 |
|
 |
||
|
||||
 |
אנחנו יודעים שסופנו למות, אבל רובנו מצויידים במנגנון שגורם לנו להשאיר את הידיעה הזאת ברובד מסויים של התודעה בלי שהיא מחלחלת לרבדים אחרים. במובן מסויים ניתן לטעון שאנחנו לא באמת מאמינים שנמות. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אך אנו במידה מסוימת יודעים שלדברים יכול להיות סוף, גם אם לא מהיר ועצבני, בגלל זה תוכניות החסכון משגשגות נחיה, נמות, ואז נראה (כוורת) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסמוראים היו מכינים עצמם למוות. יושבים ועושים מדיטציה במשך שעות בה היו מדמיינים איך חיצים מפלחים את גופם חרבות משספות את קרביהם וכדורי רובה מפצפצים את עצמותיהם. הם נתנו למוות לחלחל לרבדים הכי עמוקים שרק אפשר. כי הם חשבו שרק כך יהיו לוחמים אמיתיים. כאשר הם חווים אותו שוב ושוב והפחד מהמוות מוסר. הם הכריחו עצמם להאמין שהם ימותו בקרב ואף רצו למות כי ידעו שזה מה שישפר את סיוכייהם לנצח את היריב (כמו הפילוסופיה של המוסלמים הקיצונים כיום למשל- הם שלא פוחדים למות ינצחו את אוהבי החיים הישראלים). אני בטוח שאצל רבים מאיתנו המוות מחלחל בדיוק לאן שצריך. אבל כמו אנשים שהכינו עצמם למוות מיידי ולא איבדו עצמם לדעת, כך גם בני אדם ללא הכנה מסוגלים לשמור על שפיותם בפני מוות לא מיידי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |