בכתבה "מה לא למדת היום בבית הספר" שהתפרסמה אתמול (ה') בעיתון "הארץ", מבקרים שבעה אקדמאים בכירים מתחומים שונים את מערכת החינוך. הם מצביעים על שיטות לימוד לקויות, התמקדות בנושאים לא נכונים והקניית מידע שטחי.
בתחומי המתמטיקה והמדעים מציינים נשיאת האוניברסיטה הפתוחה, פרופסור חגית מסר ירון, ופרופסור חיים הררי, לשעבר נשיא מכון ויצמן, את חוסר הלימוד הבסיסי בנושאים אלה. לדברי מסר ירון, נזנחה הוראת החישובים הבסיסיים במתמטיקה, ואילו הררי מצביע על הזנחת הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה לטובת תחומי מדע פופולרים או אופנתיים כגון ביו־טכנולוגיה ואסטרונומיה.
עיקר הביקורת באה מצד אקדמאים בתחומי הלימוד ההומניסטים. ד"ר מירי רוזמרין מאוניברסיטת תל אביב קוראת להקניית מודעות מגדרית מצד המורים, מודעות שתהווה מגן לדימויים צרכניים ולהחפצת האישה.
פרופסור אריאל הירשפלד מהאוניברסיטה העברית קורא להגביר את לימודי התנ"ך והסיפרות. "התנ"ך מלמד גם את ממדי ההיסטוריה, את העבר, והממדים הבלתי ניתנים למדידה של זהות", הוא אומר. "בעזרת התנ"ך אדם יוצא מההווה, ובבת אחת מקבל פרספקטיבה אחרת על ההיסטוריה והתרבות. שלא לדבר על השפה. התנ"ך הוא אחד מאוצרות התרבות של האנושות, ורק בידי דוברי עברית וקוראיה נתונה הזכות ללמוד אותו בשפת המקור. זה לא יסולא בפז. מוכרחים לשמור ולנצל את היתרון הזה". כמו התנ"ך, גם הספרות בעיני הירשפלד היא ידע חיוני לכל בן אנוש: "הספרות חשובה בגלל התוספת שהיא מוסיפה לאישיות והיכולת שלה לאכלס נפש ולתת לה מלים. במשרד החינוך מתייחסים לספרות כאל עוד מקצוע. צריך לחזור ללימוד מעמיק של ספרות, של יצירות של עגנון, שייקספיר, לא לרחף מעל היצירות".
פרופסור ידידיה שטרן מאוניברסיטת בר אילן והמכון הישראלי לדמוקרטיה קורא להרחיב את הלימוד החווייתי האישי במקצוע האזרחות. שטרן גורס כי מקצוע האזרחות עוסק בזהות והלימודים אמורים לתת היבט אוניברסלי, ללמד מהו עקרון כבוד אדם וחירותו ולהחדיר ערכים של שוויון. היבט השני הוא מדינתי – מהם חוקי היסוד ומוסדות השלטון. לכך מיתוסף היבט מגזרי – הקהילה שלי, הפריפריה מול המרכז, היחסים בין אוכלוסיות שונות. הוא סבור שצריך ללמוד על אוכלוסיות מגוונות יותר. "החברה החרדית הולכת וגדלה וישנה בורות רבה בנוגע אליה", אומר שטרן. כמו כן, היחס לערבים ישראלים ומיקומם במדינת ישראל אינו נלמד, לטענתו, מכיוון שמשרד החינוך לא גיבש עמדה בעניין: "זה תפוח אדמה לוהט".
פרופסור אייל נווה מאוניברסיטת תל אביב יוצא כנגד שיטת השינון בלימודי ההיסטוריה. ביקורתו מתייחסת לחוסר העיסוק בתכנים בעייתים לעומת האדרת גיבורים, המיעוט בלימוד על דתות אחרות ועל מדינות ערב ועל מיעוט חלקה של ארצות־הברית בחומר הלימוד. נווה יוצא כנגד הזמן המופרז והפירוט הניכר שניתן ללימודי השואה: "השלבים ב'פתרון הסופי', למשל, כל קהילה וסופה נלמדים. הכוונה היא לחזק את תפישת הקורבן והזהות".
הביקורת הנוקבת ביותר באה מפיה של הסוציולוגית פרופסור אווה אילוז מהאוניברסיטה העברית. "מה שטוב לכלכלה אינו בהכרח טוב לחינוך. החינוך הישראלי לטעמי מכוון יותר מדי לחינוך טכנולוגי ומדעי ופחות מדי לחינוך הומניסטי", היא אומרת. "תרבות משותפת אמיתית אינה נבנית סביב דגלים או מחשבים, אלא סביב היכולת לנהל דיאלוג מתמשך על מסורת טקסטואלית ארוכת טווח". היא קובלת על חוסר מסורת הומניסטית, פסיחה על ההשפעה ההדדית בין התרבות היהודית לתרבות האירופית ואי הנחלת יכולת כתיבה בהירה המבוססת על היגיון ומחשבה מסודרת.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש