 |
|
 |
||
|
||||
 |
במוסף ספרים של הארץ בוחנים שני חוקרים את המסרים המובלעים בספרי לימוד אזרחות, גיאוגרפיה והיסטוריה: "מתברר כי למסרים העולים מאופן הצגת ה"אחר" בספרי לימוד של צדדים לסכסוך (בתוך חברה או מחוצה לה) נודעת השפעה על תהליכים חברתיים ופוליטיים רחבים הקשורים לסכסוך זה. אמונות חברתיות שונות כגון דה־לגיטימציה של היריב, פטריוטיות ותפישה עצמית כקורבן, מסייעות הן בהתמודדות עם סכסוך לאומי והן בעיצובו. יש הטוענים, כי לעתים עשויות עמדות אלה אף לפעול כאתוס התומך בהמשך הסכסוך. גם כאשר ספרי הלימוד מציגים את הסכסוך באופן שאינו מעודד במישרין אלימות, לעמדות הסטריאוטיפיות המוצגות בהם עשויות להיות השפעות פסיכולוגיות מרחיקות לכת שיקשו את יישוב הסכסוך." "הספרים באזרחות שמים דגש משמעותי על הכרזת העצמאות, זהות המדינה, סמליה, הימנונה, מנגנוניה והצדקת היגיון פעולתם. בתוך כך הם גם סוקרים את השסעים בחברה כחלק מהדאגה מתהליכי פירוק האחדות הלאומית ואינם מעודדים מתן לגיטימציה לכל זהות אלטרנטיבית, חצויה או מורכבת יותר. הספרים רואים את עצמם כחלק מהכשרת הנוער לקראת שותפות בקולקטיביות ובתהליכי מתן אמון בה. תוך כדי כך הם מפנים מקום לא מבוטל לדיון בזכויות האדם והאזרח - גם זאת באופן שאינו מסכן את השלטון. בלי מורה בעל תפישה ביקורתית, התלמידים לא יכולים (לפחות לא מהספרים) לאמץ כל גישה ביקורתית או חלילה חופשית ואנטי־ממסדית. מספרים אלה לא תצמח כל מחאה. " אריה קיזל בוחן ספרי לימוד באזרחות. " את השטחים הפלסטיניים מציין הספר במפת האוכלוסייה הערבית בישראל כ"אזורים שאין נתונים לגביהם", בעוד שבטקסט המילולי מכונים תושביהם "עובדים זרים". דרך זו של ניכוס האדמה, תוך התעלמות מתושביה או העלמת קיומם, נקראת "שתיקה גיאוגרפית" או "שתיקה טופונומית", שפירושה, על פי החוקר א"ק הנריקסון, "מחיקת מקומות או שינוי שמם של מקומות שבהם חיים הכבושים או בני המיעוטים, (ויצירת) חללים ריקים וחסרי צבע, המצביעים על הדרה מכוונת, התעלמות רצונית ואף דיכוי ממשי". השתיקות הגיאוגרפיות בספר "ישראל: האדם והמרחב" מתבטאות באי־ציונם של ערים וכפרים ערביים - כולל הערים המעורבות בתחומי הקו הירוק - נצרת ועכו, ובהעלמת מוסדות פלסטיניים. למשל: מפת האוניברסיטאות בספר המדובר כוללת את שלוחות האוניברסיטאות או המכללות היהודיות הנמצאות בשטחים הכבושים (אלון שבות ואלקנה), אך אינה מראה אף לא אוניברסיטה פלסטינית אחת; מפת התעסוקה מציינת את מקומות העבודה של ישראלים בשטחים הכבושים, אך אינה כוללת מקומות עבודה פלסטיניים. ועוד, באותו ספר נמצאת מפה של "אתרים לאומיים, אתרי תרבות, מוסדות מינהל וממשל" בירושלים, ללא אתרי תרבות או מינהל כלשהם בירושלים המזרחית, חוץ מהכותל." "תכונה משותפת לכל ספרי הלימוד שנחקרו היא הצגת קיומם של פלסטינים, הן אזרחי המדינה והן נתיניה, כבעיה שיש לפתור. פתרון הסכסוך בדרכי שלום מוצג פעם אחר פעם כבלתי אפשרי, ותמיד באשמת הפלסטינים ש"הפרו את כל הסכמי שביתת הנשק" ואת הסכמי אוסלו (ההפרות הישראליות של הסכמי אוסלו מוצגות רק במעשיהם של יחידים קיצונים, כמו ברוך גולדשטיין). פרידנר מן החינוך העצמאי מתגאה בערמומיותה של ישראל ש"הצליחה להשיג את הניסוח 'שטחים' במקום 'השטחים"', וכך "להשאיר בידה את גוש עציון, בית אל ואריאל וכן חלקים ממזרח ירושלים", ומציין כי אמנם "הפלסטינים 'התחייבו' לאפשר ליהודים גישה למקומות הקדושים (אך) להתחייבויות אלה לא היה ערך רב". לסיכום, ספרי הלימוד שנבדקו נוטים לשמר את העוינות, את הניכור ואת הבורות של התלמידים באשר לחייהם, לתרבותם, למנהגיהם ולתרומתם האפשרית של הפלסטינים לחברה ולארץ. באף ספר מאלה שנחקרו אין ולו רמז לתועלת ולברכה שיכול להביא השלום לכולנו. המסקנה היא שלא זו בלבד שאין חינוך לשלום בישראל - לדעתי יש חינוך לאיבה. מורים המעוניינים בקריאה ביקורתית של ההיסטוריה והגיאוגרפיה או בחינוך לשלום זקוקים להכשרה מפורשת בכל הנוגע לדרכים שבהן ספרי הלימוד המצויים בידם מייצרים ומעבירים את מסריהם. הכשרה זו חיונית בישראל, שספרי הלימוד שלה מייצגים אידיאולוגיות חברתיות ופוליטיות מקודשות ורבות עוצמה, ומערכת החינוך שלה מקשה מאוד על קריאה ביקורתית או מתריסה כלפי הנראטיבים הקאנוניים, או דיונים ביקורתיים על צדקת הדרך." נורית פלד-אלחנן בוחנת ספרי לימוד בגיאוגרפיה והיסטוריה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האם מדובר בבתו של ח"כ מתי פלד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביקורת הראשונה מוגזמת לטעמי- "הספרים באזרחות שמים דגש משמעותי על הכרזת העצמאות, זהות המדינה, סמליה, הימנונה, מנגנוניה והצדקת היגיון פעולתם." לא הייתי מצפה אחרת מספר אזרחות. "בלי מורה בעל תפישה ביקורתית, התלמידים לא יכולים (לפחות לא מהספרים) לאמץ כל גישה ביקורתית או חלילה חופשית ואנטי־ממסדית. מספרים אלה לא תצמח כל מחאה. " ביקורתיות ואנטי ממסדיות לא צריכים להיות נר לרגליו של ספר לימוד באזרחות וכן מחאה אזרחית לא אמורה לצמוח מספרי לימוד, חלילה. הביקורת השניה מוצדקת לדעתי- השתקה גיאוגרפית היא כלי חזק של העברת מסרים חבויים ומלמדת על עולם ערכים בעייתי של הכותב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספרים לא אמורים להעביר מסר של מחאה אלא להביא את התלמיד לחשוב ולנקוט עמדה כלשהי בכל נושא הקשור למדינה. גם אם הוא בוחר לתמוך בעמדה הרשמית, הוא עושה זאת על סמך דעתו הוא ולא כתוצאה ממסר שהועבר לו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. לימודי האזרחות, והחינוך הממלכתי בכלל, מטרתם לחַברֵת את התלמיד. ללמד אותו כיצד פועלת המדינה, מה ההגיון הפנימי מאחוריה, מה פגום בו, וכיצד לשנות אותו מבפנים, ללא הפיכה. לתנועת נוער מהפכנית יכולה להיות אג'נדה אחרת, אבל היא לא צריכה להתקיים מכספי ציבור ותחת כנפי חוק חינוך חובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי דיבר על מהפכנות? חינוך טוב אמור להציג שאלות בפני התלמיד, לעורר אותו לחשוב ולהגיע לעמדה כזו או אחרת ללא שטיפת מוח אידיאולוגית. ספרי לימוד שנקטו בגישה כזו נפסלו במשרדי החינוך של לימור ליבנת וגדעון סער. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכותבת שציטטת מייחלת למערכת חינוך שמייצרת גישה אנטי-ממסדת ומעודדת מחאה. היא מסתכלת בעיקום-אף על כך שהספרים מעודדים יצירת אמון כלפי המדינה ותחושת שותפות בה. לא תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בערך מה שאמר אא אתה מגזים כשאתה מניח שמטרה ראשונית של ספרי הלימוד באזרחות היא להביא את התלמיד לחשוב ולנקוט עמדה כלשהי. יש הרבה מטרות יסודיות יותר שצריך לכוון אליהן לפני שמתחילים עם זה: הכרות עם מושגי יסוד, זכויות האזרח, מגילת העצמאות וכיצד היא מתמודדת איתם, הסברת המבנה השלטוני (שלש רשויות) והצדקתו. אחרי שהתלמיד מפנים את השיעורים האלה באזרחות אפשר אולי (לא בטוח, אם ברצונך שיעבור בהצלחה בחינת בגרות) לדון דיון ביקורתי בכולם. ניתן לדון למשל ביתרונות וחסרונות שיטת המושבעים או קאדי מול שיטת המשפט בארץ רק אחרי שכבר הכרת את שיטת המשפט בארץ. הסברת הנראטיב הציוני היא חלק מתכנית הלימודים וטוב שכך. חכה עם הביקורת לאחר כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ניסית לטעון, למעט המובן מאליו שגם בקרב כותבי ספרי מיקוד באזרחות עלול לפשות הנגע? לפי תגובת המורה בלינק שהבאת- מה שנלמד בפועל הוא חינוך נגד גזענות, למרות ובאמצעות התשובה הפגומה בספר המיקוד. אדרבא: הופתעתי לטובה לגלות שבמבחני בגרות באזרחות התלמידים מתבקשים לנקוט עמדה ולנמק אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי לא טוב ללמד כך. לגבי חלק מהתלמידים-אולי הרוב- אתה משמש סוכן של השלטון-ללא מודעותם. התלמידים האינטליגנטים יתפסו את הסתירות. אם אתה רוצה ללמד את יסודות הדמוקרטיה, אין לך ברירה אלא כבר מהתחלה להתחיל עם המורכבות. במצב המתהווה במדינה, אולי יהיו הורים שיגישו נגדך תלונה על הסתה נגד המדינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מורה בחינוך הממלכתי הוא סוכן של הממלכה. ע"פ ההגדרה ותלוש המשכורת. (אגב, הוא יכול להיות סוכן של עוד ארגון כמו דן ורד [ויקיפדיה].) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מורה יכול ורצוי שיהיה גם סוכן של עצמו ושל תפיסת עולמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר טוב ככה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מורה צריך להיות ישר. אי מאפשר ללמד את עקרונות הדמוקרטיה ולהטיף לשלוט במיליוני בני אדם ללא זכויות מינימליות, בלי לציין שזו איננה דמוקרטיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש השקפת עולם שונה מאוד משלך שאתה כן מרשה למורה להעביר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתבקשת כאן שאלה עורכדינית1: האם שלטון כפוי על עם אחר תוך כדי שלילת זכויות האדם והאזרח שלו איננה פגיעה בדמוקרטיה? 1 מוצדקת הפעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד שאלה מתבקשת: האם תגובה על שאלה בשאלה מקדמת את הדיון הענייני כאן, או מהווה התחמקות טריוויאלית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא ממקדת את הענין הנדון ומראה שהשאלה שעליה היא הגיבה אינה רלבנטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוכן אם כך להוסיף את קולי לזה של ירדן, כמי שחושב שהשאלה ההיא דוקא כן רלוונטית. לענות על שאלה ב"זאת לא השאלה"1 זו פרקטיקה שפוליטיקאי ארצנו מתמחים בה, אבל אנחנו מקווים שכאן לא פופוליטיקה. 1 או בניסוח מקובל "זאת לא השאלה, רזי" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי היא פגיעה בדמוקרטיה. האם היא פגיעה אנושה? כאן כבר יש על מה לדבר. אם היית שואל את שייב, אולי הוא היה אומר שאין כאן פגיעה בכלל, ושהוא דמוקרט כמוך, ואולי היו לו כמה טיעונים סבירים. אז לגיטמי מצידך לטעון שבסופו של דבר הוא טועה, אבל בשורה התחתונה, אם אתה ואיציק ש. מזהים את לב דעותיכם בעניין הסכסוך עם הדמוקרטיה, אז יוצא שמי שאתם מרשים לו להיות "סוכן של עצמו" הוא רק מי שמסכים עם לב דעותיכם. אתה יודע מה, יכול להיות שזה מוצדק, אבל בעניין הזה כולם גיבשו את דעותיהם מזמן, ולכן דיון פורה במיוחד לא יצא מזה, וגם לא סיכוי רב לשכנע את מי שלא משוכנע ממילא. יותר מעניין בכל זאת לדון אם לאפשר למורה לאזרחות להיות "סוכן של דעותיו", גם במחיר זה שהוא מחזיק בעמדות שלשיטתכם אינן דמוקרטיות. ולחלופין, אם אתה צריך לבחור בין שתי הרעות (א) לאפשר למורים משני הצדדים ללמד לפי דעותיהם, (ב) לא לאפשר לאף מורה גמישות, ולדבוק בגרסה הרשמית - מה עדיף בעיניך (ובעיני איציק), ומדוע. זה נראה לי דיון יותר מעניין ופורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא גם כותבת שם: 'האשמה ל"בעיה"1 הנמשכת מוטלת על קורבנותיה, כלומר על הפליטים שלא התערו במדינות ערב ועל מנהיגי ארצות ערב שסירבו לקלוט אותם. היא משמשת בעיקר לתעמולה אנטי ישראלית בידי מנהיגי מדינות ערב שמבקשים להנציחה. למשל: נעמי בלאנק מסבירה ב"פני המאה ה–20" (הוצאת יואל גבע), כי "בעיית הפליטים נותרה בעיה לא פתורה, שעתידה לשמן את גלגלי העימות במזרח התיכון ולשמש אחד הגורמים להבערתו... מנהיגי מדינות ערב ניצלו את בעיית הפליטים הפלסטינים ככלי לצורכיהם הפוליטיים".' כל מילה אמת (או מילה בסלע, כמו שנאמר לאחרונה בדיון מקביל), אז למה היא מציגה את זה כדבר שלילי? ובאשר ל"המסקנה היא שלא זו בלבד שאין חינוך לשלום בישראל - לדעתי יש חינוך לאיבה." - אני הייתי שמח להשוות את מינון האיבה בספרי הלימוד הישראלים לזה שבספרי הלימוד הפלסטיניים. ובאשר למערכת החינוך בארץ - בראי השנים הוציאה המערכת הזאת את גדולי המבקרים של מדיניות ישראל בעולם (טוב, יש גרועים מהם). אז אולי בסה"כ החינוך בארץ כן מביא ליכולת ביקורת עצמית, ואף גבוהה למדי לעומת המקובל באומות העולם? 1 בעיית הפליטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי זו לא כל האמת. לפני שמספרים על השימוש הציני שעושות מדינות ערב בבעיית הפליטים ראוי לספר על גורמי הבעיה (רמז: לא רק בריחה של הפלסטינים) ואת הסיבות לכך שהבעיה לא נפתרת (רמז: לא רק הצד הפלסטיני אשם בכך שאין שלום). כן, הפלסטינים גרועים יותר אבל זה לא מנקה אותנו ובודאי לא נותן לנו את הזכות לבקר אותם כל עוד אנחנו לוקים באותה אשמה. הניחוש שלי הוא שמבקרי מדיניות ישראל הגיעו להשקפותיהם למרות מערכת החינוך הישראלית ולא בגללה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הציטוט לא דן בגורמי הבעיה, ייתכן והם נידונו לפני כן. הוא דווקא נותן את הסיבות העיקריות לכך שהבעיה לא נפתרה, והמעבר הדק שלך מפתרון בעיית הפליטים לכך שיש או אין שלום הוא אכן נאה, אבל מטעה. הרי ברור וידוע כי גם בכל הסכם שלום סביר בעיית הפליטים - לא הריבונות, לא ירושלים - הפליטים או זכות השיבה בשם אחר, לא תיפתר במסגרת מדינת ישראל. ניתן היה לחשוב על פתרון בעיית הפליטים גם ללא הסכם שלום (לפחות בשנים מסוימות בעבר), וניתן גם לחשוב על הסכמים (אכן פגומים) שיוכרזו כ"הסכם שלום" מבלי לפתור את בעיית הפליטים. ברור שבמציאות יש קשר בין הדברים, אבל לא בהכרח חזק כמו שאתה מציג. וכמובן, אחת הסיבות ליצור קשר כל כך חזק הוא כדי להשיג מטרות אחרות, שלא בטוח ששלום הוגן הוא הפקולטה העיקרית שלהם. הפלסטינים גרועים יותר - זה לשיטתך "לא נותן לנו את הזכות לבקר אותם כל עוד אנחנו לוקים באותה אשמה". אתה פשוט אומר דבר והיפוכו באותו משפט. אם הסכמת שהם יותר גרועים - אנחנו _לא_ "לוקים באותה אשמה", ולכן ניתנת לנו הזכות לבקר אותם. למשל1, אם הילד שלי אומר לי שהשכן ילד רע ואלים, אולי אני יכול להראות לו אחרת, זה עדיין לא שולל ממני את השכות לבקר את הילד של השכן כשהוא שורף תמונות של הילד שלי במנגל השבועי ונשבע על סכין קפיצית לשסף את גרונו כשרק יתאפשר לו. בקשר למשפט האחרון שלך - אין מה לומר עליו, מלבד שהמסקנה הלוגית היחידה שאפשר אולי להוציא ממנו הוא שלמערכת החינוך אין כל כך השפעה על התוצרים שלה, ואם כך - מה לנו כי נלין עליה מלכתחילה? 1 כן, דוגמה קצת בסיסית, אבל לפעמים כדאי לחזור ליסודות לפני שממשיכים להתפלפל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצגת חלק מהאמת בלבד כמוהו כשקר. צריך להציג את הציניות של מדינות ערב לגבי בעיית הפליטים, הסרבנות הערבית לשלום והטרור אבל בו זמנית להציג גם את מקור בעיית הפליטים וחוסר רצונה של ישראל לטפל בה, הסרבנות הישראלית לשלום והכיבוש. רק כך תוצג כל התמונה. כל עוד מוצגת אשמת הערבים בלבד זהו חינוך לאיבה ולא לשלום כי זה מציג את האמת ההיסטורית בצורה מסולפת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר אמרתי ששלום זה דבר אחד, ופליטים זה דבר אחר. אבל הבה נבחן את התיזה שלך ("חוסר רצונה של ישראל לטפל בה"). נתחיל בשאלה לדוגמה: מה לדעתך יכולה היתה ישראל להיטיב ולעשות בנוגע לבעיית הפליטים בשנים 1949-1967? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מדבר על השנים ההן. אני מדבר על השנים שאחרי 1967 שאז מחנות הפליטים היו בבעלותה של ישראל. ישראל הזניחה והנציחה את הבעייה לא פחות מירדן ומצריים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה, אז צימצמנו את נושא המחלוקת במימד הזמן בשליש. עכשיו נעבור לרגע למימד המרחב: מה לדעתך היה על ישראל להיטיב ולעשות בקשר לפליטים (רוב מכריע למיטב זכרוני) המצויים מחוץ לישראל כולל מחוץ לגדה המערבית? אפשר לחלק את התשובה לתקופות - עד 671 , 67-93, 93-20122 אם זה נראה לך משנה לגבי התשובה. אני לא בטוח כרגע אם זה משנה, אבל בוא נראה בהמשך. 1 בעצם כבר ענינו, אבל שיהיה. 2 או כל חלוקה אחרת לשיטתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי אלה שנמצאים מחוץ לישראל לשלם להם פיצויים שיעזרו להם להיקלט במקומותיהם החדשים. את מחנות הפליטים שבשטחים הכבושים בידי ישראל לפרק ולשלב את הפליטים בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מתייחס ל-1949, נראה לי ש: א. אפילו אם ישראל היתה רוצה, היא לא יכולה היתה לעמוד בתשלום כזה. ב. ישראל היתה תחת עומס כלכלי כבד עקב הצורך בקליטת מספר דומה, אם לא גדול יותר - של פליטים (כן, אתה יכול לקרוא להם עולים, ועדיין) מארצות ערב1. ומאחר שפליטים אלה לא קיבלו פיצויים גם הם מארצות האויב שגירשו אותם, אז לפחות מהצד הישראלי יש כאן קיזוז לא רע. ג. נראה לך שבסיטואציה הפוליטית דאז, תשלום כזה היה מתקבל על ידי הארצות השכנות, ויתירה מזאת - מועבר לתועלתם של הפליטים? נראה לי שהסיכוי לכך נמוך עד אפסי. וסביר שהסיבה ליחס אליהם במדינות אלו בשנים האלו לא היתה ברובה עקב מחסור בכסף. אז סה"כ נראה לי שלא היה ביכולתה של ישראל לעזור בצורה מהותית לפליטים שמחוץ לישראל, אלא אם תוסיף טיעונים שישכנעו אחרת. בוא נסגור את הנקודה הזאת לפני שממשיכים הלאה. 1 וגם פליטים ממקומות אחרים כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב. דיברתי על התקופה שלאחר 1967 שאז חלק מהפיטים היו תחת שליטתה של ישראל. הטענה ש"אין כסף" לא משכנעת כי ישראל תמיד ידעה לגייס כספים לצרכים שכן היתה מעונינת בהם. גם סדר עדיפויות כלכלי אחר היה יכול לעזור אלא שבתפיסה הדיכוטומית המקובלת אצלנו של "לטובתנו או לטובת הערבים" גישה כזו לא היתה מתקבלת בברכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מבין אותך נכון, אתה מדבר שוב רק על הפליטים בתחום השליטה של ישראל. אוקי, אז הצטמצמנו לשנים מאז 67, ולפליטים בתוך ישראל. דבר ראשון, זה כבר משאיר רק חלק קטן מבעיית הפליטים. כך שאפילו לו ישראל היתה פותרת באופן מושלם את בעית הפליטים תחת שלטונה - מעבירה את כולן לערים מסודרות ומפרקת את מחנות הפליטים, עדיין רוב רובם של הפליטים הפלסטיניים1 היה חי במחנות פליטים ובארצות אחרות. ולכן עיקר הבעיה לא היה קרוב יותר לפתרון, ועם זאת שגם לי נראה שזה היה משפר את איכות חייהם לאין ערוך, לא ברור לי כלל שזה היה משנה ולו משהו עקרוני מבחינת הסכסוך בכלל ובעיית הפליטים בפרט. גם הסכמי אוסלו שיפרו לאין ערוך את איכות חייהם של תושבי הגדה. ראינו איך זה נגמר. ודבר שני: אתה חושב שלו ישראל היתה מוכנה בכסף ומשאבים להפוך את מחנות הפליטים לערים פלסטיניות, בשנות השבעים למשל, הם היו מוכנים לעשות זאת? אני בכלל לא בטוח. בטח היתה קמה זעקה בעולם נגד פינוי בכח של (עשרות) אלפי משפחות על ידי הכיבוש האכזר, והפטרונות הקולוניאליסטית שקובעת להם איפה ואיך לגור במקום לתת להם לנהל את חייהם כראות עיניהם. נקודה נוספת בענייני פליטים פלסטינאיים וסדר עדיפויות כלכלי: אם תחלק את כמות הכספים שהושקעה (ומושקעת) באונר"א, והכספים שהוזרמו לפלסטינאים במשך השנים, במספר הפליטים הפלסטינאים, תגלה שהפליט הפלסטינאי נמצא בעשירון העליון לעומת כל עשרות מליוני הפליטים השונים שנאבקים לשרוד ברחבי העולם. ולמרות כל זה (המלעיזים יאמרו גם בגלל) הבעייה לא נפתרת. מעניין למה. 1 שגם התרבו מאד מאז 67 - עקב ההגדרה התורשתית הייחודית לפליטות פלסטינאית, גם היא לא בזכותנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל ההתפלפלות הזאת, היה אפשר לעשות משהו. תום שגב מספר בסיפרו 1967-והארץ שינתה את פניה שלאחר מלחמת ששת הימים עמדה בפני אשכול אפשרות להעביר פליטים מעזה לירדן והוא נטש אותה. מדיניות של שב ואל תעשה מנציחה מצב וגורמת לו להיראות "טבעי" ו"בלתי אפשרי" לשינוי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאחרים שאינם נקראים תום שגב מציעים דברים כאלה זה נקרא טרנספר, לא? אני מסכים שמדיניות של שב ואל תעשה היא פעמים רבות שגויה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודיסקליימר: "הצגת חלק מהאמת בלבד כמוהו כשקר" - עבור איזה חלק מהאמת אתה מכיל את ההגדרה שלך? הצגת 99.9% היא כבר שקר? - שאז כל ספר היסטוריה הוא בהגדרה שקר אחד גדול. אם לא - 99%? 80%? 50%? איפה הגבול שלך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא ענין לכימות. כמו שאמרתי, צריך להציג את שני צידי הבעיה ולא להגיד שרק הצד השני אשם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי שום מחלוקת איתך בכך שלא ''רק'' הצד השני אשם. מצד שני, אני דווקא חושב שהכימות יכול לתת מידע חשוב. למשל, אם שני צדדים רוצים לחתום על חוזה, וצד אחד פוסע על הסף ופה ושם מעלה התנגדויות, בעוד צד שני צועק מעל כל גג שהוא מתנגד לחוזה מכל וכל - מלבד לחוזה המעביר את הדירה לרשותו תוך חיסול הבעלים הקודם על הדרך (דוגמא היפותטית כמובן), אז לדון עמוקות ולהתפלפל בהסתייגויות של הצד הראשון זה בזבוז זמן מטופש לכל הפחות, ויש שאף יאמרו צביעות, היתממות, ועוד הגדרות פחות מנומסות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדויק. בצד אחד יש דעות שונות קיצוניות יותר ופחות אבל עם חלק ממנו כן ניתן להגיע להסכם (או לפחות לנסות) בעוד שבצד השני ישנה סרבנות להחזיר ישובים שהקים ברוב חוצפה על אדמות הצד השני בעוד שעל סמך מה שהוא כן הוא מוכן להחזיר הוא רואה בעצמו ותרן מופלג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שכתבתי במפורש שהדוגמה היפותטית, אתה נאחז דווקא בה, ולא בעקרון שיש משמעות לכימות החינוך בשני הצדדים, בטרם מתפלפלים על אחד מהם. וכל פעם שאני שומע את "להגיע להסכם עם חלק ממנו" אני ממש מרים את גבותי בהפתעה. כשאתה חותם על הסכם להשכרת לדירה, אתה מוכן שרק אחד הדיירים יהיה חתום על ההסכם, בעוד השני לא חתום על שום חלק מחובותיו כדייר? יש לזה משמעות בכלל? כולי תקווה שבספרי מערכת החינוך בנושאי אזרחות, צרכנות וכלכלה, מזהירים את התלמידים מביצוע עסקאות מפוקפקות שכאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא חוזה להשכרת דירה אלא חתירה לתהליך מדיני פרגמטי שעצם קיומם של יסודות קיצוניים (בשני העמים, יש לזכור) אינו שולל או סותר אותו. נהפוך הוא, דווקא מדיניות של סטטוס-קוו מחזקת את הקיצונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיומם של יסודות קיצוניים משמעותיים1 שאינם בשליטת הרוב החתום על ההסכם הופך את ההסכם לחסר ערך. דוגמה קיצונית: חתימת הסכם שלום עם אסד בעיצומם של ימים אלה. 1 דוגמה למשמעותיים: חיזבאללה בלבנון. לא משמעותיים: ברוך גולדשטיין, עם כל הסלידה הנקודתית ממעשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משעשע קמעה - במקרה עלתה אצלי ב"דיונים אקראיים" הפניה לכתבה מהעבר (2001): "לבנון, שנה אחרי: אופטימיות זהירה". קריאה שלה היום היא שיעור מעורר ענווה על יכולתנו להעריך נכונה מצב פוליטי מדיני מסוים ולנתח כוונות ויכולות של ארגונים ומדינות, שלא לומר לתת תחזיות של העתיד , גם אם באופטימיות זהירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ללבנון לא היינו צריכים להיכנס מלכתחילה ואם כבר נכנסנו, היינו צריכים לצאת משם מוקדם ככל האפשר. השהות הארוכה והמיותרת שלנו שם החמירה את המצב וזה מה שצריך לזכור בקשר לכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שיפה בפוליטיקה והיסטוריה, כמו בפרסום תשואות של קופות גמל ופנסיה, זה שכל אחד יכול לבחור את פרקי הזמן והתאריכים הנוחים לו בכדי לאשש את התיזה שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון אבל הדרך הנכונה ביותר היא לבדוק דבר מראשיתו: מראשית הכיבוש ולא מאוסלו, מהכניסה ללבנון ולא מהיציאה ממנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה 67 ולא 36? או 47 (הצעת החלוקה?) או 1920 (הצהרת בלפור?) גם אני יכול לשחק במשחק הזה, לא שהוא נראה לי מאוד משעשע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי עיקר הבעיות שלנו נובע מהשליטה על עם אחר ולא מראשית הסיכסוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת היא דעתך בלבד. וסוף סוף הגענו לנקודה העקרונית שבה אנחנו חלוקים. הסכסוך כל כך יותר וותיק מהכיבוש ויותר רחב ממנו, אלא אם תסכים איתי שמדובר בכיבוש שהתחיל ב-48. (ד"א: אם אני לא טועה, יותר ישראלים נהרגו לפני 67 מאשר אחרי 67.) אני חושב שעיקר הבעיות היא שהעם האחר לא מוכן שנהיה כאן, לא בחברון ולא בתל אביב, והוא הוכיח באותות ומופתים שהוא מעדיף להישלט על ידינו במקום לוותר על שאיפות השיבה והטריטוריה (המורחבת) שלו ולסיים את הסכסוך בפשרה. וזה לפני שנוסיף שיש חברים אחרים באיזור, מחיזבאללה ועד איראן, שלא ממש איכפת להם הסכסוך עם הפלסטינים, אלא יש להם אג,נדה אחרת לקדם. יש לי הרגשה שמכאן לא נתקדם רחוק בוויכוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שכל הפלסטינים לא רוצים אותנו כאן (ובוא נודה על האמת: גם אנחנו היינו מעדיפים שהם לא היו כאן) אבל יש בהם חלק פרגמטי מספיק גדול שמוכן להגיע להסדר מדיני עם ישראל. שלטון על עם אחר, תחזוקת התנחלויות בלתי חוקיות וסכנה לאיבוד הרוב היהודי במדינה הם לוקסוסים שישראל לא יכולה להרשות לעצמה. סיום הכיבוש הוא גם אינטרס ישראלי והשקפות הפלסטינים לגבינו אינם מעלים ואינם מורידים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"סיום הכיבוש הוא גם אינטרס ישראלי(מסכים) והשקפות הפלסטינים לגבינו אינם מעלים ואינם מורידים." תיאוריה מעניינת. מה היו (הוות/ויהיו) תוצאות הניסוי המצומצם שלה בעזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה פעמים צריך להסביר שהנסיגה בעזה לא היתה תהליך מדיני ולא חלק ממדיניות השמאל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במילון שלי תהליך חד צדדי דומה עד זהה לתהליך שבו "השקפות הפלסטינים לגביו אינם מעלים ואינם מורידים". אתה יכול לקרוא לזה תהליך מדיני, או לא, מה זה משנה? ומה קשורה מדיניות השמאל לכאן? חשבתי שאנחנו מנהלים פה דיון לגופו של ענין ולא לגופה של מפלגה כזאת או אחרת ודיעותיה התיאורטיות והסטריאוטיפיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנסיגה מעזה היתה מדיניות של אריק שרון, אחד מראשי הממשלה הגרועים ביותר שהיו לישראל1, והיא אינה הדרך שאני מדבר עליה. היא אינה מוכיחה דבר מלבד העובדה שאי אפשר להתחמק מתהליך מלא ואמיתי אבל את זה כבר ברק הוכיח. 1 אם כי הוא עשה דבר טוב בכך שפירק התנחלויות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי היו לדעתך הטובים שבהם, ומדוע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 549408 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''רבין'' ודאי מתיחס רק לקדנציה השניה שלו. ''פרס'' היה רוה''מ ברוטציה עם שמיר (קדנציה מזהירה בהשגיה) וחצי שנה אומללה אחרי רצח רבין. אם סופרים רק את הקדנציות המוצלחות מדוע לא לזכור לבגין את הקדנציה הראשונה (שלום עם מצרים, שיקום השכונות) ולשכוח את השניה (מלחמת לבנון, היפראינפלציה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהמשך הפתיל יש פירוט - תגובה 549430 . לרבין גם היה סגנון אחר המעלה געגועים כיום - תגובה 592145 . גם בקדנציה הראשונה שלו בגין היה ראש ממשלה גרוע. את השלום עם מצריים כמעט פיספס, את הכלכלה הרס ושיקום השכונות היה קוסמטי בלבד. הוא ידע להסית את תושבי השכונות כנגד "מקפחיהם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"גם אנחנו היינו מעדיפים וגו"' - זה כולל אותך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם. אבל אני יודע להבדיל בין האידיאלי לריאלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה דעתו של היסטוריון, ואף כזה שקשה לחשוד בפטריוטיות שלו, על העניין הנ"ל. רק כדיעה נוספת כמובן, לא כתימוכין במסמרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דעתו של בני מוריס ידועה כבר שנים מאז הפך לפטריוט (במובן הסמואל ג'ונסוני של המילה), נהיה לתועמלן של ברק והטיף לטרנספר. ל"חוזרים בתשובה" מסוגו טבעית ואופיינית האמירה שאי אפשר לחדש את התהליך המדיני בגלל הלאומנות הערבית תוך כדי התעלמות (או הכחשה) של מעשינו אנו ותהליכים כיוזמת השלום הערבית [ויקיפדיה] שישראל הרשמית לא הגיבה לה, דבר הגובל בפשע ובטימטום כפי ששמעתי היום את עקיבא אלדר אומר ברדיו מכיוון שהאלטרנטיבה היא בחירה בין מדינת אפרטהייד או מדינה לא יהודית. את התקליט החורק והשבור של "אין עם מי לדבר" ו"אין על מה לדבר" שמענו כבר מ1967 והוא זה שהביא אותנו עד הלום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למצער בסדקים והחריצים של אותו תקליט שבור נפלו בשנים הללו הסכם השלום עם מצרים, עם ירדן, הכנסת אש''ף לשטחים, הסכמי אוסלו, והנסיגה מעזה. איזה מזל שזה לא היה בפורמט דיגיטלי, התקליט הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מה תוכן הדימוי שהבאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי אבנרי מבקר את סיפרו של בני מוריס. הכשלים שהוא חושף בו רלבנטים גם לתגובות של איילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת, דווקא די משעשע, כי התגובה שלו חולה בכל החוליים שהוא מציין בעצמו.למשל, בפסקה אחרי "כאשר מצטטים את הנאומים ומתעלמים מהמעשים, נוצרת תמונה הפוכה מהאמת", מה הוא עושה? מצטט, ומתעלם מהמעשים (הצעתו של בן גוריון מוכיחה מה התנועה הציונית עשתה יותר מאשר דחייתה בידי הממשלה...), שלא לדבר על מוכנותו לתת לפלסטינים את הבונוס של "כשאתה עושה מעשה מתון, כדאי לך להשמיע נאום לוחמני, כדי לפייס את הקיצונים", אבל - ושוב, פסקה אחר כך - לא לתת אותו ליהודים. או למשל, העיוותים ההיסטוריים. אמת, לאורך הדורות היה פחות גרוע ליהודים בממוצע תחת שלטון מוסלמי, עד לתקופה המודרנית. אבל מעשי טבח היו גם היו, ולהציג את הג'יזיה כ"אמנם בארצות המוסלמיות שילמו היהודים והנוצרים מס מיוחד, אך תמורתו היו משוחררים משירות צבאי" זה לא רק שקר, אלא גם זלזול באינטליגנציה של הקוראים. שלא לדבר על התעלמותו ממעשי טבח קדם-ציוניים, מטבח גרנדה דרך גירוש מוזע וטבח מרקש של 1880 נמשיך עם ה'פרובוקציה' של 1929, שהוא בחכמתו נמנע מלפרט אותה (או להזכיר את אמירתו של חאג' אמין, בטרם המאורעות, כי "כל ההורג את היהודי - מובטח לו מקום בעולם הבא" (אולי האמירה נועדה להסתיר מעשה מתון...): כמה חברי בית"ר שבאו לכותל עם דגל וקראו סיסמאות בגנות הממשלה, כגון "הכתל כתלנו, בוז לממשלה". זו בערך כמו הפרובוקציה בפאז בתקופת הסולטאן סולימן, בתחילת המאה ה-19: ליהודי פאז הותר על ידי הסולטאן לנעול נעליים. אז בתגובה החלו מעשי רצח ספונטניים (חצי מאה מאוחר יותר, בין 1864-1880, רשמה כי"ח 307 מקרי רצח 'לא מפוענחים' של יהודים בפאז). אפשר להמשיך עד לזרא, אבל בסופו של דבר הנקודה איננה שאורי אבנרי מבין בהיסטוריה פחות מבני מוריס בפוליטיקה (וכן, פה ושם אורי אבנרי עלה על איזה כשל אצל מוריס. יש לו כמה, והוא באמת יודע ערבית בערך כמו גדעון לוי), אלא שאורי אבנרי אומר כבר בהתחלה שהמטרה שלו מאוד פשוטה: הצבעה על הסכנה ותיוג מוריס כימני, לפיכך מישהו שלא צריך להקשיב לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא שבני מוריס כתב ספר מקיף שבו הוא מחויב להביא את כל הנתונים גם אם הוא יגיע לאותה מסקנה לבסוף (ומכיוון שלא עשה זאת הוא חוטא בחוסר יושר אקדמי ואינטלקטואלי) ואילו אורי אבנרי כמבקר הספר רשאי להביא דוגמאות המוכיחות את טענתו ללא צורך של איזון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש שני כשלים בדבריך: 1. כשאתה מפנה השכם והערב לזנד ו'החשבון הלאומי' שאינם מקיפים יותר ממוריס את הסוגיה שהם מטפלים בה, נראה שיש לך קריטריון כפול לגבי מידת היושר שאנשים מחוייבים אליך. 2. לאור זה שאבנרי מתעלם בגסות מכמה מהדברים שמוריס מביא (למשל, ההצעה הסופית של ברק, אבל ממש לא רק), ולאור העובדה שהוא משקר במצח נחושה (או בור גמור היסטורית), זה לא 'דוגמאות המוכיחות את טענתו ללא צורך של איזון'. זה סילוף כדי להוכיח את טענתו. משל למה הדבר דומה? שאני אטען, כמבקר אתרים כמובן, שמישהו כתב 'יש להרוג את כל הימנים לחסל את הערבים'. אני רק אתעלם מדבר קטן אחד: הוא כתב את כל המילים האלה, אבל לא ביחד. למשל "יש גדולה ביצירתו המוזיקלית", "מנסה להרוג את הדמוקרטיה", "כל הימנים מצביעים ליכוד וצפונה", "לחסל את המנהג הרע הזה", "את הערבים יש לשלב בחברה". אז כן, כל המילים כתובות. אבל לצרף אותן למשפט, זה לא 'ללא צורך של איזון', זה שקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. קראת אותם? הם מאוד מקיפים. 2. כמבקר הספר אבנרי לא חייב לחזור על תוכנו אלא לציין את הבעיתיות שבו. איפה בדיוק הוא שיקר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כן. הפגמים בשניהם נידונו כבר באריכות (וגם בקצרה: http://www.haaretz.co.il/literature/1.1327315 או http://heb.rslissak.com/archives/153). 2. כבר ציינתי. למשל בתיאור שלו את ארצות האסלאם שהוא כוזב עד כדי שקר, וקרא שוב מה שהערתי עליו. כשהוא מעוות את המציאות, מעלה טענה שכדי להוכיח אותה צריך להתעלם מהמציאות, או סתם טוען טענה ולא נותן להיסטוריה לבלבל אותו - יהיו שיקראו לזה מעשה אינטלקטואלי אמיץ, אני חושב שזה שקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. ישראל ברטל מעלה טיעונים בעלי טעם. שאול ברטל לעומת זאת, כשהוא לא עוסק בתעמולה הפלסטינית הנשענת על סיפרו של זנד, מסתמך על ספר שהפיסקה המצוטטת בו היא בדיוק מה שזנד ועברון יוצאים כנגדו ואף מקעקעים אותו בספריהם - הנראטיב הלינארי של עם שהוגלה מארצו, סבל והושפל אך זכה לחזור אליה. זוהי לא היסטוריה. זה מיתולוגיה. 2. אבנרי שלל את הקביעה של מוריס שהאיסלאם תמיד היה רצחני ועוין ליהודים. לשם כך הוא לא צריך להביא את כל העובדות הנוגעות ליהודים בתפוצות האיסלאם, רק להראות שהקביעה הזו לא נכונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. למה לשאול ברטל אסור להסתמך על ספר שנכתב אחרי1 ספרו של זנד, ואולי אף כתגובה - מלומדת או שלא - אליו? בגלל שזנד טוען ההיפך? ואולי הוא צודק (יוצא, מקעקע וכו' לשיטתך) והם טועים? זה שאתה כותב את מסקנותיהם של זנד ועברון במשפטים קצרים לא הופך אותן לעובדות. נראה שיש כאן וויכוח - היסטורי, פוליטי, וגם אידאולוגי כנראה, עם דעות וראיות לכאן או לכאן. להכריז על אחד הצדדים כקובע העובדות - "זוהי לא היסטוריה.", כאילו אמרת "מהירות האור היא קבועה", זו הטעיה. למצער, זוהי דעתך, הלגיטימית. 1 את זה בדקתי, אבל את הספר לא קראתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתחיל בשם הספר - גלותו וגאולתו של העם היהודי. זה שם של אפוס הומרי, לא של מחקר היסטורי. עכשיו נסתכל על הקטע המצוטט: "זהו סיפורו של עם אשר נתן לעולם את המונותיאיזם, אך יחד עם זאת נרדף על ידי תולדותיו: הנצרות והאסלאם; זהו העם היחיד בעולם שכוחות-על קמו עליו להשמידו: החל בעמלק והמן, עבור בגלי אנטישמיות ואינקוויזיציה חוצי גבולות, וכלה בתנועות טוטליטריות כמו הנאציזם והקומוניזם והוא שרד." אם אכן העם היהודי רק היה נרדף בכל תולדותיו הוא לא היה שורד. ההיסטוריה של יחסי יהודים-גויים היא הרבה יותר מורכבת. "בכל אותה עת נמשכה מלאכת היצירה של המורשת היהודית, כשהיא מועברת ממרכז רוחני אחד, גם לאחר שנהרס, למשנהו, כמעין מרוץ שליחים המעביר את מקל היצירה היהודית ומבטיח את קיומה ואת המשך התפתחותה." ההיסטוריה היהודית היא היסטוריה של קהילות יהודיות שקמו במקומות מושביהן כתוצאה מנסיבות היסטוריות ולא למען העברת מקל שליחים מקהילה אחת למשניה. "זהו אפוא תיאור המעיין, הדתי והכללי, שממנו שאבו אבות האומה וחלוציה את הכוח ואת היכולת להתמודד, נגד כל הסיכויים, כדי להקים מחדש את המדינה היהודית, לגונן עליה ולהבטיח את בניינה כמדינה מודרנית ומשגשגת." בנושא זה כבר עסקתי לא מעט. התפתחות הלאומיות היהודית כרוכה בתנאים היסטורים מסוימים התלויים במקום מסוים ולא כתוצאה מהשתלשלות לינארית של ההיסטוריה היהודית. כל הפיסקה הזאת כתובה ברטוריקה הרואית היאה כאמור למחברים כהומרוס או טולקין, לא להיסטוריון רציני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מה שזנד עושה אפילו איננה מיתולוגיה. אבל נעזוב את זה רגע, 2. רק שמוריס לא טען את מה שאתה או אבנרי שמים בפיו: הוא טען, וזה בהחלט נכון, שחיי היהודים בארצות האסלאם, עוד קודם לציונות, היו רחוקים מגן-העדן שדוברים פלשתיניים או פרו-פלשתיניים נוטים להמציא, ושמעשי פרעות, טבח, והמרת דת בכפיה בהחלט התקיימו לאורך הדורות, ולא בהיקף מבוטל. כך שאבנרי לא הראה שום דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין כח ותהיה זו גם טחינת מים לבקר אחד לאחד את טיעוניו השגויים והחד צדדיים של אבנרי. אביא רק דוגמא מייצגת: "כאשר ויתר ערפאת באוסלו על 78% של פלסטין ההיסטורית...". לא, עראפת לא ויתר על כלום, כי: א. אין דבר כזה פלסטין ההיסטורית. ב. מאחר שערפאת חתם על אוסלו, שהיה הסכם ביניים - אבל לא היה מוכן לחתום על קמפ דייויד, ששם היה באמת צריך לוותר על זכות השיבה ולהכיר בסיום הסכסוך, עם מדינת ישראל כמדינה שכנה - אזי דה פקטו ערפאת לא ויתר על כלום. לצורך משא ומתן זה מקובל להציג דרישות קדם מופרכות, כאילו "100% מפלסטין ההיסטורית" שייכת לערבים שגרו ממזרח לירדן בשנתיים שלפני 481, ואז לסגת מהן. אבל להתייחס לכך לאחר מכן כוויתור אמיתי מראה יותר על הכותב מאשר על העובדות. בדיוק בעודה מידה החמאס היום, למשל, מצהיר מעל כל גלי האתר שהוא לא מוכן לוותר על אף שעל, אבל את אורי אבנרי זה לא משכנע. מצד שני, מישהו מאיתנו מאמין שניתן לשכנע את אורי אבנרי במשהו שרחוק סנטימטר ימינה מעמדותיו הנושנות, שעשרות שנות היסטוריה, תהליכים ושינויים לא הצליחו? תהייה אחרונה היא באשר למתודות המחקר ומהימנותו של בני מוריס - אלו היו מבריקות וללא דופי כאשר תמכו בעבר בעמדתו של אבנרי, אבל כשהן נגדו - השיטות, וכמובן האיש עצמו הפכו את עורן לחלוטין. לאור זה הייתי מראש מטיל בספק את יכולתו של אבנרי בביקורת היסטורית אובייקטיבית. את ביקורתו הסובייקטיבית יכולנו כולנו לנחש לבד, ללא צורך במאמר ארוך ומפורט. 1 הגדרת האו"ם החד-פעמית והמגוחכת למיהו פליט פלסטיני |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הויתור העקרוני של עראפת על רובה של ארץ ישראל הוא מה שאיפשר את אוסלו. לאן זה התגלגל אחר כך ומדוע זה לא מומש זה עניין אחר. אם בני מוריס לא מזכיר את העובדה הזו בסיפרו, הרי שהוא נוהג בחוסר יושר וחיבורו הוא יותר בגדר פמפלט פולמי-אפולוגוטי מאשר מחקר היסטורי. גם אם אורי אבנרי הוא בעל הטייה פוליטית משלו הרי שהדברים שהוא מצביע עליהם אינם בלתי נכונים בשל כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באותה מידה נתניהו וויתר מבחינה עקרונית על הכיבוש בנאום בר אילן. אני מניח שזה לא מספק אותך. ועל הויתור הזמני לצרכי משא ומתן של ערפאת כבר נטחנו כל כך הרבה מילים, שלא נשאר פירור. ומז זאת אומרת בני מוריס לא מזכיר, הרי שורה לפני כותב אבנרי: "הכרת יאסר ערפאת במדינת ישראל בספטמבר 1993 היתה, לטענת מוריס, שקרית.". אוי, אז כנראה שמוריס כן כותב על הויתורים של ערפאת. רק לא מפרש אותם כמו שאורי אבנרי אוהב. האם לאור המידע הזה אפשר לקחת בחזרה את טענת ה"פמפלט פולמי-אפולוגוטי1"? 1 מושג נהדר כשלעצמו, מתגלגל היטב על הלשון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בני מוריס עונה לביקורתו של אורי אבנרי. הכשלים שהוא חושף בו רלבנטים גם לתגובות של איילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרופ' משה מעוז מגיב לדברי מוריס: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרך הקישור לבלוג של כותב המאמר האחרון באייל הגעתי גם לזה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד הטיעונים המרכזיים בקישור הזה, "הקונספירטיביות המעגלית", הוא שבני מוריס מתעקש להתעלם מהצהרותיו המתונות של עבאס ולפתור אותם כלא רלוונטיות. כמובן שטיעון זה ניתן בקלות להכיל על שני הצדדים, ובהקשר זה, ראיתי היום מאמר מעניין מאד בהארץ, מאת כותב פלסטיני המביע גם הוא את דעתו על הצהרותיו של אבו-מאזן: עבאס נמאסת המאמר נשמע כאילו נלקח ממשנתו של מוריס, אבל לא כך הוא. מתאבן משם: "הצהרותיו של עבאס, שהן חצייה של כל הקווים האדומים, מחייבות את בני העם הערבי הפלסטיני לקום ולעשות מעשה." "על הישראלים לדעת וגם להפנים, כי עבאס הוא לכל היותר "ראש המועצה המקומית של המוקטעה הכבושה", דבריו אינם מייצגים את הלוך הרוח בקרב הפלסטינים בגדה, ברצועה, ובתוך מה שקרוי הקו הירוק, וכמובן גם לא את ששת מיליון הפליטים. לכן, מיסטר עבאס, אנא אל תדבר בשמנו. אנחנו מתביישים בך ובעמדותיך. אם יש בך עדיין זיקה כלשהי לעם הפלסטיני, אזור עוז, התפטר והודע על פירוק הרשות, קבלן המשנה של הכיבוש הישראלי. תן לעם להיאבק בדרכים שהוא יבחר כדי להשיג את זכויותיו, המעוגנות בהחלטות האו"ם. גם אם לך לא נמאס, העם מאס בך. קום ולך, די לבושות." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועדיין הדברים של מוריס אינם קשורים לספרים שכתב. גם זוהיר אנדריאס נדרש לפרט מה הוא מתכוון בזכות השיבה, האם אנדריאס טוען ש-6 מיליון פליטים צריכים לחזור לתוך הקו הירוק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מה שמובן מדבריו. הרי אם היה חושב שהפליטים אמורים לחזור רק למדינה הפלסטינית שתקום על סמך גבולות 67', לא היתה לו שום סיבה לצאת נגד עבאס. כמובן, לא "צריכים" אלא "יכולים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלא לדבר על כך שאין ''הקו הירוק'' אלא רק ''מה שקרוי הקו הירוק''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שהתכוונתי הוא שיש שני בני מוריס. אחד שכתב מספר מחקרים מעולים והשני שהביע דעות הקשורות לתפיסת עולם ולעוד דברים. בדעות שהביע הוא אינו שונה ממך, ממני ומכל אחד אחר.אים שום קשר למלומד בני מוריס ולמביע הדעות בני מוריס. וזה אינו מתייחס רק לבני מוריס אלא לכל המלומדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
.. ובכלל זה בלשנים ידועי-שם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. אתה מתכוון לנועם חומסקי. השאלה שלך מתכוונת לרמוז שההערכה שלי לספריו הלא בלשניים של חומסקי נובעת מההערכה לעבודתו הבלשנית? ממש אין קשר. בני מוריס מופיע כמומחה לסכסוך הישראלי פלסטיני, לבעיית הפליטים, למלחמות הגבול של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. ככזה הוא ממשיך לכיוון הקביעה שהיה חובה לגרש את הפלסטינאים וכד'. מה זה שייך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי אין יושרה עכשיו? הרי קראת שמוריס מתנגד להתנחלויות וחושב שצריך לחסל אותן, ושהוא בעד שתי מדינות לשני עמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש. כל מה שכתבת עם תוספת המילה ''אבל'' ופירוט אחריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיים כל מה שמוריס כתב ושהוא מתנגד להתנחלויות, אבל הוא אינו סומך על הערבים כי הם רק רוצים להשמיד אותנו וכל דיבורי השלום והמוכנות למו''מ ולהגיע להסדר אינם אמיתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומראה שהם מעולם לא באמת הכירו שליהודים יש זכות להגדרה עצמית ולמדינה. ומעולם לא הסכימו לוותר על זכות השיבה. מה הקשר לשמאל וימין? האם בידך יש נתונים אחרים? שעראפת לא נאם במיסגד ביוהנסבורג, ודיבר על השמדת ישראל? שאבו מאזן כן להכיר במדינת ישראל כמדינת היהודים, שהוא לא הכחיש כל ויתור על זכות השיבה? מוריס בעד שתי מדינות. הפלשתינאים לא. יש עם זה בעיה. אבל לא מוריס הוא הבעיה. (לא שמוריס כשלעצמו חשוב בכלל, אבל אתה מתנהג כמו אחד שרוצה להרוג את השליח, רק כי הוא מביא לו ידיעות שלא מוצאות חן בעיניו). צדק מי שהעיר לך, כשאפשר היה לפרש את מוריס כמשרת את הנארטיב הפלסטינאי, (היהודים גירשו ערבים מבתיהם) לא היתה לך בעיה איתו, אז המסמכים שהביא לא נראו לך מופרכים. עכשיו כשהוא מוכיח שהערבים לא מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל. יש לך בעיה עם זה. וכן יש לך בעיה איתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על מה אתה מדבר? על מה מבוסס המשפט האחרון שלך ? מוריס כתב ספר על היווצרות בעיית הפליטים- ספר כתוב ומבוסס היטב. מה שאתה מכנה "עכשיו כשהוא מוכיח שהערבים לא מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל." הם מאמרי דיעה ולא מחקרים. הוא טוען שהערבים אינם מוכנים לקבל את ישראל. האם הוא מוכיח? לדעתי-לא. לכן הטענה שלך כלפי אין לה על מה לסמוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשתדל לקרוא. אני מקווה שכל מה שהוא כותב עכשיו הוא התנצלות על המחקרים הקודמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה נוח. אני מבין שלשיטתך כשבני מוריס כותב ספר שעמדותיו ותימוכיו מצדדות בצד אחד, הוא חוקר דגול, וכשהוא כותב ספר - לא סתם מתראיין ברדיו - שעמדותיו ותימוכיו מצדדות בצד אחר, אז הוא מביע דעות חסר חשיבות. מעניין עם על הספר הראשון חתום ''בני מוריס, היסטוריון'' ועל השני ''בני מוריס, קשקשן'', בכדי שנבחין מראש בהבדל. לו היה בני מוריס החוקר עוסק בפיסיקה, הייתי מסכים לקו ההפרדה שאתה מצייר. מאחר שהוא עוסק בהיסטוריה, נראה לי שקו כזה הוא הרבה יותר דימיוני. אלא כמובן אם תטען שאין שום קשר בין עמדותיו של אדם לנתונים ההיסטוריים שהוא או אחרים טרחו לאסוף. זה דווקא יכול להסביר לא מעט אנשים ודיעותיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי עדיין את הספר החדש שלו. גם לא קראתי לו קשקשן; אתה מדביק לי הסגנון שלך. הספרים על בעיית הפליטים ומלחמות הגבול של מדינת ישראל, הם מחקרים מושקעים ומתועדים היטב. הביקורת שנמתחה עליהם לא הצליחה לערער אותם (בני מוריס אינו יודע ערבית וכד'). ההתבטאויות של בני מוריס העלו טענות שגירוש הפליטים היה מהלך שהיתה לנו הזכות והצידוק לעשות אותו. לכן דבריך לחלוטין לא רלוונטיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי את המעבר הלוגי בין המשפט הלפני האחרון שלך לאחרון. ז''א לא הבנתי את ההיקש, ולמה האחרון נובע מהמשפט שקודם לו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |