 |
|
 |
||
|
||||
 |
בפתיח למאמר כתוב שדעת האדם אינה מסוגלת לתפוס את האין, וחשבתי שתגעי גם בנושא האין. אז הנה שתי האגורות שלי. מקובל לחשוב ש"אין" פרושו שלילה, אי-קיום או העדר. אבל, לפעמים האין, האפסי לא מגדירים חוסר, או איזו רוח-רפאים שאיננה, אלא יש להם קיום ממשי או אפילו חומרי. אביא בקיצור את הדוגמה הבאה (לקוחה מבונגה): אפשר לומר שסוציולוגיה או ביולוגיה מתעסקות בזוגות, או בצמדים של סדרות, המורכבות מאורגניזם וסביבה, למשל בייצוג <אורגניזם, סביבה>. אם כך, הייצוג הזה כולל גם את הצמדים <אורגניזם חופשי, סביבה אפסית null>, אבל גם <אין אורגניזם, סביבה>. הצמד האחרון שמובן לנו יותר, כולל כאמור איבר שהוא אין-אורגניזם, ובו מתואר מצב בו אנחנו למשל מתרכזים בסביבה בלבד, או בסביבה נטולת אורגניזמים. אחת המסקנות היא שהאיבר האפסי איננו "הדבר הזה שהוא חלק מכל דבר", קרי "אין" במובן של העדר. האיבר הזה, האין הזה, לא דומה למשל ל"חלל ריק" במשמעות של "העדר גופים", אלא שהוא פרט ממשי וחלק ממרחב האיברים האפשריים. (אולי מתמטיקאים יוכלו להסביר את זה טוב ממני). המחשבה על האין עוררה באדם פחד איום (וזה כמובן מתקשר לאימת המוות, כביכול האין האולטימטיבי). המיסטיקה של האינות קיימת ביהדות ובנצרות, בטאואיזם ובבודהיזם, אם כי כל דת מתייחסת לזה באופן שונה. ישנן כמה רמות התייחסות לאין, החל מתורת שלילת התארים (שמבוססת על אריסטו דרך חכמי האיסלם) האומרת שמכיוון שהאל הוא מעבר לאפשרות ההבנה של המוח האנושי (סליחה, נפש האדם), הרי שהדבר היחיד שניתן לעשות זה לתאר מה הישות הזו *איננה*. זו גישה פילוסופית, שכלתנית, ושההוגה הכי מפורסם שכתב עליה הוא הרמב"ם, אבל גם אחרים, חשובים לא פחות, כתבו דברים דומים. לפי הדעה הזו, את חוכמת האל אפשר להבין רק כהעדר טיפשותו (אולי בעצם אצלו זה אותו דבר?). השלב הבא (ואני לא מדבר כרונולוגית) הוא זה בו אי אפשר לדבר על האל גם במונחים נגטיביים, משום הוא הוא עצמו. האין, איננו העדר של דבר מה אלא הוא ישות ממשית הנמצאת בעומקם של הדברים. הכל נברא מאין מקבל משמעות חדשה, וה"אין" לא מתייחס ללא-דבר אלא האין האלוהי מתאר דבר מה *גדול יותר* מכל מה שאפשר לתאר ולדמיין. זה האין סוף הקבליסטי, אותה יצירה אקס ניהילו מקבלת משמעות של יצירה מתוך משהו, מתוך האין, האין סוף, שהוא האלוהים. איך אפשר להשאר שווי נפש מול דמיון נהדר כזה (אם כי מעט משעמם בקיפאון והחזרה העצמית)? יוהאנס סקוטוס, התיאולוג הנוצרי מהמאה ה9 כתב שתהלך הבריאה שמתחיל באין, איננו אלא תהליך הבריאה העצמית של האל. דברים דומים כתבו חכמי היהדות, למשל דויד בן אברהם הלבן, מהמאה ה14, כתב שקיומו של "אין" הוא ממשי יותר מכל דבר אחר ביקום. הרעיונות היהודים האלה נמצאים כמובן כבר אצל הגנוסטיקנים הקדומים (בהם נתקלנו בסרט המאטריקס), ובסילידס מהמאה השניה טען שאלוהים גדול אפילו משמו, "זה שלא ניתן לתארו בשם איננו בל-יתואר באופן מוחלט". אם כך, ה"אין" איננו מייצג את שלילת הדברים אלא את קיומם של הדברים שלא ניתנים אפילו לשלילה. האין הזה, או האין סוף, הוא האל חסר התארים, חסר כל תכונה שבאמצעותה אנחנו יכולים לתפוס בשולי מעילו. כמו כן, האין או האפסי מייצג אפשרות כמותית שאיבר בסידרה יכול לקבל, תוך השארת משמעות לקבוצה שכוללת את האיבר הזה. לכן, לפחות לפי התאוסופיה היהודית (ולא רק), האין הוא היש המוחלט. __________ בקשר למוות אני יכול להזכיר את אימרתו של אפיקורוס "היכן שהמוות נמצא, אני איננו, והיכן שאני נמצא, המוות איננו", ומכך מתבקשת השאלה, ממה בדיוק אנחנו מפחדים? ובכן, לתפר הזה נכנסת הדת "פחד הוא האמא של הדת" כתב לוקרטיוס, ואנחנו מפחדים אולי מ"האין", במובן של העדר, של העדרנו מעולם אותו אנחנו מכירים רק כעולם שכולל אותנו. הפחד הזה יכול להיוולד רק ביצורים בעלי יכולת של הכרה עצמית (הכרה שאולי מובילה לרצחנות של האדם, שמנצל את העובדה שגם האחר מפחד). האם רגש בכלל ורגש הפחד מהמוות הוא דבר הטבוע בביולוגיה שלנו? אני לא בטוח בכך. הציבילזציה לימדה אותנו לפתח סמלים ולהטביע אותם בתודעה שלנו, מעל לגנים או כל מה שזה לא יהיה (אגב, האופרה זיגפריד של ריכארד וואגנר - חלק ממחזור הטבעת - מתארת בצורה יוצאת מהכלל אדם שלא יודע מהו רגש של פחד, וכיצד נסיונות חיים חדשים מעוררים בקרבו רגשות פחד ואהבה שלא היו קיימים מלכתחילה). אז אם יש חברות שלמדו לדכא, או בעצם לא לפתח בכלל רגשות אנושיים של אהבת ילדים - כמו המעמדות הגבוהים באנגליה הויקטוריאנית, או המעמדות הדתיים בגדה המערבית - אז אולי ברבות הימים האדם ידע איך להיפטר מהרגש הזה. ___________ לכל אלה שכתבו על תודעה וכיוב', אני מזכיר את שלושת המאמרים שלי בנושא דיון 806, דיון 826 ודיון 871, בהם כתבתי שהפנטזיות על "העתקת" מוח הן כנראה, המממ, פנטזיות. בדיון 1089 ודיון 1133 הראתי שכנראה אי אפשר לנתק ולקחת רק את קליפת המוח, כפי שהציע מגיב אחר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אולי "העתקה" מוח היא פנטזיה. אבל אם תימצא דרך1 להחליף חלקי-מוח שנפגעו או מתחילים להתנוון ב"תותבים", לא בבת אחת אלא לפי הצורך, באיזה שלב זה יפסיק להיות אותו אדם? 1 התחלות לכיוון מתוארות כאן- |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה שלב איזשהו אדם מפסיק להיות הוא עצמו? הרי הוא לא בדיוק איך שהוא היה לפני חמש דקות. במיוחד אם נקטעה לו רגל, או אם מתו לו כמה אלפי תאים במוח. משום מה, אנחנו ממשיכים להתייחס אליו כאל אותו האדם. האם זה מוצדק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע אנו מתייחסים לאדם שהיה פעם ילד ועכשיו זקן כאל אותו אדם, הרי רוב זכרונותיו, מגמותיו, רצונותיו (תאי מוחו וצורת פעילותם) שונים לגמרי? לדעתי זה משום שהוא חווה את עצמו, את אותו 'אני'. הוא יודע שמחשבותיו בהווה אינן דומות למחשבותיו הקודמות כלל, אך למרות זאת ברור לו שכל אלו התקיימו ומתקיימים בו עצמו (אותה נפש של הסובייקט) אינטואיטיבית אנו חווים את עצמנו כתודעה שקשורה לגוף ואיננה הגוף עצמו, לכן ברור שאני הוא בדיוק אותו אני שהיה לפני 15 שנה, אינני זקוק לאישור על כך ממקור אחר, גם לא מהגוף |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תאי מוחו לא שונים לגמרי, למרות שכנראה הקשרים הסינפטיים אכן שונים. אחת התיאוריות גורסת שהנוירונים המתים אינם מוחלפים בחדשים כדי שהרגשת הזהות העצמית לא תיפגע. לא יודע עד כמה זה משכנע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 155264 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תהיתי מתי נגיע לאיזור הפילוסופי של "אם יחליפו את כל קורות העץ בספינה, האם זו תהיה אותה ספינה?" לדעתי, גם אם הנוירון האחרון הוחלף במוח, נתייחס לאדם כאל אותו אחד ולו רק לשם הנוחות. התרגלתי לקרוא לו שבי 30 שנה, נמשיך כך. אחרת כל שנתיים לחכות בתור לתעודת זהות ולהחליף את השם אצל כל מספקי השירותים זה לא עסק... אבל אנחנו מקבלים די בטבעיות את הרעיון שאדם יכול להשתנות בפרקי זמן, ושצעירים הם "נמהרים" בעוד שזקנים הם "מיושבים". לגבי ה"ברור לו שכל אלה התקיימו ומתקיימים בו" - איננו חסינים מהתעלמות מתהליכים שקורים באיטיות רבה. התשובה המעשית לשאלה הפילוסופית למעלה היא: אם מחליפים את כל העצים בבת אחת, האנשים יראו בה ספינה חדשה. אם יחליפו רק קרש אחד בכל פעם, זו תהיה אותה ספינה בעיני המתבונן. קראתי אפילו על כמה שבטים שמשנים את שם הילד ברגע שהגיע לבגרות כחלק מהכרה זו. כך שנראה לי שטיעון מסוג זה ל"הוכחת" נשמה רופף משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני מתנצל לאביב, שעכשיו רק קראתי את תגובתו שדומה לשלי. לא הייתי צריך לטרוח כל כך בעצמי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד טוב ששני אנשים מנסחים את אותו הרעיון בדרכים קצת שונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינת הנושא עליו אנו דנים ממש לא משנה לי האם בעיני המתבונן הספינה היא חדשה. השאלה היא האם באמת היא חדשה, והתשובה כן; ביחס לספינה הישנה שהחלפנו את מרכיביה לאט לאט, ספינה זו חדשה היא, היא איננה אותה ספינה שעמדה פה 10 שנים קודם. ובאנלוגיה לגבינו - גופנו איננו אותו הגוף שהיה לנו בעבר. העובדה שהאדם משנה את תכונותיו איננה אומרת שהוא עצמו משתנה. אני יכול להיות היום נרגז ומחר מאושר אך מחר יהיה זה אותו 'אני' שהיה נרגז אתמול. התכונות אינן משנות את ה'אני' (קרי, הנפש) עצמו אלא הן רק פונקציות שונות בתוכו. ושוב, ה'אני' הוא מה שתופס את גופו אך איננו הגוף הנתפס עצמו (או הפעילות המוחית הנתפסת, וכד'). הטענה שהתופס זהה לנתפס היא הנחה מטאפיסית לא פחות מהנחתי הדואליסטית. המלפפון שדיברת עליו אביב, אכן אינו מקיים לדעתי תכונת קיום נוספת על פני התופעות הפשוטות שלו, צבע, אורך רוחב וכו' – דבר שאפלטון ניסה בעבר לטעון ביחס לעולם האידיאות - אך אין הדבר כך לגבינו; מעבר לפעילות הפיסית המתקיימת בכל גופנו קיימים גם תחושותנו, מחשבותנו, שאינן הפעילות הפיסית עצמה. אין לי אף פעם מחשבה סתם, תחושה סתם, אלא תמיד 'אני' חושב, 'אני' מרגיש. החשיבה הספציפית עצמה איננה ה'אני', וכך גם ה'נימהרות' של הצעיר לעומת הזקן איננה השתנות של, בהדגשה על 'של', הנפש אלא השתנות בנפש, אך זו נשארת אותה אחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפילו שינוי מצב רוח פעמיים איננו יותר מהחלפת קורה או שתיים. הטענה שלך בפיסקה הראשונה יוצרת אבסורד שבו לא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים, וזאת למרות שאני די משוכנע שטבלתי בירדן יותר מפעם אחת. גם העץ הגבוה שאני רואה מבעד לחלון, הוא בדיוק אותו העץ שנשטל שם לפני שנים. כמובן שההנחה המטריאליסטית, כמו זו הדואליסטית, היא הנחה מטאפיסית ואף רציונלית. ההנחה המטריאליסטית פשוט מניחה הנחה אחת פחות ונותנת למטפיזיקה לנוח. הדואליזם הוא רציונליזם טהור (עד הודעה חדשה) ולכן הוא חסר ערך. העניין הוא שהרציונליזם התקדם קצת ב-300 שנה האחרונות והוא העביר ביקורת על עצמו. בעקבות הביקורת, הרציונליזם הוליד את האמפריציסטים. אלה אמרו שמחשבות זה מאוד נחמד, אבל אם אין להן אחיזה במציאות הנתפשת, הן לא יותר משעשוע אינטלקטואלי שלא ניתן להוסיף לו ערך של אמת/שקר. אחרי זה <קבום>... בום של ידע אנושי שגדל באופן אקספוננציאלי. כנראה שמישהו עלה פה על משהו. אפלטון, אפלטון, 3000 שנה של נזקים הוא השאיר מאחוריו. :) האנליטיות שלו פירקה לנו את העולם לחתיכות ועכשיו צריך לאסוף את השברים. הפיסקה האחרונה שלך היא לא נימוק לטענה הדואליסטית, היא הטענה הדואליסטית עצמה. אני חושב שאת זאת כבר כולם מכירים. עשית את הצעד עם המלפפון. אני פשוט עשיתי עוד אחד. מעולם לא הכחשתי את קיומו של האני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי ההתקדמות בידע האנושי על העולם לא נבעה בהכרח מהמרת ההשקפה הרציונאליסטית הפילוסופית בזו האמפיריציסטית. בסה"כ טענתם של הרציונליסטים היתה שתמיד אנו ניגשים לעולם הניסיוני שלנו דרך משקפינו האנאליטיים הקיימים עוד לפני הניסיון ומקנים לו את כל משמעותו, ואילו האמפיריציסטים אמרו כי גם המשקפיים הנ"ל נוצרו אך ורק בגלל ניסיונותינו האמפיריים אשר החלו עוד בילדותנו, אך אינם נתונים לנו אפריורית. אך מבחינת המתודה המדעית אין שום הבדל ביניהם; הן האמפיריציסט והן הרציונליסט היו משתמשים באותה מתודה – אימות התאוריה המדעית בניסיון. אך הרציונליסט יטען, כי תקפותה של התאוריה שאומתה איננה נובעת אך ורק מהניסיון, שכן גם הניסיון עצמו מורכב מידע אנאליטי אפריורי שיש לנו; כל חוקי הלוגיקה, המתמטיקה והגאומטריה הם דוגמה לידע שכזה (אף פעם איננו מוכיחים טענה מתימטית ע"י ניסיון אמפירי, כלומר הוא איננו נובע מניסיון כלשהו), אך בלעדיהם לא היה משמעות לאף ניסיון מדעי. (אינני סטודנט לפילוסופיה ולכן יתכן שהידע שלי לוקה בחסר או מוטעה במקצת, אך זו בערך התרשמותי ממחלוקתם ההיסטורית). בכל אופן אחד הגורמים שתרמו לדעתי להתקדמות המזורזת במדע ב-300 השנים האחרונות הוא ההזנחה ההדרגתית של ההשקפה האריסטוטלית אשר שלטה בימה"ב, לפיה לכל מאורע יש סיבה תכליתית. אריסטו סבר כי האבן למשל, נופלת למטה משום שמגמתה ורצונה הם ליפול. ההשקפה הזאת מבטאת את צורת החשיבה האופיינית לו; באותו אופן שבו אנו חשים על עצמנו כי ברגע שאנו מבצעים פעולה מסויימת היא נובעת מרצוננו התכליתי בהגשמת המטרה העתידית שלנו, כך ניתן להשליך מעצמנו על העולם ולומר כי נפילת האבן נובעת מכוונתה להגיע למטה. כלומר הרצון להשפיע על מצב העיניינים בעתיד, התכלית, הוא הגורם לטבע לפעול כפי שהוא פועל, באותה מידה שהוא גורם לנו (והרי ברור שכך הוא המצב אצלנו; אני מבצע למשל כרגע פעולת הליכה לעבר המטבח בגלל התכלית של פעולה זו – האכילה העתידית). וכך היה גם במחשבת אריסטו על העולם, כאילו שיש לעולם מעין רצון, או מעין תודעה, היכולה לרצות. לאט לאט נעשה ברור כי שלא כמו אצלנו בעלי הנפש, אין העולם פועל לפי סיבות עתידיות-תכליתיות כלשהן, אלא הסיבות המכניסטיות של ההווה הן הגורמות לשינוייו לקרות. האבן נופלת משום שכרגע פועל עליו כוח משיכה ולכן מבחינה פונקציונאלית הוא מוכרח ליפול, ולא משום שאיכפת לו היכן הוא ימוקם. ומשעה שפסקו להסביר את העולם לפי סיבותינו-אנו אלא לפי סיבותיו-שלו אשר נתבררו לנו בתצפית, לא נותר למדע אלא להתקדם. אך בעצם, ההסטה הזאת בהסתכלותנו על העולם גורמת לי להבנה גדולה יותר של מצבנו הדואלי, דבר שהיה אפשרי פחות בתקופות מוקדמות יותר; העולם, ובכללו גופנו (במידה שהוא חלק מהעולם), אין לו כשלעצמו כל מגמה או רצון, הוא חסר נפש, מכני לחלוטין. כל דבר שמתרחש קורה משום שהוא מוכרח לקרות בצורה כזו בשל סך הכוחות הפועלים עליו, או חוקים אחרים. הטבע מנושל מכל משמעות שהיא, מכל תכלית. אך אנו יודעים שאיננו פועלים כך. כשאני רוצה לאכול, מבחינה פיסיקלית יוסברו השינויים הפיסיקלים בגופי ובמיקומו כתוצאה מסיכום של פעולות מכאניות שהתרחשו במוח - אשר כשלעצמם נובעים מסיכום של פעולות מכאניות קודמות בעבר - השפיעו על מערכת העצבים והשרירים והביאו את גופי לעבר המטבח, אך הסיבה ש'אני' הלכתי לשם איננה נובעת מפעולה מכאנית כלשהי במוח, אלא מסיבה תכליתית בנפש – כדי שאוכל להכניס דבר מה לפי בעוד מספר שניות (והרי איננו שוללים את קיום ה'אני' וכוונותיו. ואם כן הרי זה נושא לדיון אחר). לא העבר השפיע על נפשי אלא רצוני בתוצאה עתידית ספציפית. ומכאן האבחנה המהותית שבין הגוף לנפש; אני מונע ע"י גורמים עתידיים שבגללם אני מתכוון לעשות מה שברצוני, וגופי מונע ע"י גורמים, שהם בלתי תכליתיים מעצם היותם פיסיקליים, מהעבר. נהר פירושו – מקום מסויים אשר בו תמיד יש מים אך המים אינם אותם מים בזמנים שונים. כך שאם משווים ביננו למים ברור מדוע ההשוואה אינה נכונה; המים אינם אותם מים, אך 'אני' הוא אותו 'אני'. אם משווים ביננו לאדמת הנהר (המקום שבו המים זורמים) שוב ברור; המקום הוא אותו מקום, אך גופנו איננו אותו גוף במהלך הזמן. אם מבצעים את ההשוואה ביננו לקונספט 'נהר' המבטא את היחס הזה שבין המיקום למים, גם אז יהיה קשה להשוות, כי אנו איננו קונספט, מושג, אלא קיימים ממש ולעומתנו הנהר איננו עצם, אלא רק המים והאדמה שהם זורמים דרכה. 'אני' איננו מושג. להיפך, הוא מתנה את אפשרות המושג, בלעדיו לא היה קיים המושג. אילו לא היתה אף תודעה בנמצא, לא היה קיים אף רעיון, כי הרעיון אינו יכול להתקיים אלא כרעיון של מישהו, של תודעה מסויימת התופסת אותו. אך אנחנו קיימים לא כמושג; גם אם מישהו יהיה באי בודד ואף אחד בעולם לא יעלה בדעתו את אפשרות קיומו עדיין הוא יהיה קיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר חביב, אך יוצא מנקודת הנחה דואליסטית של הפרדה בין נשמה וגוף - "אך אנו *יודעים*..." לצורך הויכוח, אפשר למשיך דווקא את הדטרמיניזם המכני עד הסוף: אם התודעה אינה משהו נפרד, אלא חלק מהגוף, הרי שאתה לא בוחר לאכול, אלא שסט תנאים שבשלו במוחך מביאים אותך "להחליט" על פעולה זו, ולא איזו ישות נפרדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף לליאור. ח' ח' גם ממני. מאמר שיותר מראוי לתגובה הולמת (התחלתי לכתוב) אך אני דוחה את זה לאחרי סיום תקופת המבחנים, סליחה. בימים האחרונים התחלתי לקרוא קצת את Kant ואני גם לומד כמה דברים מתגובותיו של אותו מה-GEG מלומד ומשעשע, שתמיד חיבבתי את תגובותיו (שי לבנה ז"ל). רק אוסיף שקשה לי להגדיר את הגישה שאני מנסה להסביר פה כמטריאליזם. אני גם בטח שלא מסכים עם האבסורד של הדטרמניזם (כפי שהוא מוצג בתגובתו של ליאור למטה). אתה כבר יודע שאני לא מסכים עם ההנחות של הדואליזם (הסבר קטגורי פשוט שמסיים את הדיון מבלי שנלמד דבר על מהות הדברים). אני מוצא את ההנחות שלו מאוד לא קונסטרקטיביות מן הבחינה הפילוסופית. אני גם לא בטוח שאני מנסה להעביר עמדה מוניסטית (הספקתי כבר ללמוד מה המושג אומר). מה אני כן? בעיקר מזוכיסט שתמיד מקבל כאב ראש מפילוסופיה ולא יכול להפסיק :-) אנסה גם להביא איזה סיכומון על הרציונליסטים, האמפרציסטים ועל הפוזיטיביסטים, למרות שבטוח יש פה כמה שמבינים בדברים האלה "קצת" יותר ממני (אף פעם לא למדתי פילוסופיה והתעמקות אף פעם לא היתה הצד החזק שלי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בתגובתו של ליאור למטה" למעלה... למטה... תגובה 156303 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תרפרפי, כמו שעשיתי עכשיו, פעם נוספת בדיון 826, תראי שהעלתי בו קווים לדמותו הבלתי קיימת של ה"אני". נראה לי שהסעיף "אחידות ורציפות" יכול לענות במידה מסוימת על השאלה שלך. אני מדגיש שזו לא תשובת בי"ס אלא סיכום של רעיונות שונים. לפי משל האוניה שהבאתי שם, זהות החפץ=מערכת לא נקבע לפי מריכיביה הפיזיים אלא לפי דבר מה אחר. שימי לב שבעית ההגדרה איננה מוגבלת רק למוח שנמצא בתנועה מתמדת ושינוי בלתי פוסק. כל התאים בגוף שלנו מתחלפים כל 7-10 שנים (אאז"נ), ולכן, לפי הקריטריון הזה אזתי בת 30 איננה אסתי בת 20. כמו כן, אם המוח וחלקיו (באיזה רמה שלא תרצי) נמצאים בשינוי ותנועה מתמדת, ולא ברור בכלל אם אפשר לבודד אזורים מסוימים שכביכול אחראים על פעילות מסוימת, כי הרי כנראה הכל פועל כמערכת שלימה, פחות או יותר. אזי כדי ל"העתיק" את המוח צריך להקפיא אותו הזמן, לעצור כל תנועה בצורה מוחלטת ואז לשכפל *את כולו* בבת אחת. שאלה חשובה שקשורה לזה היא, מה זה "כולו"? היכן מסתיימת ה"נפש" Mind? האם יש משמעות בכלל למוח ללא גוף? אותו Brain in a Vat שכתבתי עליו. האם לא סביר להניח שהמוח הוא חלק ממערכת גופנית? המוח נמצא באינטראקציה מתמדת עם הגוף, וישנה תלות והדדיות בין חלקי הגוף השונים. זהותו של האני אולי איננה מושתתת על הרכבה של המערכת אלא על *ארגון* חלקיה ועל ה*מידע* שטמון בה. אנחנו איננו אלא המידע שזור במערכת. זה כמובן מעורר את השאלה איך מזוהה המידע הזה, או מי בכלל מבין את זה? אולי המערכת ("אנחנו") נותנת משמעות לעצמה, אולי אנשים אחרים נותנים משמעות אחד לשני, אולי אנשים אחרים מאפשרים למערכת לתת לעצמה משמעות, בסיביה רווית מוחות אחרים. אהה, יאמר המאמין - אולי, אולי, אלוהים? שטויות, לא נכון. ---------- הערת אגב שמופנית לשאר החברים - התגובה המקורית שלי הזכירה את המוח בדרך אגב, ומרבית התגובה היתה בנושא קיומו של ה"אין". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר מחיים את המאמר שלך, ובנוגע למה שרמזת עליו כאן: קשה לי מאוד להבין למה המהלך של מיפוי רמות המחשבה והאינטרקציה ביניהם פותר איכשהו את בעית התודעה. כלומר, אם אנחנו עובדים על הנחת "תודעה= תודעה ל", כלומר, התודע היא פרספציה של משהו ולא משהו, אז למעשה לא פתרנו כלום, כי אנחנו זקוקים להגדיר את הפרספציה של הפרספציה של המחשבה העליונה את התחתונה בשביל שיהיה אפשר להיות " מודע" לה. כלומר, במסגרת ההנחה שנדמה לי שהשתמשת בה, זקוקים לתודעה על התודעה בשביל לכונן אותה. מדוע? כי אחרת, אם תחושה מודעת יכולה פשוט להתקיים, ולא רק להיקלט בידי תודעה הקולטת אותה, אז אין צורך בכלל ברמה המפקחת על מנת להסביר חישה- מספק שיש עצב הקולט כאב. כלומר,, אם לנסח מחדש ברור יותר, בנסיון להסביר איך אפשר לחוש משהו (וזו השאלה האמיתית של "מהי תודעה", איך שאני מבין אותה) עומדים בין שתי ברירות, שכל אחת מהן לא מאפשרת לכונן מתוכה את התודעה - הראשונה היא שכדי שתהיה תחושה של משהו (תחושה מודעת, כלומר), צריך רובד שיחווה אותו,ואז, כאמור, אנחנו מזהים בין החישה (במובן תודעה) לבין אינטרוספקציה, ולא יכולים להסביר איך מודעים לתודעה בלי ליצור עוד ועוד שכבות של אינטרוספקציה. האפשרות השניה, והשלב הבא אחרי שנתקענו באפשרות הראשונה היא לזהות בין החישה לבין ה"אוביקטים" שהיא חשה- כאב הוא כואב , תודעה היא מודעת. היחסים האלה המתרחשים הם תודעה, והם חשים את עצמם פשוט בזה שהם מתקיימים. אבל אז לא צריך בכלל את כל הבלאגאן הזה, ואפשר לומר שהכאב של הדקירה כולל בתוכו את חישתו, ולא צריך לבסס מערכת של יחסים בין רמות כדי להסביר את העובדה שהוא נחווה. כמובן, זה גם נופל אמפירית בגלל כל עניין התת מודע, למרות שאפשר לעשות כאן פאצ'ינג ולומר שלא כל פציעה מייצרת כאב. ובכלל, ברגע שמדברים על חישה כמשהו שפשוט קיים, נכנסים לקן צרעות מטורף שבו לא ניתן להפריד בין אוביקטים לחישה שלהם, או איפה הכאב התוך הקודים העצביים והתנודות המוחיות שמייצרות אותו, אם הם חד המה, והתחנה הבאה היא סוליפסיזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה זו הינה גם בתגובה לתגובה 162497 א) תגובה נאה ומעניינת, המדגימה את יכולתנו, לאורך ההסטוריה ולרוחב התרבויות, לבלבל בין הדבר עצמו לבין ייצוגו. הערתי על כך בתגובה 54485 (ובהמשך הפתיל, אבל הפיסקה הראשונה בתגובה ממצאת את העניין). גם כתבתי בעבר באופן כללי יותר על ההפרזה בערכו של הדְמיוּן לעניין ההבנה (למשל תגובה 45582). 2) איני רואה בשלילה שבתיאור "האין" משהו הנוגד את היותו לא כלום. זהו רק אופן ביטוי ותו לא. 3) מעניין גם שאותו בילבול קיים לגבי "האינסוף". לא פעם נתקל אני בטענה שאין אנו מסוגלים לתפוס את האינסוף. כאילו שלתפוס, משמעותו להכיל, או להיות מודע לכל אחד מחלקי הדבר בנפרד. אגב, הבדל מעניין בין האינסוף לאין הוא שאינסוף יש יותר מאחד. בכל אופן, האינסופים שאני מכיר, כלומר חלק מאלו המוגדרים ע"י המתמטיקה, נתפסים מכל בחינה רלבנטית, ע"י המתמטיקאים. 4) נחזור לנושא האין- בהקשר של המוות. יתכן שאנו יודעים על המוות הכל ותופסים אותו מכל בחינה אפשרית. כלומר, כשהגוף מת - הנפש חדלה מלהתקיים והדמיון חדל מהיות. בדיוק מסיבה זו אין מה לדמיין "איך זה להיות מת". זה שהשפה מאפשרת לנו לומר "לדמיין את המוות" ואז לומר "וואו, אני לא יכול", נו, מותר לה. זו לא השטות היחידה שהיא מאפשרת. אבל לאמיתו של דבר, אני מניח שגם בלעדי השפה, מסוגל המוח להרכיב את המושג "לדמיין את המוות". אבל המוח גם מסוגל לדמיין חזירים מעופפים! גם לו מותר, וגם הוא עמוס בסתירות ודמיונות שווא חסרי כל עגינה במציאות שמחוצה לו. 5) לכאורה בניגוד לזאת, אני גם סוליפסיסט ולעיתים, בד"כ במילואים, יוצא לי לשבת במקום נידח ושקט ולבהות שעה ארוכה באבן, או בעץ, או סתם בשמיים או באדמה ולהרגיש לכמה זמן מן תחושה מאוד בסיסית ופשוטה שאיני יכול להעביר במילים, אך יש בה מעין התאחדות עם משהו אינסופי, נצחי, שלא חי ולא מת, ללא דעה, ללא רצון. פשוט קיים ושורה בכל ובעצם הוא הכל1. כשזה קורה, אז במיוחד, אין לי בעייה עם המוות, כי יש לי תחושה שאני כבר יודע איך זה. כאן הייתי אמור לכתוב משהו המקשר בין המטריאליסט שבי לסוליפסיסט. ואולם, אין קשר וגם לא ניגוד. גם הדואליסט שבי מוסר דש לכולם! 6) בעניין "הבנת" האל: אולי זה נושא לדיון אחר, אבל התפיסות המתנמכות, המצמצמות את יכולתנו לתפוס אותו וכן לשפוט אותו, אינן מקובלות עלי, או יותר נכון, נראות לי משעממות, אם כי, יתכן שאם אעמיק בהן אשנה את דעתי. זה קצת לא נעים להודות, אבל את רוב מה שקורה אני לא מבין ועל רוב המעשים שבהם אני נוכח אני לא מפעיל שיפוט מוסרי, בין השאר, משום שאולי יש דבר הנעלם מעייני, הרלבנטי לעניין? למרות זאת, בסופו של דבר, בעניינים אותם אני בוחר או להם אני נדרש, למרות הידע וההבנה החסרים והמוגבלים שלי, נאלץ אני להסתפק בשיקול דעתי כדי להכריע בין אמת ושקר ובין טוב ורע וכיצד לפעול. לאלו גם כפוף האל – קודם כל, נדרש אני להכריע במוחי הדל בשאלת קיומו, ואם כן, נדרש אני להכרעה מוסרית בעניין עבודתי אותו, ואין לי אלא את יכולות השיפוט האנושיות המוגבלות שלי, כדי להכריע באלו. בתמצית: *כיצד אכריע באשר לא לי להבין?* 1 אגב, אלוהים זה לא אני. אם הייתי, אולי אז לא היה הוא נראה העולם כמו חלטורה ישראלית של שישה ימים (ונחשו אלוהים של איזה עם ביצע את הפרוייקט...). מצד שני, אולי זה היה יותר בסטנדרטים של גשר המכביה או אולמי וורסאי2, אז אני לא יודע אם כדאי (-: 2 מה לעשות, אני תבנית נוף מולדתי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |