 |
1273 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
ואת הפאוורפאף אני בכלל רואה כמודלים לחיקוי. (בעיקר באטרקפ, העויינת משהו) אבל אם אני לא טועה- הן בנות חמש. ________ העלמה עפרונית, שוב קטנונית. |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ילדות בנות חמש הן המודל לחיקוי שלך ? ואני המשוגע... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיצד אכן מצליחים הבמאים "לנבא" דברים כמו מגדל התאומים, או כמו פסיכופתים סדרתיים בחיק העיירה המנומנמת (טוב, זה כפי שנאמר בכתבה, לא כל כך עניין של ניבוי)? אולי משום שמסתתרים בבמאים והיוצרים, כמו בכל בני האדם אני משער, רצונות כמוסים לעשות דברים כאלה מעניינים: להחריב את העיר המשעממת (בעיקר כשפרצופה כפרצוף הפרבר האמריקאי שאז יש בהרגזת השקט שלה דבר שמבחינתי הוא מצווה!), להפיל בניינים ולהעלות אותם באש, איזה יופי זה אש כמו שאמר אורי ליפשיץ. הרי כולם כילדים בונים בניינים מאבני לגו ונהנים להחריב אותם, לא? ובעיקר: להתנקם בתרבות המערב השנואה למרות פינוקיה, כי כולם בעצם שונאים את כולם. הבמאים והיוצרים במקום ללכת ולעשות את זה באמת, הם עושים כסף על הוצאת הרעיון הכמוס המצוי בכולם לאור, וכך מגיעים בעצמם לאורגזמה נפשית המזככת אותם מהתיסכול התמידי החבוי בכל תינוק בצד הרצון "לפוצץ את העולם" וכך גם כל מי שצופה ביצירות האלה, הוא באיזה מקום נהנה מההרס ההרג והחורבן, אבל מהר מאד בורח מזה אל המקלט החם של ההרגשה "אני מהטובים, ונהנה לראות בסוף הסרט את נצחונם של הטובים". מי שאומר שאצלו זה בכלל לא כך, ובכל רבדיו הוא מזדהה עם הטובים, בכל רגע נתון, שיבדוק עד כמה הוא דובר אמת לעצמו. המדיה היא מכשיר ממסר - אינטרנט של תת ההכרה העולמית וגאונותם של במאים נמדדת בהבנה של זה. בין לאדן יושב אצל כל אחד! לילה טוב.... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוסאמה יושב אצלי בסלון, מעשן נרגילה ואוכל כבש על האש | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, כולם שונאים את כולם. איזו תזה חמודה. להגנתי אני חייב לומר שאני צמחוני, חובב הפאוור-פאף, ואיני רוצח סדרתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפעמים (ואין בכוונתי להכליל או לרמוז משהו על כבוד הד"ר, שאינו מוכר לי) דווקא הצמחונות היא מפלטו של הטורף. אמרתי שמי שטוען שהוא נקי, טהור וזך — זכותו, אבל כדאי שיביט הבטה כנה ואמיצה לתוך פנים נפשו. כמובן שלא כל אחד רוצח סדרתי וכו' — אם כך היה העולם היה נשמד יותר מהר. אבל לכל אחד יש צדדים אפלים בנפש. ומי שלא מכיר בכך הוא או ילד או משקר לעצמו, לא לאחרים. לעצמו. השאלה איך הבנאדם מתעל את הכוחות בנפש שלו (חוץ מאלה שאין להם נפש. הם פטורים מן השאלה) לאפיקים יותר חיוביים. פרויד קרא לזה "סומבלימציה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מומלץ למי שמרגיש את האנרגיות שאתה מתאר להיות שוחט. הרציונל הוא (והיהדות, בואו נעצור את זה כאן, אינה צמחונית), שכל תכונה (נדיבות,חכמה וכולי) אפשר לנצל או לטובה או לרעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעבר לכך, הרציונל הוא שניתן לנתב כל יצר (או אנרגיה, או כל שם אחר לדחפים) לכמה כיוונים, והכיוון תלוי אך ורק באדם עצמו. לפי זה שוחט, מוהל, רופא מנתח ורוצח הם כולם בעלי אותו יצר בסיסי, שנותב לכיוונים שונים ברמות שונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אההה... ודאי שאינני טוען שאין בנפשי יצרים אפלים. נהפוך הוא: יש ויש! בשעות הפנאי שלי אני מפנטז על חיסול חייזרים באמצעו מפצפץ אטומי, יחסי מין ברביעיה עם גמל, למה וקזינטי בן חמש, ולעתים גם מנסה להוריד בניינים באמצעות ג'וינט. עם זאת, כל מה שטענתי הוא שאיני רוצח סדרתי, וזאת משום שאני מסבלמץ את יצרי ובמקום לצאת לרחובות אני כותב באייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סובלימציה אמיתית ליצריך תבוא כשתרגע מהיצר להקיא פה בכל פעם שטויות תחת כינוי אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני, אם ברצונך לחבוט בי, מדוע זה תישאר אלמוני? צא, צא מפינתך החשוכה, הכה בי תורתך, למען יראו וייראו! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אינני כותב את דברי בהשפעת סמים. 2. יש לי דוקטורט בהיסטוריה של הרפואה. 3. אינני קלטי. 4. כאשר אני כותב בהשפעת סמים, אני כותב תחת שם אחר. 5. 'רם טוקלינדר' אינו שמי האמיתי. אבל זה כינוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסתתר מאחורי אלמוניותי כי יש לי מה להסתיר. בסך הכל אני יודע שאני כלומניק ופחדן, איש עפור ועלוב עם כל מיני סטיות, וגם עם כלי קדמי, סליחה על הביטוי, די קטן. על עליבותי אני מפצה בדעות זיקפתיות למדי ובכיסוח סמולנים באייל הקורא. זכותי. אבקש שתתחשבו בי ותפסיקו לרדת עלי בשל התעקשותי להישאר תחת הכינוי ''האייל האלמוני''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפנטז על חיסול חייזרים, אה? בטוח שהחייזרים לא ישתקו! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה קזינטי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בן לגזע הקזין, כמובן (ביקום שברא סופר המד"ב לארי ניבן בספריו השונים, ובפרט בסדרת "הטבעת" ו"מלחמות אדם-קזין"). מתוארים כבעלי מבנה גוף אנושי ומראה חתולי/נמרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, יצאתי פעם עם אחד כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על הרשע המסתתר בפרבר האמריקאי המושלם כבר עשו סרטים על גבי סרטים. מה כל-כך מיוחד בפאוור פאף? גם לא קניתי את החיבור לצלף הסדרתי. תסריטאי הוליווד כבר הראו לנו הכל. קשה לדמיין משהו שיקרה במציאות ועדיין לא ראינו בקולנוע. אם זכור לי נכון, מיד אחרי 9/11 נגנז סרט קולנוע שהתבסס על סיפור דומה מאוד למה שהתרחש באמת. חורבן אורבני (כמו גם הרשע בפרברים) משחק על הפחדים הכי עמוקים שלנו, מכה בנו במקום בו אנו מרגישים הכי בטוחים. התסריטאים בסה"כ רוצים לרתק את הצופים, לגרום לנו להזדהות מוחלטת. בכל פעם שמישהו מצביע על הקשר הנ"ל בין העולם הטלוויזיוני/קולנועי לעולם האמיתי, אני מרימה גבה בביטול. אז מה? כל דבר שאומר, כל דבר שאעשה, כבר היה פעם בסרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעוד שהסיכוי שמר יוסי לוי מרחוב הנביאים 16 בעפולה יזכה פעמיים בפרס הגדול של הלוטו הישראלי הם קרובים מאד לאפס, הסיכויים שמישהו באיזשהו מקום בעולם יזכה פעמיים בפרס הגדול הם טובים למדי (והדבר אכן קרה בניו ג'רזי). באותו אופן, הסיכויים שפרק מסויים מסידרה מצויירת מסויימת יחזה אירוע ספציפי הם קטנים מאד, אך כפי שנגה אמרה, הסיכויים שאיזשהו סרט או פרק בסידרה כזו או אחרת חזו אירוע כזה או אחר בדיוק הם גבוהים מאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהרבה מובנים העניין דומה לשאלה מה קדם למה? הביצה או התרנוגלת? הסרט או המציאות. במילים אחרות בשורה ארוכה של מקרים המציאות "מעתיקה" את הסרטים, או יצירות ספרותיות מפורסמות אחרות. כלי התקשורת עצמם אף עוזרים ל"דמיון" בכך שנותנים למקרים מפורסמים שמות תואר השאובים מיצירות, כאמור. כדבר המובן מאליו, שואבים היוצרים, הם עצמם, רעיונות מהמציאות. הא לך, אפוא, "מעגל שוטה". על כל פנים, יהא ראשיתו של הגלגל היכן שיהא, אינני סבור כי ניתן לומר, בשטחיות מסויימת, כי יוצרי הקולנוע על סוגיהם "חוזים"1 את המציאות. למירב ניתן לראותם כחלק מאותו מעגל או אולי ככאלה שהעתיקו מהם. נו, שיגישו תביעה על זכויות יוצרים... 1 חוזים - במובן זה שהמתואר על ידם התגשם, ולאו דוקא שהם צפו זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לפעמים את "נוגה" ולפעמים "נגה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה מצויינת (אהמ אהמ דובי וטל). אני נגה, אבל במנגנון הכותבים של האייל אני נוגה (אין לי מושג למה). אז בכחול אני נגה, ובצהוב נוגה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יו, ואני חשבתי שאת נוגה, ובאמת הופתעתי. זהו, סודר. עכשיו את נגה בכל מקום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא אינה כפי שרואה אותה המשורר. ההומור חינני מאוד המסר לגבי המשפחה הרקובה יפה ונכון, רק חבל ששוב מוכרים לילדים קטנים ילדות בת 5 שנותנות מכות ויוצאות גדולות. לא שהייתי שולחת אותם לראות "קטנטנות" מאידך, ולפי דנה קסלר גם "המורדים" זו פורנוגרפיה לשמה. כבו את הטלוויזיות לפני שהמוח שלכם יגר מהאוזניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם לא יותר הגיוני לומר, שהתחילו לקחת ברצינות את הפאואר פאף, בגלל ציורי ההתרסקויות שלהן, רק אחרי נפילת מגדלי התאומים? אתה מצביע על הקשר, רומז שהסדרה "מנבאת" מאורעות, ואז חוזר בך. אבל איפה התזה? מה זה אומר לנו, שהפאואר פאף מציגות מחזות כאלה של חורבן? האם הן מסמלות משהו? מובילות לאנשהו? מהוות חלק ממגמה? ואם כן, מה? אין פה אף תשובה, אבל אשמח לקבל תשובה, אם תהיה לך. אני פשוט מואסת בתזות שמקשרות מציאות וקולנוע בתפרים גסים כאלה, מאז שקראתי את הפוסט-מודרניסט ההוא שאמר שנפילת מגדלי התאומים כמוה כסרט. מן הסתם האמירה הזו נועדה לרכך ולהקהות את הכאב הזה, של התרסקות המציאות: זה לא נכון, זה לא קרה באמת, זה רק סרט. אז לא - זו היתה מציאות ועוד איך. אנשים נהרגו שם, נפצעו, נכנסו לטראומה, מסתובבים המומים, לא מסוגלים לחזור לעבודה (ביניהם חברה טובה שלי). זה לא היה קולנוע. וגם הקולנוע, מה לעשות, אינו מציאות. הקונוונציות של הוליווד באשר להצגת מגדל בוער, בניין מתמוטט, מכונית מתפוצצת, אדם נהרג, הן קונוונציות אמנותיות 1 ולא אירועים אמיתיים. כשאדם מת, אמר מישהו פעם, הוא פשוט צונח כמו בלון שמתרוקן מאוויר בבת אחת - לא מתפתל, מתעוות וקופץ בצורה שבה עושים זאת הגוססים בסרטים הוליוודיים. וכשמגדל נופל בקולנוע, אף אחד לא נפגע, לא באמת. אז עד שבחיים נופל מגדל בצורה דרמטית כזו, אנחנו כנראה מסוגלים להתייחס אליו רק דרך הפריזמה הקולנועית. זה עניין שאני מסוגלת להבין אנושית, אבל לא להתייחס לגיבובים תיאורטיים שעוסקים בו (אין כוונתי למאמר שלך). 1 גם אם בדרך כלל באמת מקריבים מכונית לצורך העניין. אני מדברת על צורת ההצגה של האירוע, על הסינמטוגרפיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בניגוד למאמרים קודמים שלי, במאמר הזה איני מנסה לתת תשובות לסוגיות פוליטיות. ניסיתי להצביע על תופעה תרבותית מסוימת, שעבורי היא מאד מעניינת: במדינה שבה לא אירעו עד כה חורבנות אורבניים גדולים, החורבן האורבני משחק תפקיד כל-כך גדול בתרבות הפופולארית. מאז ה-11 בספטמבר ברור שכל תמונה של מגדלים קןרסים תתקשר בזיכרון הקולקטיבי למגדלי התאומים, אבל לאיזה זיכרון קולקטיבי ניסו לכוון יוצרי "הפאוור-פאף"? ובכלל, אני מעלה כאן את תחושתי ההולכת ומתעצמת - גם אם זו תחושה לא מקורית בעולמנו דהיום - שהמציאות נראית יותר ויותר כמו תעתיק של סרט או סדרת טלוויזיה. מובן שאין בכך לרמוז שהמוות האמיתי כמוהו כמוות הטלוויזיוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפוקליפסות קולנועיות (וספרותיות) אינן דבר חדש - מבנייני התאגידים המתמוטטים ב"מועדון קרב", דרך חורבן העולם המתועש ב"מקס הלוחם בדרכים" ואחורה עד טביעת האונייה אצל אייזנשטיין. אבל המציאות לא נראית כמו סדרת טלוויזיה - היא רק הופכת דרמטית ו"מרוכזת" יותר. ייתכן שהיא מצריכה כלים חדשים כדי להתייחס אליה, ייתכן שאין לנו הכלים הנחוצים. כלי הקולנוע אינם הפתרון לבעיה הזו. אחרי הכל, הקולנוע הוא יצירה אנושית הנתונה לשליטה ב- 100%, עד לפרט האחרון 1 , ואילו ההתרחשויות העולמיות האחרונות נותנות תחושה של איבוד שליטה (כמובן, הטרוריסטים בשליטה - ל"עולם" יש תחושה שהשליטה חמקה מידיו). 1 אלא אם רואים את ה"בום" מבצבץ ברקע. אופס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בהן איזו בשורה חדשה שמתריסה כנגד המבוגרים והרצינות: אתם בחרתם לפתור בעיות בדרך מסוימת ואנחנו נעשה את זה אחרת לגמרי, בלי להתאמץ ועוד נהנה בדרך. הקלות הבלתי נסבלת של ההשרדות | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מגניבות חולמת להיות כמוהן אבל אחת מבנות הפאוור פאף אני חולמת להיות בלוסום באהבה פאולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באבלס הכי חמודה דה?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איכשהו, כשמנסים לדבר על ה"חוויה" האמריקאית, לא מדברים על ארצות הברית אלא על "אמריקה". עצם הגיית המילה הזו מעלה חזיונות של בוקרים ואינדיאנים, עושר מופלג, מכונית ענק זוללות דלק, חיילים חסונים עם "מוטת כנפיים" מרשימה ואת הקאסט של ג'רי ספרינגר. כל כך הרבה אפשרויות גלומות, אפשרויות של טוב ורע-יותר רוצחים סדרתיים פועלים בארה"ב מאשר בכל מקום אחר בעולם- ובכל זאת התדמית של ארה"ב היא של מקום שבו פועלים כוחות הטוב נגד כוחות הרשע. היי, לי אין בעיה עם ארה"ב, אני לא מנסה להתחיל פה גל של הפגנות נגד המדינה שחסותה מנעה מאיתנו כלייה בכמה הזדמנויות, אבל צריך לזכור שיש בה מידה לא מבוטלת של אימפריאליזם. לאחר מות האימפריות הקולוניאליות הגדולות החלה ארה"ב לתפוס את מקומן. בתחילת המאה הייתה זו ארה"ב שיצרה את מדינת פנמה כדרך להשיג את השטח שרצוי לחפירת התעלה, עד אז הייתה פנמה חבל ארץ של קולומביה. ה-CIA הוא זה שהתנקש בשליט צ'ילה הסוציאליסט והעלה במקומו את פינושה שלזוועות שלטונו הוקדשו עמודים רבים בדיווחי אמנסטי. יש עוד דוגמאות רבות,אבל העניין הוא שארה"ב אף פעם לא הייתה תמימה, אולי רק בעיני עצמה, אבל עד למתקפה על התאומים אף גורם לא הביע את ההתנגדות בצורה כל כך בוטה.אמריקה שחשבה שהיא בטוחה גילתה ב11 בספטמבר כי היא אינה כל כך חסינה, הבוקר הטוב נפצע ע"י האיש עם הכובע השחור (והגלבייה). החיים הם לא סרט, אבל הממשל האמריקאי מתכונן להרמת הפקה שלא הייתה מביישת את ג'ורג לוקאס באפיות שלה. הבוקר הלבן יתרומם שנית וימגר את כוחות הרשע בדיוק בזמן כדי להציל את העולם מכליון, את העלמה מהרכבת המתקרבת וישאיר לנו זמן ללגימת דיאט קולה או פפסי לפני הסופרבול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהנחה שקיימים כאלה יחסים, בין ה'קולנוע' וה'מציאות' (יחסי ביצה ותרנוגולת / הקולנוע יוצר את המציאות / המציאות יוצרת את הקולנוע וכו'). הקולנוע האמריקאי הינו המציאות העיקרית הנחשבת באיזורנו (רוב הסרטים/סדרות טלוויזיה/מוצרי צריכה פופולריים הם בעלי חסות אמריקאית). עם זאת - הוא איננו הקולנוע היחיד. די בלהסתכל על המושג אהבה המוצג בסרטי הוליווד ובסדרות אופרות הסבון מחד, והמושג אהבה המוצג בסרטים צרפתיים, איטלקיים או סיניים מאידך. אותו המושג - אופן אחר לגמרי. אמריקה והסרטים האמריקאיים מגדירים את האופן שבו נחשוב אנחנו על המושג "טוב ורע": דמוקרטיה=טוב, בן אדן=רע. את האופן בו נחשוב על מעניין ומשעמם: סופרמן=מעניין, אורבניות=משעמם. האם זהו האופן היחיד שבו ניתן לתפוס את העולם??? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקולנוע האמריקאי הוא לא המציאות, הוא יחסי הציבור שארה"ב עושה לאמריקה. הקולנוע האמריקאי טבע כמה דימויים שנכנסו כל כך עמוק לתוך התת-מודע שלנו שלפעמים אנחנו לא יודעים שהם שייכים לו.מה שניסיתי להגיד הוא שהדימויים האלו משפיעים עלינו ברמות מטורפות. מספיק לראות את התגובה של הנשיא בוש הצעיר למצב עם עיראק ולתגובה שלו בעקבות ההתקפה ב11 בספטמבר כדי להבין מאיפה הוא מגיע- ילד שגדל בארה"ב של שנות החמישים התמימות- משפחה גרעינית-ג'ון ו-וורד קליבר, הוא בטח שיחק במשחקי ה-lone ranger כשהוא לבוש בחולצה עם פסים וכובע עם זנב של דביבון עליו.כמובן שלמציאות הזו לא נכנסו ציד המכשפות של מק'ארתי, בני הזוג רוזנברג ועוד פיסות מציאות אחרות שלא התאימו לאמריקנה המושלמת. נשיא שגדל כך הוא נשיא שמתרגם עכשיו את המאבק המלוכלך והמורכב בטרור, בעולם הערבי- "בכוח שעולה מן המדבר" לדימויים פשטניים של שחור ולבן, בוקרים ואינדיאנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה בהחלט לכתבה על המציאות שהופכת להיות מבחינה קולנועית לתסריט הטוב ביותר . לצערי גם במדינה שלנו בשנים האחרונות המון אירועים יכלו להפוך להיות תסריט. אם בתחילת האינטיפדה האחרונה בראש השנה שערביי ישראל חסמו את וואדי ערה ולא נתנו לעבור בכביש לאף מכונית.. אם הפיגועים הרבים שכל אחד מהם יכול להיות תסריט מוצלח ליצירה קולנועית סיפור אנשים מעשי האנשים בדיוק באותו הזמן, רצח רבין- מה היה באותו אירוע? מה עשה כל אזרח במדינה באותו הזמן? מה זוכרים באותו הרגע? ועוד ועוד.. המציאות הוא קשה מכל דמיון האדם... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנות הפווארפאף הם פצצה!! אני מעריצה שרופה שלהם!! אסור לפספס!!! פשוט אחלה!!! גלי |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |