרליה היה לי סיכוי לו באמת רציתי בכך, להיות אחד היותר טובים, באופן יחסי כמובן. |
|
||||
|
||||
אם יורשה לי להוסיף משהו על מד הכושר, מנקודת מבט מתמטית. אם לכל שחקן יש ציון-כושר מסויים, סביר להניח1 שהסיכויים של A לנצח את B תלויים רק בהפרש בין הציונים שלהם. (כמובן שאם הציונים קרובים, איננו מניחים שהשחקן החזק יותר ינצח תמיד את החלש; אם הוא "חזק יותר", זה פשוט אומר שהסיכויים שלו לנצח גדולים מחצי). ביתר דיוק, מניחים שהסיכוי של A לנצח את B שווה ל- 1/(1+10^(d/400)) כאשר d הוא ההפרש בין הציונים (המספרים 10 ו- 400 כאן הם שרירותיים, והחלפתם באחרים תמתח או תכווץ את הסקלה).אפשר לשערך את הכושר של כל שחקן על-פי סדרה ארוכה של משחקים עם שחקן יציב (כגון תוכנת מחשב). בפועל, שחקנים משחקים זה מול זה, ומשפצים את הציון שלהם בהדרגה. הנוסחאות שלודביג הביא למעלה נגזרות בדיוק מן המטרה הזו: אם השחקנים ישחקו אינסוף משחקים, הציונים המחושבים שלהם יתכנסו לציון האמיתי (בהנחה שיורידו את מקדמי השינוי בהדרגה לאפס). הצעד הבא: ליישם מנגנון דומה באייל. 1 it makes sense to assume ולא it is reasonable to assume |
|
||||
|
||||
לא התכוונתי ליצירת מנוע בהכרח שיותר טוב מאלה שהזכרתי. אני לא כזה יומרני (לצערי?!). התכוונתי למשהו ש- א. יהיה יותר חזק ממני (אני בסה"ך חובב - מד כושר בסביבת 2100 אם זה אומר לך משהו). ב. אולי גם יוכל להיות במידה ניכרת חזק ממני (נניח אומן) ומי יודע, אולי אף יותר... בקיצור, מעבר לאתגר של בכלל לבנות משהו שיכול לשחק שחמט, אני גם רוצה: א. לנסות ולבחון כיצד אינטואיציות שלי לגבי שחמט והערכת עמדה באות לידי ביטוי. ב. כיצד תיכנות יעיל ואלגוריתמים יעילים משפיעים. ג. ליצור משהו ברמה טובה באופן אבסולוטי, ומצויינת באופן יחסי אליי. תודה על ההפניה אל המאמר - קיטלגתי זאת. אם וכאשר הפרוייקט הזה יהפוך לרציני לגביי, אשב ואקרא הרבה חומר מתימטי ואחר על הנושא: בינה-מלאכותית, טכניקות כמו Branch & Bound, היוריסטיקות שונות להערכת עמדה סטאטית ועוד. ל - Fritz אגב יש איזה feature של "בניית סיומים", שיודע לקחת מספר רב של סיומים בעלי מירכב (יש מילה כזאת?) כלים מסויים בדומה למה שכתבת וליצור עץ אסטרטגיה אופטימלית. ביצעתי את זה, וזה דורש ממנו בחלק מהסיומים המון זמן עיבוד (וגם נפח) לבצע את כל האיטרציות הנדרשות פר סיום; אבל הוא אמור להיות עכשיו מסוגל לא לחשוב כלל ולשחק אופטימאלית בהם. לבסוף, שמעתי פעם שישנה הוכחה לגבי שחמט שיש אסטרטגיית ניצחון לאחד הצדדים (ולא תיקו, כמו באיקס-מיקס-דריקס), אלא שלא יודעים איזה צד או מהי האסטרטגיה. זה נכון? אם כן, נראה לי די ברור אינטואיטיבית וסטאטיסטית שהלבן הוא זה שאמור לנצח. |
|
||||
|
||||
2100 אומר שאתה אמור לנצח חובבים חזקים למדי (עם מד כושר 1700) בערך 91% מהזמן. גם כן חובב... אם אתה רוצה לעסוק בתכנון מנוע משחק, אולי כדאי להתחיל במשחק פשוט יותר (אולי גרסה של שחמט על לוח 5*5?). לגבי המשפט, ראה תגובה 99226. יש אסטרטגית נצחון רק אם מחשיבים כל מצב תיקו כנצחון לאחד הצדדים (באופן קבוע מראש). במצב הנוכחי, נראה לי סביר שלכל צד יש אסטרטגיה שיכולה לכפות תיקו. |
|
||||
|
||||
לגבי המשפט - אתה מדבר שם על משפט כללי יותר, בעוד אני מתכוון למשהו ששמעתי ספציפית לשחמט, שלא מספח תוצאות תיקו לאחד הצדדים, אלא טוען במפורש שלאחד הצדדים במשחק יש ניצחון. יכול להיות שזו רק שמועה ועורבא-פרח. אני אנסה לשאול את זה ששמעתי זאת ממנו במקור, אבל זה היה לפני כעשר שנים והזיכרון שלו גם ככה לא משהו... |
|
||||
|
||||
(סליחה שאני מתפרץ) יש דוגמאות יפות1 למשחקים בהם אפשר להוכיח שהלבן (או השחור) זוכה בלי שיודעים לתאר אסטרטגיה מפורשת, אבל אני מאוד מאוד אתפלא אם אפשר לעשות זאת לשחמט. 1 למשל Chomp הידוע גם כמשחק של גייל. |
|
||||
|
||||
תירוץ מצויין לשטוח כמה הגיגים לא מעובדים שיש לי לגבי משחק השחמט ומשחקי אסטרטגיה דומים: כבר הרבה זמן שאני משתעשע ברעיון לנסות לבנות מודלים פשוטים למשחקי לוח. ראשית, אני מציע את הפיתוח בהופכי של הטיפשות (inverse stupidity expansion) בו מתחילים בקירוב ששני השחקנים מבצעים מהלכים חוקיים אקראיים לגמרי. אפשר לשאול מה מספר הצעדים הממוצע עד לניצחון, מה הסתברות של כל צד לנצח וכולי.בשלב השני, מניחים שכל צד יכול לנתח מהלך אחד קדימה, ובוחר את הצעד אקראית על פי משקל התלוי ב"תועלת" של הצעד. אחר כך ממשיכים באופן נישלט, עד שבגבול מקבלים שני שחקנים רציונליים לגמרי. אני משער שרק בגבול הטפשות האינסופית יהיה פיתרון סגור. הרעיון השני שאני מציע הוא רעיון "שח בשדה ממוצע" (Mean field chess) בו מניחים שבכל מקום בלוח כל הכלים קיימים בהסתברות מסויימת, וצריך להגדיר דינמיקה ( על בסיס חוקי השחמט) של זרימת הסתברויות. למשל , בתור של הלבן, ייתכן והמיקום המסתבר ביותר של הפרש הלבן מאיים על המיקום המסתבר ביותר של הרץ השחור. מחליטים על הסיכוי למהלך כזה, ומעדכנים מחדש את ההסתברויות.יש לי עוד כל מיני הרהורים בנושא, אבל אלו העיקריים. |
|
||||
|
||||
אני מנסה להבין את המודלים ואת מטרותיהם, אז הנה כמה שאלות לא מעובדות... במודל הראשון נראה שאתה מניח איזושהי פונקצייה המעניקה ציון ללוח נתון, ומשתמש בפונקציה זו לצורך חישוב ה"תועלת" של צעד. פונקציות כאלה לא כל כך לנסח, כמובן, ובחירות שונות יניבו כנראה התנהגות אחרת (כמותית, אולי לא איכותית) של המודל. * מדוע אתה מעדיף אסטרטגיה מעורבת בה המהלך נקבע אקראית (עפ"י התועלת) על-פני אסטרטגיה שבה השחקן בוחר את המהלך הטוב ביותר (אחרי שבדק N מסעים קדימה)? * כשכתבת "ממשיכים באופן נשלט" התכוונת שמאריכים צעד צעד את כושר ההסתכלות-קדימה של השחקנים? אתה מנסה לראות אם יהיו "מעברי פאזה" בהתנהגות כתלות בפרמטר הזה? בהחלט מעניין לבדוק זאת (כי זה נהייה כמובן קשה מאוד די מהר אם לא מתחילים לבצע גיזום אגרסיבי), אבל לעניות דעתי הפרמטר של "כמה מהלכים קדימה השחקן מסוגל לחשוב" הוא לא הפרמטר המרכזי בהבנת אסטרטגיות של שחקנים. על המודל השני אני אחשוב עוד קצת... מקורי מאוד, בכל אופן. דיסקליימר: אני שחקן שח חלש למדי (אבל יש לי תירוץ). |
|
||||
|
||||
מה התירוץ ( לי אין, ולא שיחקתי שח מאז שהייתי בן עשר)? אני לא ממש בטוח שהצעתי את הגישה הסיסטמטית ביותר, סתם מחשבות אקראיות. אני לא מצפה למעברי פאזות בהכרח (אם כי, ראה בהמשך), אני רק מחפש פארמטר קטן בבעיה. מטרת המודלים זה לספק דרך לחשוב על בעיות כמו מספר מהלכים ממוצע של משחק וכולי. דרך אחרת לנמק את הבחירה שלי היא להניח שהשחקנים האידאלים ( רציונליים ואינטלגנטיים) יושבים בתוך תנור עם טמפרטורה משתנה - בטמפרטורה גבוהה, הפעולות שלהם אקראיות לגמרי, וככל שהטמפרטורה יורדת הם נהיים יותר ויותר רציונליים עד שהמשחק נהיה דטרמיניסטי כמעט לגמרי. ידוע בפיסיקה שגבול הטמפרטורה הגבוהה הוא קל לפיתרון ופיתוח הפרעתי בהופכי של הטמפרטורה הוא די שימושי. אולי באמת ברמת רציונליות מסוימת והלאה יש מעבר פאזה בו ENDGAMES נפתרים דטרמניסטית? מכיוון שמעולם לא השקעתי עבודה רצינית בנושא אני לא מרגיש שאני יכול להגן על טענות ספציפיות, רק רציתי להציג את הרעיון המעורפל שיש לי של ניתוח הסתברותי של משחקי איסטרטגיה. אם מישהו רוצה להמשיך לדון בנושא , ואולי לעשות משהו יותר רציני, אשמח לשמוע ( תשובות בדוא"ל). |
|
||||
|
||||
משהו כמו Simulated Annealing, אם כך? אני לא בטוח אם אפשר באמת לנתח את המודל הזה (או אפילו אם זה המודל הנכון ל"טמפרטורה"), אבל יהיה נחמד לחשוב על כך. מן הסתם בתנור מספיק קר כל המשחק ייפתר דטרמיניסטית, לא רק משחקי-סיום... אגב, דווקא במשחקי סיום הפרמטר של "מספר צעדים קדימה" לא נראה לי מתאים במיוחד. (גם אני לא שיחקתי שח מאז שהייתי ילד, והתירוץ שלי הוא שיצאה לי הרוח מהמפרשים אחרי שאבי המשיך להביסני בקביעות גם אחרי שאיבד את מאור עיניו. זה בטח סתם תירוץ לעצלנות, אבל אולי גם לך לקח להורים - ייתכן שבאמת כדאי להפסיד בכוונה מדי פעם...) |
|
||||
|
||||
לא, פיתוח בהופכי של הטמפרטורה1 אינו SA ( למרות ששניהם קשורים למכניקה סטאטיסטית). אני מאמין שהמודל בגבול של אינסוף טיפשות, אולי לא פתיר, אבל נוח מאוד לסימולציות2. אני גם מאמין שמידע על התפלגויות של אורכי משחקים במודל כזה יכולים לספק כיוון למשחקים אמיתיים. במדע נהוג להציע מודל פשוט ללא "אינטראקציות" בשלב ראשון כדי שיהיה קו בסיס לסטיות ממנו. אני לא בדיוק יודע איך להכניס "קצת" אינטלגנציה למשחק, ברור שיש כמה אופציות וחוקר רציני היה יכול לעשות כאן עבודה יותר טובה. 1 נסה פה ( פרק 5) http://stp.clarku.edu/notes/ 2 אולי עם מספר אילוצים פשוטים כדי למנוע "פט" ע"י חזרות של אותם מהלכים. |
|
||||
|
||||
(מקבל את הנזיפה, למרות שב"כמו" התכוונתי רק כמשל :-) ) אני גם לא יודע איך להכניס "קצת" אינטליגנציה למשחק, אבל יותר חשוב לי להבין אילו שאלות אתה בעצם מנסה לחקור. איך נראות אסטרטגיות טובות? מה סיכויי הזכייה / תיקו של הלבן? אני קצת סקפטי, כי אם ניקח משחק מנותח במדוייק כמו Nim, נראה שה"עסק האמיתי" קורה רק כשמנתחים את המשחק המדוייק עם אפס טיפשות; אפשר לשחק גם Nim באקראי, אבל אני לא בטוח שבמודל כזה עם רמת טיפשות דועכת תצליח לעלות על הלב האמיתי של המשחק (סכום-נים). לגבי 2, לא נראה לי שצריך לאלץ: "פט" ע"י חזרה על מהלכים זה לא משהו פסול, והסיכוי שזה יקרה באקראי הוא זניח אלא אם זה ממש מאולץ, ואז פט הוא באמת ובתמים תוצאת המשחק. |
|
||||
|
||||
אני לא בטוח שאני יודע מה בדיוק אני רוצה לחקור כאן, בשלב ראשון אני רוצה להציע נקודת מבט אחרת על המשחק ולהתייחס למשחק איסטרטגיה כ"הפרעה" של מהלך אקראי עם אילוצים. בשלב שני אני מעוניין לענות על שאלות כמו: מה ההסתברות שלבן ינצח? מה קורה כשמוסיפים אינטלגנציה? האם השינוי בהסתברות הוא לכיוון שנצפה במשחקים אמיתיים? האם משך המשחק מקיים איזה חוק דעיכה מעניין? האם משחקים אמיתיים מקיימים אותה התנהגות איכותית? אולי אם ימדדו "משך" של משחקים לפי מספר הכלים ולא לפי מספר הצעדים יתקבלו תוצאות שונות? בעניין נים, זה דוגמה מצויינת - נים הוא משחק פשוט עם "שמורה" ולכן מנתחים אותו בשיטות סטנדרטית. שחמט הוא משחק אולטרא מסובך ואולי יש לטפל בו בשיטות סטאטיסטיות ( אני מזכיר לך את הדיון בנושא של מטריצות אקראיות ). אז לא תדע מה האסטרטגיה המנצחת בכל מצב- אז מה. עדיין תבין משהו עמוק על דינמיקה של משחקים שהם "כמו שחמט" אם לא על השחמט בעצמו. בדיון אחר באתר זה היצעתי לחקור את תורת המספרים באופן דומה, אולי זה יכול להמחיש לך את המוטיבציה (בפתיל שמתחיל בערך כאן תגובה 149542). ובעניין הפט - במשחק בין שני מורונים, הסיכוי שזה יקרה בפועל הוא בכלל לא קטן לדעתי. אם זה (נגיד) אחד למאה בכל זוג מהלכים ויש כעשרים מהלכים במשחק, זה נהיה מאוד משמעותי. |
|
||||
|
||||
כמה ספקולציות: א. נראה לי שמשחק שחמט אקראי לגמרי ייתן התפלגות שווה של ניצחונות בין הלבן והשחור. אני גם מנחש שכמות התיקו תהיה גדולה יותר מכל אחד מהם. ב. אורך משחק אקראי יהיה לדעתי גדול מהממוצע וארוך במיוחד, בוודאי יותר מ 20 מסעים. ג. לא הבנתי מההתכתבות כאן אם אתם יודעים את חוק החזרה על מסעים לאשורו. אם כן, אז אני מתנצל מראש על המיותרות. החוק אומר שעל עמדה לחזור מתישהו במהלך המשחק (לא בהכרח ברציפות) 3 פעמים. (ויש לשים לב שעמדה מוגדרת לעיתים כיותר מאשר מצב הכלים על הלוח, שכן אם מלך זז וחזר, עכשיו אסור כבר להצריח, או למשל, הפעם הראשונה בה מותר להכות דרך הילוכו, היא גם היחידה בה זה מותר). דרך אגב, תיקו אפשרי נוסף בשחמט (מלבד חזרה על מסעים ופט) הוא זה של 50 מסעים ללא הכאת כלי או זיזת רגלי (שכן הכאת כלי או הזזת רגלי הם מסעים שמבטלים את אפשרות היווצרות העמדות שהיו בטרם זה התרחש). למי שמעוניין, החוקים המלאים הרשמיים מצויים כאן: |
|
||||
|
||||
אתה צודק שאני זוכר במעורפל בלבד את חוקי החזרה, תודה על הפירוט. באשר לאורך המשחק, די ברור לי אינטואיטיבית שבמצבי סופמשחק ייקח הרבה יותר מהלכים למורונים לסיים משחק, ולו בשל הסיבה שהם יתברברו על כל הלוח, במקום להתמקד. ייתכן שצריך להכריז על סיום הסימולציה כאשר יש פחות ממספר מסויים של כלים, או לחילופין, לא לספור כמהלכים התברברויות אקראיות בסופמשחק. בגלל זה הערתי למעלה שאולי צריך למצוא מדד אחר לאורך משחק ( נניח מספר הכלים). קראתי פעם שמשחק שח "טוב" לוקח בערך 50 מהלכים. |
|
||||
|
||||
בקשר ל א- מה הסטאטיסטיקה המקובלת(נניח בתחרויות)? לבן זוכה בדרך כלל? |
|
||||
|
||||
לבן זוכה באחוזים גבוהים יותר, אבל אין לי מושג מה אלה בדיוק (60-40 אולי??) - אחת האפשרויות זה אולי לקחת את 50 השחקנים החזקים ביותר בעולם ולבדוק את חלוקת נצחונותיו של כ"א מהם ל-לבן/שחור. נקודות נוספות שיש להתייחס אליהן: באופן ברור יש חשיבות לפתיחות השונות המשוחקות (ובחלק מהמקרים התיאוריה היא יותר מ - 20 מסעים (על כל הווריאנטים ותת הווריאנטים השונים)), והסטיטסטיקות שונות בתוך כל אחת מהן. ייתכן שברבות הזמן הפתיחות והווריאנטים שמניבים תוצאות טובות יותר, משוחקים יותר (ואז, שוב, מנותחים יותר). מצד שני, בדרך-כלל לרוב השחקנים יש רפרטואר מסויים של פתיחות שאותו הם בוחרים לשחק no matter what. אני בסה"כ מעלה את כל זה כדי לציין שיש צורך להשקיע מחשבה כדי לנטרל גורמים שיפריעו לסטטיסטיקות נכונות ולחוק המספרים הגדולים. בכל מקרה, אם זה מאוד מעניין אותך, אתה מוזמן לבדוק את הנושא ב- הפעלתי את ה- feature של ה- statistics על העמדה הראשונה של לוח השחמט וזה נתן: White Won: 38% אם מתעלמים מהתיקו זה יוצא: 56.7-43.3Black Won: 29% Draw: 33% אם מצרפים את התיקו גם ללבן וגם לשחור: 53.4-46.6 אז אולי לא הייתי כזה רחוק בניחוש הראשוני... (והאמת שהתפתתי לנחש 55-45) |
|
||||
|
||||
תודה, ושאלה עקומה לגבי שח- נניח שנותנים לשחמטאי לוח מאמצע או סיום משחק, אבל במקום שחור לבן יש שני צבעים אחרים, האם אפשר לנחש בדיוק טוב איזה צבע היה לבן במקור? ושאלה נוספת- האם פעם ניסו מבחן טיורינג לשח: מראים משחק בין אדם למכונה ומבקשים מהצופה לנחש מי האדם ומי המכונה? |
|
||||
|
||||
שאלה יפה. אני חושב שבחלק גדול מהמקרים מומחים לשחמט, ובעיקר לשחמט ממוכן, יודעים לזהות את התוכנה עפ"י הסגנון. בדו-קרב האחרון של קספרוב עם מחשב, ציינו כמה פרשנים שמהלכים מסויימים של המחשב נראים "אנושיים" - וזאת היתה, כמובן, מחמאה. אנקדוטה מאליפות העולם הראשונה למחשבים (אי שם בתחילת שנות ה 70, כמדומני): אחד המחשבים הגיע לעמדה זכויה - מט בשלושה מסעים - ובגלל תקלת תוכנה הסתפק בתיקו ע"י חזרה על מסעים. הסתבר שהמחשב זיהה את המט, והעמדה עם "מט בשלושה" היתה טובה בעיניו כ"כ שלא היה איכפת לו להחזיק בה לנצח :-) |
|
||||
|
||||
ניג'וס קטן: מישהו פעם אמר לי שצריך לומר "עמדה זוכה" (אף שהרבה שחמטאים משתמשים בצורה שכתבת). בהקשר של מה שאמרת, נדמה לי שהיתה איזו האשמה בזמנו באותו קרב מפורסם של "כחול עמוק" (או מה שלא יהיה שמו האחרון), שמסעים מסויימים שלו (שכנראה בוצעו לאחר חידוש המשחק ובעמדה קריטית) לא באמת היו שלו ותוכנתו לשם ע"י אדם. כנראה החשד אכן נבע בגלל שינוי סגנון (כשאני מחשיב "אנושי" כעוד סוג של סגנון) - אבל אני לא מצוי בפרטי הוויכוח הזה, ואני גם לא בטוח מה היתה בסוף המסקנה או האם היתה אחת כזאת קונקלוסיבית (במילים אחרות, האם באמת "המחשב רימה", או שזה היה תירוץ בלבד של קספארוב להפסדו). |
|
||||
|
||||
על ההערה הדקדוקית שלך אני יכול רק להגיד שבעיני הזוכה או המפסיד הוא האדם, לא העמדה, אבל אשתדל לקבל עלי את הדין ולהיטיב את דרכי. על עניין העירוב של בני אדם כעזרה למחשב לא שמעתי. אולי הטענה היתה שהמחשב המשיך לחשב גם בשעות ההפסקה (הניח כל מיני הנחות לגבי המסע הסודי או התשובה עליו?) - ואז זאת לא טענה על חריגה מכללי התחרות, שכן מותר בהחלט לעשות זאת, אלא לכל היותר על ניצול "לא הוגן" של יתרון קטן שיש למחשב בכך שאינו זקוק לשעות שינה ושאר ירקות. חוץ מזה, אא"ט בהפסקה מותר לקספרוב להיעזר במחשב, אז למה שיהיה אסור למחשב להיעזר בבני אדם? |
|
||||
|
||||
בינתיים רק מצאתי את הדבר הבא (אבל כבר 4:30am ואני עייף כמו קספארוב בקרב האחרון, אז לא ממש חיפשתי בדקדקנות): Kasparov, meanwhile, put on a display of dismayed bad sportsmanship and moved off stage to salve his wounds with the $400,000 loser's purse. He intimated that the computer had had some kind of human assistance and talked darkly about "mysteries." מ- http://whyfiles.org/040chess/main1.html - בטוח יש מקורות יותר טובים.We doubt that. But more impressive is Kasparov's constant complaint that the match was imbalanced: While the Deep Blue team could study all of Kasparov's matches, he saw none of his opponent's games. (If that sounds trivial, know that grandmasters routinely train by examining opponent's games.) לילה טוב, לודביג |
|
||||
|
||||
מישהו יודע לספר על מצב העניינים הנוכחי של תוכנות מחשב למשחקים שאינם שחמט? האם יש תוכנות שיודעות לנצח כל אחד בדמקה ובשש-בש? יש בכלל תוכנות רציניות שמשחקות פוקר? |
|
||||
|
||||
Marion Tinsley החזיק בתואר אלוף העולם בשחמט במשך 45 שנה (!), עד 1994 (הוא נפטר שנה אחר-כך). בכל אותו זמן הוא הפסיד בשבעה משחקים. שני האחרונים היו ב- 1992, כאשר הוא שיחק מול הטוען הרשמי לכתר: תוכנת הדמקה Chinhook (וניצח 4:2 עם 33 תוצאות תיקו). ב- 1994 התואר עבר לתוכנה, כאשר לאחר שש תוצאות של תיקו, Tinsley ויתר על המשך ההתמודדות (מסיבות בריאותיות). Chinhook מנתחת 20 מהלכים קדימה בכל מצב, ומחזיקה בבסיס נתונים הכולל את כל המצבים בני שמונה כלים או פחות על הלוח. |
|
||||
|
||||
תיקון טעות: דמקה ולא שחמט. |
|
||||
|
||||
קראתי פעם שבדמקה 8X8 כבר העסק די סגור, ושעכשיו מתחרים בלוחות 10X10. מישהו יודע משהו על זה? |
|
||||
|
||||
זו נקראת הגרסה ה"בינלאומית", והיא נפוצה בסקנדינוויה ומדינות ברית המועצות. לא ידוע לי על פתרון מלא של דמקה בלוח 8x8, אם כי אנחנו לא רחוקים מזה. |
|
||||
|
||||
אגב, נראה לי שתוצאת פתרון כזה תהיה "תיקו", בדומה לאיקס-מיקס-דריקס. במיוחד לנוכח העובדה שחוקי הזזת "מלכה" או "דמקה" במשחק האמיתי, בסה"ך מאפשרים לה לזוז גם אחורה (צעד אחד בכל פעם), וגם אין דבר כזה "שרוף" (כלומר החוקים האמיתיים הרבה יותר קונסרבטיביים - ואפילו בחוקים על-פיהם משחקים לעיתים בישראל נראה לי שהתוצא בין שחקנים טובים הוא תיקו רוב הזמן (אבל זו רק ספקולציה, למישהו יש סטטיסטיקות?)). |
|
||||
|
||||
תגובה 452792 |
|
||||
|
||||
שאלה: Chinhook זו התוכנת דמקה שנבנתה כתוכנה חלשה המסוגלת ללמוד מטעויותיה עד שהגיעה לרמתה הנוכחית? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לא יודע לגבי שש-בש ופוקר, אבל נראה לי שניתן ליצור אלגוריתם דטרמיניסטי מבוסס הסתברויות, כפי שכבר עשו ל- BlackJack (כלומר, האלגוריתם הוא דטרמיניסטי, אבל הוא נבנה על-סמך חישובי הסתברויות). כידוע, למשחק "ארבע בשורה" כבר יש פתרון סגור, לפיו זה שמתחיל מנצח (ע"י לשים בטור האמצעי אם אינני טועה, כאשר על כל אפשרות אחרת יש ניצחון לשני). שמעתי שהפתרון של המשחק היה תיזה שמישהו כתב. נדמה לי שגם למשחק אותלו (או Riversi) יש פתרון. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שאתה טועה בקשר לרוורסי. |
|
||||
|
||||
בהחלט יכול להיות... בילדותי היה לי ריוורסי באדיוקט כמדומני, כך ששיחקתי בזה המון כילד, עד אשר ניצחתי קבוע את המחשב. בהתבגרי שיחקתי עם תוכנה אחרת והיא תמיד מנצחת אותי וכמעט בלי לחשוב. מתוך שחצנות הינחתי שזה ככה בגלל שהיא משחקת משחק מושלם (ולא בגלל שאני לא כזה טוב כמו שהיה נדמה לי). אבל ברצינות, למה שיהיה כל-כך קשה למצוא אלגוריתם מנצח לריוורסי? אפילו ב- brute force? |
|
||||
|
||||
קדימה. (התוכנה שאתה מדבר עליה נקראת Zebra?) |
|
||||
|
||||
רק קדימה. (כבר ציינתי שיש לי זיכרון רע?) |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
כבר בשנת 79 אלוף העולם בשש-בש (איטלקי אחד ששמו אינו זכור לי) נוצח בתחרות ראוה ע"י תוכנת מחשב. היה על זה מאמר בסיינטיפיק אמריקן. |
|
||||
|
||||
היו איתי כמה בצבא שהיו אוכלים את האיטלקי הזה בלי פרמזן. |
|
||||
|
||||
א. כמו שציינתי אני רק שחמטאי חובב; ככל שהשאלה הופכת ל"ייצוגית" יותר ככה אני פחות מוסמך לענות עליה, שכן ההפרש בין כשרוני, זכרוני, חשיבתי והבנתי השחמטאיות לבין כאלה של שחמטאי מקצועי (אפילו לא קספארוב) הוא (אני משער) עצום 1. אם תשאל את דעתי בכל-זאת, ובמסגרת הסיוגים דלעיל, אומר "לא". למעשה, קורה לעיתים שאפילו פתיחות מצליחות בווריאנטים מסויימים "להתחלף", כך שהלבן משחק מבנה מסויים שמלבד אולי הפרש-פאזה של מהלך, נראה בדיוק כמו 'הגנה' ידועה של שחור. בסיום, וודאי שלא ניתן לדעת. לגבי האמצע, ניתן כנראה לנחש במקרים רבים (על-פי נניח מבנה חיילים, מיקום המלך) מאיזה פתיחה זה הגיע. זה כנראה יהיה הרבה יותר טוב מאשר 50-50 אבל אני צופה גם מרווח טעות גדול. כמו-כן, אני לא בטוח עד כמה הקו בין משחק אמצע לבין סיום הוא ברור, וזה בין פתיחה למשחק-אמצע הוא די שרירותי, תלוי פתיחה, ודינאמי. ב. שאלה מאוד מעניינת שלא חשבתי עליה. וניתן אפילו חלקית לבדוק את זה בצורה שהנבדק לא ידע, ובתנאי אמת, כשבמקום אדם שלישי, האדם שמשחק נשאל בסוף אם לדעתו יריבו היה מחשב או אדם (זה קצת אכזרי מצידי, אבל יש גם עוורים וגם מחשבים שמשתתפים בתחרויות שחמט (ועם האייל העיוור הסליחה אם נפגע מהצעת הניסוי האימליציטית שלי)) 2 נקודה נוספת למחשבה בנושא, הוא שפעמים רבות מנועי השחמט מתוכנתים כך שלא רק שניתן לתת משקל שונה בהם לפרמטרים שונים, אלא שהמתכנתים גם מתיימרים לתת לאוסף פרמטרים שונים שם של "סגנון" (בסגנון קספארוב, תוקפני, סולידי, מתאבד, וכדומה) לגבי הניסוי שאתה מציע, בעייתיות שאני בכל זאת רואה נוגעת ל- "מי הצופה", שכן ברור שהתנאים שתדרוש כאן מהצופה מבחינת הידע השחמטי שלו ישפיעו בצורה דראסטית על התשובה. אני, אגב, נוטה להאמין שעליי (כצופה) לא תהיה כל בעיה "לעבוד" בניסוי כזה, אבל קשה לי לשפוט זאת לגבי שחקנים בעלי מד-כושר 2700. אני רוצה להאמין שגם הם ייטעו 3, אבל זה עדיין לא אומר שלא ייתכן צופה מסויים (שאינו המתכנת) שלא יטעה... 1 זה כנראה לא קשור לכלום, אבל אולי זה יעניין אותך. היה פעם איזה שחמטאי שביצע תיזה על הנושא של "אינטואיציה שחמטאית" (האמת, נראה שזה בכל זאת אולי קשור לשאלתך השניה), כלומר, אותו מצב שגורם לשחמטאי מסויים לבצע מסע מתוך תחושת בטן שהוא מסע טוב, על-אף שאין לו כל אפשרות לנתח ב- real time את כל המשמעויות שלו (יש הרבה דוגמאות למסעים כאלה, ובדרך-כלל מנסים אח"כ להסביר אותם באיזשהו עיקרון כללי כמו "שליטה במרחב", "מבנה חיילים לסיום" וכדומה). המסקנה של אותו חוקר-שחמטאי היתה שהאינטואיציה נובעת מהדבר הבא: לשחמטאים מקצועיים יש אוסף ענקי של עמדות במוחם (במובלע או במפורש, אני לא בטוח בפרטים), אליהן הם משווים באופן בלתי-מודע את העמדה אליה (או אולי את העמדה שאליה רוצים להגיע) הגיעו ומזהים קווים דומים שמשפיעים על החלטתם. אני יודע שזה מעט מעורפל, אבל אין לי מושג מי השחמטאי או איפה התזה הזאת נמצאת. אני מקווה שהכוונה הכללית הובנה. 2 בזמנו יצא לי להפסיד לג'וניור המניאק בתחרות שחמט. יצא לי גם לסיים בתיקו עם מי שהיה אז אלוף ישראל לעוורים, ואני מלא הערכה אליו על יכולותיו אלה (אף שהשתמש בלוח-מישוש קטן). 3 אין לי עכשיו כוח לעיין במאמר המקורי של טיורינג - איך מוגדרת שם טעות, כלומר, אם מנחשים נכון ב- 80% מהמקרים מי המחשב, זה כישלון של המחשב? אם ב- 60%? |
|
||||
|
||||
תודה רבה, אני שואל אותך לא רק בשל הידע שלך בשח אלא מכיוון שבוודאי אתה בקיא באנקדוטיקה. בקשר ל 1 שמעתי פעם שפיינמן אמר ש "אינטואיציה זה לפתור אלף בעיות ולזכור את התשובות". |
|
||||
|
||||
1. העונג כולו שלי. 2. פעם באמת הייתי בקיא, אבל אני חושש שהרבה מהאנקדוטיקה שלי כבר מיושנת. 3. אכן נראה שפיינמן אומר דבר דומה (אף שכהרגלו בקודש הוא נהנה לקחת זאת אד אבסורדום). |
|
||||
|
||||
על פי "גלילאו", מסתבר שמחשבים לא עוברים מבחן טיורינג לשח שהשופט בו הוא מחשב: "מכאן כי מחשב ואדם, גם אם הם ברמה שחמטאית זהה, פועלים בצורות שונות לחלוטין. במחקריו האקדמיים של בושינסקי [אחד המפתחים של תוכנת 'ג'וניור'] הוא מביא הוכחה חותכת לכך: הוא כתב תוכנה המקבלת רישום מהלכי משחק שחמט, ויכולה באמינות גבוהה לקבוע עבור כל אחד משני היריבים האם הוא אדם או מחשב." |
|
||||
|
||||
או, על הגישה הסטטיסטית לבעיות מתמטיות אפשר באמת לכתוב הרבה. כמה דוגמאות (מקריות): * בתורת המספרים יש אכן תחום מפותח ועשיר בו לוקחים היוריסטיקות מהסוג שנדון בפתיל שציינת ומנסים להפוך אותן לריגורוזיות. זה לרוב החלק הקשה, אבל האינטואיציות הנובעות מההסתכלות ההסתברותית עוזרות מאוד. מאמר יפה מאוד בתחום הזה, לא קל אבל עתיר הסברים היוריסטיים ומוטיבציות, יש ל-Tim Gowers: אני מתכוון למאמר הראשון, A New Proof of Szemeredi's Theorem. גאוורס הוא שילוב נדיר של מתמטיקאי חזק ביותר (מדליית Fields) ואחד שיודע להסביר ממש טוב. * בתורת הגרפים, הגישה ההסתברותית חוללה פלאות. כמו שאמרת, אם אובייקט הוא אולטרא מסובך, אולי קל יותר לנתחו בשיטה סטטיסטית ולהבין עליו משהו עמוק, ובתורת הגרפים זה עובד מצויין - כנראה מפני שקל מאוד להגריל גרף, אפילו גרף רגולרי (לעומת זאת קשה למצוא מודל הסתברותי סביר לחבורה מקרית, או קשר מקרי, אבל מנסים). יש המון מצבים בהם הדרך היחידה הידועה להראות שגרף עם תכונות מסויימות קיים היא להגריל אותו, או להגריל ולעשות פרטורבציה, או להגריל ולעשות סדרה ארוכה וזהירה של פרטורבציות קטנות, וכו'. עד שנולדה הגישה ההסתברותית, אנשים ניסו לבנות גרפים "בידיים"; לפעמים זה עבד אבל הרבה פעמים לא. משהחלו להתבונן על גרפים מקריים, גילו פתאום שרוב הגרפים בכלל נראים אחרת ממה ש"בונים בידיים". מצד שני, יש משפטים חשובים המראים שכל גרף (או גרף בעל תכונות מסויימות) מתנהג בקירוב כמו גרף מקרי. מעניין שמשפט מהסוג הזה נתגלה ע"י Szemeredi ושימש אותו להוכחת המשפט החשוב על סדרות חשבוניות שהזכרתי למעלה. * אני כבר לא זוכר את הדיון על מטריצות מקריות - את הע"ע של אופרטור מקרי והקשרים להשערת רימאן הזכרנו? יש עוד הרבה, אבל עד כאן בינתיים. |
|
||||
|
||||
נו, מה אפשר לצפות ממישהו עם דוא"ל כזה :) תודה על הקישור, כשאחזור למחשב עם LATEX אקרא אותו. |
|
||||
|
||||
האמת שהמאמר יותר קשה והרבה יותר ארוך ממה שזכרתי. לצורך הדיון מספיק לקרוא את שני הסעיפים הראשונים ולנסות להתרשם מהגישה ה"פסוודו אקראית" ל(במקרה זה) קבוצות של מספרים. על הלמה החשובה של סמרדי, המראה שגרפים מתנהגים באמת (אבל בקירוב) כצפוי סטטיסטית, יש מאמר סקירה שנראה מוצלח כאן: |
|
||||
|
||||
לא הצלחתי לפתוח את הDVI אבל בסקירה עלעלתי ( הגעתי בערך עד עמוד 7 :)). שמחתי למצוא שם1 את שמו של ויטאלי ברגלסון, מתרגל זכור לטוב מימי האוניברסיטה. כמובן שלא הבנתי כמעט כלום מהסקירה, רק התרשמתי שמשפטים 1.11 עד 1.13 מזכירים באופן חשוד את עיקרון שובך היונים. אני מניח שההכללה היא לא פשוטה, אחרת לא היו עושים סקירה של 54 עמודים על הנושא. 1 אגב, מי זה הדיראק הזה? קרוב של השני? |
|
||||
|
||||
שלחתי לך את המאמר של גאוורס בפוסטסקריפט, מקווה שיגיע. 1 האמת, תמיד תהיתי ואף-פעם לא בדקתי. |
|
||||
|
||||
אתה מתכוון לתיקו ולא לפט (שהוא מקרה פרטי של תיקו בו לאחד הצדדים אין שום מסע חוקי). |
|
||||
|
||||
ותורו, והוא לא במצב שח (כלומר, במצב מט במקרה הזה, כי אין לו אף מסע חוקי). |
|
||||
|
||||
אליפות העולם ה-12 למחשבים בשח-מט תתקיים ב- 4-12 ליולי, באוניברסיטת בר-אילן. במקביל יתקיימו האוליפיאדה ה-9 למחשבים במשחקים כגון שש-בש, גו, Hex, והכנס העולמי הרביעי על מחשבים ומשחקים. פרטים נוספים באתר הכנס: http://www.cs.biu.ac.il/games/ |
|
||||
|
||||
תודה. חבל שאיני יכול לצפות בזה. מספר המשתתפים שם די מאכזב, בהתחשב בכך שהתחרות פתוחה גם למתכנתים חובבים (רק 12 מתחרים?) מצד שני, לא כל-כך ברור לי איך מצד אחד יש תהליך רגיסטריצה פתוח, אבל מצד שני כבר מפורסמים המשתתפים וכמות הסיבובים (אבל כנראה פשוט לא התעמקתי מספיק בחוקים). כמו כן קצת מתמיה שלא מוזכר שם (אלא אם החמצתי) פרס כספי כלשהו, והדבר היחידי שמקבלים זה איזה גביע (נודד?!) כלשהו. בכל אופן, עוד 40-50 שנה, לאחר שאכתוב את התוכנה שלי, התחרות תהיה יותר רלוונטית לגביי (ואולי בכלל אחליט ללמוד גו במקום, שכן שחמט (במתכונת כלים, חוקים ולוח נוכחים) תהיה בעיה פתורה...) לא היכרתי את המשחק hex. אני מניח שאתה מכיר אותו טוב, בהתחשב בפיסת המידע הבאה: Hex was independently invented by Danish mathematician Piet Hein in 1942, and by American mathematician John Nash in 1948. It is said that very early on, the game was played by Princeton students on the floor of their dormitory bathroom, which had hexagon-shaped tiles. Martin Gardner popularized the game when he wrote about it in The Scientific American Book of Mathematical Puzzles and Diversions in 1959. איך זה אגב שהם המציאו באופן בלתי תלוי אותו משחק?! איזו תיאוריה מתימטית משותפת תיצור משחק בעל לוח, כלים וחוקים זהים?
|
|
||||
|
||||
המצאת המשחק "Hex" לא נבעה מאיזו תאוריה מתימטית, למיטב ידיעתי. לא ידעתי שהוא הומצא פעמיים, אבל זה לא נשמע לי לגמרי בלתי-סביר; מדובר במשחק עם חוקים פשוטים למדי. פרופ' אומן מהאוניברסיטה העברית ידוע כשחקן Hex קטלני במיוחד. |
|
||||
|
||||
אני התייחסתי לידיעה כאל שוויון מוחלט (לוח, כלים, חוקים), ובתור כזה, זה נראה לי לגמרי בלתי נתפס ששני מתימטיקאים ימציאו אותו משחק. אבל אני תוהה אם אתה רואה בשוויון יחס חלש יותר של אקוויולנציה (שקילות?!). ד"א, איך זה שלא אוסרים את אומן אם הוא כזה קטלני כדבריך? (זאת השעה - פשוט תתעלם ממנו) (והוא גם נוטה לדבר עם עצמו באותה תגובה! בשעות כאלה (שלא לדבר על סימני פיסוק מפוזרים ביזארית !--> וליטונים מיותרים רידנטנטיבית))(( |
|
||||
|
||||
Hex הוא משחק פשוט במיוחד: לוח מעוין מרוצף במשבצות משושות; שחקן אחד צריך ליצור מסלול רצוף בין הקירות ימין-שמאל, והשני בין הקירות מעלה-מטה. אין כללים (השחקנים כובשים משבצות לסירוגין). אפילו גודל הלוח אינו מוגדר היטב (אפשר לשחק בכל לוח), כך שאם פעם אחת "המציאו" את המשחק בלוח 10x10 ובשניה בלוח 11x11, זה עדיין "אותו משחק". |
|
||||
|
||||
מצטער שאני מעלה דיונים נשכחים באוב, אבל אם אתה (או אייל אחר) עדיין מעונין ללמוד גו, אני אשמח לעמוד לרשותך. לחילופין, אפשר לקרוא קצת כאן: או לבוא למפגשים החודשיים של מועדון הגו הישראלי (קישור לרשימת התפוצה בלינק המצורף). |
|
||||
|
||||
בשום מקום לא כתוב איפה נמצא המועדון הזה. |
|
||||
|
||||
המועדון לא נמצא ממש בשום מקום. יש מפגשים חודשיים בתל-אביב, חיפה ירושלים וראש העין (אאל''ט). למידע על מועדי המפגשים יש להצטרף לרשימת התפוצה. |
|
||||
|
||||
תודה.:) |
|
||||
|
||||
אני חושש שלודביג יתקשה להגיע למפגשים בישראל. אאז''נ הוא גר באוסטרליה. |
|
||||
|
||||
טוב, ההצעה תקפה גם לגביך. |
|
||||
|
||||
תודה. |
|
||||
|
||||
מה תודה? תתפשט! |
|
||||
|
||||
לא כתבו שם באיזה אתר אפשר יהיה לצפות במשחקים online (או שעלי לקרוא יותר ביסודיות). |
|
||||
|
||||
נסה http://www.cs.biu.ac.il/games/ תחת Live Coverage (צריך להוריד תוכנה של כ- 11MB כדי לעקוב אחרי המשחקים). |
|
||||
|
||||
משתמשים, משתמשים, למשל בתגובה 205435 ("אם למדת, אז... אם נולדת, אז..." מנסה לצפות תגובות אפשריות של הצ'יף). (מה היה סיפור המד"ב הדי דלוח הזה, בו יצרו קשר רדיו עם איזו תרבות מרוחקת, והיה צריך את אמו הפטפטנית של המדען הראשי כדי לחשוב על הרעיון המדהים לשדר ברצף ולא לחכות כל פעם כמה שנים לתשובה). |
|
||||
|
||||
''בני, הפיסיקאי'', אסימוב. |
|
||||
|
||||
יפה! נתתי סיכוי נמוך לכך שעוד מישהו נתקל בו, או שאני בכלל זוכר נכון. |
|
||||
|
||||
לא, גם אני מכיר אותו. מעניין שהוא מזכיר מאוד את רעיון החלון בTCP |
|
||||
|
||||
מסכים שהוא מזכיר, אבל למה זה מעניין :-) ? רעיון די טבעי, לא? (חוץ מזה, נדמה לי שב-TCP המקבל מציין כל פעם את גודל החוצץ שלו. בתקשורת עם חוצנים נראה לי די פדיחה לשלוח "הדיסקים שלנו כמעט מלאים, אנא התחילו (בעוד שלוש שנים) להקטין קצת את הקצב, וחוץ מזה הנה תוכנת דחיסה משובחת"...) |
|
||||
|
||||
גם רעיונות טבעיים יכולים להיות מעניינים. |
|
||||
|
||||
כן, נכון, בהחלט, אני סתם קצת בז לסיפור ההוא (ולסוג שלם של סיפורים הנתפרים סביב רעיון טכני אחד1), אל תיקח אותי ברצינות כאן. 1 אחד השיאים היה סיפור על כוכב עם איזו דת שבה עיגול היה צורה אסורה, ואנשים נתקעו או משהו והיו חייבים להסיע איזה ציוד כבד ולא ידעו מה לעשות כי אסור גלגלים, ואז מישהו בא עם הרעיון המבריק של ה"משולש הנפוח", צורה גיאומטרית נחמדה ומפורסמת שיש לה, כמו למעגל, קוטר קבוע. כל הסיפור המאולץ להחריד בשביל לספר על עובדה גיאומטרית, אמנם נחמדה. |
|
||||
|
||||
ספוילר: אני הורס חידה נחמדה! הקורא את הכתוב מתחת לקו עושה זאת על אחריותו בלבד. טענות ותביעות נזיקין לא תתקבלנה. ראו הוזהרתם. קישטא! ______________ למה לא השתמשו באליפסואידים שאינם מאונכים לאדמה? |
|
||||
|
||||
אני לא בטוח שהבנתי את השימוש באליפסואידים... בכל אופן הרעיון הוא למצוא צורה *דו*-ממדית שהקוטר שלה קבוע, כלומר המרחק בין כל שני ישרים מקבילים המסנדווצ'ים אותה הוא אותו מרחק. יש הרבה כאלה, ובכולן, אגב, ההיקף הוא פאי כפול הקוטר. |
|
||||
|
||||
אפשר קישור לתמונות? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
הרי החידה: איך לבנות מכונית שתיסע נסיעה "חלקה" כאשר במקום גלגלים עגולים יש לך רק ארבעה אליפסואידים? עכשיו אתה בטח מבין גם את הפתרון. |
|
||||
|
||||
עדיין לא בטוח... ב"אליפסואיד" אתה מתכוון, אני מניח, לזה? למה לא להשחיל ציר לאורך האליפסואיד? |
|
||||
|
||||
אני פשוט טמבל. התכוונתי לגלגל בצורת אליפסה ולא עיגול. |
|
||||
|
||||
אה. |
|
||||
|
||||
את הסיפור הזה אני מכיר בדרך עקיפה- מישהו שאל אותי את זה בתור חידה. אחרי שנכשלתי חמורות בפיתרון, גיליתי שהברזים בבית שלי בצורה הזאת. אגב, גם הסיפור ''פילים עגומים'' שנדון כאן לפני כחודש, נופל בקריטריון הזה. |
|
||||
|
||||
לא זה לא מפריע. איך קרה? לא יודע. אולי בגלל ששמעתי הרבה מוזיקה שכן כללה מילים, ולכן למדתי לזהות מנגינות מסויימות עם רגשות מסויימים. אבל אני בספק אם זה נכון. יש הרגשה שמשהו מתאים במנגינות מסויימות לרגשות מסויימים. אני בספק אם יש מישהו שלא יצליח לזהות מוזיקה "מותחת" (כמו בסצינות קריטיות בסרטי אימה) ככזו. אולי אני אוכל ללמוד להתפעל ממחול, אבל "לחוות" אותו (אלוהים, כמה שאני שונא את המילה הזאת), אני לא אוכל. לא באופן בלתי אמצעי. |
|
||||
|
||||
אני דווקא כן מטיל ספק בקשר הטבעי בין מוסיקה לרגשות ספציפיים. אני משער שהיה כבר מוסיקולוג או אנתרופולוג שניסה להשמיע מוסיקה "מפחידה" לאדם שלא נחשף לסרטי-מתח ובחן את התוצאות. ומה עם ילדים? מישהו יודע משהו על זה? אך אם אתה צודק וזה קישור מולד: אתה סבור שקישור זה הוא ייחודי למוסיקה ולא קיים במחול? לי נראה דווקא הרבה יותר טבעי לזהות רגש בתנועות גופה של רקדנית מאשר בסדרה של צלילים. והקישור הזה, במוסיקה ובמחול, מולד רק אצל חלק מהאנשים? והאחרים נאלצים ללמוד? |
|
||||
|
||||
בתנועות של אנשים קל לזהות רגש - בגלל זה סרטים אילמים ''פועלים''. אבל תנועותיה של רקדנית עברו כל כך הרבה סובלימציה מאותן תנועות טבעיות שמלמדות על רגש ועד לרעיון של הכוריאוגרף (וככל שמתקדמים בזמן, כל המרחק גדול יותר, עושה רושם), שלא נותר בהן כלום שניתן לזהות בלי ''מילון'' מקצועי. סצינות אבל נראות עליזות, סצינות שמחה נראות מבוהלות. וזה עוד בקטעי המחול שאני יודע (שכלתנית) מה אמור להיות מאחוריהן. בריקוד מודרני אני אפילו לא יכול לדעת מה הרגש שמועבר בהן, לא כל שכן מה הרגש שאמור לעבור. |
|
||||
|
||||
חשבתי (בטיפשותי כי רבה) שריקוד מודרני, כמו כל אמנות מודרנית, מצפה מהצופה להיות חלק אקטיבי מהיצירה ולמצוא בה בעצמו את המשמעות, או מוטב, להמציא לה את המשמעות *לדעתו*. אז כלל אין כאן עניין של "לדעת" מה הרגש שמועבר. (כמובן שאני לגמרי טועה, ולמעשה אמנות מודרנית היא הצפנה מחוכמת ביותר, שהומצאה על ידי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה). |
|
||||
|
||||
טוב, אין לי מה להעמיד פנים שאני לא מבין למה אתה מתכוון, אבל אני כן מאמין שאם תשקיע בלראות הרבה מופעי-מחול (לא ברור שכדאי לך, אבל *אם*), אז תצליח ללמוד את "השפה" - כמו עם ג'אז (המוסיקה). אולי אפילו תוכל "לחוות". עוד אפשרות, אגב, היא לנסות לרקוד בעצמך. אני אחטוף על הראש בשביל זה, אבל מ'כפת לי: יש תחושה כיפית מאוד אצל ירון מידן1, כשאתה חלק מקבוצה מתואמת עם מוסיקה אנרגטית ברקע. כן, אני יודע, זה שבע-עשרה רמות מתחת ל"מחול", אבל מה לעשות שאוהד נהרין ואלווין איילי לא קיבלו אותי. וגם סלסה זה כיף. 1 הוא עוד שם? |
|
||||
|
||||
נדמה לי שדווקא יש קשר כזה. תיאוריה אחת בהקשר זה הופיעה במאמר "המשמעות שמעבר לצלילים", מאת אסתר שינברג, שנכלל בקובץ היובל של "מחשבות", עמ' 150. אני מרשה לעצמי לנחש שיש לך עותק... |
|
||||
|
||||
תודה רבה, אני אחפש. ה''מחשבות''ים קצת רחוקים ממני כעת, אבל תהיה לי הזדמנות בקרוב. |
|
||||
|
||||
מה שמזכיר לי: כתיכוניסט, הייתי מגיע פעם ביובל לבית יבמ בת"א, כדי לשאול אם יש גליון חדש של "מחשבות" – היו מחלקים אותו בקבלה לכל דורש. עד שיום אחד הודיעה לי הפקידה כי "אין יותר מחשבות ביבמ". |
|
||||
|
||||
האגדה1 מספרת שעל הבניין הראשי של הנהלת יבמ היה שלט גדול עם המוטו של החברה, "Think", וכשדיגיטל קמה הם בנו בניין ממש ממול ותלו עליו שלט "Think Again". 1 אולי יש בסיפור גרעין אמת, לא יודע. |
|
||||
|
||||
מזכיר קצת את הסיפור על שטיפת הידיים בשרותים. (במילים אחרות: סיפור חביב, אבל כנראה לא ממש אמיתי). |
|
||||
|
||||
מה הסיפור על שטיפת הידיים בשרותים? |
|
||||
|
||||
בשרותים של קירית הייטק, עומדים שלושה גברים. הראשון מסיים, רוכס את מכנסיו, ניגש לכיור ושוטף את ידיו בקפידה, משפשף כל אצבע, גם מתחת לציפורן, ובעת שהוא חופן חפיסת מגבות ניר ומנגב את ידיו הוא אומר ''אצלנו במיקרוסופט מלמדים אותך להיות יסודי.'' השני מסיים, רוכס את מכנסיו, ניגש לכיור ושוטף את ידיו בקפידה, משפשף כל אצבע, גם מתחת לציפורן, ובעת שהוא מנגב את ידיו במגבת ניר בודדת, הוא אומר ''אצלנו באינטל מלמדים אותך להיות יסודי ויעיל.'' השלישי מסיים, רוכס את מכנסיו, ובנון שלנטיות פונה לעבר הדלת, כשהוא מדלג על הכיור. למבטיהם המזלזלים של שני האחרים הוא משיב ''אצלנו בליינוקס מלמדים אותך לא להשתין על הידיים''. |
|
||||
|
||||
אני מכיר את זה עם בוגר MIT, בוגר Cal-Tech, ובוגר טכניון. |
|
||||
|
||||
פעם שמעתי על מחקר בנושא הרגלי שטיפת הידים אחרי ביקור בשרותי ציבוריים. החוקרים העמידו מצלמות בבש"צ בערים שונות ברחבי ארה"ב ומדדו כמה נשים ואנשים שוטפים, כמה זמן, האם הם משתמשים בסבון, האן הם רק מחזיקים ידיים מתחת לזרם או גם משפשפים ידיים וכו'. אני לא זוכר מה היו התוצאות אבל החוקרת (מומחית לרפואה ציבורית אאז"נ) אמרה שאחרי השתנה צריך לשטוף את הידים לפחות 15 שניות תחת מים פושרים עד חמימים תוך שפשוף הכפות, וכמובן עדיף להשתמש בסבון. לפי דבריה, זה לא רק בגלל שגברים יכולים להשתין על הידים או נשים מנגבות את עצמן, אלא שיש גם רסס שתן באויר. |
|
||||
|
||||
כן, היה לא מזמן איזה הייפ בנושא הרסס בשרותים. מסתבר שגם המטבח הוא מקום מלא חיידקים, בייחוד משטחי העבודה ומטלית הניגוב (למי שלא משתמש במגבת נייר חד-פעמית). אה, בטח דיברו על זה באייל, אני רק מקווה שלא *אני*. |
|
||||
|
||||
חצי באייל: היה לינק לסטרייט דופ. העניין הוא שדובר על הרסס של מי ההדחה, לאו דווקא של השתן. האם השתן הוא בכלל מלוכלך, במובן הבקטריולוגי-פתוגני? |
|
||||
|
||||
כשתפרסמו הידיעות על עובדי מסעדות שמשתינים בחומוס (כחלק מהאינתיפאדה או משהו כזה) היה איזה רופא שהרגיע את הציבור בטענה שהשתן הוא בכלל סטרילי ואין מה לדאוג. שיהיה. |
|
||||
|
||||
חלק מהאינתיפאדה? ואני חשבתי שזה חלק מהתיבול. |
|
||||
|
||||
ומהי האינתיפדה אם לא תבלין חמוץ-מריר בשיגרת חיינו? |
|
||||
|
||||
אבל נדמה לי ש-Think ו-Think Again היו באמת המוטואים של שתי החברות, לא? |
|
||||
|
||||
ומה תגיד על זה? http://www.scienceblog.com/community/article2748.htm... |
|
||||
|
||||
לא נחשב. לא מפתיע אותי שבוגרים למודי-ניסיון מוצאים את ''בוקר'' של גריג מרגיע ומשמח. השאלה היתה עד כמה זה מולד, וזאת יש לבדוק (לא ברור איך) על עוללים או, לחליפין, מישהו שמעודו לא שמע מוזיקה. |
|
||||
|
||||
אפשר לבדוק דירוגים בין-תרבותיים של מוזיקה. כלומר - לקחת מוזיקה של תרבות אחת (נגיד, אירופאית), לבדוק מה אנשים מהתרבות הזאת חושבים עליה, ואז לבדוק מה בושמנים, אבוריג'ינים וכפריים הודיים חושבים עליה, מבחינת הרגש שהיא משדרת. מספיק טוב? |
|
||||
|
||||
נשמע טוב. זו מלכודת? :-) (כלומר, יש לך כבר בשרוול מחקר כזה?) |
|
||||
|
||||
חו''ח. אבל אפשר לבדוק אם עשו. קשה לי להאמין. אוכלוסיית הנחקרים במחקרים ממין זה, מטעמים תקציביים, היא בד''כ ''סטודנטים לפסיכולוגיה''. |
|
||||
|
||||
ואין סטודנטים בושמנים לפסיכולוגיה? :-) |
|
||||
|
||||
יש, אבל בדרך כלל הם לא מתקבלים לקלינית בגלל בעיות ארגונומיה (לא מגיעים לספה). |
|
||||
|
||||
באוניברסיטת סדום יש ספה מתאימה. |
|
||||
|
||||
אוקיי, חיפוש זריז (עאלק, חצי שעה ישבתי על מאגרי המידע הבלתי נסבלים האלו) העלה בחכתי את המחקר הבא: Laura-Lee Balkwill & William Forde Thompson, "A Cross-Cultural Investigation of the Perception of Emotion in Music: Psychophysical and Cultural Cues", Music Perception 17 (1), 1999, pp. 43-64. זה לא בדיוק מה שחיפשנו, אבל כנראה שזה הכי קרוב שנמצא. החוקרים (מאוניברסיטת יורק בטורונטו, יש לציין :) הקליטו מוזיקה הינדוסטנית שמעצם טבעה מחולקת לרגשות ספציפיים (יש תשעה כאלו), וביקשו משני המבצעים לבחור קטעים שייצגו ארבעה רגשות שונים: שמחה (joy), עצב (sadness), כעס (anger) ושלווה (peacefulness). סה"כ הוקלטו 12 קטעים, שלושה מכל רגש, על שני סוגי כלים: מיתר, וחליל. עכשיו נתנו לקבוצה של 30 מערביים (שרק שניים מהם הצהירו על היכרות כלשהי עם מוזיקה הינדוסטנית, וגם אז רק שטחית) להאזין לקטעים, לקבוע איזה רגש היה הכי בולט, ולדרג את הרמה של כל אחד מארבעת הרגשות עבור כל אחד מהקטעים.התוצאה: אנשים ידעו לזהות שמחה ועצב, ולא כל-כך ידעו לזהות כעס ושלווה. למעשה, עושה רושם שהדבר היחיד שהם שפטו לגביו הוא לפי המהירות של המוזיקה: שמחה וכעס הם מהירים, עצב ושלווה הם איטיים. כך, במנגינות שהיו אמורות להביע שלווה, המאזינים נתנו ציון ממוצע של 4.61 (מתוך 9) לשלווה, אבל 5.06 לעצב, ולהפך: במנגינות שהביעו עצב, 5.27 בממוצע לעצב, אבל 5.58 לשלווה. בשמחה המצב היה יותר טוב - 5.61 לשמחה, ו5.12 לכעס. את הכעס, עושה רושם, המוזיקה ההינדוסטנית לא מצליחה להעביר כלל: 3.37 לכעס, אבל 3.5 לשלווה, דווקא (ו-2.3 לשמחה). נבחן בכיוון ההפוך: אנשים העניקו את הציון הממוצע הגבוה ביותר על אושר למנגינות שאכן הביעו אושר, ואת הנמוך ביותר למנגינות שהביעו כעס (5.61 ו-2.3 בהתאמה). גם עצבות זוהתה היטב: 5.27 למנגינות שאכן הביעו עצב, לעומת 5.06 למנגינות שהביעו שלווה, ו-2.75 למנגינות שהביעו כעס. כעס לא זוהה כלל: מנגינות שהביעו כעס קיבלו את ציון הכעס הנמוך(!) ביותר: 3.37, לעומת 3.54 למנגינות שהביעו עצבות, 3.69 לאלו שהביעו שלווה, ו-5.12(!) לאלו שהביעו שמחה. לבסוף, ציון השלווה שניתן למנגינות שהביעו שלווה היה 4.61, לעומת 5.58 למנגינות שהביעו עצבות. במקרה האחרון הזה, החוקרים ניצלו תרגיל סטטיסטי נבזי (ולא מוצלח במיוחד, לאור העבודה שהם נתנו את כל הנתונים עמוד לפני זה). כדי להראות שהמערביים זיהו גם שלווה, הם השוו בין הציון הממוצע של מנגינות שהביעו שלווה לבין הציו הממוצע של *כל יתר המנגינות*. מובן שהציון הממוצע של שמחה וכעס הוריד באופן משמעותי את הממוצע הכללי של רגש זה. הממ... עכשיו שאני מסתכל על זה, הם דווקא טוענים שכעס הוא אחד מהרגשות שהצליחו להבחין בהם, לא שלווה. זה בכלל מוזר לי. בטבלה אחת, הם טוענים שהדירוג הממוצע של כעס היה 3.37 לכעס, ו-3.69, 3.54 ו-5.12 לשלושת האחרים, ואילו בטבלה הבאה הם טוענים שהממוצע של שלושת הרגשות האחרים הוא 2.85. מוווזר. בכל מקרה, אם נתעלם מהטענות שלהם ונתרכז בנתונים, עושה רושם שהאוזן המערבית לא כל כך מצליחה לזהות רגשות בשיטות טונאליות זרות. מצד שני, זה לא בדיוק המחקר המוצלח ביותר שקראתי מאודי... |
|
||||
|
||||
קראתי פעם על מחקר דומה שבדק השפעות תרבותיות על תפיסה ויזואלית ופיתוח מושגים. למשל, תמונה שמראה גברים ונשים יושבים ועומדים במקום לא מזוהה, בצד יש אובייקט גלילי אופקי ומעל לראש של האישה היושבת יש אובייקט מרובע שנראה דו-מימדי או עם מעט עומק. לעין מערבית זה נראה כמו קבוצה שיושבת בחדר שמעוצב בסגנון קלאסי עם עמוד יווני וחלון. לעין אפריקאית זה נראה כמו קבוצה העוסקת בדברי יום יום ליד עץ והאישה נושאת ג'ריקן על ראשה. |
|
||||
|
||||
קראתי פעם שאצל הפיגמים (או שמא הבושמנים?) אין בכלל זוויות ישרות. אני לא בטוח למה הכוונה, אבל זה נחרט בזכרוני. |
|
||||
|
||||
ממש ממש תודה. המחקר (או הסיכום שלו) אכן נשמע בעייתי, ומחקר אחד ממילא אינו עדות מכרעת, אך אני באמת לא בטוח שיש משהו מולד ביכולת שלנו לפרש רגשות ממוסיקה. |
|
||||
|
||||
מחקר אחר, שטרם הספיקותי לקרוא בעיון, בדק את ההשפעה של מוזיקה על הפעילות הפסיכופיזית של בעלי חיים (תרנגולים בין השאר, אם אני זוכר נכון, המאמר לא לידי כרגע), וניסה לשער מה הסיבות האבולוציוניות לקשר שבין רגשות למוזיקה. תיאור אחד שנשמע לי סביר הוא הרעיון שמוזיקה פחות "צפויה" מעבירה למצב של עוררות: כאשר יש סכנה, או כאשר מאתרים מקור מזון חדש, סביר שהקבוצה תתחיל להשמיע קולות רמים, ומי שהדבר לא יגרום לו להזיז את התחת, סיכוייו לשרוד נמוכים יותר. אבל זה די כללי, בכל מקרה. |
|
||||
|
||||
זה באמת סביר. אבל אם לחזור לרגע אל שורש הדיון, האם עדכנת את רמת הספק שלך מתגובה 206558? עדיין תוכל לטעון שמי שלא למד לתרגם מחול לרגשות עד גיל שש, לא יוכל כבר ללמוד. |
|
||||
|
||||
לאחרונה גם למדתי שאפילו החיוך הוא נרכש ולא גנטי (למרות שאני מכיר גם טענות הפוכות, אבל לך תדע). לפיכך, אני בהחלט יכול לסמוך את ידי על משהו בסגנון מה שאתה כתבת. אבל אני אפילו לא בטוח בקשר לזה. אחרי הכל - אנשים יכולים ללמוד להעריך ולזהות נכון מוזיקה מסוג חדש גם בגיל מבוגר, אז סביר שזה גם נכון לגבי מחול. כנראה שזה רק אני שלא מסוגל (או לא מספיק רוצה). |
|
||||
|
||||
מה שאני יודע על חיוך הוא שאפילו תינוקות עיורים מחייכים לאמהות שלהם בגיל מוקדם מאד (כמה שבועות). אשמח לקבל הפניות למידע אחר. |
|
||||
|
||||
אני מסתמך כאן על משענת קנה רצוץ: תוכנית בערוץ 8, שטענה שחיוך אצל תינוקות הוא פשוט עוד אחת ממגוון ההעוויות שהם עושים בלי שתהיה להם משמעות כלשהי, ורק התגובה של הסובבים אותם לחיוך היא שמקבעת את ההעוויה הספציפית הזאת כסימן לשמחה. אפשר לחשוב על כמה ניסויים אכזריים בבני-אדם כדי לבדוק את ההשערה הזאת. באחד העיתונים שקראתי לאחרונה (משנת 84', אמנם, אבל בכל זאת) דווח על ילדה שנמצאה לאחר שגודלה על-ידי שבט של שימפנזים. אחד הדברים שנטענו שם הם שהיא לא יודעת לחייך בכלל. מצד שני, לך תסמוך על ידיעות סיינטיפיק משנת 84'... |
|
||||
|
||||
זה משונה מאד. דוקא השימפנזים מחייכים הרבה (לפעמים כהפגנה של תוקפנות, אבל מחייכים). בספר "On Human Nature" של א. וילסון הוא מדבר בדיוק על שני הנושאים האלה: על החיוך ה"מולד" של התינוקות ועל אלה של השימפנזים. אבל מה, זה ספר ישן (נדמה לי משנות ה 70, הוא לא לפני כרגע). טוב, עוד מעט הדוד הטוב יצטרך לענות לי על כמה שאלות נוקבות. |
|
||||
|
||||
כן, גם ב''סוציוביולוגיה'' שלו (הספר, זאת אומרת) הוא מתאר את התהליך האבולוציוני המשוער של החיוך מסימן לפחד ועצבנות ועד לחיוך האנושי. למיטב ידיעתי, גם מדובר בסימן אוניברסלי... טוב, תודיע לי מה הדוד אמר. (דובי, שהוא דוד בעצמו, והקורבן מחייכת לעיתים קרובות) |
|
||||
|
||||
מצטער, דוד ג. לא ממש עזר לי כאן, בכל המקומות שהגעתי אליהם החיוך מוזכר כדוגמא (קלאסית אפילו) לתגובה אינסטינקטיבית ואוניברסלית. זה לא פוסל את האפשרות שמנגנוני משוב מקבעים אותה, אבל האוניברסליות שלה בטוח אומרת משהו. |
|
||||
|
||||
אני לא רואה איזו הנחה מחזקת, או מחלישה, העובדה הזו: גם תינוקות עוורים מן הסתם מקבלים חיזוקים חיוביים על חיוך. |
|
||||
|
||||
נכון, צריך לבדוק מה קורה כאשר ההורים עיוורים גם. |
|
||||
|
||||
היא שוללת את האפשרות שמדובר על חיקוי, לא את עניין התגמול. |
|
||||
|
||||
נסויים בתינוקות מגיל של בני יומם ועד כמה חדשים, הראו שיש להם אינסטינקטים מולדים של rooting (עב'?) - הסבת הפנים לצד בו ליטפו את הלחי. |
|
||||
|
||||
למיטב ידיעתי זה פשוט אינסטינקט הקשור ליניקה (אלגוריתם greedy למציאת הפטמה). ראיתי את מיה עושה את זה בגיל שעתיים וזה נורא חמוד. |
|
||||
|
||||
"פשוט אינסטינקט", "אלגוריתם"? הלוואי וזה היה כ"כ ברור. איך מטען גנטי גורם לתינוק להזיז את הראש כשהוא מרגיש לטיפה על הלחי? |
|
||||
|
||||
אני לא טוען שזה ברור או פשוט1, אבל גם שאלתך לא ברורה לי. בדקות הראשונות לחיים, משהו חוץ ממטען גנטי מאפשר לכל יונק לחפש את שדי אימו? יש לנו הרבה יכולות מולדות מתוחכמות למדי, ואני סקרן להבין היכן לדעתך הן מתחבאות אם לא במטען הגנטי. דווקא הפניה של הראש בעקבות דגדוג בלחי לא נשמע לי מסובך כל כך. איך מטען גנטי גורם להמוגלובין העוברי להתחלף בהמוגלובין בוגר? לתאים להתחלק נכון ולייצר אמה, קמיצה וזרת? ללב לפעום בהתאם לדרישה? לסייח להיעמד על רגליו ולשמור על שיווי-משקל? חלק מהמנגנונים מוכרים, חלק - עדיין - לא. 1 "פשוט אינסטינקט" היה צ"ל "רק אינסטינקט", כלומר לא משהו נלמד. |
|
||||
|
||||
לא, סתם. בד"כ כשאומרים "פשוט" זה נשמע כאילו 1+1 אינטואיטיבי, מובן מאליו, חבל"ז במובן המקורי של הביטוי, ולכן התיקון שלך מ"פשוט" ל"רק" הוא במקום. |
|
||||
|
||||
אז נראה שהסכמנו. וואו, איזו תחושה מוזרה. |
|
||||
|
||||
ההשוואה בין מוזיקה ומחול נראית לי בכל זאת בעייתית. 1. הרושם שלי היא שמוזיקה "קרובה יותר" לרגשות מאשר אומנויות אחרות. בכך אני לא אומר שהיא בהכרח "טבעית" יותר, אלא שהיא בלתי-אמצעית. אולי בגלל שהיא לא נושאת עימה תכנים שזקוקים לעיבוד, אלא היא צורה טהורה. 2. הכללה של סוגים שונים של פעילויות כמו מוזיקה ומחול תחת הכותרת הכללית "אמנות" היא די חדשה (המאה ה-18). לא נראה לי שיש להם איזו מהות משותפת שמאפשרת השוואה פשוטה של תכונות. |
|
||||
|
||||
1. אני לא בטוח שהבנתי. מה זאת אומרת בלתי-אמצעית? אם כבר, הייתי אומר שדווקא בגלל שהתכנים שלה "אבסטרקטיים", הם דורשים *יותר* עיבוד מ(למשל) שחקן שעושה פרצוף, או אפילו רקדן שמחווה איזו מחווה אנושית מקובלת. אני לא מתווכח על התוצא - מוזיקה מרגשת אותי יותר מאמנויות חזותיות - אבל את הנימוק לא כל כך הבנתי. 2. אינני טוען כלל שיש חשיבות או משמעות להכללה של מוזיקה ומחול תחת מטריית ה"אמנות". ניסינו להבין, בדיון הזה, אם דובי צודק שרגשות ממוזיקה קוראים אינסטינקטיבית וממחול צריך ללמוד, וגילינו שאנחנו לא יודעים אבל לא ברור שמוזיקה באמת מתפענחת באיזה אופן מולד. |
|
||||
|
||||
אני חושב שאי-אפשר לייחס למוזיקה "תכנים", גם לא אבסטרקטיים. התכונות של המוזיקה נובעות מיחסים בין צלילים ולא מתוכן שהיא מבטאת או מייצוג של משהו חיצוני לה. אם כבר, אני נוטה לחשוב שאנחנו משליכים את התכנים הפנימיים שלנו על המוזיקה. אם המוזיקה באמת לא נושאת תכנים, נשארת השאלה מדוע היא משפיעה עלינו. נראה לי שהעניין הוא דווקא בהיותה צורנית בלבד. אנחנו לא זקוקים לבצע תהליך של תפיסה-הבנת התכנים - ריגוש, אלא רק של תפיסה-ריגוש. למה דווקא צורות מוזיקליות מסוימות מרגשות אותנו? אני לא יודע. אני יכול רק להציע כיוון מחשבה אחר (לא שלי): הצורות המוזיקליות לא בהכרח נושאות תכנים שעוברים למאזין והוא צריך לקרוא (בין אם הידיעה כיצד לעשות זאת היא מולדת או נרכשת), אלא שבגלל המבנה הצורני שלהן, הן מהוות פלטפורמה נוחה לעיצוב הרגשות שלנו. ההאזנה למוזיקה *יוצרת* רגש ע"י עיבוד "חומר היולי של רגש" באמצעות הצורות הדינמיות של המוזיקה. |
|
||||
|
||||
אבל לפחות לפי המחקר שהבאתי למעלה, בני אדם מתרבות אחת לא יודעים לזהות את הרגשות המובעים ע"י מוזיקה מתרבות אחרת, לא כל שכן לחוש את הרגשות הללו באופן בלתי-אמצעי כפי שאני חש כאשר אני שומע מוזיקה מערבית. ואם זה המצב, מדוע לטעון שדווקא המוזיקה היא פלטפורמה נוחה לכך, ולא, באותה המידה, שפת גוף (שגרסא מוקצנת אחת שלה היא המחול)? |
|
||||
|
||||
הטענה היא שלמוזיקה יש תכונות שדומות לתכונות של רגשות. היא לא מסוגלת לשאת תוכן, אבל היא מסוגלת להביע רעיונות שקשורים לשינויים בתנועה ובעוצמה, שהם הפן הדינמי של הרגשות. זה מה שעושה אותה לנוחה ליצירת רגשות. התכונות האלה הן מעין כלי-קיבול לעיצוב החומר הרגשי. ההבדל בינה לבין שפת הגוף הוא ששפת הגוף היא פלטפורמה להעברת מסרים (דמיין כאן מודל עם ריבועים), ואילו המוזיקה אינה כזאת. אפשר להשתמש בתכונות שלה כדי להעביר טוב יותר מסרים (למשל, אופרה), אבל זה שימוש במוזיקה כמשרתת. הרעיון שהמוזיקה יכולה להתאים רק לפן הדינמי של הרגשות והיא לא נושאת עימה תכנים, הוא גם הסבר לכך שיצירה יכולה לקבל פירושים שונים. אפשר לקבל שהפירושים מושפעים מתרבות וחינוך, ועדיין יש בכך הסבר לכך שמוזיקה מרגשת אותנו למרות שכל אחד עשוי לפרש אותה אחרת. זה ניסיון לשבור את ההסבר באמצעות הדיכוטומיה מולד/נרכש. |
|
||||
|
||||
אבל זה הסבר קצת אד-הוקי כזה. מה זאת אומרת "תכונות שדומות לתגונות של רגשות"? זה נשמע יותר כמו תירוץ מאשר כמו הסבר. איך אפשר לבדוק דבר כזה? |
|
||||
|
||||
זה אכן הסבר אד-הוקי כזה. מה קרה, רק לבלבניסטים מותר לעשות את זה כאן? |
|
||||
|
||||
אני מסכים שלמוסיקה אין "תכנים" ושהיא לא מבטאת משהו חיצוני לה, לפחות לא באופן הישיר שציור, פיסול או קולנוע עושים זאת. אני מסכים גם, לכן, לתיאור שלך של תפיסה->ריגוש במקום תפיסה->תכנים->ריגוש. התיאור הזה יכול אולי להסביר למה הריגוש "חזק" יותר (כי הוא "ישיר" יותר ופחות "אינטלקטואלי"), אבל אני לא רואה איך הוא מסביר את עצם העובדה שהריגוש נוצר בכלל. זה רק אומר - *אם* הוא נוצר, הוא נוצר באופן ישיר יותר. זו שאלה מעניינת, מדוע אנו מושפעים, ואין לי מושג מה התשובה, אך כמו שדובי ציין המחקרים מצביעים אולי על כך שיש כאן בכל זאת תהליך נלמד. |
|
||||
|
||||
למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על "תהליך נלמד"? אני יכול להבין אינטואיטיבית כיצד לומדים להתרגש מסוגי מוזיקה חדשים. אבל קשה לי לדמיין כיצד אפשר ללמוד ליהנות ממוזיקה ללא בסיס ביולוגי מולד. אתה לא יכול ליהנות מטעם ללא חוש-טעם. |
|
||||
|
||||
הבסיס הביולוגי להנאה ממוזיקה הוא פשוט חוש השמיעה. לא צריך יותר מזה. הבסיס הביולוגי לפליק-לאק לאחור אינו נטייה טבעית לאתלטיקה קלה, אלא קיומם של מפרקים. |
|
||||
|
||||
קיומם של מפרקים לא מסביר את ההנאה באתלטיקה קלה. ובמוזיקה אנחנו נהנים מהרבה דברים שלא קשורים לשמיעה, כמו קצב, זרימה וכדומה. |
|
||||
|
||||
קצב לא קשור לשמיעה? |
|
||||
|
||||
לא. האוזן שלך מסוגלת לתפוס קצב? באיזה אופן? |
|
||||
|
||||
*איזשהו* בסיס ביולוגי מולד צריך, אבל אני לא בטוח שהוא חייב להיות הרבה יותר מתוחכם מעצם היכולת לשמוע ולהבדיל בין אריה שואג לפלג-מים מפכפך. הבסיס יכול גם להיות הרבה יותר מורכב מזה - אין לי מושג. |
|
||||
|
||||
אם ב-"בסיס ביולוגי מולד" הכוונה היא לתירוץ אבלוציוני (ולא למשל ל-"קיום אזניים ומוח") - אני לא רואה למה צריך כזה. תופתע אם יתברר שזו סתם תופעות לוואי מיקרית של החיווט בין רשת הנוירונים שלנו לבין שני המיקרופונים שלה? |
|
||||
|
||||
לא אופתע - כאמור, באמת אין לי מושג. נראה לי סביר שהאבולוציה סידרה איזה מנגנון של הימשכות לקול פכפוך פלגים ורתיעה משאגת הטירנוזאורוס (היו להם בכלל מיתרי קול?), ומכאן הדרך להנאה מבטהובן וסלידה משנברג קצרה. |
|
||||
|
||||
אבל אז אפשר היה לצפות שהטירנוזאורים (או ממלאי מקומם) יחלו להשמיע קולות פכפוך במקום לשאוג בברבריות. בערך כמו ב-תגובה 222952. (כן, זה אפילו לא קרוב להוכחה. זה בקושי חיזוק). |
|
||||
|
||||
המממ... הסייגים יותר סבירים בעיני מהטענה. קודם יש הבדלים בין שאגות למפלים, אחר-כך (אחרי הרבה זמן, מן הסתם) אולי מתפתחות נטיות תורשתיות להבדיל בין השניים, ובתור אפקט משני עוד יותר מאוחר יפתחו טורפים מסויימים אמצעי הטעייה - זה כנראה נדיר מאוד, אם בכלל. אני סבור שהשאגות נועדו להקפיא את לב הנטרף האומלל, וחבל להחליפן בבלו-בלו-בלו. |
|
||||
|
||||
אתה מתבלבל. בלו בלו בלו עושים דגים טורפים. (בגלל זה הים כחול) |
|
||||
|
||||
נשמע לי די טפשי להקפיא את דמו של הטרף, אם כשהוא קופא על מקומו אתה לא רואה אותו. הייתי מנחש שזה ההיפך: השאגה נועדה לגרום לו לקפוץ בבהלה, כמו שקורה לפעמים כשמישהו מבהיל אותך מאחור. ברגע שהוא קופץ, הלך עליו. |
|
||||
|
||||
ואללה, יותר מוצלח. |
|
||||
|
||||
לי זה נשמע די טיפשי שאריות שואגים בעת ציד. שאגות נועדו לצורך איום מופגן. נסה זאת בעצמך! --------- זכור לי שב-Nat. Geo. הראו פעם התנהגות מתוחכמת מהסוג שתארת, אבל זה יחסית שולי, וגם זה היה עם טפיחות על הקרקע ולא שאגות. |
|
||||
|
||||
למיטב ידיעתי אריות לא שואגים בזמן הציד. להיפך, הם מתקרבים בשקט (בצעדי חתול) קרוב ככל האפשר אל הארוחה הפוטנציאלית. יתכן (אם כי למיטב ידיעתי גם זה לא נכון) שבעת הזינוק על הטרף, עם המזלג שלוף לנעיצה, הם צועקים לזברה האומללה Surprise |
|
||||
|
||||
אלו הלביאות, לא? האריות סרוחים להם איפשהו ומחכים לגברת שתביא אוכל. |
|
||||
|
||||
אכן. אצל האריות המשפט הנפוץ הוא עדיין "אישה, אוכל!" |
|
||||
|
||||
ובכן, למיטב ידיעתי האריות באמת לא שואגים בזמן הציד אלא בנסיבות אחרות. התייחסתי לסצנריו ה(דמיוני?) של פארק היורה בו האדון רקס מרביץ פה ושם שאגה מרטיטת רמקולים כשהוא תר בעניין אחר הגיבורים במכונית, ולפרשנות של א. עמית. לא ממש חשוב, כמדומני. אתה צודק, וזאת עובדה ידועה, שאת רוב עבודת הציד בלהקת אריות עושות הנקבות אבל אין לשכוח שיש אריות זכרים שחיים לא בלהקה אלא בחבורות קטנות של שניים שלושה פרטים, והם צדים את ארוחת הבוקר שלהם בעצמם. האריות בני המזל שיש להם הרמון קטן אכן משוחררים מהעיסוק המתיש הזה, אבל הם שומרים על הטריטוריה ונלחמים בפולשים לפי הצורך, כך שהצגתם כמי ששאגתם אומנותם עושה להם עוול מסויים. |
|
||||
|
||||
ממתי חיות שואגות כשהן טורפות? חיות שואגות כשהן מרתיעות תוקפים אחרים (בני אותו המין, או ממינים אחרים), או כשהן מאיימות על מתחרים בני אותו המין. בחיים שלי לא שמעתי על נמר ששואג על גדי לפני שהוא טורף אותו. מקסימום, הם שואגים בזמן המרדף, וזה כבר מזכיר יותר את איך שאנחנו לפעמים צועקים כשאנחנו מתאמצים (מרימי משקולות, למשל). |
|
||||
|
||||
בסרט ספר הג'ונגל 2 מוגלי מספר לאחד הילדים שהנמר שואג אחרי שהוא תופס את הטרף. |
|
||||
|
||||
נשמע מטופש למדי. מה, הוא מזמין אורחים לסעודה? |
|
||||
|
||||
לא, הוא רק משויץ. לפי "קופיקו בטדי" נמרים שואגים רק כשבית"ר ירושלים מבקיעה גול. סו? |
|
||||
|
||||
מה זאת אומרת הוא רק משוויץ? אחרי שהוא צועק "ילדים, שניצל" ומגיעים כל דכפין להשתתף בסעודה, מה הוא יגיד להם? סתאאאם? |
|
||||
|
||||
הוא ממילא מסתלק עם הטרף לעץ הקרוב, ואף אחד לא מפריע לו שם. זה באמת הופך להיות פתיל אידיוטי, אפילו בסטנדרטים שלי1. _________________ 1- כן, יש כאלה, ואפשר לצפות בהם בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני. |
|
||||
|
||||
לא יודע אולי הוא לכל שאר החיות שלא כדאי להם לנסות לקחת ממנו את הטרף. |
|
||||
|
||||
הישאג אריה ביער וטרף אין לו? הייתן כפיר קולו ממעונתו בלתי אם לכד? |
|
||||
|
||||
התשובה על שתי השאלות היא: כן. |
|
||||
|
||||
זה לא אתה שהכנסת את השאגות מקפיאות הדם לסיפור? |
|
||||
|
||||
לא, זה אלון - תגובה 222909 - אני רק דיברתי על הקפיאה במקום כשהחיה מבוהלת, כמנגנון לתחמון הראייה הבעייתית של טורפים מסויימים. |
|
||||
|
||||
אולי הקפאת הדם היא לטובת אלו שמעדיפים את המזון שלהם on the rocks |
|
||||
|
||||
יש תורה שלמה העוסקת בזה ונקראת ביוסמנטיקה. למשל, היכולת המולדת של קופים להזהר מזרדים ביער כאילו הם היו נחשים. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
זרדים הם ענפי עצים, קטנים בדרך כלל, שנפלו לקרקע. |
|
||||
|
||||
קצב הלב. מוזיקה משפיעה על קצב פעימות הלב (או לפחות: המוח עורך השוואה בין שני הקצבים), ומכאן גם על מצב-הרוח. (מקור: ראה תגובה 214100, אבל למען ההגינות אציין כי אני מסתמך כאן רק על זכרון עמום של המאמר). |
|
||||
|
||||
יש לך זכרון עמום של מאמר שפורסם בעמוד 150! כמה ספרות של פיי אתה זוכר? |
|
||||
|
||||
לא, התגובה הישנה נכתבה בספריית ביתי, כשהחוברת לידי; זו האחרונה, שציינה "זכרון עמום", נכתבה הבוקר במשרד. (כ-10 ספרות). |
|
||||
|
||||
מעניין מאוד. מזכיר לי שהכרתי פעם מישהו שעסק בריפוי מחלות ע''י שיעורי תיפוף אפריקאי. הוא טען שמצב הטרנס שנוצר מהחזרה הקצבית על התנועות, יחד עם הפידבק שהגוף מקבל מהצלילים שהתוף מוציא, שהם נמוכים מאוד וע''כ יוצרים רטטים קבועים בגוף, משנים את הקצב הפנימי בגוף ונותנים לו הזדמנות להתגבר על מחלות. |
|
||||
|
||||
מה זה בדיוק הקצב הפנימי של הגוף? |
|
||||
|
||||
7.8 |
|
||||
|
||||
אני לא יודע. אבל אני חושב שבמקרה זה אין צורך להתחבא מתחת למיטה בצעקות "מיסטיקה". לגוף יש מקצב/ים פנימי/ים (קצב הלב, מחזור שינה ועירות טבעי ועוד). ברור גם שפעולות רבות (האזנה למוזיקה, ספורט, ריטואלים שונים) משפיעות על מידת החיוניות שאנו חשים. |
|
||||
|
||||
יש גם תדרים שונים של המוח, שקשורים למצבי עירות/שינה. |
|
||||
|
||||
ולכן? |
|
||||
|
||||
לכן מה שכתבת ב תגובה 223262 אינו מופרך על פניו. |
|
||||
|
||||
אני גם עשיתי את זה פעם, את הריפוי תיפוף הזה. לא ריפא שום דבר אבל מה-זה דפק לי ת'מוח, שגעון! עד היום עוד לא יצאתי מזה לגמרי. מומלץ, מומלץ, אבל לא כשכואב הגב. |
|
||||
|
||||
אם תתופף בתדר הנכון תוכל להרדים ערים. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אם יש לך קצת זמן ונטיות אקרובטיות אולי תרצה להעיף מבט כאן: http://www.anth.ucsb.edu/projects/human/music.pdf - לא ממש עונה על השאלות שלך, אבל די מעניין (לפחות החלק שקראתי - לא כולל הניסוי שלהם והניתוח הסטטיסטי). יש שם גם הפניה למאמר שנשמע יותר שייך לנושא: Balkwill L. and Thompson, W. F. לא מצאתי את המאמר הזה ברשת, אבל הנה משהו שכן מצאתי ולא קראתי:1999 A cross-cultural investigation of the perception of emotion in music: psychophysical and cultural cues. Music Perception 17:43-64. משפט אחד מתוך האבסטרקט: " The youngest children (3±4-year-olds) failed to distinguish the happy from the sad tone of the music above chance."
|
|
||||
|
||||
קטעים איתך: תגובה 221585 |
|
||||
|
||||
הולי שיט. |
|
||||
|
||||
שלל מאמרים מעניינים - תודה. הקישור שעושים שם בין מוסיקה ומחול לבין היכולת האבולוציונית לשתף פעולה נשמע לי דחוק קצת, אבל זה רק מעלעול ראשוני מאוד, צריך לקרוא. |
|
||||
|
||||
באחת המגירות יש לי מאמר בשם כזה (או משהו דומה לו) הבוחן את הקשר הניורולוגי לריקוד. אני אחפש ואביא תימצות. |
|
||||
|
||||
המאמר הוא מאת איוואר האגנדורם ההולנדי, שמנסה לבדוק מדוע אנחנו נהנים מריקודים מסוימים ומשתעממים מאחרים. ההנחה, כמובן, היא שכדי לראות מדוע אנחנו נמשכים לבלט צריך לבדוק מה עובר לנו בראש, במוח. צפייה בריקוד מערבת "תפיסה" ו"פעולה" שהם מטבעם "תחזיתיים". למשל, רקדן שמבצע קפיצה צריך לצפות מה יקרה לגוף שלו בסיום התנועה, וכך גם הצופה "צופה" להיכן ינוע גופו של הרקדן. (אגב, ממקורות אחרים אני יודע שתנוקות מפתחים יכולת של "צפי" של גופים, המבוססת על הנחות כמו "המשכיות", "תאוצה" או "תנועה במהירות שווה" - למשל כדור שעובר לנגד עיניהם ואח"כ עובר אחרי מסך, המבט של התינוק מופנה לקצה השני של המסך בצפיה שהכדור יגיח מהעבר השני). ההשהייה שעוברת בין הראיה והמודעת לתמונה (כ-100 אלפיות שניה) מעוררת אולי במוח "ציפיה" ותחזית למיקומו של החפץ הנצפה. האגנדורם מדבר על ההנאה שקשורה ליחס בין "הציפיה" למיקום גופו של הרקדן ולעובדה נניח שהריקוד מוביל אותו למיקום או פיתול גוף שחורג ממסגרת הצפי של הצופה. (מכאן השעמום בריקוד "צפוי" מראש). הטענה שלו יותר מורכבת - הוא טוען שהאיברים של הרקדן על הבמה "רוקדים", זזים ונעים, והמוח שלנו מבצע סימולציה לאיברים הנעים אותם אנחנו רואים, ו"מפעיל" מעגלי פעילות בגוף שלנו, מבלי לתת ממש פקודה לידיים ולרגליים שלנו. ז"א, המוח של הצופה מבצע סימולציה של "תנועות" ריקוד, כך שהמוח שלנו, כצופים, "רוקד" בהתאמה לתנועות אותן אנחנו רואים לפנינו, בנוסף לתנועות "הריקוד" שהמוח שלנו גם מבצע כחלק מה"תחזית" לגבי מיקומו העתידי של גופו של הרקדן על הבמה. מה שמעניין הוא שהאגנדורם התחיל לשלב את מיקצועו כפילוסוף עם ריקוד ובשלב מסוים אפילו יצר כוריאוגרפיה עבור להקת הבלט של פרנקפורט. |
|
||||
|
||||
טוב, זה לא כמו תרגום סימולטני, אלא רק העלילות: http://www.metopera.org/synopses/ |
|
||||
|
||||
כידוע, סיפר שר התרבות מתן וילנאי שביקר באופרה ''אגם הברבורים''. |
|
||||
|
||||
ראיתי כמה הצגות בניו יורק, אבל לא מאז שחזרנו לארץ. לזכותי אני אציין שבתור ילדה הייתי מנויה לקאמרי,הבימה והאופרה הישראלית החדשה, ושלפני שבועיים עשינו מנוי לבית לסין, אבל עוד לא הספקנו ללכת. יש למישהו המלצות? |
|
||||
|
||||
למה שזה יאמר *לזכותך*? |
|
||||
|
||||
כי פדיחה, כל כך הרבה זמן לא ללכת לתיאטרון, לא? |
|
||||
|
||||
וזו שאלה אמיתית. אני למשל, לא אוהבת תיאטרון, ולא נהנית מהצגות. אז מה? פדיחה שאני לא הולכת? יש איזה אידאל שאני לא עומדת בו? |
|
||||
|
||||
כן, אבל אני כן אוהבת תאטרון, ומאד נהנית מהצגות. אני לא הולכת מתוך חוסר כסף (כי כל גרוש פנוי יוצא על ספרים ) ובעיקר מתוך עצלות. לכן הפדיחה. שאני בטטה מדי בשביל לעשות משהו תרבותי שאני נהנית ממנו. |
|
||||
|
||||
נראה לי קשה להצהיר הצהרה כה גורפת. ישנם למשל, מעט מאד סרטים שאני נהנה מהם (נניח, 0.1 אחוז מהסרטים המופקים ומופצים, מן הסתם פחות). האם עלי להחליט שאינני אוהב קולנוע? |
|
||||
|
||||
גם אני לא אוהבת תיאטרון, למרות שהיו הצגות (ומחזות, בקריאה) שנהניתי מהם מאוד. הטיעון הפופוליסטי שאני מגייסת לטובת העניין הוא "הם כל הזמן צועקים וזה עושה לי כאב ראש". הטיעון הפופוליסטי השני הוא "אני לא מסוגלת ליהנות, כואב לי על השחקנים כשאני יודעת שזו הפעם ה-200 שהם מבצעים אותו מונולוג". אבל בעצם, זה מפני שהניואנסים של הקולנוע מדברים אלי הרבה יותר. מעדיפה להבחין בקלוז אפ, לשמוע את הלחישה, להתרשם מתנועת מצלמה וגם להיחשף לוויזואליה מרשימה יותר בדרך כלל. |
|
||||
|
||||
אני דווקא אוהב תיאטרון (מה שמזכיר לי שאני צריך לחדש את המנוי שלי). אני מוצא שהמגע הבלתי אמצעי עם השחקנים מדבר אלי הרבה יותר מאשר סצנה שצילמו אותה פעם ועוד פעם עד שהבמאי החליט שהיא מספיק "טבעית" (קצת סותר, לא?). בשל כך הפסקול של ההצגות נתפס בעיני כמעושה - הוא שונה כל-כך מהקול הטבעי של השחקנים. אפרופו תיאטרון, הנה הצעה לכל מחזיקי ה"מנוי פתוח" לסוגיו, שיושבים ביציע: הזמינו את הכרטיסים רק יום-יומים לפני ההצגה שאתם רוצים ללכת אליה - תמיד יש את מי שמבטל כי בדיוק קרה משהו, ואז תוכלו לזכות במקומות טובים למדי באולם. |
|
||||
|
||||
לא הייתי אומרת "טבעית" - הייתי אומרת "אפקטיבית". קראתי איפשהו שלשחקני קולנוע אין מה להיות מוטרדים מאיכות המשחק שלהם בסצינה, כי ממילא הבמאי חושב באותו זמן על פנס התאורה, או על ספר שמונח על השולחן מאחוריהם. הקולנוע הוא כבר מזמן לא המדיום הכי "טבעי" 1 בעולם, ולא יודעת אם הוא היה כזה אי פעם. אבל כשאני כבר נשאבת לסרט, שאלת הטבעיות לא מטרידה אותי. 1 השחקן הכי טבעי בקולנוע אי פעם הוא התינוק של משפחת לומייר, כפי שהונצח ב"ארוחת התינוק". |
|
||||
|
||||
1 לא, הכי טבעי זה יוסוף אבו-וארדה, בתפקיד רב וראש ישיבה ב"קדוש" :-). סרט איום, לדעתי (אבל אבו-וארדה דווקא משחק שם בערך הכי טוב, באמת). |
|
||||
|
||||
נראה לך? :-) אגב, מצאתי לינק: |
|
||||
|
||||
כן, רואים שהתינוק משחק ממש טוב. |
|
||||
|
||||
ואם תורשה לי מעט פירסומת עצמית: |
|
||||
|
||||
רשימות זה תחביב נחמד. עם דירוגים, לעומת זאת, יש לי בעיה. קשה לי להבין את הרציונל מאחורי הדירוג שהכנת, שמערב קלאסיקות הוליוודיות עם "סרטי התודעה" של שנות התשעים (ממנטו ומועדון קרב), סרטי "הזעם החברתי" משנות השבעים (קן הקוקייה) יחד עם סרטי אנימציה(!). אם סרטי אנימציה נכללים בדירוג, איך יש להתייחס לפרמטר של רמת המשחק? או שלא התייחסת אליו? אפשר להבין את הרשימה שלך כרשימת העדפות אישיות, מה שמסביר למה טרנטינו מופיע בה 4 פעמים, ואילו חברים יקרים כמו וילדר, לוביץ' וג'ון פורד, שהיו יכולים לתרום כמעט כל סרט שעשו לרשימת הקולנוע המופתי, מופיעים בתת-ייצוג (ואיפה פרנק קאפרה?). אבל עדיין, לי לא ברור איך אפשר לסדר סרטים שונים כל כך זה מזה באותו דירוג. אפשר להשוות את "כלבי אשמורת" ל"ספרות זולה" או ל"ממנטו", אבל אי אפשר להשוות את "ספרות זולה" ל"במבי". הז'אנרים פשוט שונים מדי, זה לא אותו קולנוע. ניטפוק אחרון: נדמה לי ש"מי ירה בפסנתרן" של טריפו נקרא בארץ "אל תירו בפסנתרן" (במקור בכלל קראו לו "תירו בפסנתרן", אבל המפיצים אצלנו התעקשו שאסור לו למות). |
|
||||
|
||||
כפי שאמרת, הרשימה היא רשימה של העדפות אישיות ומכיוון שאני בעל טעם אקלקטי נכללים בה סרטים מסוגים שונים. יש גם כמה סרטים של ווילדר ואפילו שניים של ג'ון פורד (ברשימה האירית). לעומת זאת לוביץ' ופראנק קאפרה הם לא כוס האייריש קופי שלי. מטרת הרשימה היא ריכוז כל הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים וסידורם. הדירוג נקבע על סמך תפיסתי עד כמה מושלם הסרט, כלומר מידת הקוהרנטיות והמורכבות שלו (בעיקר במובן העלילתי, לא במובנים של מבקרים ואניני קולנוע). מבחינה זו ניתן ''לערבב'' סרטים מסוגים שונים. (וגם ברשימות של מבקרים ואנשי מקצוע או דירוגים עפ''י טעם הקהל יש עירובי סיגנונות שונים.) |
|
||||
|
||||
יש לי בעיה עם כל דירוג כזה של סרטים (ואלבומי מוזיקה), ולא רק עם הדירוג שלך. לא ברור לי איך אפשר לטעון שאייריש קופי טוב יותר ממיץ תפוזים או ההפך. אגב, אם מורכבות וקוהרנטיות עלילתית הן הפרמטרים המועדפים שלך, איך זה ש"חלף עם הרוח" מנצח את "ממנטו"? ולמה לא "גילדה", למשל? |
|
||||
|
||||
אני כללתי את חלף עם הרוח ברשימה? אני ממש לא סובל את הסרט הזה, וגם גילדה הוא לא לטעמי. |
|
||||
|
||||
סליחה, סליחה - קזבלנקה. (הבלבול שלי עם ''חלף עם הרוח'', כנראה מפני ששניהם סרטים מצוינים בדרכם, שהצליחו מאוד בזמנם, אבל מככבים בראשי ''הרשימות הנצחיות'' הללו יותר ממה שראוי להם). |
|
||||
|
||||
"חלף עם הרוח"? סרט מצויין? ממתי? מגלומני, מרשים ויזואלית (לפעמים), ארוך הרבה יותר מדי, ערוך ברשלנות (אם בכלל), ובעיקר מאד מלא מעצמו, ובלי הצדקה משמעותית. "קזבלנקה", לעומת זאת, מושלם. |
|
||||
|
||||
איך יודעים שסרט "מלא מעצמו"? איך זה בא לידי ביטוי? מה זה אומר בכלל? |
|
||||
|
||||
בעיני, זה מתחיל בשלב טרום-ההפקה ונמשך הרבה אחרי, כשהבמאי והמפיק (או במקרה הזה, ארבעת הבמאים והמפיק), אומרים לעצמם בשביעות רצון מוגזמת שהם יוצרים יצירת מופת. |
|
||||
|
||||
זה נהדר, אבל אני, צופה תמים ומסכן, בא לסרט מבלי שאשמע כלום על הבמאי, המפיק, והכוונות הזדוניות שלהם. איך אני יכול לראות את מה שאתה מדבר עליו בסרט עצמו? החיוך הזדוני של רט רומז "תראו תראו, אני יצירת מופת"? |
|
||||
|
||||
אין אלגוריתם, אבל כמו בזיהוי ספאם או טקסט קראנקי יש שלל סימנים מחשידים לסרט שמחשיב את עצמו מאוד: אורך החורג משמעותית מהמקובל; שתיקות ארוכות (סרטים ישראליים מתמחים בזה); צילומי-נוף איטיים ומהורהרים; מחסור חמור בהומור, ולו דק; גיבורים הנושאים עיניהם אל-על ונואמים נאום נרגש (היום זה כבר פשוט לא יכול לקרות, אבל לסרטים של פעם זה סימן בסדר); ובטח יש עוד. כמובן שסרט יכול "לחטוא" בכל אלה ולהיות נהדר. כאמור, אין אלגוריתם. |
|
||||
|
||||
הממ, אולי יש בזה משהו, זה די קולע ל''סולאריס'' של סודרברג, שאני מניח שלא כיוונת אליו. זה לא בהכרח מה שאני אישית קורא לו ''סרטים מלאים מעצמם'', אלא יותר לכיוון של ''סרטים 'אומנותיים'''. |
|
||||
|
||||
תוך הזדהות עם דעתה של ל. על הסרט1, אנסה לענות לפחות על השאלה השלישית: זה אומר שוויצריות, שביעות רצון עצמית, מחשבה שמה שאתה עושה הוא רב-ערך. שתי השאלות הראשונות שלך (בערך אותה שאלה, לא?) הן קשות בהרבה, וגם ל. מעלי לא ממש ענתה עליהן (בהנחה שאין לך מכשיר קריאת מחשבות של במאים מתים); זה כנראה מתחיל בתחושה אינטואיטיבית, שאם רוצים אפשר לנסות לעגן אותה בתכני הסרט, אבל זה דורש עבודה. 1 "חלף עם הרוח"; לעומת זאת אני מסכים עם ברקת על "קזבלנקה". |
|
||||
|
||||
תראה, לדעתי האישית, אין הרבה רע בלחשוב שמה שאתה עושה הוא רב ערך - אני אישית מעדיף לראות מה עשו אנשים שייחסו חשיבות לדברים שהם עשו, מאשר אנשים שאמרו "אני עושה חרא, אני עושה דברים גרועים, מה אכפת לי?" כמובן, הבעייה מתחילה כאשר אותה שביעות רצון, ואותה מחשבה שאתה עושה דבר בעל ערך מופנית לדבר חסר ערך. אלא שזה לא מסביר למה הסרט חסר ערך, שזו בדיוק השאלה האמיתית כאן. כשאד ווד (נניח) מתלהב מהסרטים האוויליים שלו וחושב שהם יצירות מופת, הבעייה בסרטים היא לא ההתלהבות שלו, אלא שהסרטים, מה לעשות, גרועים. גם בסרטים שללא ספק נופחו מעבר לכל פרופורציה, כמו מאטריקס ושר הטבעות - הבעייה היא לא בכמה שהסרטים מלאים מעצמם, אלא בכשלים (בעיקר העלילתיים, לדעתי) שלהם. הבעייה ב*במאים* היא אולי שהם מלאים מעצמם, אבל זה הדבר האחרון שיפריע לי בסרט. אשמח אם תיתן לי שמות של חמישה שישה סרטים אקראיים שלדעתך הם יצירות מופת, ומעניין האם הבמאים של כולם חשבו שמה שהם עושים הוא לא רב ערך ולא היו שבעי רצון מעצמם. |
|
||||
|
||||
ג'ק קלייטון (קרוב רחוק, מה שהניע אותי לקרוא את הביוגרפיה שלו) לא היה שבע-רצון מאף סרט שעשה. אולי בגלל זה הוא עשה מעט מאוד סרטים, אבל חלקם נחשבים למדי (Room at the Top, The Great Gatsby, The Lonely Passion of Judith Hearne, Memento Mori). יוצרים רבים לא נוטים לצניעות דווקא, ומן הסתם לא סבורים שכל יצירתם חסרת-ערך. אבל חלק ניכר מהם ביקורתי מאוד גם כלפי יצירתם שלהם. אני בטוח שיש הרבה דוגמאות ליוצרים נודעים שלא היו "שבעי-רצון מעצמם" - למעשה, שביעות-רצון עצמית לא מתלבשת על הרבה מהיוצרים הגדולים שעולים בדעתי, בייחוד אלה מהסוג המיוסר. |
|
||||
|
||||
תראה, אם ''שביעות רצון עצמית'' פירושה ''תראו, תראו, אני מושלם, אין מה לתקן בסרט שלי'', אז אתה צודק, אבל אני חשבתי ש''שביעות רצון עצמית'' פירושה ''עשיתי משהו טוב מאוד, אני מרוצה, למרות שברור שתמיד יש מקום לשיפור''. |
|
||||
|
||||
כמובן, אין רע ביוצרים שחושבים שמה שהם עושים הוא רב-ערך, אין בהכרח רע גם בכך שהדבר יתבטא ביצירות, וסביר שהרבה מיצירות המופת בהיסטוריה הן כאלה. בעצם לומר "מלא מעצמו" הוא לומר "חושב שהוא רב-ערך", בצירוף לאמירה ערכית שלילית על כך. כמו ש"אמיץ" ו"פזיז" אומרים בערך אותו דבר מבחינת ניתוח המציאות, אבל אחד מהם נותן לתיאור ערך חיובי ואחד שלילי. נכון שאם אנחנו מאוד מעריכים יצירה, וחושבים שהיא באמת רבת-ערך, לא יפריע לנו שגם היוצר חושב כך; אולי בכלל לא נשים לב. אבל אם היצירה נראית לנו חלשה, פער כזה כן עלול לקפוץ לעין. ולמעשה, זה אפשרי גם אם היצירה בינונית, ואפילו סבירה. השורה התחתונה היא, אכן, ש"חלף עם הרוח הוא מלא מעצמו" הוא לא הסבר למה הוא סרט חלש; בערך ההפך: הוא סרט (די) חלש, ולכן קופץ לעין שהוא מלא מעצמו; ואין לי הסבר מיידי למה הוא די חלש. אבל אם יצירה מבטאת תחושת רוב-ערך, אולי נטל ה"הוכחה" אינו על המקטרג - להראות שהיא חלשה - אלא על היוצר והמסנגר - להראות שבאמת יש בה ערך רב. הסבירו לי אתם (אנשי-קש יקרים) מה דגול כל כך ב"חלף". |
|
||||
|
||||
אבל חוויות התיאטרון שלי בארץ כוללות דווקא את הקאמרי - ''קופסא שחורה'' ו''אישה, בעל, בית''. השניה משובחת יותר אבל גם הראשונה לא טומנת ידה. |
|
||||
|
||||
חשמלית ושמה תשוקה קצת מאכזבת אילמלא מירב גרובר הייתי ממליץ שלא ללכת. מירלה אפרת טובה. פרפר ברשת, רק אם את מאוד אוהבת את סוג ההומור של ספי ריבלין. איסמעיליה נחמדה. לא מזמן רצה שם הצגה בשם תשוקה עם נתן דטנר, ששון גבאי יונה אליאן ודפנה רכטר שהייתה טובה מאוד. אם מתישהו היא תחזור מומלץ בחום. |
|
||||
|
||||
בית לסין חינני הקאמרי לא רע גשר קצת חוזר על עצמו - כמה כבר אפשר יבגני אריה הבימה נורא ומסחרי והפרינג'ים בסוף עדיפים על כולם |
|
||||
|
||||
אין לי מושג אם זה באמת כך, אבל לפעמים דומה שהקהל בהצגות תיאטרון (כמו קונצרטים) מלא במבוגרים או צעירים שנגררו ע"י הוריהם. זה "ברור" שאנשים (במיוחד בני-נוער?) רואים הצגה אחת על כל 20 סרטים, או אולי 100. מישהו חוקר את התהליך באופן מסודר? יש דעיכה? עלייה? בעבר חזו שהטלוויזיה תהרוג את הקולנוע, וזה לא קרה. אבל בעוד 100 שנה יהיה תיאטרון? אני מקווה שכן, וזה גם הניחוש שלי, אבל אולי יש נתונים מהארץ או מהעולם שיכולים לעזור לתת יותר מניחוש. |
|
||||
|
||||
סרט זול יותר מהצגה, וזמין הרבה יותר. בשביל הצגה טובה אני צריכה לנסוע לערים אחרות (ברוב המקרים), סרט יש לי כאן, ליד הבית. פתאום נזכרתי בדוגוויל. סרט-הצגה מדהים (בטח יש לסרטים כאלה מין הגדרה כזאת שלא ידועה לי). |
|
||||
|
||||
אבל כל הקומדיות שגורמות למבקרים ליפול מהרגליים לא מוציאות ממני אפילו חיוך. ב''חייל האמיץ שוויק'' כמעט נרדמתי, ב''נאסר א-דין'' שיחקתי סנייק לראשונה בחיי, וב''מחכים לגודו'' נשברתי סופית ומאז (כבר שנה) לא הייתי בתיאטרון. כנראה שהמסקנה היא שאני פשוט לא אוהבת הצגות. פעם מאד מאד אהבתי- הייתי תולה את האשם בבחירות האחרונות שלי, אבל בכל אותן הצגות הקהל שלידי התפוצץ מצחוק. אולי הגיע הזמן להיגמל מקומדיות, אבל משום מה רק עליהן שומעים דברים טובים, וכיוון שההשקעה גדולה כל פעם אני מתפתה להאמין להם. |
|
||||
|
||||
באישה, בעל בית של הספרי, יש קטע בו קרן מור צורחת על בעלה (גל הויזמן?) צרחות בריאות מכל הלב. הקהל מתגלגל מצחוק ואני מצאתי שזה קטע כל כך נוגע ללב, שמי שלא עבר אותו, לעולם לא יבין. ואגב, נסי הצגות מודרניות. חוש ההומור של הקלאסיות כמו "מחכים לגודו" או "החייל האמיץ שווייק" מיועד למי שכבר ראה את אותה הצגה כמה וכמה פעמים. |
|
||||
|
||||
הייתי במספר הצגות (קרוב ל - 10), בשנתיים האחרונות, והטובות מביניהן (וגם הזולות...) היו בבית-צבי בר"ג. ההצגות מבוצעות ע"י תלמידי ובוגרי בית הספר, והביצוע, ההפקה, והמשחק תמיד עולים על המצופה. אחת ההצגות הטובות, לא היתה הצגה ממש אלא אוסף של ביצועים משירי אידית פיאף, שממש הצליחה להביא את הניחוחות והצבעים של פאריז, ולו לרגע קט, אל האפרוריות הרמת-גנית. |
|
||||
|
||||
אלא מה? אבל למען הגילוי הנאות, הלכתי עם גיסי, שהוא מבקר תאטרון, והוא הביא אותי על תקן של "עד מומחה"1. 1 מכחיש כל קשר לפעילות (עפ"ז) הגר****ת של י***ל, לא כולל המילואים שעשיתי באבטחת ה *** ב******. |
|
||||
|
||||
ואני ראיתי את Proof בניו-יורק, סתם על תקן של קהל, ומאוד נהניתי. |
|
||||
|
||||
סימנתי שמימי לא הלכתי ואז, כמו שקרה לי בסקרים אחרים נזכרתי שלא זה המצב. כשהייתי בתיכון לקחו אותנו, נדמה לי לקמצן של מולייר ולעוד הצגה. חוץ מזה, בשנים האחרונות הייתי במספר הצגות שהעלה אחד מבתי הספר למשחק בת"א, בהזמנת ידידה שלמדה שם. כמעט תמיד נהניתי ושקעתי בהצגה. את חלקן גם צילמתי 1. גם בקונצרטים והופעות המחול בהם נוכחתי, נהניתי הרבה יותר כאשר אלו היו תלמידים, לא לגמרי מלוטשים, מלאי תקווה, התרגשות בטרם התגבשות, ולא אמנים מקצועיים ווותיקים, שעושים זאת בפעם ה100 כמכונה משומנת. 1 אם כי דווקא בזו בה חשפה אחת מכוכבות הטלנובלות כיום את עופריה במלוא הדרם, נמה לה המצלמה בביתי. אל דאגה, בכל מקרה לא הייתי מנציח את הסצנה, וכי פפראצי אני? |
|
||||
|
||||
גם אני רציתי נורא להצביע כחסר תרבות גאה, אבל מערכת החינוך הכושלת עצרה מבעדי להגשים את חלומי. למען האמת גם קצינת החינוך בבסיס עשתה ''וידוי הריגה'' למקרה שמי מאיתנו החוליגאנים רווי ההפרעות הנפשיות הצליח להתחמק מחותמתה של מערכת החינוך שלנו כ''בן תרבות''. כך שבבושת פנים הצבעתי לאפשרות השנייה... |
|
||||
|
||||
אין מניעה אמיתית לומר את שם ההצגה, למעט העובדה שהגעתי למסקנה שהדבר יכול לאפשר, במאמץ ניכר, להביא להפצת תמונות החזה המדובר באינטרנט, מבלי לשאול את פי הנערה (אם כי, כאמור, ידי לא היתה במעל). חוץ מזה, להתפזר, לא קרה כלום, גם אתה שם, ילד, לך הביתה, שלא ישאירו אותך שוב בחוץ הלילה. של מי הכלב הזה, תעיפו אותו מכאן. אי אי עזוב לי את הרגל. תחזיר ת'נעל, זה רכוש משטרתי! נו, שויין, כפרה על הנעל. משהו הלך לך לאיבוד גברת? אז יאללה, הנה בעלך בחלון עם השכנה, להתפזר. |
|
||||
|
||||
כי למען האמת, ההצגה הכי טובה שראיתי בעברית הייתה אחת כזו. לא שזו חכמה. שלוש ההצגות האחרות היו שלושתן בתאטרון החאן, וזכו שלושתן לאותו יחס מזלזל של "זה אבסורד/סאטירה, מי צריך משחק?", "זה אבסורד/סאטירה, למה לכתוב דמויות שהן עמוקות או מעניינות במידה כלשהי?", "זה אבסורד/סאטירה, הגיע הזמן לצאת מהקונספציה הזו של עלילה הגיונית" ו, משום מה, "זה אבסורד/סאטירה, אז בואו נוסיף את השיר שכתבתי (והלחנתי!)בכיתה ג"'. באחת מהן, באופן תמוה ביותר, לא השתתפו דמויות של חיילים סחבקים ואידיוטים. ובסוף כל הצגה הם עוד יוצאים ומבקשים שהקהל יעזור במחאה נגד הקיצוצים שהם חווים. הרגע המצחיק היחיד בהצגות הללו. |
|
||||
|
||||
למרות שאני עובד באולם הצגות בבנייני האומה, אני לא חושב שיצא לי לראות הצגה בשנתיים האחרונות שם, אלא אם כן הצגות ילדים נחשבות. חוץ מזה, ראיתי את קריטון, את מילה של אהבה ואת קופסא שחורה ושלושתן לא היו טובות במיוחד. מישהו יכול להמליץ לי על הצגה מוצלחת שרצה עכשיו? |
|
||||
|
||||
ברר אם קופנהאגן עוד רצה. לא ראיתי בישראל, אבל זה מחזה דיי מוצלח. |
|
||||
|
||||
כן! אתמול ראיתי ב"הקאמרי" את "האשה בשחור", הצגת מתח אנגלית, קצת גותית (מזכיר משהו בין שארלוט ברונטה לאדגר אלן פו). המשחק משובח ואת האפקטים המצמררים והמרתקים לכסא מוסיפים התאורה והסאונד המשובחים. |
|
||||
|
||||
ממש הזמן עכשיו, לפרסם סקר כזה... |
|
||||
|
||||
ומי מונע התפתחות פתיל על המחיר הגבוה של הצגות תאטרון, התקציב המיותר/חסר שמושקע בתאטראות, מניעת הנגישות לתאטרון מאוכלוסיות מסויימות, או כל נושא אחר שנוגע לעניין? |
|
||||
|
||||
תאמת ניזכרתי שאכן ראיתי את מרי לו, ולא היה ממש אי יה יי אבל היה לא רע. |
|
||||
|
||||
אבל בדאבלין ראיתי שתי הצגות טובות: קומדיה של טעויות של שייקספיר וכולם היו בניי של ארתור מילר. הראשונה מהנה וסוחפת והשנייה חזקה ומהממת. עשה לי חשק לעוד. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |