בתשובה לאסתי, 03/07/03 20:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם תרפרפי, כמו שעשיתי עכשיו, פעם נוספת בדיון 826, תראי שהעלתי בו קווים לדמותו הבלתי קיימת של ה"אני". נראה לי שהסעיף "אחידות ורציפות" יכול לענות במידה מסוימת על השאלה שלך. אני מדגיש שזו לא תשובת בי"ס אלא סיכום של רעיונות שונים. לפי משל האוניה שהבאתי שם, זהות החפץ=מערכת לא נקבע לפי מריכיביה הפיזיים אלא לפי דבר מה אחר. שימי לב שבעית ההגדרה איננה מוגבלת רק למוח שנמצא בתנועה מתמדת ושינוי בלתי פוסק. כל התאים בגוף שלנו מתחלפים כל 7-10 שנים (אאז"נ), ולכן, לפי הקריטריון הזה אזתי בת 30 איננה אסתי בת 20. כמו כן, אם המוח וחלקיו (באיזה רמה שלא תרצי) נמצאים בשינוי ותנועה מתמדת, ולא ברור בכלל אם אפשר לבודד אזורים מסוימים שכביכול אחראים על פעילות מסוימת, כי הרי כנראה הכל פועל כמערכת שלימה, פחות או יותר. אזי כדי ל"העתיק" את המוח צריך להקפיא אותו הזמן, לעצור כל תנועה בצורה מוחלטת ואז לשכפל *את כולו* בבת אחת. שאלה חשובה שקשורה לזה היא, מה זה "כולו"? היכן מסתיימת ה"נפש" Mind? האם יש משמעות בכלל למוח ללא גוף? אותו Brain in a Vat שכתבתי עליו. האם לא סביר להניח שהמוח הוא חלק ממערכת גופנית? המוח נמצא באינטראקציה מתמדת עם הגוף, וישנה תלות והדדיות בין חלקי הגוף השונים. זהותו של האני אולי איננה מושתתת על הרכבה של המערכת אלא על *ארגון* חלקיה ועל ה*מידע* שטמון בה. אנחנו איננו אלא המידע שזור במערכת. זה כמובן מעורר את השאלה איך מזוהה המידע הזה, או מי בכלל מבין את זה? אולי המערכת ("אנחנו") נותנת משמעות לעצמה, אולי אנשים אחרים נותנים משמעות אחד לשני, אולי אנשים אחרים מאפשרים למערכת לתת לעצמה משמעות, בסיביה רווית מוחות אחרים. אהה, יאמר המאמין - אולי, אולי, אלוהים? שטויות, לא נכון. ---------- הערת אגב שמופנית לשאר החברים - התגובה המקורית שלי הזכירה את המוח בדרך אגב, ומרבית התגובה היתה בנושא קיומו של ה"אין". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר מחיים את המאמר שלך, ובנוגע למה שרמזת עליו כאן: קשה לי מאוד להבין למה המהלך של מיפוי רמות המחשבה והאינטרקציה ביניהם פותר איכשהו את בעית התודעה. כלומר, אם אנחנו עובדים על הנחת "תודעה= תודעה ל", כלומר, התודע היא פרספציה של משהו ולא משהו, אז למעשה לא פתרנו כלום, כי אנחנו זקוקים להגדיר את הפרספציה של הפרספציה של המחשבה העליונה את התחתונה בשביל שיהיה אפשר להיות " מודע" לה. כלומר, במסגרת ההנחה שנדמה לי שהשתמשת בה, זקוקים לתודעה על התודעה בשביל לכונן אותה. מדוע? כי אחרת, אם תחושה מודעת יכולה פשוט להתקיים, ולא רק להיקלט בידי תודעה הקולטת אותה, אז אין צורך בכלל ברמה המפקחת על מנת להסביר חישה- מספק שיש עצב הקולט כאב. כלומר,, אם לנסח מחדש ברור יותר, בנסיון להסביר איך אפשר לחוש משהו (וזו השאלה האמיתית של "מהי תודעה", איך שאני מבין אותה) עומדים בין שתי ברירות, שכל אחת מהן לא מאפשרת לכונן מתוכה את התודעה - הראשונה היא שכדי שתהיה תחושה של משהו (תחושה מודעת, כלומר), צריך רובד שיחווה אותו,ואז, כאמור, אנחנו מזהים בין החישה (במובן תודעה) לבין אינטרוספקציה, ולא יכולים להסביר איך מודעים לתודעה בלי ליצור עוד ועוד שכבות של אינטרוספקציה. האפשרות השניה, והשלב הבא אחרי שנתקענו באפשרות הראשונה היא לזהות בין החישה לבין ה"אוביקטים" שהיא חשה- כאב הוא כואב , תודעה היא מודעת. היחסים האלה המתרחשים הם תודעה, והם חשים את עצמם פשוט בזה שהם מתקיימים. אבל אז לא צריך בכלל את כל הבלאגאן הזה, ואפשר לומר שהכאב של הדקירה כולל בתוכו את חישתו, ולא צריך לבסס מערכת של יחסים בין רמות כדי להסביר את העובדה שהוא נחווה. כמובן, זה גם נופל אמפירית בגלל כל עניין התת מודע, למרות שאפשר לעשות כאן פאצ'ינג ולומר שלא כל פציעה מייצרת כאב. ובכלל, ברגע שמדברים על חישה כמשהו שפשוט קיים, נכנסים לקן צרעות מטורף שבו לא ניתן להפריד בין אוביקטים לחישה שלהם, או איפה הכאב התוך הקודים העצביים והתנודות המוחיות שמייצרות אותו, אם הם חד המה, והתחנה הבאה היא סוליפסיזם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |