 |
נחום ברנע מספר במדורו שב1976 רבין התארח אצל המגבית היהודית:
"רבין חיכה לתורו לנאום בסוויטה שהוקצתה לו במלון. באולם למטה התקיימה התרמה. נואם מטעם המגבית, יורד מישראל, דיבר בלהט על מצוקותיה של ישראל ועל הממשל האמריקאי - במקרה זה הממשלים של ניקסון ופורד ומזכיר המדינה קיסינג'ר - שעומד מנגד, כפי שעמד מנגד בשואה. במהלך הנאום קמו יהודים והודיעו כמה דולרים הם מתחייבים לתרום השנה. הקהל קם ומחא כפיים. כגודל הסכום אורך מחיאות הכפיים. מרגע לרגע נראתה ישראל אומללה יותר והמגבית מאושרת יותר. רבין קיבל דיווחים על הנאום בחדרו. הוא רתח. בנאומו פירק בחמת זעם את כל טיעוני הנואם הקודם. ישראל לא מסכנה והממשל לא מקפח אותה. זה היה אחד הנאומים הטובים ביותר ששמעתי מפי רבין, נאום שיוצא מהבטן ונכנס אל הלב. יהודי המגבית נדהמו. הם התרגלו לישראל אחרת."
ולעומת זאת:
"ב1977 נסע מנחם בגין לביקור ראשון בארצות-הברית כראש ממשלה. המגבית אירגנה לו מופע באולם הנשפים של מלון וולדורף אסטוריה בניו-יורק. האורחים, ששילמו 500 דולר תמורת צלחת, קיבלו תמורה מלאה לכספם: בגין נשא נאום ארוך, טבול בדם ודמעות, על השואה שהיתה והשואה שתהיה. דבור'לה ושרה'לה שהלכו אל המשרפות באושוויץ, ודבור'לה ושרה'לה שילכו לאושוויץ שמכינים להם אויבי ישראל. מקצת האורחים בכו. דמעותיהם נפלו אל תוך קערות מרק העוף, אל שרידי הקניידאלעך. אחרים המשיכו לאכול את רבע העוף שלהם, מצקצקים בקול. בגין היה אחד משלהם.
במארס 2012 הוזמן ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לשאת את נאומו בוועידה השנתית של הלובי היהודי במרכז הכנסים בוושינגטון. נאומו הופסק 49 פעמים במחיאות כפיים, הרבה יותר מאובמה, הרבה יותר מפרס. המוטיב המרכזי היה השואה.
בשיא נאומו נופף נתניהו בתצלומים של שני מברקים מ1944: מברק של הקונגרס היהודי העולמי, שביקש ממשרד המלחמה האמריקאי להפציץ את אושוויץ, ותשובת משרד המלחמה האמריקאי, שדוחה את הבקשה בנימוקי קש. "המצב היום שונה", העיר נתניהו, אבל כולם הבינו שהשוני הוא רק מהשפה ולחוץ, נואם לא מביא מכתבים מלפני 70 שנה רק כדי לומר שהם לא רלוונטים. המסר עבר, חזק וברור: איראן היא גרמניה הנאצית, בושהאר היא אושוויץ, ישראל בדרך לשואה, והממשל האמריקאי ממשיך לעמוד מנגד.
שומעיו קמו והריעו. כל נאום על ישראל המסכנה, האבודה, המותקפת, מזכיר להם ששפר גורלם: אבותיהם היגרו למקום הנכון. שם, במזרח התיכון, פחד אלוהים, אושוויץ אורבת מעבר לפינה: כאן, באמריקה, אפשר לחיות לבטח. הם שבו והריעו לנתניהו: הוא היה אחד משלהם."
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש