עם פרוץ "אינתיפאדת אל־אקצה" אימצתי לי תחביב חדש: כשמתפרסמת ידיעה חשובה, מדינית או ביטחונית, אני גולש לאחדים מאתרי החדשות הגדולים בעולם ובהם "סוכנות רויטרס", "הניו יורק טיימס", "בי.בי.סי." ועוד, ובוחן עד כמה הדיווח שלהם על האירוע מוטה לרעת ישראל ולטובת הפלסטינים כפי שמכתיבה התפיסה הליברלית השלטת בעיתונות המערב. אני בודק אלו פרטים הושמטו, אלו הודגשו, כמה קצר או ארוך הזיכרון ההיסטורי של הכתב (לרוב קצר מאוד), אני בודק את מידת התחכום הרטורי וכו'. היות שכמעט תמיד משחירים במידה כזו או אחרת את פניה של ישראל, התחביב המזוכיסטי הזה בלתי נדלה, וגם כשמתברר שהדיווח על האירוע מאוזן אני לא ממש מתאכזב, שכן תמיד אני יכול לשאול את עצמי בטון ספקני, "מה יום מיומיים? איזו מזימה או אינטרס עומדים מאחורי האיזון המוזר הזה?"
בנוסף לרטוריקת ההכפשה המחושבת אני מוצא מפעם לפעם שגיאות עובדתיות בדיווחים ותוהה האם הדבר נובע מרשלנות גרידא או שגם הטעות אינה תמימה לגמרי, שכן, לרוב, גם השגיאות העובדתיות משחקות לרעת ישראל. השבוע (6.7.03) מצאתי טעות גסה בכתבה בעיתון שמתגאה מזה שנים רבות בהיצמדות לעובדות, "הניו יורק טיימס".
הכתבה, שהופיעה בראש המהדורה המקוונת של העיתון, עסקה בהסכמת ממשלת ישראל לשחרר מקצת האסירים הפלסטינים. היא נראתה מאוזנת למדי ותיארה צעדים שונים שנקטו בימים האחרונים הישראלים והפלסטינים להרגעת הסכסוך במסגרת "מפת הדרכים". הכתב, גרג מאייר, הדגיש כי הפלסטינים תובעים את שחרור כל האסירים, וכי בכירים ברשות מסבירים שהפסקת האש עלולה להתמוטט אם ישראל תתעקש לא לשחררם. כל זה טוב ויפה, תיאור אובייקטיבי למדי של המצב, אך בפסקת הסיום נכתב כך: "שחרור האסירים הפלסטינים הוא רק אחת מהדרישות הרבות המוטלות על שני הצדדים במסגרת תכנית השלום למזה"ת, הקרויה 'מפת הדרכים'." מה הרושם שעלול להיווצר אצל הקורא האמריקני למקרא הפסקה הזאת? סוף־סוף נרגעו הרוחות במזה"ת הודות להתחלת יישום "מפת הדרכים", אולם הרגיעה עומדת בסכנה כי ממשלת ישראל, שהעבירה היום בקושי רב החלטה על שחרור מקצת האסירים, אינה נענית לתביעה הפלסטינית במלואה, למרות שזאת אחת הדרישות שישראל מחויבת להן במסגרת "מפת הדרכים".
אולם, ידוע כמעט לכול מי שמצוי קצת בענייני המזה"ת, ש"מפת הדרכים" אינה מתייחסת, ולו במילה אחת, לסוגיית שחרור האסירים. בין אם זאת טעות רשלנית מצידו של הכתב, גרג מאייר, ובין אם זאת הטעיה מכוונת, ברור שמדובר בשגיאה גסה. הדבר הרעים אותי, וברגע הראשון שקלתי לשלוח דואל לני"ט ולהעמיד את העיתון על טעותו. אך עד מהרה נמלכתי בדעתי, שכן מניסיון קודם תיארתי לעצמי שבמקרה הטוב אקבל תשובה רק בעוד כמה ימים, אחרי שהנזק התדמיתי כבר ייגרם, וגם סביר להניח כי הני"ט לא יטרח להתנצל בשום מקום על טעותו. מצד שני, הרגשתי שאיני יכול לעבור על כך לסדר היום ולכן שלחתי דואל בעניין זה לבלוגר אמריקני בשם צ'רלס, בעל אתר הנושא את השם "פוטבולים ירוקים קטנים" (Little Green Footballs).
למי שעדיין אינו יודע, בלוג הוא שם מקוצר ל"web log", כלומר, "יומן רשת". יש מאות אלפי בלוגים ברשת בנושאים שונים והם מתרבים בקצב מדהים מדי יום. יכולה אפוא להישאל השאלה מה התועלת במשלוח הודעת דואל לאתר בעל שם מגוחך שכזה חוץ מהצורך לשחרר קיטור? כמה קוראים יש לו בכלל? ובכן, נדרש כאן הסבר קצר: "פוטבולים ירוקים קטנים" מזוהה עם חוג הבלוגים המכונה לעתים "warbloggers". זו תת־קבוצה של עולם הבלוגים שהתפתחה באופן מואץ אחרי הפיגוע במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר. הפרופיל של וורבלוגר אופייני הוא זה: בעל מודעות פוליטית גבוהה בנושאי פנים וחוץ; נוטה לאהוד את הרפובליקנים ואת ממשל בוש; מצדד בהפעלת יד חזקה נגד הטרור האסלאמי; אוהד ישראל; תומך במלחמה בעיראק; לוחם בדעות של האליטה הליברלית האמריקנית (השמאל האמריקני); בז ל"אירופה הישנה" ובפרט לצרפתים.
אתר של וורבלוגר פופולארי כמו הפרופ' למשפטים גלן ריינולדס, בעל הבלוג Instapundit, זוכה לכ-35,000 ביקורים ביום בממוצע, ובימים שבהם מתפרסמות ידיעות חדשותיות מרעישות מזנק מספר הביקורים באתר ויכול להגיע גם לכ-150,000. אולם בכך לא מסתיימת השפעתו. בלוגרים נוהגים לצטט זה את זה ולקשר זה אל זה - מכאן המונח "חוג הבלוגים" (Blogsphere) - וכך ידיעה שמפרסם ריינולדס מקבלת על פי רוב הד באתרים רבים נוספים. לעתים, ידיעות שנדחקות לשוליים על־ידי גופי התקשורת הממוסדים, אך מוצאות אוזן קשבת אצל הבלוגרים, יכולות להתפשט כאש בשדה קוצים ב"חוג הבלוגים" ומאות אלפי אנשים ברחבי העולם יחשפו אליהן. אציין רק עוד כמה בלוגים פופולאריים מתוך האפשרויות הרבות הקיימות: אנדרו סאליבן, דן בסט, מיקי קאוס (הבלוג שלו מתפרסם באתר "Slate") וגם "פוטבולים ירוקים קטנים".
הבלוגרים עוקבים אחר החדשות ומגיבים במהירות על כל אירוע פוליטי, חברתי וביטחוני. הם נוהגים לצטט קטעי חדשות או כתבות שהתפרסמו באחד העיתונים המקוונים ומחווים את דעתם על הנושא, כל אחד על־פי סגנונו, משיגור הערות קצרות עוקצניות ושנונות ועד למאמרים מלומדים בני מאות מילים. הם מלקטים חדשות ופכים קטנים לא רק מגופי התקשורת הגדולים אלא גם מעיתונים וכתבי עת מכל רחבי הגלובוס. כך, לדוגמא, בשעה שאני כותב שורות אלה, מפרסם צ'רלס בבלוג שלו קטע מכתבה שפורסמה בעיתון טייווני מקוון "טייפיי טיימס", העוסקת בחקירתם ובמשפטם של אנשי אל קעידה מבצעי הפיצוץ במועדון בבאלי, שבו נהרגו 202 איש. מסופר שם כי במחשב הנייד של אימאם סמודרה, החשוד כ"מוח המתכנן" של הפיגוע, התגלו תצלומים של קורבנות הפיצוץ, מידע על כרטיסי אשראי גנובים ותמונות פורנוגראפיות של נשים לבנות. סגנונו של צ'רלס לקוני, מושחז ולעיתים בוטה, והוא מסכם את דעתו על הידיעה כך: "כשמסירים את המסווה מעל כל הדיבורים הגבוהים והרהב האסלאמי, מתברר שלוחמי קודש אצילים אלה אינם אלא מאוננים עלובי־נפש, שונאי־עצמם."
הטרוריסטים האסלאמיים עומדים בראש רשימת החיסול המילולי הממוקד של הוורבלוגרים אך מיד אחריהם ברשימה ניצבת העיתונות הליברלית האמריקנית, ובראשה "הניו יורק טיימס". הבלוגרים מכרסמים ביוקרת הני"ט וכתביו כנחיל טרמיטים רעבים, הם חושפים הטיות וטעויות, ואת טענותיהם הם מוכיחים באותות ובמופתים, ובאינספור קישורים והפניות למידע ברשת. בנוסף לבלוגרים עוסקים במלאכת קודש זו גם אתרים שכל ייעודם הוא מעקב ביקורתי צמוד אחר גופי תקשורת רבי־השפעה ובהם "TimesWatch", "BBC Watch" ואחרים.
בתחילת יוני השנה, זכו הוורבלוגרים לעדנה. שנוא נפשם, האוול ריינס, העורך הראשי של "הניו יורק טיימס", העורך החשוב ביותר בארה"ב, ה"קאפו די טוטי קאפו" כלשונם, התפטר מתפקידו ועמו ג'ראלד בויד, העורך בפועל של העיתון. הדבר קרה שלושה שבועות אחרי התפוצצות "פרשת ג'ייסון בלייר", כתב העיתון שבמשך יותר משנתיים פברק ידיעות וראיונות. ריינס לא התפטר מיד עם פרסום הפרשה. הני"ט פרסם כתבת ענק ובה הכה על חטא והודיע כי הפרשה תיחקר עד תום והלקחים יופקו. העיתונים הגדולים האחרים אמנם סיקרו את הסיפור בהרחבה, אך אחרי זמן־מה, כרגיל, עברו לסיפור החם הבא. הבלוגרים, לעומת זאת, לא הרפו מהנושא וחשפו עוד ועוד פרטים על מערכות יחסים בעיותיות בני"ט, בין השאר בעזרת הדלפת דואלים של חברי מערכת העיתון שהגיעו לידיהם. אחרי ההתפטרות התפרסמו כתבות בעיתונים כמו "הלוס אנג'לס טיימס" ו"וול סטריט ג'ורנאל" שתיארו כיצד הלחץ הבלתי פוסק של הבלוגרים הוא שדחף את הסיפור שוב ושוב לכותרות והביא לבסוף להתפטרותו של ריינס (ראו גם כתבה ב"נענע": "האינטרנט הרג את עורך העיתון").
הבלוגרים הגדולים כמו אנדרו סאליבן וגלן ריינולדס הודיעו בנדיבות של מנצחים שכוונתם לא הייתה, חס וחלילה, לגמד את דמותו של "הניו יורק טיימס" מתוך גחמה סתמית אלא לגרום לעיתון ש"נשבה בידי אליטה שמאלנית בהנהגתו של ליברל דרומי תאב שררה (ריינס)" לתקן את דרכיו. ריינולדס הציע לני"ט שורה של "הצעות בונות", ובין השאר תיאר כיצד יכול העיתון להיעזר בהיזון חוזר שיקבל מהבלוגרים: על הני"ט להעסיק דרך קבע אדם מבריק שיתפקד כנציב תלונות הציבור. תפקידו יהיה לבדוק באורח שוטף את ביקורתם של הבלוגרים ולוודא שכל הערה מוצדקת תזכה להתייחסות מיידית ולתקון באתר הני"ט. כמו כן, יינתן קרדיט לבלוגר שהצביע על הבעיה - "כך יוכל העיתון לגייס לעצמו צבא גדול של בודקי־עובדות, בחינם!"
כחצי שעה אחרי ששיגרתי את הדואל לצ'רלס מ"פוטבולים ירוקים קטנים" הצצתי באתר. שורו הביטו וראו, תחת הכותרת "הני"ט מציג בצורה מסולפת את מפת הדרכים" הופיעה הודעה על השגיאה שמצאתי בכתבה ב"ניו יורק טיימס". "האם מדובר בשגיאה רשלנית או בסילוף מכוון?" כתב צ'רלס, והוסיף קישורית למסמך "מפת הדרכים" כדי שקוראיו יוכלו לוודא שאכן עניין שחרור האסירים לא מוזכר שם.
ב"פוטבולים ירוקים קטנים" יש מערכת תגובות, וקוראים שונים החלו להגיב במרץ ובזעם על הסילוף בני"ט. 46 דקות בלבד אחרי שהתפרסמה הודעתו של צ'רלס, בישר אחד המגיבים שהניסוח ב"ניו יורק טיימס" שונה!
כעת נכתב שם: "שני הצדדים נדרשים לוויתורים (concessions) רבים במסגרת תכנית השלום למזה"ת הקרויה 'מפת הדרכים'." בבדיקה שערכתי למחרת מצאתי שהמילה "וויתורים" הוחלפה במילה "דרישות" (demands), אך אין זה משנה, "הניו יורק טיימס" חדל להציג שם את שחרור האסירים כדרישה מפורשת של "מפת הדרכים". (את הכתבה עם השגיאה במקור ניתן למצוא כעת באתר "הונסט ריפורטינג". הכתבה המתוקנת כאן).
בקושי שעה עברה מרגע ששלחתי את הודעת הדואל לצ'רלס ועד ששונתה הכתבה. מובן מאליו, שאין וודאות גמורה ש"הניו יורק טיימס" תיקן את עצמו בעקבות הפרסום ב"פוטבולים ירוקים קטנים", אך הסבירות שכך היה גבוהה למדי. מכל מקום, אין עיתון שיכול להתעלם מהודעה על שגיאה מעין זו מרגע שהיא מתחילה להתפשט ב"חוג הבלוגים", אם הוא לא יעצור את הדליקה בזמן, תגיע הידיעה על כך אל מאות אלפי קוראים ויותר. ואולם הדי כל סילוף ושגיאה ממשיכים להגיע אל קוראים רבים גם אם העיתון כבר תיקן את המעוות: אתר המעקב אחר הני"ט "TimesWatch" פרסם יומיים אחרי כן (8.7.03) ידיעה שכותרתה "מפת הדרכים הפרטית של גרג מאייר" ובה מסופר על הסילוף של כתב הני"ט שנתפס בידי קורא ערני (זה אני), שדיווח עליו ל"פוטבולים ירוקים קטנים".
העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, היא כלי רב חשיבות בייצוג המציאות הסובבת אותנו, אבל בשנים האחרונות, אולי יותר מאי־פעם, אפילו העיתונים המכובדים מגלים סימני הצהבה. דרושים אפוא שומרים שיפקחו עין על כלבי השמירה, והיום יש בידי הגולשים ברשת הכלים והכוח לעשות זאת.
|
קישורים
פרשת ג'ייסון בלייר - עדכון החדשות באייל הקורא
הונסט ריפורטינג - העתק הכתבה השגויה מהני"ט
הכתבה המתוקנת - מתוך הני"ט
סימני הצהבה - מתוך הבלוג של יואב קרני
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש