 |
|
אם יש משהו שדעת האדם אינה מסוגלת לתפוס, הרי שזהו האין - בעיקר אם האין מתייחס אליה עצמה. מחשבות על מה שיש אחרי, של מי שלא מאמינה שיש שם משהו.
|
|
| טור אישי • נגה אדמון • יום א', 29/6/2003, 21:15 |
|
 |
|
| האנס הולביין הבן, "ריקוד המוות" (1491) |
|
הפעם המאמר לא מבוסס על מחקרים והוכחות. הפעם המאמר מבוסס על משהו שאירי שיכור אחד אמר לי פעם. כשסיפרתי לו, לאירי השיכור, שאני אתאיסטית, הוא ענה לי שאין אתאיזם בעולם, ושלו הייתי אתאיסטית באמת, היה הפחד מהמוות מעביר אותי על דעתי. בראי השנים, אני מרכינה לעומתו את ראשי - האירי צדק. לא קשה להבין מדוע היה האדם צריך להמציא את אלוהים, ומדוע הפארא־פסיכולוגיה והאמונה בחיים שלאחר המוות פורחות. גם מבין חבריי הלא־מאמינים, קשה למצוא מישהו שיצליח לומר, חד וחלק, שלדעתו אחרי המוות לא קורה כלום - התולעים אוכלות את מה שנשאר, וזהו. אנשים מתקשים לבטא את המילים האלו, ורובם גם לא מחבבים את הנטייה שלי להכניס את התולעים לתמונה. גם האדם הכי־לא־מאמין שבנמצא, עדיין היה רוצה, באיזו פינה קטנה בלב, להאמין שמשהו נשאר אחרינו, להאמין שאנחנו כל־כך מיוחדים, עד כי נצליח להערים על כוחות הטבע.
כשאני חושבת על המוות, אני נקרעת בין שתי גישות נוגדות לחיים. האחת מהן היא הדרך בה בחרתי: אם כבר אנחנו חיים חיים כל־כך קצרים, למה לא להעביר אותם תוך עיסוק במקצוע שאני אוהבת, גם אם לשם כך אני מקדישה עשר שנים מחיי ללימודים? את שארית חיי אעביר כבן־אדם אחראי ומיושב, בעל מקצוע מכובד והכנסה קבועה, וכנראה שאחיה את החיים היאפיים היפים.
הגישה השניה זורקת אותי לסיפורים שקוראים בעיתונים במוספי סוף־השבוע, על הזוג שנודד בקרוואן או ביאכטה או ברגל ברחבי העולם כבר שלושים שנה, או על הבחור שניסה את כל סוגי הסמים הקיימים. אם החיים הם קצרים ואין אחר־כך דבר, למה לבזבז אותם במשרד או באוניברסיטה? למה לא להתפרע בלי גבולות, לאכול ולשתות ולעשן, ולהתנער מעבודה ואחריות ותכניות לטווח ארוך? בקיצור - לנהוג כמו אדם שאין לו אלוהים.
יש כאלה הטוענים שהרעיון הוא להשאיר את שמך אחריך, כאילו המוות קל יותר לעיכול כשאני יודעת ששמי ילך אחרי. אני מודה שיהיה נחמד להשאיר אחרי משהו, אבל אני באמת בספק אם למרקס, פרויד או איינשטיין היה קל יותר למות רק משום שהם ידעו שהשאירו חותם.
פסיכולוגים טוענים שהפחד מהמוות עובר בגיל הזקנה, כאשר ניתן להביט לאחור על חיים מלאי עשייה ולהתרווח ברוגע תוך ציפייה למוות. הרי אף אחד לא רוצה לחיות לנצח, במיוחד לא כאשר הגוף האנושי לא מתמודד בהצלחה עם זקנה מופלגת. והתשובה שלי: אז מה? לו הייתי יכולה, הייתי משלמת כל סכום שבעולם כדי להבטיח לי חיי נצח - ולו רק כדי שלא אצטרך להתמודד עם המחשבה על חוסר הקיום המוחלט.
הירונימוס בוש, "גיהינום" (פרט מתוך "גן התענוגות הארציים")
בעלי לא מתעייף מלהסביר לי שהפחד מהמוות הוא הפחד הכי בלתי־רציונלי שקיים, כיוון שזהו האירוע האחד בחיי שלא יצא לי לחוות, ומיד עם התרחשותו גם לא אהיה שם כדי להיות מודעת לכך שהתקיימתי אי־פעם. כן, אני יודעת. אז מה. עצם ההתמודדות עם רעיון חוסר הקיום ועם חוסר המודעות הנובעת מחוסר הקיום, הופכת את הקיום הנוכחי שלי לחסר משמעות באופן אבסולוטי, למשהו בעל משמעות כמו זו של פרח שקטפתי או תפוח בו נגסתי. התוצאה התיאורטית היא חוסר משמעות מוחלט לחיי.
אני מצטערת על שלא נולדתי למשפחה דתית, כי עכשיו כבר מאוחר - רק שטיפת־מוח אינטנסיווית תוכל לגרום לי לפתח אמונה באיזשהו גורם מטאפיזי. נדמה לי שלו הייתי אדם מאמין, היתה ההתמודדות עם המוות קלה עלי אלף מונים.
משום מה, חבריי הלא־מאמינים לא מוטרדים כהוא זה מהמוות. הם מקבלים אותו כרע הכרחי, כאירוע שאין לנו שליטה עליו, שאין טעם לדוש ולדון בו. ואני לא מבינה - איך אפשר? הרי חוסר הקיום הסופי מעיב בהכרח על הקיום הרגעי, וכיוון שחיינו סובבים סביב הקיום הרגעי, כל דבר העלול להעיב עליו משפיע ישירות על היום־יום ההווה. לא?
ואולי זו מציאות הפיגועים הישראלית ששינתה את תפיסת המוות אצל אנשים? שרירותיות הפיגוע מחזקת את תחושת השרירותיות של המוות, ויכולה להקצין את תחושת חוסר התוחלת של הקיום; אבל מה שאני רואה בארץ היא תופעה הפוכה - כדי להמשיך בחיי היום־יום, שרירותיות המוות מוכחשת ומודחקת, כך שלמעשה מישראלים היום נחסכת ההתמודדות הטריוויאלית עם רעיון המוות. ישראלי שיתעמת עם מושג המוות הרי ייתקף חרדה קיומית, לא ייצא מהבית מחשש לפיגוע, לא יעלה על אוטובוס ולא ייכנס למרכז קניות.
אז כנראה שהאירי צדק. אני חושבת שבשביל האתאיסט, המוות הוא מושג שלא נתפס על־ידי התודעה, מושג שלא ניתן באמת להתמודד איתו באופן שפוי. האם מה שמחזיק את שפיות דעתנו הוא באמת אותו שביב אמונה המבטל את קיומו של אתאיזם אמיתי? האם, כדי לעבור את הלילה, אנחנו מרשים לעצמנו - למשך שבריר שניה - להאמין בחיים שלאחר המוות? לשכוח לרגע את התולעים ואת הביולוגיה? כי אני לא. ואני תוהה איך ניתן לשמור על שפיות הדעת בהיעדרה המוחלט של אמונה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש