 |
|
 |
||
|
||||
 |
מהצד, וע"מ להרחיב קצת את התמונה: עו"ד חני בן ישראל המוזכרת בתגובה 614011, החל מ-51:50 (מה העניין עם ה"מתעללת ביתומים"? סוג של הומור? מי שהבין - שיסביר לי, בבקשה). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מה שעצוב זה שזה לא סוג של הומור. אם משיבה 2 נפטרה, אז הילדים שלה הם יתומים (בהגדרה), ולכן כל תביעה נגדם, אפילו אם הם לא שילמו משכורת למי שטיפל באמא שלהם בשנותיה האחרונות, היא "התעללות ביתומים" (כמובן שאם היה מתברר שהם או האמא הם שמאלנים, תושבי תל אביב או תורמים לקרן החדשה בישראל, אז הכל היה משתנה, כי ככה זה אצל הפריפריה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההסבר (חוץ מ"תודה", מה עוד יש לומר? הדיבר נעתק ממקלדתי...). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההתמשכות של הדיון המשפטי, תוך כדי ערעור על גבי ערעור, עשר שנים לאחר מות האם, ולאחר שהעותרת עזבה את הארץ והקשר עימה ניתק, היא התעללות ביתומיה. שים עצמך במקומם: ביקשת לדאוג לאמך בימיה האחרונים, ומצאת עצמך במאבק משפטי בן עשר שנים מול ארגון הממומן בכספי מעצמה זרה. למרות שניצחת במשפט, ולמרות שברור לכל בר בי רב שאין לעתירה שום סיכוי להתקבל, אתה נדרש לממן עו"ד שוב ושוב, למרות שהעניין כבר הוכרע בבית המשפט העליון דורשים ממך לעשות זאת שוב בדיון נוסף. בשפה משפטית זה נקרא "נגישה", בשפת בני אדם זה נקרא התעללות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך הכרעת הדין: המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. עזבון המנוחה לאה יעקב ז"ל 3. שושנה קרפט 4. אברהם יעקב 5. היועץ המשפטי לממשלה ... בשם המשיבים 4-2: מר אהרן צבי קרפט לא נראה לי שהם שילמו על עורך דין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זמן שווה כסף... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה זמן הם הקדישו לכל העניין? נראה שהם נדרשו להתייצב במספר דיונים. הם לא נדרשו להעלות טיעונים חדשים: נראה שהמדינה הייתה זו שעסקה בנושא. אבל כאן מדובר על המשך לעתירה קודמת. מה קרה במקרה שלה? העתירה המקורית כאן יוצגה שושנה קרפט (וכן, מן הסתם, גם פורמלי לאה ואברהם יעקב) על ידי אדם אחר. לא אהרן צבי קרפט כי אם אהרון בצי קרפט. מופיעים כאן גם עוד שני עורכי דין "קשורים" בין המשיבים. מה קרה בדיון? "המשיבה 2 המנוחה, באמצעות בתה, סומכת ידה על דעת הרוב של בית הדין הארצי לעבודה." - כבר אז לא היה לה כמעט מה לתרום לדיון. "היועץ המשפטי הודיע על התייצבותו בהליך והגיש חוות דעת שבה נטען כי דעת הרוב בפסק הדין נשוא העתירה "אינה מתיישבת עם הוראות החוק כפי שראוי לפרשן,..." ". "במהלך בירור העתירה וגם לאחריו הוגשו בקשות על ידי גורמים שונים להצטרף להליך – בצורות שונות. שתי בקשות הוגשו ערב הדיון על-ידי עורך הדין נפתלי גור אריה ועל ידי עורך הדין יהונתן דוידוביץ', ובמסגרתן עתרו מספר גורמים להצטרף לעתירה במעמד של משיבים, מקצתם אנשים פרטיים ומקצתם עמותות וארגונים. מטרת ההצטרפות המבוקשת – להציג את עמדתם של המטופלים הסיעודיים בשאלה נשוא העתירה. " מכאן שכבר בדיון המקורי בבג"ץ המשפחה לא נדרשה למאמצים מיוחדים. זה כבר היה עניין עקרוני שעבר הרחק מעל לראשיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין שמעולם לא היית צד בהליך משפטי. על כל שעה של דיון צריך להשקיע כמה שעות טובות של הכנה - הן של עוה"ד והן של היתומים, ובסופו של דבר, אם בג"צ היה מקבל את טענות עורכת הדין הנוגשת, מי שהיה צריך לשלם הם היתומים, לא היועץ המשפטי לממשלה ולא עמותת נאמן (ולמה האיחוד האירופאי, שכל כך אכפתי לגבי "אוכלוסיות חלשות" לא תורם לעמותה זו?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מהצד, היא מדברת על העניין הזה בדיוק, וכבר בראשית דבריה היא משקרת במצח נחושה כשהיא טוענת ש"חוק שעות העבודה והמנוחה מחריג עובדים במשרות הנהלה *ו*אמון אישי, שזה עובדים בכירים בשכר גבוה", בעוד שהחוק מחריג עובדים במשרות הנהלה *או* אמון אישי, ולא מזכיר בכירות או שכר גבוה: פרק שביעי: הוראות שונות 30. תחולת החוק (תיקון: תשכ"ט, תשל"א) (א) חוק זה אינו חל על העבדתם של: - ... (5) עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי; (6) עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם. ומלבד זאת, מתברר מדבריה שהמטופלת לא היתה "סתם" סיעודית, אלא מחוברת למכונת הנשמה - דבר שמדגיש עוד יותר את האבסורד של התביעה. היש אמון אישי יותר גבוה מאשר מתן חיי המטופל בידי המטפל? היש אפשרות בידי מטופל המחובר למכונת הנשמה ("המעסיק" כדבריה) לפקח על שעות העבודה של המטפל שלו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם רופאים ואחיות מפקחים לפעמים על מכונות הנשמה ובכל זאת נותנים להם לעבוד במשמרות. בוא לא ניסחף, יש פיתרון, אבל הוא יותר יקר. השאלה היא האם יש אי צדק בזה שמשפיטים אדם שישה וחצי ימים בשבוע. אפילו הרמטכל יכול לעזוב את הבור לפעמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. לגבי אחיות: נכון, וכפי שכבר כתבתי, זה בדיוק ההבדל בין עובדי סיעוד במוסדות (למשל בתי אבות) - אשר מצד אחד מגיעים לעבודה ויוצאים ממנה בשעות מוגדרות, ומצד שני בזמן זה הם מפקחים על כמה וכמה מטופלים (ובד"כ נמצאים תחת פיקוחו של מנהל משמרת) כך שאין להם זמן פנוי, ובין עובדי סיעוד "ביתיים" (או פרטיים) אשר מתגוררים עם החולה 24/7 בביתו ומטפלים בו לפי הצורך, ובשאר הזמן הם פנויים. לגבי רופאים: לא נכון (לפחות הצעירים שבהם, שעלולים גם להגיע למשמרת רצופה של 40 ש"ע). 2. הרמטכ"ל לא גר בבור (דרך אגב, חוק שעות העבודה והמנוחה אינו חל על הרמטכ"ל, יחד עם כל עובדי המדינה ש"תפקידם מחייב זאת" כגון שוטרים או רופאים - ראה לעיל). יותר נכון להשוות את עובדי הסיעוד הביתיים לימאים - מקום העבודה שלהם (הספינה) הוא גם מקום מגוריהם לתקופות ארוכות, ושעות העבודה שלהם אינן קבועות אלא לפי הצורך, ובשאר הזמן הם פנויים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם יש או אין זמן פנוי לרופאים או אחיות ( פעם תפסתי אחות קוראת עיתון! ואחת אפילו שתתה קפה!). בכל אופן, יש הבדל לדעתי בין שהיה פיסית בבית במטופל 24/7 למשך שבועות וחודשים לבין 40 שעות משמרת (שגם עליהן אם אני לא טועה היתה שביתה קטנה לא מזמן) שלאחריה הרופא באמת יוצא לביתו, ובאמת יש לו זמן פנוי. נראה לי שהפיליפיניות היו חותמות על 40 שעות משמרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להשוואה: מקרים דומים בבתי דין לעבודה היו של כל מיני מאבטחים. האם סביר לתת למאבטח לשמור שבעה ימים בשבוע על אנטנה נידחת? יש לו שם זמן פנוי, אבל הוא חייב להפגין נוכחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם כששמרתי במילואים על אנטנות היינו עושים משמרות בנוגע לאקט השמירה עצמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לימאים יש חברה (אפילו מריבות ופוליטיקה פנימית), עניין, עיסוקים מאתגרים יותר מאשר הכנת אוכל ומקלחות, גם אם החלל הפיזי שלהם מוגבל. ובעיקר הם במסע לזמן קצר ומוקצב ויודעים מתי ישובו הביתה. עובדי הסיעוד במקרה הטוב יוצאים למכולת עם הקשיש בכיסא גלגלים. בנוסף, תסכול ומרמור, שעמום, חוסר מיצוי של היכולת, תחושה מתמשכת של חוסר מוצא (תעסוקתי וחברתי, לא פיזי), הסתגרות בחברת מוגבל חסר ישע וחוסר עין צופייה, עלולים ליצור במקרים מסוימים תנאים נוחים להתעללות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכך כמובן שהם (הימאים) הובסו בשאלה מי עובד בעבודה יותר גרועה,רק שזה לא ממש קשור לעיניין | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא, עבודתו של מי מניחה לו פנאי מינימלי (ביממה או בשבוע או בחודש) ומכילה מנגנונים שיאפשרו לו לווסת את כמות הסטרס שכרוכה בעבודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סעיף 5 מתייחס לבעלי משרות אשר אין טעם להגן עליהם, מכיוון שהם יכולים להגן על עצמם: מנהלים בכירים ודומיהם. הוא לא מתייחס למי שמשתכר שכר מינימום ונמצא בעמדה נחותה בהכרעה על שכרו. גם לתחולת סעיף (6) הייתה התייחסות. באופן כללי הייתה הסכמה שיש דרכים סבירות לפקח על זמני עבודתם: גם אם המטופל עצמו לא יכול לפקח, הרי שקרובי משפחתו יכולים לבקר מדי פעם. הטענה ששני הסעיפים הללו חלים עלתה בבית הדין הארצי לעבודה. שניים מתוך שלושת השופטים המקצועיים שם לא קיבלו אותה, אולם שני הלא משפטנים ששם (נציג המעסיקים ונציג העובדים) הצטרפו לדעתו של השופט השלישי. בטענות לעתירה לבגץ הצטרף היועץ המשפטי לממשלה לעמדתה של העותרת בעניין תחולת שני הסעיפים. לעומת זאת טוענים שייצגו גופים פרטיים אחרים (שים לב: הם לא ייצגו את הנתבעת. מדובר על סתם עמותות ואנשים פרטיים שהחליטו להצטרף למשפט בשלב זה) דווקא טענו שהסעיפים הללו חלים על עובדי סיעוד. כל השופטים בשתי העתירות בבגץ מסכימים שעמדת הרוב של בית הדין הארצי לעבודה הייתה שגויה וששני הסעיפים הללו לא חלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא נכון. החלק הראשון (תפקידי ניהול) נוגע ל"בעלי משרות אשר אין טעם להגן עליהם" לתפיסתך (לתפיסתי "לא תהדר פני דל ולא תכבד פני גדול, בצדק תשפוט עמיתיך"). החלק השני (משרה הדורשת אמון אישי - ולא בכדי המחוקק הפריד את שתי הדרישות) מכוונת לגבי תפקידים שאינם ניהוליים אך דורשים אמון אישי. כך למשל נהג בוס או מזכירת מנכ"ל - תפקידים שאינם ניהוליים, ואינם בעלי שכר גבוה במיוחד, אך דורשים מידה מיוחדת של אמון אישי מעבר לאמון הרגיל בין המעביד לעובד, נכללים בכלל זה. אתה חוטא באותו חטא שבו חטאה עו"ד חני בן ישראל בכרככך את שני התנאים הללו יחדיו. וה"סתם עמותות ואנשים פרטיים" שאתה מדבר עליהם הם עמותות של חולים סיעודיים וקרוביהם כגון נפגעי ארוע מוחי, ובניגוד ל"קו לעובד" הם לא ממומנים ע"י NIF וגרורותיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משרה הדורשת אמון אישי - מכאן שלא כל אחד יכול לעשות אותה. מכאן שיש לגמול על האמון האישי הנדרש באיזו שהיא דרך. להגיד לעובד ''זו משרת אמון אישי ולכן תעבוד שעות רבות בלא תשלום ושכרך יהיה מועט'', זה, איך לאמר, מעט לא הוגן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כל כך משתלב גם בצדדים האחרים של ''נכון זה אני'' שבאים לביטוי בדיונים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון טעות: לא כל השופטים מסכימים לא תחולת שני הסעיפים. השופט רובינשטיין כותב שהם חלים, אולם ניכר בדבריו שהוא מתייחס לטענה הזו כאל פרשנות יצירתית של החוק ולא כפירוש השגרתי והמקובל. כמוכן, הנדל טוען שהחוק לא חל, אך יוצר חריג (שכר בסיס גבוה יותר) מתוך ההנחה שאם החוק לא חל הוא צריך להיות מוחלף בהסדר הגנה חלופי על אותה קבוצת עובדים. גם כאן, הוא לא מסתיר את היותה של פרשנותו חקיקה שיפוטית. אז לא מדובר על פרשנות החוק הפרטית שלי. אבל אולי מדובר (כפי שכתבת) על פרשנות החוק שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו אני מופתע - יש לך אסמכתא משפטית לזה שנהג בוס או מזכירת מנכ"ל מוחרגים מחוק שעות עבודה ומנוחה? (ובגלל סעיף האמון ולא סעיף פיקוח השעות?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מהבחינה הלשונית, המעבר מ"עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי" ל"עובדים במשרות הנהלה ואמון אישי" הוא לא כל כך שערורייתי. בלוגיקה צורנית יש הבדל חד בין "ו-" ל"או", אבל בשפה טבעית לא. כשמתייחסים לקבוצה שכוללת את עובדי המטבח ואת עובדי הניקיון נשמע לי סביר וטבעי לומר "עובדי מטבח ונקיון", ואני לא מבין זאת כמתייחס רק לאלו שמחלקים את זמנם בין שני העיסוקים. ב. מהבחינה הלשונית, "חוק X מחריג את Y, ומאפיין של Y הוא Z" לא אומר בהכרח שכתוב בחוק שמאפיין של Y הוא Z. זה משפט סביר וטבעי גם כשהחלק השני הוא רק פרשנות של הכותב, או תוספת שלו למה שכתוב בחוק. אז יכול להיות שהניסוח של עורכת הדין הוא ערמומי, ומנצל בכוונה עמימות לשונית. ולדעתי, קרא לי תמים, יכול להיות שזה מקרה. בכל מקרה, טוב שאתה מצביע על הבעייתיות ומבהיר את העמום. מה שמצער בעיני הוא שאתה מכתיר את זה במילים "משקרת במצח נחושה". זה ניסוח תוקפני. במקרה זה התוקפנות היא כלפי מישהו שכנראה אינו קורא את הדיון, וזה לא נורא; ובכל זאת מי שכן קורא את הדיון אבל מראש חושב אחרת ממך, מרגיש את התוקפנות ומיד חש צורך להעמיד מתרס הגנה אטום מול כל מה שאתה כותב. והסיבה היחידה שטרחתי בכל זה היא שזו התגובה הראשונה שלך שקראתי לאחר תגובה 614171, וזו התחלה של תשובה לשאלה מה בסגנון שלך נראה לי לא מיטבי (לא כתבתי "לא מקובל עלי"). אני מבטיח לך תשובה יותר מלאה (למרות שאולי מה שכתבתי כאן מספיק), אבל זה יתעכב כמה ימים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השפה המשפטית היא לא שפה טבעית, ועורכי דין הם לא תמימים. כשהמחוקק כותב "או" הוא מתכוון בדיוק לכך, וכשעורכת הדין מעוותת את זה ל"ו", גם היא מתכוונת לכך. ואם "משקרת במצח נחושה" נראה לך תוקפני, אתה בהחלט יכול להחליפו ב"זורה חול בעיני הציבור". _____ ודרך אגב, לא פירטת אם המסקנה שלי לגבי עמדותיך הפוליטיות נכונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תסלח לי שאני מצטרף לדיון רק כדי להבהיר את חוסר הנוחות מסגנון הדיון שלך, אבל אני חושב שאוכל להבהיר משהו. כאשר עמדת המוצא של המתדיין היא "אצלי האמת והצדק" נובע מכך שמי שמצדיק את העמדה הנגדית לכל הפחות "זורה חול בעיני הציבור", אם לא "משקר במצח נחושה". אבל כאשר "אצלי האמת והצדק" אז כל הדיון לא מתנהל מעמדה שווה- אני צודק מראש ולכן אני חייב לפקוח את עיניך; אתה טועה מלכתחילה ולכן כל מה שתאמר לא מצדיק הקשבה לדבריך אלא כדי להפריכם. אבל כולנו, כאשר אנחנו מחזיקים בדעה מוצקה כלשהי, מאמינים ש"אצלי האמת והצדק". אם כך מה בכל זאת גורם אי נוחות דווקא בקריאת תגובות שלך? לדעתי מה שחסר כאן הוא ענווה. פתיחות לאפשרות שהשני יוכל ללמד אותי משהו. האייל יוצא דופן בנוף הטוקבקיאדה משום שהמגיבים הקבועים ניחנים בענווה הזו. כשחסרה הענווה הזו הזלזול בעמדה הנגדית מתפרץ בין השורות. רוב המגיבים, גם כשהם משוכנעים בצדקתם, עוטים עליהם איזו כסות של ענווה שמאפשרת להם להתבטא בדרך שתכבד את הצד השני. גם כאשר חשוב להם "להוציא את האמת לאור" עדיין מעניין אותם מה אומר הצד השני מתוך ענווה שמאפשרת להם להכיר באפשרות שיתכן שהם טועים. כאשר נקודת המוצא היא "אני אסביר לך למה אני צודק" ולא משאירים מקום לספק, ולו מן השפה ולחוץ כדי לעמוד בכללי הפרוטוקול, הויכוח הופך להתנצחות. ומתוך שלא לשמה בא לשמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טוען שהסגנון ולא הדעות הם הבעיה?! אני ארשה לעצמי להניח שלא קראת את הדבר הזה תגובה 614321,אני מניח זאת מכיוון שלא אתה ולא ירדן ניר בוכבינדר הערתם לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כלום, יש באייל המון תגובות עם ניסוחים תוקפניים מדי שלא הערתי להן. כולל אפילו המון תגובות שלך. אני מתקשה לראות מה כל כך נורא בתגובה ההיא של שוקי. שים לב שהוא לא כתב ''המתנחלים הם בהמיים וטפשיים'' - תמצא בקלות שני הבדלים חשובים בין זה לבין מה שהוא כן כתב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי שהסגנון ולא הדעות. ראה אפילו את תגובתך זו אליה אני מגיב, בת שתי שורות בלבד. במשפט הראשון אתה לא באמת שואל. אני כבר יודע שאתה מספיק אינטליגנטי להבנת הנקרא לעומק. אתה מתפלא , אלק. בשורה השניה אתה מסביר על מה אתה "מתפלא"- על כך שירדן ואנוכי נוקטים איפה ואיפה. בנסיון לעדן את התוקפנות יצאה לך תגובה פאסיב-אגרסיב מעליבה. בקריאה שלישית ורביעית שלה נראה שיש זעם מפעפע מתחתיה. חסרה כאן הענווה. אתה לא מבקש שנסביר לך מה ההבדל בין ההתנסחויות שלך לבין התגובה ההיא (שקראתי אותה במקור, וקראתי אותה שוב בעקבות ההפניה שלך, ועדיין אין לי מושג מה היתה אותה תגובה בהמית שמדובר בה כי לא ראיתי את הסרט. אתה ראית את הסרט ? נא ספר.) אתה מטיח האשמה שנשמע שהיא באה מתוך הרגשת קיפוח. לא חושב שיעזור אם יגידו לך מאה פעם שאלו אינם פני הדברים. בעצם אתה חוזר על ההאשמה שמשום שדעותיך ימניות אתה זוכה להערות על סגנון הדברים בעוד ששמאלנים מורשים להתפרע סגנונית באתר בלי שיפריעו להם. אשמה שאני לא מקבל, ויוכיח הדיון הארוך בינינו על תנאי מאסרו של יגאל אמיר (אם זה לא היית אתה זה היה מישהו ימני לפחות כמוך) שהצליח להתפתח לא רע למרות הנושא הטעון והקונספציות המוקדמות שהמשתתפים הגיעו איתן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא פירטתי אם המסקנה שלך לגבי עמדותי הפוליטיות נכונה, כי לא שאלת. כן אמרת על ניחושך שאני בשמאל ''אם חשדתי בכשרים'', וזה לא הכי מזמין לענות, אבל אם אתה כבר שואל במפורש אז אני אענה בשמחה. אז אני לא יודע למקם את הדעות שלי על הציר ימין-שמאל. גם כשיש לי דעות בציר הזה הן לא מספיק נחושות. אני אשמח לספר לך שבבחירות האחרונות הצבעתי עבודה, ובאלו שלפניהן חילקתי את הקול בין חד''ש, קדימה והליכוד (את זה תוכל למצוא בתגובה שלי מאז, עם הסבר). כל זה לא אומר הרבה, בסך הכל לקראת הבחירות אני בוחר איזושהי אג'נדה שנראית לי חשובה באותו רגע, ומפלגה שמייצגת אותה, ומשתדל שהבחירה תהיה כזו שעשויה לשנות משהו. בבחירות ההן זה יצא כמה אג'נדות ומפלגות. אם יעזור לך לשאול שאלות יותר ספציפיות על דעות שלי, שאל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אפשר לחלק קול אחד לכמה מפלגות? או שמא הכוונה לכמה מערכות בחירות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להחליט שמצביעים בהסתברות של שליש לאחת משלושת המפלגות: לוקחים שלושה פתקים, בוחרים אחד מהם באקראי, ומשלשלים אותו למעטפה. אם מספיק אנשים יגרילו כך יהיו לכך מספר תוצאות: 1. מספרים גדולים להגרלה. 2. לחברי ועדת הקלפי יהיה מסובך יותר לעקוב אחרי ההצבעות רק בעזרת ספירת הפתקים. 3. עלות הבחירות תגדל במקצת. ר' לדוגמה תגובה 374829 ולעומתה תגובה 609853 שם מומלץ דווקא לדעת מה מצביעים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד ממכרי עשה כך, שרק הוא הלך צעד קדימה בעניין האקראיות: לא הבנתי איך הגעת למסקנה 2 ו-3. לא משנה איך מחליט המצביע להצביע, נכנס פתק אחד למעטפה, וגם העלויות כשהיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. אני חושב שצפריר התכוון לספירת הפתקים שנשארו בחוץ 3. יהיה צריך יותר פתקים. שתי ה"בעיות" (צפריר התבדח, אני מנחש - אלו בעיות זניחות אפילו אם המון אנשים יצביעו בשיטה הזו, וזה לא יקרה) נפתרות אם למצביע יש ביצים להסתכל מה יצא לו - אז הוא יכול להחזיר את הפתקים העודפים למקומם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם אם הוא לא מחזיר, מתי שהוא מי מועדת הבחירות יציץ מאחורי הפרגוד, יגלה שיש בלגן בפתקים, יתאנח על קהל המצביעים הברדקיסט, ויסדר... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |